זמר בלי מסיכה: מילד מוסלמי לכוכב רשת שהתגייר

אבי אבורומי | צילום: כפיר זיו

יש לו 110 אלף עוקבים, ההופעות שלו נמכרות כמו אלו של עומר אדם, והמעריצות מרותקות לסרטונים שבהם הוא מייעץ על זוגיות ואהבה • מאחורי ההצלחה המדהימה של אבי אבורומי מסתתר סיפור חיים מאתגר: הוא גדל כילד מוסלמי בשם אברהים, נאלץ לעבוד לפרנסת משפחתו כבר בגיל 14, ונהג לציין עם חבריו היהודים את חגי ישראל - עד שהתגייר כהלכה ("כולל כיפה וציצית") בעת שירותו הצבאי כמתנדב • "יש זמרים הרבה יותר חתיכים ממני, אבל לכל מי שלא נתן לי סיכוי, הוכחתי שאני מסוגל לעשות את זה בגדול"

פעמיים לאורך הביוגרפיה הלא ארוכה שלו חשב הזמר אבי אבורומי לסיים את חייו. הפעם הראשונה היתה בגיל 14, אחרי שאביו, יוסי, מת מסרטן, ועל אבי, שנותר עם אמו ושני אחים צעירים, הוטל לשאת בעול פרנסת המשפחה.

"מצאתי את עצמי במאבק להישרדות, צריך לעבוד כדי לפרנס את כולנו, ובמקביל גם ללמוד. בבית הספר לא כל כך הלך לי, ושקלתי לפרוש ולעשות כל מיני מעשים קיצוניים".

קיצוניים?

"לסיים עם זה. הייתי נער שנפלו עליו כל הצרות שנער לא אמור להתמודד איתן. עבדתי בחלוקת פלאיירים כשכל החברים שלי בילו, עבדתי בחוף כשהם חגגו ימי הולדת. בדיעבד, אני מבין שהייתי נוער בסיכון. מה ששמר עלי זה הקול שהיה לי בראש, של אבא שלי, ששבוע לפני שהלך לעולמו אמר לי שהוא סומך עלי שאדאג למשפחה".

הפעם השנייה היתה לפני שנה, כשנפרד מבת זוג בתום שנה וחצי. "כשהיא יצאה מהדירה המשותפת שלנו, התחילו אצלי התקפי חרדה מאוד קשים. לא הצלחתי לנשום. הייתי יושב על הרצפה, בוכה ושואל את עצמי איך אני יוצא מזה. היה שלב שכל כך כאב לי לנשום, שחשבתי שמשהו לא בסדר אצלי בריאות.

"לא ידעתי איך להתמודד, והתחלתי לתת לעצמי אגרופים לצלעות, עד שסדקתי לעצמי צלע. למחרת הרגשתי כאבים חזקים, והרופא שהלכתי אליו אמר לי שטוב שעצרתי, כי עשיתי לעצמי נזק שהוא כנראה בלתי הפיך. הוא אמר שאם הייתי ממשיך - לא הייתי חי".

זה קיצוני, להרביץ כך לעצמך.

"זה בא מהתחושה שאני לא יודע אם אני מסוגל להתמודד שוב עם הכאב שהרגשתי בגיל 14. זה היה קשוח. על הפרידה מהבחורה כתבתי את השיר 'מאמי', בגוף נקבה, כי לא היה לי אומץ לכתוב אותו בגוף זכר".

בגיל 25, אבי אבורומי הוא תופעה במוזיקה המקומית. זמר שעד כה רק שיר אחד שלו הושמע בתחנות הרדיו המרכזיות ("אהובי", שנכתב בהקדשה לחייל סמ"ר עמית בן־יגאל ז"ל ולבת זוגו, שודר בגלגלצ), ויש לו עוד להיט גדול אחד ("מאמי") - אבל ההופעות שלו מלאות, הכרטיסים אליהן נמכרים מראש, השירים שלו ביוטיוב גורפים יותר ממיליון צפיות, והסטוריז שהוא מעלה לאינסטגרם ולטיקטוק צוברים מיליוני צפיות.

