פרידה ליכטנבלאו לא ידעה את נפשה מרוב אושר. בגיל 32, אחרי קריירה ענפה בזריקת דיסקוס ובהדיפת כדור ברזל, כשארונה גדוש בגביעים ובמדליות מעשרות תחרויות בינלאומיות שבהן השתתפה, ציפתה הספורטאית העברייה לדובדבן שעל קצפת הרזומה הספורטיבי שלה: השתתפות באולימפיאדה ה־14, שהיתה מתוכננת להיפתח בלונדון ב־29 ביולי 1948, חודשיים בלבד אחרי שהוקמה מדינת ישראל.
באותם ימים בערו ויכוחים סוערים ביישוב בארץ, בשאלה אם ראוי בכלל לשגר משלחת ישראלית לאולימפיאדה בלונדון, בשעה שהמדינה שרויה במלחמת הישרדות רוויית דם על עצמאותה.
המצדדים טענו ש"זוהי שעת רצון למדינה שזה עתה נולדה", והוסיפו ש"ניתנת לנו הזדמנות פז להציג בפני העמים את כישורי מיטב אנשינו, ולהראות לעולם, בפסגה העולמית של הספורט, שאפילו במלחמה אין אנו שוכחים להקפיד על נפש בריאה בגוף בריא".
העיתון "על המשמר", שופרה של תנועת השומר הצעיר, כתב במאי 1948: "ישראל זקוקה למסד קשרים עם עמי העולם, והיש מקום טוב יותר מאשר האולימפיאדה העולמית, שבה תוכל משלחתנו להפיץ את דבר המדינה הצעירה, לספר בשבחה, להכיר אנשי מפתח ממדינות העולם, לאתר ספורטאים יהודים ולשכנעם בחשיבות העלייה לארץ? אם ישראל רוצה להתקבל כמדינה שווה בין שווים - היא חייבת להופיע במפגש האולימפי החשוב".
מנגד, העיתון "מעריב" התנגד להשתתפות ישראל באולימפיאדה: "נראה לנו שדעת רבים השתבשה, ואולי חום הקיץ הוא שגורם לשכוח שאנחנו עדיין במלחמה. האם יאה והגיוני שבזמן שהמוני משפחות סופרות את מתיהן, ואחרות סועדות את הבנים והאבות פצועי הקרבות, יילכו בחורינו להשתעשע במשחקים בלונדון?"
העיתון הוסיף גם עקיצה על רמתו הנמוכה של הספורט הישראלי: "ואת מי יש לנו לשלח להתחרויות (כך במקור; ד"ס) ללא שתיגרם לישראל בושה? מי לידנו יתקע שאצנינו לא ינפחו את נשמתם לפני תום המרוץ, ושהשחיינים לא יטבעו בבריכה? וגם אם יש לנו ספורטאים ספורים שיכולים לייצג אותנו במפגש הספורט העולמי, האם מישהו מהם הצליח להתאמן כראוי בחודשי המלחמה האחרונים?"
הכרה מהוועד האולימפי העולמי
על הקמת משלחת ספורטאים לאולימפיאדות היה ממונה ארגון בשם "הוועד האולימפי הארץ־ישראלי", שנוסד במאי 1933 ביוזמת ארגון מכבי ועסקן הספורט יוסף יקותיאלי, שהגה והגשים את רעיון המכבייה. כשנה לאחר ייסודו, קיבל הוועד הארץ־ישראלי את הכרת הוועד האולימפי הבינלאומי - שלוש שנים לפני האולימפיאדה ה־11, שהיתה אמורה להיערך בברלין, בירת גרמניה הנאצית.
חוגי ימין בארץ יצאו מייד למתקפה, בניסיון להניא את הוועד משליחת ספורטאים לאולימפיאדה של היטלר - "צעד שיפגע בניסיון הבינלאומי לקדם חרם על גרמניה הנאצית".
ואכן, ספורטאים מארץ ישראל לא נסעו לברלין, ושתי האולימפיאדות הבאות, שהיו אמורות להתקיים ב־1940 וב־1944, התבטלו בשל זוועות מלחמת העולם השנייה. האולימפיאדה ה־14, בלונדון, היתה אם כך הראשונה שבה אפשר היה לשקול ברצינות שיגור משלחת עברית לתחרויות.
בסוף אפריל 1947, יותר משנה לפני פתיחת המשחקים בלונדון, קיבל הוועד האולימפי הארץ־ישראלי את ההזמנה הרשמית להשתתף בה. ההזמנה נשלחה בדרך עקלקלה: מהוועד האולימפי הבינלאומי בשווייץ למשרד המושבות בממשלת בריטניה, משם לארמון הנציב בירושלים, מקום מושבו של הנציב העליון הבריטי, ומשם למשרדי הוועד האולימפי הארץ־ישראלי, ששכנו בתל אביב.
