נושאת הלפיד: המשפחתולוגיה של השחקנית נטע רוט

בשלב מסוים בראיון, כשאני מודיעה לנטע רוט שהגיע הזמן לגלוש קצת לענייני המשפחתולוגיה, עיניה בורקות לפתע. "כן, בואי נדבר על דוֹדיַא, דודי האהוב", היא זורחת.

אנחנו מכירים אותו כיאיר לפיד, שר החוץ וראש הממשלה החליפי של מדינת ישראל.

"דודים בארץ הם בדרך כלל קשר פחות קרוב, אבל אצלי דודיא הוא עוד הורה, באיזשהו מקום. הוא לקח עלי המון אחריות. בגיל 12, למשל, שלחתי אליו תסריט שכתבתי, לסרט נעורים שאני עדיין עובדת עליו. אם ילדה בת 12 היתה שולחת לך תסריט שהיא כתבה - מה היית אומרת לה?"
"כל הכבוד".

"אז אני קיבלתי מדודיא תשובה כזאת: 'זה לא טוב. את לא יודעת לכתוב עדיין. אני שולח לך ספר. תקראי אותו, תלמדי לכתוב'".

אאוץ'.

"הוא שלח אלי את הספר 'סיפור' של רוברט מקי, שנחשב לתנ"ך של כתיבת סיפורים, וקראתי אותו בעיון. באתי אליו אחרי שסיימתי, ודודיא שאל אותי: 'נטע, ממה מורכבת הצלחה?' עניתי לו '99 אחוז עבודה ואחוז כישרון', ואז הוא אמר לי: 'את יכולה להתחיל'".

מה פשר היחסים הקרובים שלכם? בכל זאת, מפרידות ביניכם 37 שנים.

"אנחנו בכלל משפחה מאוד מלוכדת. חלק מזה קשור, כמובן, במיכל ז"ל, האחות הבכורה של אמא שלי ושל יאיר, שנהרגה ב־1984 בתאונת דרכים (בגיל 24; מ"כ). לא הכרתי אותה, אבל היא חלק מהסיפור, כולנו נפגשים בכל יום שישי - בחוק. אסור להפסיד, לא משנה מה. נפגשים או אצלנו או אצל דודיא".

ניכר שהוא דמות מכוננת עבורך.

"תמיד היד שלו היתה לי על הכתף, וגם על הכתף של אחותי נוגה. גם כשהוא היה בפוליטיקה, והצגה שכתבתי עלתה בפרינג' - הוא היה שם, בקהל. בהצגה אחרת שהשתתפתי בה, בתיאטרון גשר, הוא הגיע לבכורה".

עכשיו יהיה הרבה יותר מסובך להביא אותו. ענייני אבטחה וכאלה.

"נכון, זה בסדר. אני אנסה לא להגיד לו להגיע, כדי שלא יצטרך, אבל אני בטוחה, כמו שאני מכירה אותו, שהוא יגיע. הוא משפחתי, ולרוב הדברים של המשפחה הוא מגיע. זה יהיה שונה עכשיו, כנראה, וזה הכי הגיוני".

• • •

הדנ"א הלפידי זורם היטב בעורקיה של רוט, שהופכת בשנים האחרונות לשחקנית מבוקשת בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון - בזכות עצמה. היא נצר לאחת ממשפחות האצולה של התרבות, התקשורת והפוליטיקה בישראל. סבה, שאיתו שיחקה שחמט בגיל שלוש, היה העיתונאי, הסופר והפוליטיקאי יוסף טומי לפיד ז"ל. סבתה היא הסופרת והמחזאית שולמית לפיד, שאיתה כתבה סיפור כשהיתה בת ארבע. וכמובן - ישנו דודיא.

את מתייעצת עם יאיר היום על דברים שאת עושה?

"אני מתייעצת איתו על כל דבר. כשהתקבלתי לסדרה 'לבד בבית' קיבלתי עוד סדרה במקביל, ולא ידעתי במה לבחור. ידעתי שדודיא הוא האדם. הצגתי לו את שתיהן, סיפרתי לו שזו דרמה מול סיטקום. הוא שאל 'לא עשית עדיין קומדיה?' עניתי שלא. ואז הוא אמר 'התשובה ברורה, לא?' עניתי שאני לא יודעת. הוא שאל 'למה לא?' ואמרתי 'זה מפחיד'. ואז הוא אמר: 'זה מפחיד אותך? אז התשובה עוד יותר ברורה - תמיד תלכי לאן שמפחיד אותך'. זאת אחת העצות הטובות ביותר שהוא נתן לי".