הזינוק הגדול בקריירה שלו נרשם בארבעת החודשים האחרונים, שבהם נחלצה תעשיית המוזיקה מציפורני הקורונה. אבורומי, שעבד כמוקדן שירות לקוחות של חברת פנסיה גדולה בבורסה ברמת גן, עבר להתפרנס מהופעות, כשהוא חורך את מועדוני זאפה ובמקביל מוזמן להופעות עירייה במקומות דוגמת מגדל העמק ובית שאן.

לפני חודשיים פתחו מנהליו קופה להופעה במועדון רדינג 3 בנמל תל אביב, וכל 500 הכרטיסים נחטפו בתוך חצי שעה. להופעה השנייה שלו שם, כעבור כמה ימים, נחטפו עוד 500 כרטיסים בתוך שעה. גם להופעה הבאה שיקיים באותו מקום, ב־12 באוגוסט, שצפויה להכיל 800 איש בעמידה, אזלו כל הכרטיסים.

"הביקוש מתגבר. יש לי כיום שתי הופעות בשבוע, וגם הקלטות. המנהלים שלי ביקשו שאעזוב את העבודה כמוקדן, למרות שלי לא היה אכפת להמשיך שם. אין לי בעיה להיות זמר ולענות גם לטלפונים במוקד, זאת לא בושה בעיניי. לפני כן עבדתי כמלצר וכאחראי משמרת בבית קפה בראשון לציון. לקוחות שהכירו אותי כזמר היו שואלים למה אני גם המלצר שלהם. לא הייתי נבוך מזה בכלל. הייתי מסביר שאני עדיין לא מרוויח מספיק כזמר כדי להתפרנס אך ורק ממוזיקה".

הקהל שלו מגיע, לדבריו, מהרשתות החברתיות. לא מהתקשורת, לא מהרדיו ולא מהטלוויזיה. גם לא "מהדקה וחצי שהופעתי על המסך בעונה השנייה של 'אקס פקטור', שם עברתי את האודישן הראשון אבל נפלתי בשלב מחנה האימונים. הרגשתי שאמרו לי שם שלא קורצתי מהחומר הנכון, והנה, כיום יש לי 110 אלף עוקבים באינסטגרם, בערך אותו מספר בפייסבוק ו־160 אלף עוקבים בטיקטוק".

בהופעה בזאפה הרצליה, השבוע. "אין סיכוי שאצא עם מעריצה. הקהל הוא משפחה בשבילי, ולא מערבבים ביזנס עם פלז'ר", צילום: Gal Isaev

 

אבורומי יודע לפלח את מעריציו בחלוקה לפי גילים: "40 עד 45 אחוז מתחת לגיל 21, בין 30 ל־40 אחוז בני 21 עד 26 והשאר בני 27 פלוס. אני חושב שלפחות 2 מיליון איש במדינה יודעים מי אני.
"הוכחתי לכולם שמה שמעניין זה הקהל, וכל המסביב לא רלוונטי. זמר יכול להופיע הרבה בטלוויזיה, להתראיין כל יום ברדיו ולעבור שבע פעמים פלייליסט בגלגלצ, ועדיין לא למכור כרטיס אחד, כי אין לו באמת קהל. יש כיום זמרים שכל הזמן מושמעים ברדיו, ולא פותחים קופות, כי אין להם קהל נאמן".

למשל?

"בוא לא ניכנס לשמות. היום לא מעניינת אותי התקשורת. זה נשמע רע, אבל המדיה החברתית עושה עבודה הרבה יותר חזקה. יש לי סטוריז שמגיעים ל־70 אלף צפיות בתוך כמה שעות, שזה כמו ערוץ טלוויזיה. אני גאה בדרך שבחרתי כדי שאנשים יבואו להופעות שלי".

למה הם באים אליך?