קצת רקע: באותם ימים הגיעה היריבות בין מרכזי הספורט בישראל לשיא, כשכל מרכז היה מזוהה עם זרם פוליטי אחר שתמך בו: ההסתדרות עמדה מאחורי מרכז הפועל; מכבי נתמך על ידי מפלגת הציונים הכלליים; בית"ר על ידי תנועת חרות; ומרכז הספורט של הזרם הדתי, אליצור, נתמך על ידי המפד"ל.
הפוליטיזציה בספורט הישראלי ניכרה אז על כל צעד ושעל, והשפעתה המזיקה התבטאה במריבות בלתי פוסקות, בעיקר בין מרכזי מכבי והפועל, דבר שגרם לשיתוק בענפי ספורט רבים, ואף לפילוג בעייתי בחלק מהליגות. היריבות נסבה ברובה על ענייני כבוד וחלוקת הטבות שמהן נהנו עסקני הספורט, בעיקר נסיעות לכנסים, לתחרויות, לקונגרסים ולמפגשים בחו"ל, וכל זאת בתקופה שבה אזרחים מהשורה לא יכלו להרשות זאת לעצמם.
אנשי הוועד האולימפי הארץ־ישראלי, שהיו קשורים בטבורם באופן היסטורי לארגון מכבי, ולרוב שמרו לעצמם את ההזמנות הדשנות, פנו במשך חודשים לאנשי הפועל בהצעה להכין יחד רשימת ספורטאים עבריים משותפת לאולימפיאדה, אולם אנשי הפועל סירבו בנימוק ש"עד שלא יובטח מקום גם לעסקנינו במשלחת ללונדון - אין על מה לדבר".
הוויכוח העקר הביא כרגיל לשיתוק, ולמרות הזמן שנקף - בוועד האולימפי הארץ־ישראלי לא נרשמה שום התארגנות לקראת האולימפיאדה הממשמשת ובאה. העיתונות בארץ לא החמיצה את ההזדמנות לשגר חיצי ביקורת על חדלונם של עסקני הספורט: העיתון "חרות" של התנועה הרוויזיוניסטית עקץ: "האם הפקידים בוועד האולימפי הישראלי נרדמו על משמרתם? הרי כשיש הזמנה למסיבות קוקטייל הם מתייצבים ראשונים. מה מעכב אותם בהתארגנות הנדרשת להקמת משלחת ספורטאים לאולימפיאדה?
"אמנם לא ברור באילו הישגים יזכו הספורטאים הישראלים, אך צעידה בגאון של משלחת ישראלית בליבה של הממלכה הבריטית, זאת ששלטונה המשוקץ יודח מכאן בקרוב, תהיה הנאה גדולה לכל פטריוט ישראלי".
במדור המכתבים למערכת של העיתון "אספקלריה של ספורט" כתב המהנדס שלמה פופר מתל אביב: "חסרים אנו הנהלה ספורטיבית מתאימה ויעילה, שתטפל בהתארגנות לאולימפיאדה, שהרי השעה דחוקה ואסור לנו להפסיד זמן. האנשים הבלתי פעילים של ראשי ארגוני הספורט והוועד האולימפי, שאינם עושים דבר בעניין ואף לא נותנים לאחרים לעשות, צריכים להסתלק ולפנות את מקומותיהם".
יצוין שבאותם ימים כיהן השופט העליון גד פרומקין (סבו של ראש השב"כ לשעבר כרמי גילון) כנשיא הוועד האולימפי הארץ־ישראלי, והיה הרוח החיה בו. אולם זמן קצר לפני שהתקבלה ההזמנה הבריטית להשתתף באולימפיאדת לונדון נסע פרומקין לארה"ב לתקופה ארוכה, דווקא כשנדרשה מעורבותו בהרגעת המשטמה העזה בין אנשי מכבי ואנשי הפועל - שרק הלכה והקצינה.
מדינות ערב איימו לפרוש
בדצמבר 1947, בהיעדר שיתוף פעולה מצד אנשי הפועל, שלח הוועד האולימפי הארץ־ישראלי לוועדה המארגנת של האולימפיאדה בלונדון רשימה שכללה לא פחות מ־71 ספורטאים בשמונה ענפי ספורט - כולם אנשי מכבי. למשלחת אמורים היו להתלוות עשרה עסקנים, על פי מפתח (שערורייתי) של עסקן על כל שבעה ספורטאים. צעד זה נתפס באותם ימים כמגלומני ומנותק, במיוחד על רקע מלחמת העצמאות, שפרצה זמן קצר קודם לכן.