הוא התייעץ איתך בתמורה בהתלבטויות שלו בפוליטיקה?

"את אמא שלי הוא שיתף לפני שיצא לדרך הפוליטית, אני הייתי אז ילדונת. אבל הייתי בארוחות שישי בישיבות על השם של התנועה שלו, 'יש עתיד'. הייתי שמחה להגיד שאני אחראית לשם הזה, אבל לא. הוא הדוד שלי - ואני אתמוך בו בכל צעד".

התדמית הציבורית שלו עברה שינוי. בעבר הוא חטף לא מעט ביקורת, וכעת הוא האיש שבזכותו קמה "ממשלת השינוי".

"הייתי בהשבעה בכנסת ובכיתי מגאווה בדוד שלי. על האומץ שלו ועל היושר שלו, ועל זה שהמאבק השתלם ושכולם עכשיו יודעים כמוני כמה טוב הוא. יש בו טוב לב וצניעות, וזאת הצלחה שהיא שלו".

עד כמה המעבר שלו מהתקשורת לפוליטיקה השפיע על המשפחה?

"התמסרנו לזה לגמרי. הוא האיש הכי ישר והכי טוב שאני מכירה. הוא ואמא שלי, וכנראה גם אבא. הוא אדם ישר שלא משקר. אין לו את זה. הוא טוב. היה לו כל כך נוח בתקשורת, הוא זכה לאהבת הקהל, והוא עשה את זה באמת בשביל האידיאולוגיה. כולנו תמכנו בו והיינו מאחוריו".

ארוחות שישי עדיין מתקיימות בנוכחותו במעמדו החדש?

"נראה לך שמותר לו להבריז? אין אישור. סבתא שם".

• • •

הסבתא ש"שם" היא, כאמור, שולמית לפיד בת ה־86, שספריה, ובהם "גיא אוני", "כחרס הנשבר", "חוות העלמות" וסדרת ספרי הבלש בכיכובה של ליזי בדיחי, עיטרו לא אחת את רשימות רבי המכר.

"היא לא סבתא, היא החברה הכי טובה שלי. אני קוראת לה 'סבתא נומבון', כי כשבאים אליה ישר נרדמים, כאילו לקחת כדור שינה. יש לי בעיות שינה, ואצלה אני נרדמת בקלות.

"כשעברתי לטבעונות, לפני שנתיים, היא למדה להכין במיוחד בשבילי מתכוני טופו. היום אני קצת יותר חוטאת לכיוון הדייסה שלה, אבל אני משתדלת לחזור לטבעונות. אני משתדלת לקנות יד שנייה, להקפיד על מיחזור. אנשים מתנהגים כאילו העולם לא יקרוס בעוד 50 שנה אם נמשיך ככה".

גם עם סבתך את מתייעצת?

"איזו שאלה? היא מקבלת ראשונה כל טקסט שאני מקבלת, שולחת לי הערות. היא מאוד חכמה וכנה בתגובות שלה, והאישור שלה חשוב לי מאוד. היא גאונה. בגיל 14 הייתי בזוגיות עם בת זוג, ואחרי שנפרדנו היא ליטפה לי את הראש ואמרה 'אוי, זה נורא קשה להיות בת 14 ומאוהבת'. היא לא מושלמת?"

מושלמת, אבל נחזור רגע לבת הזוג.

"זה מעניין? אני לא מתאהבת במגדר. תמיד הייתי ילדה צבעונית, אוהבת בעוצמות, סקרנית בעוצמות. אני מתאהבת בבני אדם. לא מגדירה. אני לא מרגישה שיש בזה צורך. זה לא אישיו מבחינתי, אנחנו ב־2021.