"כי אני חשוף וגלוי אליהם בצורה הכי ישירה ופשוטה בעולם. אני פותח איתם כמעט הכל, והם יודעים עלי כמעט הכל, כולל באיזו מכונית אני נוסע - ניסאן מיקרה אדומה מודל 2007 מתפרקת שאני לא רוצה להחליף. הם יודעים מי השותף שלי לדירה, איזה כלב אימצתי לאחרונה, איך נראית הדירה שאני גר בה ועל איזה שירים אני עובד.

"אני משמיע סקיצות, ולפי התגובות אני מחליט איזה שירים להוציא. הקהל שלי הוא כמו המשפחה המורחבת שלי. בפסח ארגנתי התרמה של הקהל למען עמותה של ניצולי שואה שאין להם אוכל לחג, והגענו ל־20 אלף שקלים. יש לזה המון כוח".

הקהל שלו, הוא מודה, מורכב בעיקר ממעריצות. "85 אחוזים בהופעות הן בנות", הוא מספר ומציג קטעי וידאו מהופעות שצולמו מכיוון הבמה. אבורומי נראה שם עומד מול הקהל, מניף את ידיו כמו כהן בטקס דתי, ומולו מאות בנות עשרה עם טלפונים שמאירים את החשכה, צורחות את מילות השירים שלו במקהלה גדולה, מתנועעות קדימה ואחורה עם הידיים, כמו בריטואל של כת.

"אני 'מכניס' אותן להופעה, משאיר להן לשיר מילים מסוימות, כי אני יודע איזה רגע בשיר עושה להן בלאגן בלב", הוא מסביר. "לפעמים אני שומע את הצרחות של הקהל, ששר את כל המילים בלהיטים שלי, ואני קופא לכמה שניות. זה נוגע בי, שורט אותי. אני משתולל, עולה על התופים, שובר דברים על הבמה. עושה שכונה.

"אנשים רוצים לדעת שהם הוציאו 120 שקלים על כרטיס ופינו ערב כדי לקבל חוויה שתעיף להם את המוח. בשביל סתם לשמוע את השירים יש יוטיוב. לכן אני נותן חוויה מיוחדת. אני מדבר עם הקהל מהבמה, מספר מה קורה איתי, איך קמתי בבוקר, איך אני מרגיש ועל מה נכתבו השירים שלי. אני יורד, מסתובב, מדבר, צוחק, יושב ושר עם הקהל. אחרי הופעה אני נשאר להצטלם עם כל מי שרוצה, גם אם זה ייקח שלוש שעות. אני עובד אצל הקהל שלי, שכיר שלהם. התפקיד שלי הוא לבדר אותם".

אני מניח שבנות אוהבות אותך גם בזכות הלוק שלך.

"יש הרבה יותר חתיכים ממני במוזיקה. יהונתן מרגי, איתי לוי, בן־אל תבורי, נתן גושן, סטפן, רן דנקר, עידן חביב. כל אלה לא רואים אותי בכלל. אני מודע לזה שאני נראה טוב, אבל תראה איזה אף יש לי. בכל מקרה, זה לא העיקר. אני גם מצחיק את הקהל הרבה בסרטונים שאני מוציא, אומר להם הכל בפרצוף. אני האדם הכי לא פוליטיקלי קורקט בתעשייה הזאת".

אבורומי מציג לי את עמודי הטיקטוק והאינסטגרם שלו. סרטון עם רבע מיליון צפיות במצטבר, אחר עם חצי מיליון, שלישי עם מיליון. מדובר בקטעים קצרצרים של "פינות התייעצות", שהחל להעלות בתקופת הקורונה, ובהם הוא מייעץ למעריצים, בעיקר בנושאים רומנטיים שבינו לבינה, לעיתים בשילוב הומור, עם מסר.