למרות הקרבות הקשים שניטשו בחודשים הראשונים של 1948, היו עדיין גורמים רבים - בעיקר בוועד האולימפי הארץ־ישראלי - שסברו ש"למרות המלחמה, יש לשגר את המשלחת ללונדון". זאת, למרות שרבים מהספורטאים שיועדו לנסיעה גויסו בינתיים לצה"ל ונלחמו בחזיתות השונות, וכמה מהם אף נהרגו בקרבות.
אבל המחדל הגדול מכולם נרשם, כשלמרבה התדהמה התברר שאחרי הכרזת העצמאות, ב־15 במאי 1948, לא טרח הוועד האולימפי, שהפך בינתיים מארץ־ישראלי לישראלי, לברר מה מעמדה הרשמי של ישראל בקשר למשחקים אולימפיים. כשנזכרו לעשות זאת, כרגיל במדינת הפרטאץ' והסמוך, היה מאוחר מדי, וכך, שבועות ספורים לפני יום פתיחת האולימפיאדה בלונדון, בוטלה נסיעת המשלחת הישראלית הגדולה.
בניסיון להתגבר על המבוכה הוחלט שבמקום משלחת שלמה תטוס ללונדון רק זורקת הדיסקוס והודפת כדור הברזל פרידה ליכטנבלאו, חברת אגודת מכבי תל אביב. אבל אז התעוררו עסקני הפועל סוף־סוף ודרשו לשגר גם אתלטית משלהם, וכך צורפה לליכטנבלאו הספורטאית הרבגונית רעיה ברונשטיין מהפועל חיפה, שהיתה אלופת ישראל בריצות קצרות ופעלה גם במקצועות הטלת כידון, קפיצה לגובה והדיפת כדור ברזל.
היתה זאת הפעם הראשונה שבה הפעילו היריבים ממכבי ומהפועל את השיטה שנודעה לימים בשם "פיפטי־פיפטי" (ונחתמה בהסכם בין הארגונים ב־1951) - שקבע שהייצוג בנבחרות ובמוסדות הספורט בישראל "יתחלק שווה בשווה" בין שני מרכזי הספורט.
משנקבעו שתי הספורטאיות שיטוסו ללונדון, החלה מלחמה עיקשת בין עסקני הספורט בנוגע לשאלה מי מהם יצורף ללוות אותן. אחרי מאבק איתנים הוסכם לבסוף על ארבעה מלווים - פיפטי־פיפטי: שניים ממכבי ושניים מהפועל. ובא לציון גואל.
אבל בכך לא תמו תלאותיה של ישראל לקראת האולימפיאדה בלונדון: ב־12 ביולי 1948 פרסם הכתב ושדר הספורט המיתולוגי נחמיה בן אברהם ידיעה מרעישה בעיתון "מעריב", לפיה "ברדיו קהיר התפרסם אולטימטום מצרי שהופנה לוועדה המארגנת של המשחקים האולימפיים בלונדון, ובה צוין שבמידה שנציגי מדינת ישראל ישתתפו באולימפיאדה, ואם יונף באצטדיון הדגל הציוני - מצרים תפרוש מייד מהמשחקים ותדע להסיק את מסקנותיה".
הוועד האולימפי הישראלי נוכח גם לדעת שלמרות שהטפסים עם שמותיהן של ליכטנבלאו וברונשטיין נשלחו ללונדון - לא התקבל למעשה בארץ האישור הבריטי להשתתפותן. מברק בהול נשלח בנושא ללונדון, והתשובה הלאקונית, אך הדרמטית, מהוועד האולימפי הבינלאומי לא איחרה הפעם להגיע: "הבקשה לאישור השתתפות שתי נציגותיכם במשחקים נדחתה".
הנימוק הבריטי שניתן לדחייה היה טכני: "ההזמנה להשתתפות ספורטאים במשחקים נשלחה במקורה לוועד האולימפי של פלשתינה, ומאחר והישות 'פלשתינה' הפסיקה להתקיים עם סיום המנדט הבריטי, ולא התקבלה במועד בקשה מצד ישראל להצטרף כחברה בארגון האולימפי הבינלאומי - השתתפות הספורטאיות מישראל אינה מאושרת".
למעשה, לא ענייני פרוצדורה וניירת היו בראש מעייני הוועדה המארגנת בלונדון, אלא לחציהן הכבדים של המדינות הערביות, שפנו לוועדה במשותף ואיימו ש"אם ישראל תשתתף - ספורטאינו יישארו בבית".