"גם בבית שבו גדלתי זה לא היה אישיו. אבא שלי ואני צפינו ביחד בטלוויזיה בסדרה 'שרלוק'. הוא ניחש משהו וצדק, ואז אמר לטלוויזיה, בקול רם, באנגלית: 'תגידי לי משהו שאני לא יודע'. ואז אמרתי לו מהצד: 'אבא, אני אוהבת בנות'. הוא הסתובב אלי ואמר: 'אמרתי משהו שאני לא יודע' - וחזר להסתכל בטלוויזיה. זה לא כזה אישיו, וככה זה אמור להיות".

זיכרונות מסבא טומי יש לך?

"הייתי בת 8 כשהוא נפטר, וסבא הוא כל מי שאני מבוססת עליו. מגיל אפס אמרו לי 'את בול סבא', במראה, באש, בסקרנות. הייתי ילדה די בודדה מבחינה חברתית, אבל היה לי חבר אחד שקראו לו טומי לפיד, שכשהייתי בת 3 הבין שזה הזמן ללמד אותי לשחק שחמט. הוא קרא לי מרשקה, הייתי מאוד קרובה אליו.

"כשהוא נפטר, דודיא הוציא את הספר 'זיכרונות אחרי מותי', וקראתי אותו. בגיל 9 לקרוא על חוויות השואה של סבא שלך, ועל החיים שלו אחר כך, היה אירוע מטלטל עבורי. סבא ממשיך לעצב את הבחירות שלי עד היום".

את חושבת לפעמים מה היה אומר אילו היה רואה מה קרה עם בנו? איתך?

"כל הזמן. הוא היה אוהב את מה שהוא רואה, בטח".

• • •

כמעט מינקות ידעה רוט שיבוא יום והיא תעסוק בתחום אמנותי כלשהו. כבר בגיל 3 חלמה שציורים שלה יוצגו במוזיאון, וכעבור שנה כתבה סיפור ראשון עם סבתה ("סיפור על קנקן מדבר"). בגיל 12 כתבה תסריט, ובגיל 14 כיכבה בסרט קצר ("על נערה שנורא רוצה להתאהב ושולחת המון מכתבים לחיילים בצבא בזמן מלחמת יום הכיפורים").

היא כתבה מחזמר עם בן זוגה (שהפך מאז לאקס) ניר כנען ("על שני בני נוער, מחונן ו'מופרעת', שמתמודדים עם בעיותיהם בחברה ונעזרים זה בזו"), ושניהם משחקים בו כיום ביחד ברחבי הארץ, במסגרת תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער.

היא השתתפה בסדרות נוער מצליחות בטלוויזיה, ובקרוב תככב בסרט הקולנוע הישראלי הכי מדובר של השנה, "תמונת ניצחון" של הבמאי אבי נשר. ואם כל זה לא מספיק, היא הפכה לתגלית חמה בתיאטרון גשר, שם היא מככבת היום בלהיט תורן - וכל זה כשהיא בת 20.

היא נולדה אמנם שנה אחת אחרי תחילת המילניום, אבל נדמה שבגופה של רוט כלואה נשמה עתיקה שלא מייצגת כלל את דור המילניאלס והטיקטוק. שתי דקות לתוך הראיון בבית קפה תל־אביבי, מתגלה רוט, שמשרתת בתיאטרון צה"ל, כבת שיחה רהוטה ואינטליגנטית - שגם יושבי השולחן הסמוך נסחפים בנוכחותה הממגנטת.

אנחנו נפגשות לרגל עליית העונה השנייה של "פלמח", סדרת המקור שהפכה לקאלט וחזרה השבוע (א'-ה', ערוץ טין ניק לצופי yes). הסדרה, שיצרו יהונתן בר אילן ועדן גוריון, תמשיך לעסוק בפעילות הצעירים נגד השלטון הבריטי בשנים 1947-1946, הפעם בהשראת אירועים היסטוריים - הפריצה לכלא עכו והמאבק סביב אוניית המעפילים "אקסודוס". לצד רוט מככבים יעל שלביה, אלונה סער, גל אמיתי, עומר חזן, נאיה בינשטוק, אברהם ארנסון, נתן רביץ, נגה ד'אנג'לי, דולב מסיקה ואביב פנקס, ולעונה החדשה מצטרפים דינה סנדרסון ועברי לידר.