כך, למשל, מעריצה שולחת לו שהיא חסרת ביטחון מול בנים "כי אני מלאה", מעריץ שולח שהוא חולם לשכב עם חברתו, שעדיין לא מוכנה - וכך הלאה. לכל אלה אבורומי משיב תשובות שאורכן לא עולה על 15 שניות, ובהן הוא פורש את משנתו על החיים ואת חוכמת הרחוב שלו, והכל בתיבול הומור שמזכיר סטנדאפיסט ישראלי מצוי.

עם כל הכבוד, מי שֹמך להעניק לבני נוער עצות על אהבה וחיי מין?

"הנוער היום לוקח איתו צלקות קדימה, כי לא אמרו לו את הדברים הנכונים. מתברר שהיום אני 'מוביל דעת קהל'. ואם יש כאלה שמקשיבים לי, אני מעדיף שיקשיבו לדברים שיכולים לעזור באמת, למסרים עם עקרונות וערכים שגדלתי עליהם בבית. יש לי הרבה ניסיון שצברתי בחיים. אבל אני לא הפסיכולוג המושלם, יש לי המון טעויות והרבה בעיות עם עצמי שאני לא יודע לפתור".

לדוגמה?

"איך לגשת לבחורה שמוצאת חן בעיניי. אם הייתי צריך לתת עצה למישהו אחר, זה היה קל. אבל כשזה מגיע לעצמי, זה הרבה יותר קשה. גם לי, 'הפסיכולוג', יש המון שאלות שאני שואל את עצמי".

כמו רבים ממעריציו, גם אבורומי נכווה מאהבת נעורים - בחורה שהכיר כנער באילת, אבל הקשר הרומנטי ביניהם לא צלח - והם נותרו ידידים טובים. על האהבה הלא ממומשת הוא כתב את שירי האהבה־אכזבה־פרידה בשנותיו הראשונות כיוצר וכזמר, דוגמת "תדעי לך" ("אז רק תדעי לך, שאם הוא קם מהנפילה זה רק מוכיח / שהוא עומד בהבטחה שהוא הבטיח, להיות איתך בטוב וגם ברע אפילו שנורא").

"בחודש האחרון, אחרי שנים כידידים, חלה בינינו התקרבות, ששנינו יודעים שהיא לא טובה לנו", הוא מגלה לפתע. "למה לא טובה? כי לא נהיה זוג, נקודה. זה לא עבד בעבר וזה לא יעבוד. מה שכן, התלבטתי אם לפתוח מחדש את הרגשות כלפיה שאני נושא איתי כל השנים. זאת שאלה שאף אחד לא יוכל לענות עליה חוץ ממני".

גם עם אהבתו השנייה הוא הסתבך, כאמור, עד לסדק בצלעות. לפני כשנתיים וחצי, אחרי שחזר מטיול של חודשיים בברזיל ובפרו, הכיר כמלצר בקפה בחורה, שאיתה ניהל קשר רומנטי במשך שנה וחצי. בשלב מסוים עברו השניים לגור יחד, אבל אבורומי הבין שהם לא אוהבים בעוצמה שווה ("אני אהבתי ב־200 אחוז, היא ב־70"), והחליט לשבור לעצמו את הלב ולהיפרד ממנה. מאז הוא פנוי, לדבריו, ומחפש אהבה חדשה.

יש סיכוי שתצא עם מעריצה שלך?

"הקהל הוא משפחה בשבילי, ולא מערבבים ביזנס ופלז'ר. אני לא אתחיל עם מישהי שאוהבת אותי בגלל השירים שלי. אני מעדיף אחת שלא מכירה אותי כזמר, כי אז אני יכול להראות לה את האישיות והתכונות שלי, שהן לאו דווקא הזמר שרואים באור הזרקורים. יש לי גם תכונות לא טובות".

פרט.

"פיוז קצר. כשהפיוז שלי מסתובב, אני לא רואה בעיניים ויורה על האדם שמולי ב־200 קמ"ש. זאת תכונה נוראית. לפעמים אני נעלם, מתבודד, מנתק מגע, הולך לשבת בים לבד עם בירה כדי לחשוב עם עצמי".