בצר להם, ולפי מיטב "שיטת מצליח", נסעו ששת חברי המשלחת הישראלית (שתי הספורטאיות וארבעה מלווים) במונית לקונסוליה הבריטית בחיפה, שם הגישו, "בתמימות", בקשה לקבלת ויזה לבריטניה, כאילו לא נשלחה מלונדון הודעת הסירוב. מובן שהטריק לא עבד, והקונסול הבריטי חתם גם הפעם על סירוב. המשלחת חזרה מבוישת וחפוית ראש במונית לתל אביב.
שתי הספורטאיות המאוכזבות נשארו בארץ, אבל העסקנים, שכידוע אינם פראיירים, מיהרו לארגן לעצמם ויזות לבריטניה באופן עצמאי, כך שמשלחת של עסקנים ישראלים נסעה ככלות הכל ללונדון, בתירוץ של "הצורך לטוות קשרים בינלאומיים" - ולמעשה כדי לצפות במשחקים.
עסקנים במפתח "חצי־חצי"
ארבע שנים חלפו, וב־19 ביולי 1952 נפתחה בהלסינקי, בירת פינלנד, האולימפיאדה ה־15. בטקס הפתיחה המרשים נכנסו בשערי האצטדיון האולימפי גם חברי משלחת ספורטאים מישראל, שהגיעה להשתתף בלא פחות מחמישה ענפי ספורט.
אפשר היה להניח שהפיאסקו הגדול באולימפיאדת לונדון היה אמור ללמד את הוועד האולימפי הישראלי לקח, אבל לא כך היה. למעשה, כה גדול היה הכישלון שנרשם בהלסינקי, שעם שובה של משלחת הספורטאים לארץ, בתום המשחקים, הקימה הממשלה, בהוראת ראשה, דוד בן־גוריון, "ועדת חקירה לבירור פרשת הופעתה של משלחת ישראל באולימפיאדה".
ממש כמו לפני לונדון, גם באמצע מאי 1952 התברר שמשלחת הספורטאים לאולימפיאדה בהלסינקי לא אורגנה עדיין, למרות שנותרו פחות משמונה שבועות לפתיחת המשחקים. הסיבה היתה, שוב, המאבקים בין ארגוני הספורט. לכך נוספו מחסור חמור בכסף שאמור היה לממן את הטיפול במשלחת, את רכישת הציוד והביגוד ואת קניית כרטיסי הטיסה לחברי המשלחת ולמלווים.
כה קשה היתה המצוקה הכספית, עד שב־18 במאי 1952 דיווח מדור הספורט של עיתון "הבֹקר" ש"החלה מגבית האולימפיאדה". במסגרת זאת פנה הוועד האולימפי הישראלי לכל המוסדות הציבוריים בארץ, וכן לפירמות מסחריות שונות, להתאחדות התעשיינים, לקואופרטיבים ולוועדי עובדים - בבקשה "להרים תרומה למען השתתפות ספורטאי ישראל באולימפיאדה".
פנייה דומה נעשתה לכלל הציבור, וסרטי נייר בשלושה צבעים הודפסו על ידי הוועד האולימפי כאישור לקבלת תרומות בשלושה סכומים: 3, 5 ו־10 לירות. מאות מתנדבי מפעל ההתרמה פשטו על אלפי חנויות ובתי מסחר ברחבי הארץ, ודרשו מבעליהם להרים תרומה ואף לעודד את לקוחותיהם להוסיף את חלקם - בתמורה לאחד מסרטי הנייר, לפי גובה התרומה.
לבסוף הצליחו אנשי הוועד האולימפי הישראלי לאגד משלחת של 26 ספורטאים - 23 גברים ושלוש נשים. כספי התרומות שנאספו הספיקו לרכישת כרטיסי טיסה ומעט ציוד שנדרש לספורטאים, ולא פחות חשוב - גם למימון נסיעות המלווים.
המשלחת כללה ארבעה אתלטים ושלוש אתלטיות, שאליהם הצטרפו 13 שחקני נבחרת הכדורסל הישראלית, נוסף על ארבעה קלעים, שחיין אחד וקופץ למים אחד, כששיטת ה"פיפטי־פיפטי" בין שחקני הפועל ומכבי נשמרה בקפדנות. למשלחת הצטרפו לא פחות משמונה עסקנים מלווים - גם הם חצי־חצי.
בניגוד לימינו, דפדוף בעיתוני אותם ימים חושף סיקור דל של המשחקים האולימפיים הקרבים ובאים. זה לא ממש מפתיע: מאחר שחברי המשלחת לא התאמנו, למעשה, באופן רשמי טרם נסיעתם, לעיתונאים לא היו חומרים לדווח, והם הסתפקו בסקירות פרטניות קצרות על חברי המשלחת השונים.