"אני מגלמת את שרה, בחורה בריטית סופר אינטליגנטית, שמתאהבת בבחור יהודי. היא בת של קולונל, וזה הכי אסור, ולכן היא מנסה להסתתר כנערה יהודייה במכבסה. היא נורא בודדה בצבא הבריטי, רוצה חברים ומתאהבת לא רק בבחור היהודי אלא גם באידיאולוגיה של המדינה שבדרך. היא מלאה באמפתיה, חמלה וחום גם כלפי הצד השני.

"אני מאוד מזדהה עם התכונה הזאת אצלה, כי גם אני אמפתית מאוד. בסרטים יכולה לבכות שעות בגלל גורלן של הדמויות. מה שכן, היא ליידי מהוגנת שאוכלת עם סכין ומזלג, ולי יש עדיין בעיות עם זה".

את בכל זאת משחקת במבטא בריטי.

"אני אובססיבית למבטאים. גם בסרט של אבי נשר אני משחקת במבטא פולני. יש לי קנאה גדולה בשחקנים שהם מלכי המבטאים, כמו מריל סטריפ, ג'יימס מקאבוי וגרי אולדמן. זה נורא מעניין בעיניי: את משנה משהו בפה ובקול - ומשתנה בהתאם. מבטא משנה את המהות".

סדרה היסטורית בדור האינסטוש, זה מאתגר?

"האמת היא שילדים כתבו לי שהם התחילו ללמוד על ההיסטוריה שלנו בזכות הסדרה, והיו בני נוער שכתבו שהם נעזרים בזה לבגרויות. זה קצת פחות מומלץ, כי לא הכל בסדרה מדויק. אבל אני חושבת שהערך האמיתי ש'פלמח' נותנת, וסליחה על הקיטשיות - זה החברות. הרעיון של האידיאולוגיה והחברותא. שרה אמפתית גם לצד השני, ולכן כשיעור זה נורא חשוב".

הסדרה הפכה אותך, כמו את שאר השחקנים, לכוכבת נוער וילדים.

"זה מצטרף להצלחה של 'לבד בבית', סדרה אדירה אחרת שאני משתתפת בה, מהיוצרים של 'קופה ראשית' והבמאי של 'זאת וזאתי'. העלילה עוסקת בארבעה אחים שהוריהם נתקעו בחופשה בגלל נגיף מסתורי, ואני מיקה הבכורה, חננה קפוצה וחרדתית, צריכה לשמור עליהם. הסדרה משודרת בכאן 11 ובכאן חינוכית, והעונה השנייה שלה תצטלם באוגוסט. בשונה מ'פלמח', מדובר בסיטקום, ואני שמחה על הפריבילגיה לגלם דמויות מאוד מגוונות ושונות".

• • •

היא נולדה בתל אביב לזוג פסיכולוגים, מירב ("אמא שלי היא מלכת הפסיכולוגים") ודני. יש לה שתי אחיות גדולות, נוגה (23), שחקנית, ונעמה (32), אמנית פלסטית.

"כשהייתי ילדה רציתי להיות ציירת, ומהרגע שידעתי לקרוא ולכתוב כתבתי עם סבתא שולמית את ה'ספר' הראשון שלי. אני עדיין מרגישה כמו ילדה בת ארבע ששואפת לכתוב, ואני מקווה שיום אחד אוכל להיות כותבת אמיתית כמוה".

מתי נכנסת למשחק?

"בבית אחותי נוגה היתה השחקנית. לי היתה רתיעה ממשחק, כי חשבתי ששחקנים הם 'תוכים' ושאני מעל זה, כיאה לשיגעון גדלות של ילדה בת שמונה, למרות שכולם אמרו לי 'עוד תהיי שחקנית'. הייתי ילדה היפראקטיבית, שעושה רעש. נורא אהבתי ללכת לתיאטרון, ובגיל 12 כתבתי מחזה. סבתא שולמית הדפיסה לי אותו עם הערות. עדיין יש לי אותו מעל השידה".