• • •

הוא נולד כאברהים אבורומי, ערבי מוסלמי, ליוסי (במקור מנסור), קבלן שיפוצים משפרעם, ופאתן מנצרת, שעברו לגור באילת. הוא אח בכור לאמל, כיום מדריכת חי"ר בנח"ל, וליוסי בן ה־12, שקרוי על שם אביהם המנוח - שעליו כתב אבי את השיר "אבא", שאותו הוא מקפיד להקדיש לו בכל הופעה.

הוא התחיל לשיר כשאביו השמיע בבית מוזיקה ים־תיכונית, כולל זהר ארגוב וזהבה בן. "הייתי עושה הופעות בסלון, שר 'הפרח בגני', 'אלינור' ו'טיפת מזל'. כשהייתי בן 10 אבא שלי חשב שאהיה זמר, והיה מעודד אותי לשיר כמה שיותר. בחטיבת הביניים התחלתי לשיר בטקסים בבית הספר. שם צברתי ביטחון על הבמה. בתיכון אמא שלי קנתה לי גיטרה קלאסית עם מיתרי ניילון ב־200 שקלים. הייתי יושב מול יוטיוב ולומד לנגן אקורדים של שירים".

בגיל 17 כתב את שירו הראשון, "אל תאמרי", על אהבת נעוריו ההיא. "הייתי ממש בדיכאון, ישבתי עם הגיטרה - והשיר יצא. הקלטתי אותו באולפן של רן בננו, מפיק באילת. בכלל לא כיוונתי לקריירה. רציתי רק שהבחורה תשמע את השיר שכתבתי לה ותתרגש. רציתי להרשים אותה".

כשהתחלת, היו לך מודלים לחיקוי בשירה?

"הערצתי את איזי, הראפר, שאגב, לפני שלושה שבועות הופעתי איתו על במה אחת בבית שאן. אבל לא היה לי ממש מודל לחיקוי, כי המוזיקה שלי מאוד שונה. אנשים מנסים לשייך אותי לז'אנר מסוים ולא מצליחים. פופ ים־תיכוני? יש לי גם שירי רוק ולהיטים רומנטיים. אני עובד עכשיו על שני שירים עם ראפ, והשיר הבא שאוציא, 'במבי אדומה', שנכתב על המכונית שלי, יהיה משהו אחר לגמרי, עם המון גרוב וקליפ בסגנון שנות ה־20 של המאה הקודמת".

לזמר מקצועי הפך לפני חמש שנים, כשהוציא את השיר "תדעי לך", ואחריו שלושה שירים נוספים. "גרתי אז באילת, והייתי צריך לטוס או לנסוע באוטובוס להופעות שלי במרכז או בצפון. ההופעה הראשונה שלי היתה באירוע בנס ציונה. היו לי ארבעה שירים בסך הכל, שהוצאתי ליוטיוב, ופתאום הזמינו אותי להופיע ביום ההולדת של מישהי.

"גם להופעה הראשונה שבה מכרתי כרטיסים, בבית היוצר בנמל תל אביב, הגעתי במיוחד מאילת. היה אז טירוף של בנות 16-15 שהקיפו אותי ורצו להצטלם איתי. האמת היא שהופתעתי, לא ידעתי מאיפה זה מגיע. היום הן בנות 21-20 והן עדיין מגיעות להופעות שלי. איתן באות בנות 15 חדשות, אז אני יודע שיהיה לי קהל גם לעוד כמה שנים".

בבית שבו גדל, הוא מספר, לא היו לאום, דת ומסורת דתית. "ידענו שיש אלוהים שצריך להאמין בו, מישהו שמנהל אותנו ושצריך לדעת להגיד לו תודה ולפנות אליו כשמרגישים לא טוב. כילד, אמא שלי לימדה אותי שצריך פשוט לשבת עם עצמי ולדבר איתו. גם היום אני לפעמים מספר לו, מבקש דברים, מתלונן בפניו על עניינים שמעצבנים אותי".