ספורטאי אחד, יואב רענן, עורר עניין מיוחד ברוב העיתונים, משום שהענף שבו בחר, קפיצה למים ממגדל לבריכה, זיכה אותו בכמות רבה של מעריצים. הללו מילאו את יציעי הבריכות באימונים ובתחרויות שבהן השתתף, והגיבו בקריאות התפעלות למראה הפעלולים הנועזים שביצע בקפיצותיו. אחד העיתונים זיכה את רענן בתואר "האיש האמיץ בישראל", והעובדה שהיה גם גבר יפה תואר העצימה את ההילה סביבו.
"צא לדרכך וסע בשלום, דולפין ישראל. הפגן בפני עמי העולם את אומץ ליבך, הניזון מרוחו האמיצה של העם היהודי כולו", כך הסתיימה סקירה רבת מליצות על אודות רענן, שהתפרסמה בעיתון "הצופה" לקראת יציאתו להלסינקי.
יואב רענן נולד במצרים, להורים שעקרו לשם מירושלים ב־1913. כבר בצעירותו התאהב בקפיצות למים, וב־1946, בהיותו בן 18, זכה בסגנות אליפות מצרים בספורט רטוב זה, כשאת הגביע על הישגו העניק לו לא אחר מאשר המלך פארוק.
בנערותו החל לגלות עניין בשידורי אלחוט, ובגיל 17 עבד בחברת התעופה החבשית. בגיל 19 עזב את עבודתו ועלה לארץ, בדיוק בכ"ט בנובמבר 1947, יום ההצבעה על חלוקת ארץ ישראל בעצרת האו"ם. הוא התגייס לחיל האוויר כאלחוטן מוטס, ועם שחרורו ב־1950 הצטרף כאלחוטן לחברת אל על.
גם חבר משלחת נוסף, האצן דוד טבק, היה דמות ידועה ונערצת, כאלוף ישראל בריצות ל־100 ו־200 מטרים. "אבא שלי החל לרוץ בתחרויות בעקבות אירוע די מצחיק", שחזר באוזנינו השבוע בנו, כדורגלן העבר בני טבק.
"אבא גדל במושב בית עובד ונשלח משם ללימודים במקווה ישראל. יום אחד נערכה במקום תחרות ריצה ל־100 מטרים, שאליה התייצבו רצים בודדים, ואבא, שהגיע לצפות, התבקש להצטרף, בלי שהשתתף קודם אי פעם בתחרות כלשהי. הוא הוריד נעליים וחולצה, והתייצב יחף על קו הזינוק.
"המזניק שלף אקדח, ירה באוויר, ואבא שלי נבהל והתחיל לרוץ בטירוף. הוא חצה ראשון את קו הסיום והמשיך לרוץ עוד ועוד - עד שנעלם. המנהל שלח כמה נערים לחפש אחריו".
לדברי טבק הבן, האתלטיקה בתקופתו של אביו, כמו מרבית ענפי הספורט באותן שנים בארץ, לא קיבלה יחס רציני. "אבא שלי לא שמר על אורח חיים ספורטיבי, והוא גם עישן כמו קטר. ממש לפני שהיה מתייצב על קו הזינוק בתחרות הוא נהג לעשן סיגריה אחרונה, ומייד אחרי המרוץ - סיגריה נוספת. הוא תמיד אמר שהספורט מסוכן יותר לבריאות מאשר הסיגריות, ונפטר בגיל 82, ב־2012".
עם סיגריה או בלעדיה, בעיתון "דבר" כתבו על טבק האב כך: "כחץ הנורה מקשת רץ דוד טבק, כאיילה שלוחה הוא טס מקו הזינוק, כשכל האצנים רואים את גבו בתסכול. אין מהיר מאלוף ישראל בריצה, והוא ידגים בוודאי בהאולימפיאדה (כך במקור; ד"ס) את כישוריו המופלאים".
אף אחד לא נכנס לעשירייה
הראשונים שיצאו להלסינקי, כבר בתחילת יולי 1952, היו חברי נבחרת הכדורסל של ישראל. הנסיעה המוקדמת היתה הכרחית, שכן הנבחרת לא העפילה עדיין רשמית למשחקי הכדורסל באולימפיאדה, והיא נדרשה ראשית לצלוח טורניר שהתקיים בהלסינקי בימים שלפני פתיחת המשחקים, ושרק המנצחות בשלושת בתיו יצורפו לתחרויות הרשמיות עצמן.
"טובי שחקני הכדורסל שלנו התארגנו יחדיו לנבחרת שתייצג אותנו באולימפיאדה", נכתב ב"מעריב" עם נסיעת הנבחרת. "נקווה שרלף קליין, שמעון שלח, אברהם שניאור, זכריה עופרי, משה דניאל וחבריהם יידעו להתגבר על המחלוקות בינם לבין מאמן הנבחרת האמריקני מוריס רסקין, שבעטיין הפסידה עד כה הנבחרת במשחקיה ולא עלתה עדיין לשלב המשחקים האולימפיים".