בגיל 14, בעקבות פוסט שבו תויגה, הגיעה לסרטים. "שירה נאור תייגה את אחותי נוגה בפוסט שחיפש 'ג'ינג'ית משונה לסרט קצר' ושאלה: 'מה עם אחותך המשוגעת?' זה היה סרט קצר בשם 'חייל לארג'', של הבמאית נעה גוסקוב, שהיה מועמד בהמשך לפרס אופיר. כשהגעתי לאודישן, שמתי לב לקערת עוגיות על השולחן. אכלתי את כל העוגיות, ובדיעבד התברר לי שבזכות זה קיבלתי את התפקיד הראשי, כי הבמאית חשבה שזה מעשה שמתאים לדמות הנערה שמחפשת אהבה".

תיאטרון אורנה פורת שיגר את רוט לאודישן למחזמר בחיפה בשם "אופוריה", ומשם החלה לעזור מאחורי הקלעים בהפקות ובפרויקטים משתנים. "בקייטנת קיץ פגשתי את רועי מליח רשף, שהפך למורה האלמותי שלי לתיאטרון. והתחלתי להיות עוזרת במאי בכל מיני הפקות ופסטיבלים. הייתי בת 17, והבנתי שאני מאוד מתעניינת בבימוי, בכתיבה ובמשחק".

באותם ימים הכירה את ניר כנען ("אהובי לשעבר"), וכתבה איתו מחזמר לשני שחקנים בשם "שני אלה". "כתבנו שנה, ותום ווליניץ, שהיה מורה שלנו בקורס בקאמרי, אמר שהוא יביים אותנו. כעבור שנה עלינו בפרינג'. ניר הלחין את המוזיקה למחזמר, הוא גאון".

מכאן המשיכה על גל ההצלחה. "בזמן ש'שני אלה' עלה, התקבלתי ל'פלמח', ואחרי הצילומים קיבלתי הזמנה באינסטגרם, בחצות, מהבמאית אילאיל סמל, להגיע לאודישן להצגה חדשה בתיאטרון גשר שכתב רועי חן. למחרת מצאתי את עצמי יושבת עם רועי ואילאיל במטבח שלו. ככה הגעתי ל'מי כמוני', עם דמות מהחלומות - נערה עם הפרעת אישיות גבולית בשם אלמה. היא חכמה, חריפה, עם המון עוצמה וכאב. זאת הצגה שיקרה לליבי".

המחזה, שעלה רגע לפני הקורונה וזכה לשבחים, מתרחש במרכז לרפואת הנפש "אורות", שבו מאושפזים חמישה בני נוער. הוא מעניק הצצה למחלקה הסגורה, לחיי הצוות הרפואי, למטופלים ולהוריהם. הוא נכתב בעקבות סדרת ביקורים של המחזאי חן והבמאית סמל בבית הספר "שחף" שפועל במרכז הרפואי לבריאות הנפש אברבנאל.

זאת הצגה שעוסקת בעולם תוכן לא פשוט. איך התמודדת עם זה כשחקנית בת 18?

"יש לי שני הורים פסיכולוגים... אז דיברנו המון, וקראתי כל מה שאפשר על הפרעת אישיות גבולית. עשיתי את המחקר שלי, ונעזרתי בהורים ששלחו לי חומרי קריאה. הדמות של אלמה נורא התקרבה אלי, ונוצרה לי בעיה קטנה איתה: הייתי צעירה ולא מאוד מנוסה - והתערבבתי איתה. פתאום חזרתי הביתה עם המצוקה, המועקה וכאב הראש של אלמה. התחלתי לחלום את החלומות שלה".

התערבבות כזאת יכולה לקחת שחקן למקום אפל.

"נכון, אבל תודה לאל, ההורים הפסיכולוגים שלי היו שם בשבילי, וגם אילאיל ורועי החכמים. אנשים עושים אידיאליזציה לשחקנים טוטאליים, שנכנסים לדמות, אבל בעיניי זה לא סקסי, לא הכרחי וזה גם פוגע לדעתי במשחק".

הספקתם לעלות רגע לפני שהנגיף החשיך את עולם התיאטרון.

"זה היה סיוט. הייתי אז עדיין עם ניר, אז הייתי עולה על הספה בבית ועושה לו את כל הדמויות. כל כך התגעגעתי לאלמה ולהצגה, והוא היה הקהל שלי".

• • •

רוט הפכה בשנה האחרונה לאחד השמות המדוברים בתיאטרון גשר, שם כבר סומנה להפקות נוספות, ובראשן "רומיאו ויוליה", בעיבודה ובבימויה של אילאיל סמל.

תגלמי את יוליה?

"עוד לא ברור. לא יצא לי לשחק דמות כמו יוליה, וזה אפילו קשה לי, כי זה תפקיד שדורש איזה רוך. זאת תובנה שקיבלתי לגבי עצמי ב'פלמח': אני מרגישה מאוד חשופה כשאני רכה, וזה מאתגר אותי".

כאמור, רוט מככבת גם בסרט "תמונת ניצחון", שצפוי לעלות בקרוב לאקרנים. "זה בעצם תפקיד גדול ראשון שלי בקולנוע. העלילה מביאה את סיפור הקיבוץ במלחמה, ואת הצד המצרי, בקולאז' של סיפורים. אני מגלמת את נעמי, פולנייה בת 22, מיושבי קיבוץ ניצנים בדרום במלחמת העצמאות, אידיאליסטית קשוחה ואנאלית.

"נעמי פוגשת חייל יהודי (בגילומו של אלעד לוי; מ"כ) גס רוח, ג'מוס, ההפך הגמור ממנה, והשניים מתעצבנים זה על זו, אבל לאט־לאט היא לומדת להכיר אותו. ניר, האקס שלי, גם משחק בסרט. הוא עושה תפקיד כל כך מרגש של חייל ניצול שואה בשם זיגי שמגיע לקיבוץ יחד עם החיילים.

"זה סרט גאוני, מרגש ומצחיק נורא, למרות שהוא על מלחמה. כשראיתי אותו בהקרנה מיוחדת יצאתי מתייפחת. באתי לאבי נשר עם פני כלבלב ופשוט חיבקתי אותו. זה קרה לי גם כשקראתי בפעם הראשונה את 'גיא אוני' של סבתא שלי. באתי אליה וצעקתי עליה 'למה עשית לי את זה? למה זה נגמר ככה?' המוות של יחיאל, אהובה של הדמות הראשית פניה, העציב אותי.

"הייתי ילדה, כעסתי עליה - והיא התנצלה. פה הרגשתי קצת אותו דבר, יצאתי שבורת לב וצריכה את החיבוק של הבמאי. זו היתה חוויה סוריאליסטית. אף פעם לא בכיתי ככה ממשהו שעשיתי".
עברתם חוויה לא פשוטה עם הקורונה ששיבשה לכם את הצילומים.

"נכון, זאת היתה תקופה שאפשר לעשות ממנה סרט בפני עצמו. זאת היתה חוויה מהעוצמתיות בחיי".

עם האקס, ניר, יצאה שלוש שנים, עד שנפרדו לפני חצי שנה ("עכשיו אין לי זוגיות"). למרות פרידתם, השניים משחקים ביחד בהצגה "שני אלה".

"ממש כמו בסדרה 'חזרות', בדיוק אחרי שנפרדנו כזוג, תיאטרון אורנה פורת קנה את ההצגה שלנו, והיום אנחנו רצים איתה בכל הארץ. אני משחקת את דריה, נערה עם הפרעת קשב וריכוז, בעייתית, קצת ערסית. עלינו בפרינג' לתקופה, ואז באה הקורונה - ובמקביל גם נפרדנו. עכשיו חזרנו להצגה הזאת, שמיועדת לבני נוער. זה שהצגה משלי עולה בתיאטרון רפרטוארי - זה מעבר למדהים. אני מאוד גאה בזה".

לשחק עם האקס זה מאתגר.

"לפני שהוא אקס הוא פרטנר, ותמיד היה. התחלנו כחברים הכי טובים. ניר הוא האהבה האמיתית הראשונה שלי, ואני לנצח אוהב אותו. הוא מלחין ושר, וכיף לי איתו הכי בעולם. יש משהו בלשחק איתו שלפעמים שובר לי את הלב, אבל אני יודעת שיש לי פרטנר לכל החיים לעבודה, גם אם שנינו נהיה בזוגיות עם אחרים. נפרדנו כי היינו צריכים את הספייס. היינו בני 19 שהרגישו כמו בני 40, וזה עשה לשנינו מאוד טוב".

יש אופציה לקאמבק?

"אני רואה אופציות לכל דבר, איך לדעת. היקום מלא באופציות".

Maya19.10@gmail.com