בילדותו, עם אביו המנוח יוסי (במקור מנסור). "הייתי עושה הופעות בסלון ושר זהר ארגוב", צילום: מהאלבום הפרטי

 

לדבריו, כבר בילדותו הרגיש שהוא יהודי. "ככה גדלתי. הייתי הולך לעשות קידוש בערב שבת בבתים של חברים, צם בימי כיפור, חוגג את החגים היהודיים. הרגשתי תמיד שאני חלק מעם ישראל. הייתי מוסלמי - אבל הרגשתי יהודי".

הוא התנדב לשירות צבאי מלא, למרות שלא נדרש לשרת. "רציתי להחזיר למדינה על 18 שנים שקיבלתי ממנה, ורציתי להיות כמו כולם ולהתגייס כמו כולם". הוא שירת בחיל התובלה, כמ"כ של חיילי מקא"ם שעוברים קורסי הכשרה בבסיס משמר הנגב. בצבא החליט להתגייר, ותוך כדי השירות עבר גיור צה"לי אורתודוקסי, "כולל כיפה וציציות. אני היום יהודי כהלכה, עם תעודת כשרות מהרבנות, מרגיש לגמרי יהודי".

איך זה בא לידי ביטוי? אתה שומר מצוות? אני לא רואה אותך מסתובב כעת עם כיפה.

"אני שומר מצוות מסוימות שאני יותר מתחבר אליהן ויותר קל לי ליישם, כמו הנחת תפילין, שמירת כשרות, חגים ועוד הרבה. אבל אני מעדיף לשמור את הדברים האלה לעצמי".

בצעירותך סבלת חברתית מהעובדה שהיית ערבי מוסלמי?

"היו מקרים בבית הספר שעשו עלי חרם בגלל שאני ערבי ולא דיברו איתי שבוע. כל פעם היו צוחקים עלי והייתי נעלב. נטרלתי את זה עם מנגנון של הומור - הייתי צוחק איתם על עצמי ומוסיף בדיחות על עצמי, כך שהלעג שלהם איבד את העוקץ שלו. הומור היה נשק ההישרדות שלי. הייתי הליצן של הכיתה, זה שמצחיק את החבר'ה".

מתי עוד חשת ביחס גזעני כלפיך?

"פעם פגשתי מישהי לדייט, ולמחרת היא התקשרה אלי בוכה. מתברר שהיא סיפרה לאמא שלה שהתגיירתי, אבל אמא שלה לא הרשתה לה להמשיך לצאת איתי, כי 'ערבי תמיד נשאר ערבי'. אמרתי אוקיי, נקסט, אבל לא נעלבתי. אני לא נותן לזה מקום, זה לא נוגע בי".

חשבת לכתוב שיר על שינוי הזהות שעברת?

"לא, כי אני אותו אדם שהייתי קודם. הרבה אנשים מסתכלים על הגיור שלי כאילו זה משהו גדול בחיים. מבחינתי, זה היה הדבר הכי טבעי בעולם. עשיתי את זה בשביל עצמי, לא בשביל אחרים ולא בשביל לקבל מחיאות כפיים. עד היום אני מקבל שאלות ברשתות, 'מה, התגיירת? מה היית קודם?' ואני עונה בהומור: 'הייתי שסק'. או עונה שהייתי אדם כמוהם, רק לא הייתי יהודי".

• • •

הוא מתכווץ כשאני שואל אותו מה חש בזמן המהומות בערים המעורבות במהלך מבצע שומר החומות, במאי האחרון. "זה היה נוראי, נוראי, ומפחיד גם. וזה בא משני הצדדים. על אותו אירוע היו דיווחים על משהו שעשה יהודי - ומשהו שעשה ערבי. אז מה, אני שופט? אני יודע מי צודק? מי עשה נכון? מי היה הראשון לפגוע? מי השני? כל מי שהיה חלק מהבלאגן הזה והיה אלים - צריך לקבל את העונש שלו. מי ששרף מכונית, מי שדרס אנשים, צריך לשבת בבית סוהר".