למרבה האכזבה, נבחרת הכדורסל נוצחה לבסוף בטורניר המוקדם ולא עלתה לאולימפיאדה עצמה. עם זאת, הכדורסלן אברהם שניאור נשא בטקס הפתיחה את דגל ישראל והוביל את מצעד הספורטאים הישראלים באצטדיון ב־19 ביולי.
למחרת החלו ספורטאי ישראל להשתתף בתחרויות, אך איש מהם, חוץ מקופץ המים רענן, שהגיע למקום התשיעי הכללי, לא הצליח להתברג בעשירייה הראשונה בתחומו. למעשה, ברוב המקצים סיימו נציגינו במקומות האחרונים בדירוג, בדרך כלל מ־30 ומטה.
האצן אריה גליק שבר שיא שלילי בין חברי המשלחת, כשהתברג 47 בדירוג הכללי בריצת 800 מטרים (מתוך 50 רצים), וסיים במקום ה־53 בדירוג הכללי של ריצת 400 מטרים (מתוך 71 רצים).
כאנקדוטה פיקנטית נציין שבדו"ח שהגיש הוועד האולימפי הישראלי בסיום האולימפיאדה הוצג "הישגו" של גליק ברוח חיובית דווקא: "במוקדמות הריצה ל־400 מטרים סיים האצן במקום ה־53 בטיבו, ובמרוץ ל־800 מטרים סיים במקום ה־47 בטיבו".
בטח תשאלו את עצמכם, ממש כפי ששאלה אחר כך ועדת החקירה לאירועי האולימפיאדה, למה צורף גליק מלכתחילה לנבחרת האולימפית? התשובה: גליק החביב היה איש הפועל חיפה, והוא שוגר להלסינקי במסגרת השמירה על איזון ה"פיפטי־פיפטי" הקדוש מול מכבי.
אבל לא הכל היה גרוע בהלסינקי. קופץ המים יואב רענן, למשל, הגיע למקום התשיעי והמכובד בקפיצות מגובה שלושה מטרים, אך בקפיצות מגובה 10 מטרים הוא הצטרף לרוח הנכאים הכללית והסתפק במקום ה־30 מתוך 31 קופצים.
תקוות גדולות טופחו במשלחת גם כשהאצן דוד טבק הגיע למקום הראשון במקצה המוקדם לריצת 100 מטרים, בתוצאה של 10.9 שניות. גם הפעם השמחה לא נמשכה זמן רב: במקצה השני הידרדר טבק למקום ה־21, שהיה עדיין מכובד, אבל מרוחק מאוד מתוצאה שהיתה יכולה להקנות לו מקום בגמר.
בני טבק: "מהסיפורים שסיפר אבא שלי אפשר היה להבין שהמשלחת בהלסינקי התנהלה כמו שכונה. הספורטאים היו חבר'ה צעירים, רובם יצאו מהארץ לראשונה בחייהם, ולא היה עליהם פיקוח רציני, כי העסקנים המלווים התעניינו בעיקר במפגשים ובמסיבות הקוקטייל.
"בערב שלפני המרוץ יצא אבי עם חבריו האתלטים ליהנות ממתקני הסאונה והבריכות החמות בהלסינקי. הם שהו שם שעות, ולמחרת אבא התעורר חולה, עם חום גבוה. למרות זאת, הוא התייצב למרוץ, והאדרנלין דחף אותו לתוצאה הטובה יחסית ולמקום הראשון במקצה המוקדם. אחר כך כבר תש כוחו".
זורק הדיסקוס אורי נלין לא הצליח, כבר בשלב המוקדמות, להגיע למרחק שמקנה עלייה לשלב השני, וגם הקופץ לגובה אריה קליינשטוב נחל בקפיצותיו כישלון חרוץ. בדו"ח המסכם של הוועד האולימפי נכתב שקליינשטוב "הגיע להישג של 1.70 מטר בקפיצה לגובה", אך לא צוין שהמינימום למעבר השלב הראשון בקפיצה זו היה 1.87 מטר, ושאותו עברו לא פחות מ־30 מתוך 34 המתחרים.
השחיין ואלוף ישראל ב־100 מטרים, נחום בוך, השתתף במוקדמות 100 המטרים חופשי, וסיים את המקצה בתוצאה שדירגה אותו במקום ה־59 מתוך 61 משתתפים. ואילו הקלע אלכס אלירז, שהשתתף בתחרות ברובה קליבר זעיר 40 כדורים בשלושה מצבים, סיים במקום ה־44 והאחרון.
בקיצור, כל נציגינו באולימפיאדת הלסינקי, מלבד רענן, הפגינו יכולת דלה, בלשון המעטה, שלא גרמה לאיש לנפח חזה בגאווה. כדי לחמוק מהבושה, הוקדש שליש מדו"ח סיכום המשחקים של הוועד האולימפי הישראלי ל"הופעתו הווירטואוזית וחסרת התקדים של קופץ המים רענן, שהשאיר רבים מהצופים בבריכת השחייה בפה פעור לרווחה". הדו"ח ציין ש"לא מעט נציגים ממדינות העולם ניגשו וביקשו לדעת איך הצליחה מדינה כה צעירה להעמיד במהירות ענף ספורט עם הישגים שכאלה".
יוסף יקותיאלי, חבר הוועד האולימפי הישראלי שנמנה עם מלווי המשלחת להלסינקי, נשאל בוועדה לחקירת אירועי האולימפיאדה אם היתה ציפייה בפורום מלווי המשלחת שישראל תזכה במדליה כלשהי. יקותיאלי השיב: "תלינו תקוות ביואב רענן, ואכן הוא הביא לנו הישג מפואר ברמה בינלאומית וראוי לציון. גם האצן דוד טבק היה בעל סיכוי, אולי לא למדליה, אך כן למקום בעשירייה הראשונה. אי אפשר להאשים את מלווי המשלחת בעובדה שהוא בילה בלילה שלפני התחרות וחזר תשוש לחדרו".
"ההופעה היתה עלובה"
הדיווחים שהגיעו לארץ מהלסינקי במהלך המשחקים עצמם היו מועטים והתקבלו באיחור ניכר, כיוון שרק שני עיתונים, "מעריב" ו"דבר", צירפו כתבים מטעמם למשלחת, והתקשורת איתם מחו"ל היתה איטית ומסורבלת. שאר העיתונים הסתפקו בהעתקות, וכתביהם צירפו לעיתים מידע "משלהם", פרי דמיונם הקודח. עובדה זו גרמה לפרסום ידיעות שגויות רבות, חלקן אף משעשעות.
כך, למשל, העיתון "על המשמר" דיווח ש"האולימפיאדה נפתחה בטקס רב רושם, ובחורינו צעדו בסך ונשאו בגאון את דגל ישראל". דיווח יפה, אבל עם בעיה קטנטונת: הוא פורסם שבוע שלם(!) לפני פתיחת האולימפיאדה בפועל. העיתון "קול העם", מצד שני, פרסם תיאור ססגוני משלו לטקס הסיום - ימים ספורים לפני שהמשחקים ננעלו במציאות.
שדרן הספורט הוותיק ניסים קיוויתי (95), שהיה אלוף ישראל בריצות 400, 800 ו־1,500 מטר, וסיקר אולימפיאדות לאורך עשרות שנים, סיפר לנו השבוע: "הגעתי להלסינקי כשדרן מטעם 'השעה העברית' של ה־BBC, ושידרתי מדי יום. שם פגשתי את נחמיה בן אברהם, שנשלח מטעם קול ישראל. לא היה לו קו שידור לארץ, ולכן הוא דיווח בהקלטות שהקליט על גבי סרטים, ואלה נשלחו והגיעו לארץ רק אחרי שהאולימפיאדה הסתיימה".
האולימפיאדה ה־15 בהלסינקי ננעלה ב־3 באוגוסט 1952, ואחרי שובה של המשלחת הישראלית לארץ החלו להישאל השאלות הקשות. "יש לברר את החרפה והבושה שעטפה את כולנו לנוכח ההופעה העלובה של הספורטאים הישראלים באולימפיאדה", דרש העיתון "קול העם", ואליו הצטרפו גם עיתונים אחרים.
מכתבי לעג ארסיים התפרסמו מדי יום במדורי התגובות, בדרישה לדעת "מי האחראי להופעה הכושלת של השלומיאלים הישראלים בהלסינקי", ו"מה עשו שם שמונה אנשי עסקונה שנסעו על חשבון הציבור, בזמן שהאצנים שלנו קרטעו על מסלולי הריצה, הקלעים פגעו בכל המטרות, רק לא בשלהם, והשחיין היחיד דשדש במי הבריכה כברווז".
הלחץ הציבורי דרבן את הממשלה להקים "ועדה לבירור פרשת הופעתה של משלחת ישראל באולימפיאדה", עם מנדט לקבוע "האם היה כישלון". בראש הוועדה הוצב אל"מ שמואל סוחר, שעמד בראש ועדת הספורט העליונה בצה"ל והיה ידוע כלוחם עיקש למען הגינות ודה־פוליטיזציה בספורט הישראלי.
דו"ח מסקנות הוועדה, שפורסם לקראת סוף 1952, שפך אש וגופרית על התנהלות המשלחת. על נבחרת הכדורסל נכתב: "קבוצת הכדורסלנים לא הצליחה לגלות את כוחה בכל המשחקים שבהם שיחקה, והיחסים בין מאמן הכדורסלנים ובין השחקנים במסגרת הטורניר הקדם אולימפי לא הניחו את הדעת. הנהלת המשלחת הפגינה אוזלת יד בטיפול שנדרש ליישור ההדורים".
על שתי אתלטיות ושחיין צוין בדו"ח שהם לא השיגו בארץ את המינימום הנדרש לאולימפיאדה, ולמרות זאת שותפו במשלחת. עוד נכתב ש"נרשמו הפרות משטר ומשמעת בקרב חלק מהספורטאים. בנוסף לשמונת המלווים הגיעו להלסינקי בגפם עסקני ספורט ישראלים נוספים, ששילבו עצמם ללא הרשאה בסידורי הלינה והאוכל של חברי המשלחת הרשמית". ועוד ועוד.
משרד ראש הממשלה העביר את הדו"ח לעיונו של הוועד האולימפי הישראלי, כדי לקבל את תגובתו. זו נמסרה כעבור זמן לא רב, ובמסגרתה התנער הוועד מכל המסקנות השליליות שצוינו בדו"ח.
"אנו מוצאים חובתנו לציין בצער שבמסקנות הוועדה אין שמירה על פרופורציה נכונה בין החיוב הבולט בדברים החשובים לבין הליקויים בפרטים פעוטי ערך", כתב הוועד בתגובתו והוסיף: "בדו"ח הוועדה לא ניתן תיאור נדרש על אודות המבצע כולו, על פרטיו ועל מערכותיו הנשגבות".
הרוב פרשו בשובם לארץ
ומה אירע לספורטאי המשלחת הבולטים אחרי שובם מהאולימפיאדה הכושלת? השחיין נחום בוך יצא ללימודים בבית הספר הגבוה לספורט בקלן שבגרמניה, והמשיך אחר כך את לימודיו בארה"ב. כשחזר לארץ אימן שחיינים במשך שנים, עד שירד לאוסטרליה באמצע שנות ה־70.
האצן דוד טבק עזב את עולם הספורט זמן לא רב אחרי שובו מהלסינקי. עם זאת, הוא גידל בביתו דור של ספורטאים: בתו, אתי, הפכה לאצנית מוכשרת, ובנו, בני, היה לכדורגלן מהולל במכבי תל אביב. טבק האב הפך למורה לנהיגה, מקצוע שבו אחז עד אחרית ימיו.
את קופץ המים יואב רענן איתרנו ביוהנסבורג שבדרום אפריקה. כיום הוא בן 93, ועם שובו מהאולימפיאדה ב־1952 הוא המשיך לעבוד כאלחוטן באל על, נישא לעולה חדשה מדרום אפריקה ועבר להתגורר שם ב־1967.
במשך שנים עבד בחברה לכריית מתכות, וב־1985 חזר בתשובה כחסיד חב"ד והיה משגיח כשרות בדרום אפריקה. מאז 1967 ביקר רענן פעמיים את בתו ונכדיו, הגרים בארץ, ובפעם האחרונה הביא עימו את כל המדליות והעיטורים שבהם זכה כספורטאי - והפקידם בידי ארגון מכבי.
הקלע אלכס אלירז אמנם כשל בתחרות הקליעה באולימפיאדת הלסינקי, אך זה לא מנע, שנים לאחר מכן, מראש המוסד איסר הראל לגייסו לארגון הביון. בשנות החמישים שלח הראל את אלירז ומשפחתו לארגנטינה. לשאלה אם השתתף במבצע לחטיפת אייכמן משם השיבה השבוע בתו, חיותה עברון, ברוח המוסד: "אני לא מכחישה ולא מאשרת".
רוב הספורטאים שהשתתפו במשחקים האולימפיים ב־1952 נטשו את העיסוק בספורט אחרי שובם. להוציא כמה כדורסלנים שהתפרסמו גם בהמשך, דוגמת רלף קליין, שמעון שלח ואברהם שניאור, כל משתתפי הלסינקי נשכחו עם השנים, ורק בודדים חיים כיום, בגילים מתקדמים מאוד.
מאז הלסינקי השתתפה ישראל ב־15 אולימפיאדות, ושיגרה אליהן 446 ספורטאים לובשי כחול־לבן. לאורך השנים זכו נציגינו בתשע מדליות - אחת זהב, אחת כסף ושבע ארד.
davidsela@bezeqint.net
תודה לגדעון הוד, אמנון פאר ואמנון ברקאי על הסיוע