אישית, הרגשת קונפליקט פנימי?

"אני לא מרגיש צורך לבחור צד. אני אזרח במדינה שרוצה שיהיה בה שלום. לפני שקרה הדבר הזה הגענו לשקט בחברה, שהרבה זמן לא היינו בו. לא בכל הארץ, כמובן שיש אזורים שנפגעים, כמו הדרום, אבל לפני זה הסתובבתי בתחושה של ביטחון. יש הרבה אנשים שרוצים שקט, ואי אפשר לדעת מה צופן העתיד, אם אנחנו בדרך למערכה גדולה יותר, או שזה הרתיע אנשים. אי אפשר לדעת אם ייפתח לנו פוגרום חדש. אני מקווה שכולנו נחיה בשלום ובשקט".

יהונתן מרגי. "אין לי ממש מודל לחיקוי", רונן אקרמן

 

אנחנו נפגשים בבית קפה במרכז תל אביב, על גדת רחוב ארלוזורוב המשתפץ, מרחק קצר מהדירה שאותה הוא חולק עם שותף, סטודנט לאדריכלות ולעיצוב פנים. קשה שלא לחבב את אבורומי מהרגע הראשון. יש לו קסם אישי, חיוך רחב שפותח לבבות וכושר ביטוי סוחף. בשלוש השעות שלנו בבית הקפה, איש לא זיהה אותו ולא ניגש אליו. אולי כאן לא נמצא הקהל שלו, ואולי ככה זה בתל אביב - לא עושים עניין מזמרים מפורסמים.

אני קולט שיש לך ארבעה קעקועים גדולים. במורד הזרוע השמאלית קעקעת משפט גדול באנגלית - "ותר על הניסיון לגרום לי לוותר".

"זה מסר שמסרתי לעצמי בגיל 17, כי החיים העמידו אותי במצבים קשים ומבלבלים. וזה מתאים למוזיקה: הקעקוע הזה נועד לכל מי שאמרו שאין לי סיכוי להצליח".

על הניהול וההשקעה הכספית בקריירה שלו אחראים שלושה: אור נדיב, שניהל את הרכב ההיפ הופ אולטראס; אבי פטמן, הבעלים של חברת "שרים קריוקי"; והיוצר עדי כבירי. המפיקים המוזיקליים שאיתם הוא עובד לאחרונה הם עומרי סגל, המכונה 69, אופיר מלול, עידו נמר ובן מירן (בנו של הזמר דורון מירן).

"לפי החוזה, כולנו נמצאים יחד בכל", אומר אבורומי. "המנהלים שלי לוקחים לי אחוזים פייר אינאף, כמעט ברמה שאני מרוויח יותר מהם. יש לי מנהלים נדירים, שאני סומך עליהם בעיניים עצומות. הם משקיעים בי כבר שנתיים, כשעד לפני כמה חודשים לא היה לזה אופק כלכלי".

היו מקרים של זמרים שכעבור כמה שנים ביקשו לצאת מהחוזים עם המפיקים שלהם.

"זה לא יקרה אצלי, נקודה. הדבר האחרון שמעניין אותי זה מה קורה עם כסף. כל עוד אני יכול להתפרנס ממוזיקה בכבוד, כל השאר לא מעניין אותי. אם אני אצליח, אני סומך על המנהלים שלי שאקבל את מה שמגיע לי.

"המטרה שלי בחיים היא להרוויח מספיק כדי לקנות דירות לאמא שלי ולאחיי, זה כל מה שאני רוצה. להגשים את מה שהבטחתי לאבא שלי - לדאוג למשפחה. החלום שלי הוא שיהיה לי מספיק כסף בעתיד כדי לפתוח מעון לנוער בסיכון, לסגור מבחינתי את המעגל".

asafnevo444@gmail.com

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו