שובר גלים: אליאס סאבא כוכב ים

לפני חצי שנה חזר אליאס סאבא לתיכון לבני נוער בסיכון בתל אביב, שבו למד עד לפני שנים אחדות כנער.

כשפסע בשער הכניסה רעד גופו הגדול מהתרגשות. אחרי הכל, זיכרונות מעורבים יש לו מהמקום הזה, שבו ספג אינספור עלבונות והקנטות על בסיס יומיומי, כולל השפלות בלתי פוסקות מצד חבריו הילדים בשכונת מגוריו ביפו, בשל מראהו העגלגל.

עכשיו, כשהוא בן 22, נישא לגובה 1.80 מ' ושוקל 127 ק"ג, הוא חזר למסדרונות התיכון המוכרים, והפעם במעמד שונה לחלוטין: כמדריך מוביל מטעם עמותת "הגל שלי" - מרכז גלישה חינוכי המיועד לבני נוער בסיכון. ממש כפי שהיה הוא בעצמו בנערותו.

"זה כיף רצח בשבילי", הוא מתלהב, "חזרתי לתיכון שלי, אבל עם ביטחון עצמי, וממש התרגשתי. המוסד הזה, שבו לעגו לי בלי הפסקה על המראה החיצוני שלי, נתן לי הזדמנות שנייה בלתי נתפסת, ועכשיו אני מוביל אחריי בני נוער בסיכון, מושך אותם לגלות עולם חדש ומלהיב. זה מביא לי כמות עצומה של סיפוק".

כשהוא מדריך קבוצה מעורבת של נערות ונערים מיפו, ערבים ויהודים, קשה לראות בו את הילד ההוא, שכולם אהבו ללעוג לו. צעירי הקבוצה מתקבצים סביב אליאס בקשב רב, ומצייתים לקולו הסמכותי והבוטח כשהוא מכין אותם לכניסה עם הגלשנים לים. הוא חוזר באוזניהם בקפדנות על הוראות הבטיחות, ומרגיע חששות שמתעוררים אצל אחד החניכים למראה הגלים הגבוהים שמצפים לגולשים בעומק הים.

גם בתוך המים אליאס נראה נינוח, מכוון את מי שצריך כיוון, עוזר לנערה שנפלה מהגלשן. ולחשוב שרק לפני שש שנים הוא סבל בעצמו מחרדה גדולה ולא רציונלית מעצם הכניסה לים. שעות ארוכות הוא מדריך כך, מסייע לחניכים לקפץ בין הגלים. בצהריים הוא מסיים, סחוט כולו, אבל מפטיר: "היה שיעור נהדר. זה סם החיים שלי".

• • •

חייו החלו בניו יורק, בנם של מרוות (57) וג'וני (61), זוג ערבי נוצרי שהיגר ב־1981 לארה"ב. אביו החזיק שם חנות מכולת, אמו עבדה כסוכנת תיירות. כשהיה בן שנתיים חזרה המשפחה - כולל שתי אחיותיו איבון (28) וקטי (25) - ליפו.

"אבא שלי יפואי אסלי, ואמא במקור מנצרת", מספר אליאס, "לאבא יש ידי זהב, וכשחזרנו לארץ הוא עבד בשיפוצים ובמסעדה של דוד שלי ביפו. בהמשך הוא עבד בשגרירות יפן בישראל, כאחראי הנהגים שם. אמא שלי המשיכה בארץ כסוכנת לתיירות פנים, והיא מאוד מצליחה".

את עצמו הוא מתאר "ילד שמן וגדול ממדים", שהיה ביישן וסבל מחוסר ביטחון עצמי. "בגלל שהגענו מחו"ל, לא ידעתי לדבר ערבית או עברית כמו שצריך. לקח לי זמן עם השפות. הייתי גדול במידות, וילדים הרי מזהים מייד שונות וחולשה, ויכולים להיות מאוד אכזריים. אז הם עשו ממני סמרטוט רצפה שלהם. עברתי ממש סבל מטורף.

"כבר כשנכנסתי לגן ביפו - שאר הילדים התעללו בי. המצב נמשך גם לכיתה א'. בבית הספר הייתי מקבל מכות במהלך ההפסקות. הייתי ילד שונה, לא אתלט, בלשון המעטה, וזה היה סיוט. כששיתפתי את הוריי במצוקה שלי, אבא שלי אמר לי: 'תפרק אותם בחזרה'. אמא שלי ביקשה שאספר למורים מה הילדים עושים לי בבית הספר.

"סיפרתי, אבל המורים אמרו שאני מתבכיין וסתם נטפל לילדים האחרים. נכון שגם החזרתי מכות לפעמים, אבל אפשר לספור את המקרים האלה על יד אחת. בקיצור, הייתי אומלל. שבע שנים רעות וקשות. אין לי מושג איך הצלחתי להחזיק מעמד".

הקושי נמשך, לדבריו, גם אחרי שעות הלימודים. "גם בשכונה, בצהריים, ילדים המשיכו להתעלל בי. הייתי חוזר הביתה ובעיקר רוצה לישון כדי לצאת לכמה שעות מהאכזריות הזאת. בלילות לא הייתי נרדם בקלות. בכיתי על מה שעושים לי ועל העובדה שאין לי חברים. כל הזמן שאלתי את עצמי למה שאר הילדים לא אוהבים אותי".

שבור נפש וגוף ("היתה לי בשלב מסוים לסת פצועה וסימנים כחולים בגוף מהמכות שחטפתי מדי יום"), ניסה אליאס לשמור על עצמו כככל האפשר בתוך מסגרות. בכיתה ה' הצטרף לתנועת נוער, וגם שם, לדבריו, ספג התעללות.

"היתה לנו פעולה בתנועה, וחוויתי שם דבר נורא", הוא נזכר, "20 ילדים הקיפו אותי, ירקו עלי והרביצו לי. הרגשתי הכי אומלל, לבד וכואב בעולם. איפה היו המדריכים? אין לי מושג. ברחתי משם הביתה. כשסיפרתי לאבא מה קרה, הוא עבר מבית לבית בשכונה ודיבר עם הורי הילדים המתעללים בבקשה שיפסיקו. אבל זה לא עזר, הם המשיכו".

הוא לוקח אוויר. "הייתי הילד המנודה של הכיתה, וגם הדיסלקט. כולם חשבו שאני סתם מטומטם, עד שבכיתה ה' עברתי אבחון והבינו את הבעיה שלי. בסוף אותה שנה עברתי לבית ספר אחר, ושם כבר נתנו לי הקלות, מה שילד דיסלקט צריך מבחינה חינוכית".

בבית הספר החדש השתפר מצבו החברתי. "למדתי שם עד כיתה ז', ולראשונה הרגשתי לא לבד. היו לי חברים, אבל עדיין אחרים לעגו למראה שלי. בשכונה המשיכו להרביץ לי. מדי פעם הייתי מתפוצץ ומחזיר, אבל אז הייתי חוטף עוד יותר".

הוא עבר לבית ספר נוסף, עד שהגיע לתיכון לנוער בסיכון בתל אביב, שם חל המפנה הגדול בחייו. "זה היה בכיתה ט', ולשמחתי, בתיכון הזה באמת מצבי השתנה", הוא משחזר, "היו לי שלושה-ארבעה חבר'ה, שהיו מבקרים אותי גם בבית. התחלתי להרגיש יותר טוב עם עצמי. עד היום חלקם חברי נפש שלי".

דווקא כשחש שחייו משתנים לטובה, התרגש עליו אירוע משפחתי קשה. "אבא שלי, שהיה עד אז איש חזק שתמיד ראיתי בו סופרמן נערץ, התחיל להרגיש לא טוב ועבר ניתוח לב פתוח. בעשר השנים האחרונות הוא עבר 21 צנתורים, וכיום הוא מרותק לכיסא גלגלים, קטוע רגליים. המצב הלא קל הזה בבית השפיע עלי לשלילה, אבל למזלי, בתיכון מצאתי מקום שפתח לי אפשרות להצליח ולהתפתח".

אליאס, שמשתייך, לדבריו, לזן הקשוח שחותר תמיד קדימה ולא מרשה לעצמו לשקוע ברחמים עצמיים, החל לעבוד כבר בגיל 12 כדי להעסיק את עצמו אחרי הלימודים ולא להידרדר לרחוב או, חלילה, לפשע. "עבדתי עם דוד שלי בנגרייה. זה לא הגיע מהצורך להתפרנס, אלא רק כדי לשמור על עצמי במסגרת של תעסוקה טובה. בזכות העבודה הפסקתי להסתובב סתם כך בשכונה, וכבר לא פגשתי בכל אלה שאהבו להתעלל בי. הסיוט הזה נגמר".

• • •

בכיתה ט' התוודע לראשונה לעמותת "הגל שלי", שערכה בתיכון שבו למד ניסוי כלים למיזם החברתי החדש שלה: גלישה ולימודים עיוניים על הים - שמיועדים לתלמידים בסיכון.

"מאוד רציתי להתנסות בגלישה, אבל לצערי לא התאמתי לתוכנית של העמותה מבחינה פיזית", הוא מגלה, "שקלתי 115 ק"ג, לא התאמנתי בשום ספורט, והייתי פשוט גדול ומגושם. בתיכון שיבצו אותי למגמת קולנוע, שלא ממש התאימה לי, וזה תסכל אותי מאוד. כנער מופנם ושקט דווקא רציתי לחוות את הגלישה בים, להיפתח דרך זה לעולם.

"החלטתי לא לוותר, ובמשך תקופה ארוכה התעקשתי ונדנדתי בתיכון ולאנשי העמותה. עד שאחרי שנה, בכיתה י', התקבלתי. במקביל, החלטתי לקחת את עצמי בידיים: התחלתי להתאמן בחדר כושר, ורזיתי מ־115 ק"ג ל־90 בלבד. הפכתי את רוב השומן בגוף למסת שריר, וככה הרגשתי מוכן יותר לאתגרים הצפויים עם הגלשן".

מאחר שלא ידע לשחות, מדריכי העמותה דאגו ללוות אותו. "זה היה תהליך ארוך. בפעם הראשונה שנכנסנו לים קיבלתי הלם. נלחצתי נורא. נכנסתי עד הברך - וקפאתי. פשוט לא יכולתי להתקדם פנימה. נשארתי במים הרדודים, ורק במפגש הבא, כעבור שבוע, עשיתי צעד נוסף פנימה. ככה, לאט. זה לקח חודשים עד שהסכמתי לחתור פנימה עם הגלשן - ובאותו רגע לא היה אדם מאושר ממני. אני בתוך הים שכל כך חששתי ממנו. מבחינתי, זה היה ניצחון אישי והתגברות על הפחד, תחושת מסוגלות אדירה של הגוף".

הוא התקדם כך בשיעורים במים, עדיין סובל מהקנטות שלא פסקו. "היו שם כל מיני נערים שהתגרו בי: 'אתה ענק, אתה שמן, לא תוכל לזוז'. אבל כרגיל, לא נשברתי. אני בנוי מחומר חזק ועקשן, והרגשתי שגם בעמותה מאמינים בי. הם לא עזבו אותי לרגע".

עומר (טולי) טולצ'ינסקי (35) הוא מנכ"ל משותף והמייסד של עמותת "הגל שלי", יחד עם ירון וקסמן (34). השניים הכירו כסטודנטים לתואר ראשון בחינוך בסמינר הקיבוצים, ונהגו לגלוש יחד בשעת בוקר מוקדמת לפני תחילת כל יום לימודים.

"חיפשנו דרך לפתח כלי חינוכי אמיתי, והבנו שאפשר ליצור עולם ערכי ומרתק בלימוד של רזי הגלשן וגלישת הגלים", מסביר טולצ'ינסקי, "קלטנו שהספורט האתגרי הזה יכול להציע לצעירים כלים להתמודדות עם כל מה שהים והחיים מציעים, לצד השיעורים העיוניים".

את העמותה הקימו ב־2012, ואת הפיילוט הראשון לתוכנית שלה השיקו בתיכון בתל אביב שבו למד אליאס. "ביקשנו להעניק לבני נוער במצבי סיכון הזדמנות אמיתית 'לעלות על הגל' ולהצליח, לפתח תחושת מסוגלות ולבנות כישורי חיים דרך התמודדות מעצבת עם איתני הים, באמצעות גלישת גלים", מסביר טולצ'ינסקי.

תוכנית "הגל שלי" מופעלת כיום ב־120 מסגרות חינוכיות (בתי ספר, פנימיות, כפרי נוער) ומקיפה 4,400 חניכים ובוגרים, כולם בני נוער בסיכון. בכל שנה מצטרפים לשורותיה 1,000 צעירים - מגיל חטיבת ביניים ועד לגיוס הצבא. רבים מהחניכים הופכים בהמשך למדריכים בעצמם. העמותה פועלת מכספי תרומות, מחסויות ומהקצאה מינורית ממשרד החינוך. החניכים עצמם נדרשים לשלם סכום זניח של 100 שקלים לשנה, המוגדרים "דמי רצינות".

טולצ'ינסקי: "יש לנו שלושה מרכזי גלישה: בבת ים, בתל אביב ובכפר גלים, ומתחנכים אצלנו צעירים מכל הקשת בחברה הישראלית. יהודים וערבים, חילונים ודתיים, ותיקים ועולים חדשים, בנות ובנים. יש לנו קבוצות ממזרח ירושלים, מבת ים, מיפו, מלוד, מתל אביב, מנווה ירק, מכפר קאסם, מבת גלים שליד חיפה - וכולם אצלנו שווים. אנחנו עושים שימוש בכוח המרפא של הים, והצלחנו לבנות קהילה משמעותית ובוגרת עם ערכים טובים של כבוד הדדי, שיוצרים מציאות יותר טובה בין כולם".

אליאס הצטרף לפעילות העמותה בשנה השנייה לקיומה. "פגשנו מולנו נער עם המון חששות, שסבל מקשיים חברתיים ובעיקר פחד מהים", משחזר טולצ'ינסקי, "ירון ואני זיהינו אותו ואמרנו לו: 'אתה תהיה איתנו, ואתה לא תוותר'. ראינו נער רציני ועקשן שמצד אחד חשש מהמים, ומצד שני לא החסיר אף מפגש והיה מלא רצון להתקדם - למרות הקושי. הערכנו אותו על כך, וידענו שבדיוק בשבילו ובשביל אלפי בני נוער כמוהו הקמנו את העמותה, שהפכה למפעל חיינו".

ממפגש למפגש הלך אליאס וצבר ביטחון עצמי. "הוא התעצם מהשהות בים, גדל מאוד והתעצב", אומר טולצ'ינסקי, "ממש ראינו את זה קורה, וזה הרחיב את ליבנו. אליאס הפך להיות חלק מאיתנו".

אליאס: "בזכות העמותה למדתי לשחות ולהתמודד עם הפחדים שלי. למדתי שלכל מצב בחיים יש פתרון. נהניתי מאוד גם מהשיעורים העיוניים על זרמי הים, על תהפוכות הגלים והחיים. הרגשתי שמצאתי בית ומשפחה, מקום שהוא שלי ושבו אני מתפתח. לא החמצתי אף שיעור, ובסוף השנה קיבלתי תואר חניך מצטיין. זאת היתה הכרה חשובה ביכולת שלי להתמודד, להתגבר, להתמיד ולהצליח".

גם בכיתה י"א המשיך אליאס בשיעורי הגלישה השבועיים. "התאהבתי לגמרי בפעילות. בכל שבוע רק חיכיתי להיכנס למים. הפכתי מנער שפחד מאוד מהים לאחד ששוחה וגולש בו בחופשיות".

בקיץ שלפני כיתה י"ב התקבל גם לתוכנית היוקרתית של העמותה, "אחים בוגרים", שנועדה להכשיר חניכים לתפקיד עוזרי מדריך - ובהמשך למדריכים מלאים בזכות עצמם. "התקבלתי עם עוד 14 חניכות וחניכים מצטיינים מתוך 100 מועמדים", הוא מתגאה, "בקורס, שנמשך שנה במפגשים שבועיים, עברנו לימודים עיוניים ומעשיים במכון וינגייט. בין השאר למדנו איך לעמוד בפני קהל ואיך להתמודד עם קבוצה כעוזרי מדריכים".

• • •

אחרי שסיים את לימודיו בתל אביב ("עם בגרות מלאה. לצערי, שירות צבאי לא עשיתי") עבר אליאס ללמוד במכללת כנרת, שם למד הנדסאות מחשבים ורשתות. כעבור שנתיים חזר ליפו, בלי שהשלים את לימודיו ("מסיבות שלא ארצה לפרט").

גם כשלמד בצפון הקפיד להתייצב בכל סופ"ש להתנדבות ב"הגל שלי" ביפו. "ככה שמרתי על הכושר כמדריך, וגם על הקשר שלי עם הים והעמותה. קרעתי את התחת. בימי שישי הייתי עוזר להדריך קבוצות ממזרח ירושלים, מכפר קאסם ומיפו, ואז ממשיך לעבודה בחנות פיצות. בשבת לפנות בוקר, בסיום העבודה, הייתי מביא מגש פיצות לשאר הצוות - ומתחיל עוד יום של הדרכה בים".

כעת הוא מתגורר ביפו, עם הוריו. "בשנת הקורונה הפכתי למדריך מוביל בעמותה. אני עובד שם בשכר ארבעה ימים בשבוע, ועוד יום בהתנדבות בתיכון שבו התחלתי את הרומן שלי עם הים ועם העמותה. במקביל אני עובד כטבח בפיצרייה בתל אביב.

"מבחינתי, מדובר בסגירת מעגל מטורפת: להגיע לתיכון שלי כדמות מוערכת, מובילה, אחרי שהייתי בדיוק כמו הנערים והנערות שאותם אני מדריך היום. הייתי כמוהם - נער תוהה, לעיתים טועה, שבעיקר מחפש את דרכו.

"היום אני מדריך שם חבר'ה על השוליים. ילדים טובים שמכל מיני סיבות אישיות ומשפחתיות הגיעו למעמד של נוער בסיכון ומקבלים בלימודים הזדמנות שנייה - בדיוק כפי שאני קיבלתי. באתי מהמקום שלהם, ולכן קל לי להתחבר אליהם, אני יודע בדיוק מה הם עוברים. במפגשים סיפרתי להם על עצמי והוכחתי להם, דרך הסיפור האישי שלי, שהחיים יכולים להתיישר ולהסתדר. הם שואבים מזה השראה אמיתית, ומרגש אותי להיות שם לצידם.

"יש בתיכון הזה נערה יהודייה, תלמידת כיתה ט', שבאה מבית קשה. היא התרגלה לשתות אלכוהול, והיתה לה בעיית הסתגלות עמוקה למסגרות. כשראיתי אותה הבחנתי מייד במצוקות שלה, ונזכרתי בעצמי כנער. לקחתי אותה תחת חסותי והחלטתי שאעשה איתה דרך מיוחדת ומוצלחת.

"בפעילות העמותה היא היתה כל הזמן 'אנטי'. היה לה קשה מאוד להיכנס לים, ללמוד איך מסתדרים עם הגלשן. אבל לא ויתרתי לה - ולא ויתרתי עליה. השקעתי בה בשיחות נפש, בעבודה משותפת עם הגלשן. שמעתי ממנה על הפחדים שלה, על הקשיים. לאט־לאט התחברנו, והיא נפתחה ושיתפה אותי במה שעובר עליה. כמה היא רוצה לרכוב על סוסים ומפחדת, וכמה קשה לה להתחבר לים.

"לפני שלושה חודשים, אחרי כל השיעורים שלנו ביחד, היא כבר גלשה מצוין, נכנסה לים בכיף. הרגשתי שיש לה ביטחון עצמי גבוה יותר, ושהיא מדברת, משתפת ומלאת חיים. זה ניצחון גם בשבילי. אני, שסבלתי מאוד בשנות נעוריי, מגשים כעת לנערות ולנערים את חלומותיהם, מספק להם ביטחון בעצמם ובחייהם".

• • •

הדו־קיום המוצלח בפעילות העמותה הועמד למבחן בימי מבצע שומר החומות בעזה, על רקע האלימות שפרצה בערים המעורבות ברחבי הארץ. "נאלצנו להפסיק את הפעילות לכמה שבועות בהנחיה חד־משמעית של פיקוד העורף, בגלל הטילים והאזעקות במרכז הארץ וכל הבלאגן", מספר אליאס.

"אני עצמי פחדתי להסתובב ביפו, העיר שלי. חמש מכוניות של שכנים יהודים שלי נשרפו במהומות, והיה אפילו לילה שבו לא העזתי לחזור הביתה ונשארתי לישון אצל חבר בחולון.

"העמותה נכנסה אז, למעשה, למצב חירום. הרבה חניכות וחניכים יהודים וערבים היו נסערים מהמצב, העלו פוסטים וכתבו ברשתות החברתיות דברים נזעמים עם מילים קשות. תפקידנו היה לבוא ולהרגיע.

"עומר וירון הנחו אותנו, המדריכים, לערוך שיחות זום עם כולם, לתת לכל חניך שרוצה לפרוק את מה שעל ליבו, וכך הצלחנו להרגיע את הרוחות. ביקשנו מהחניכים לא לצאת לרחובות, ומצאנו דרך להגיע לכל אחד ואחת, לתת לכולם תחושה שאנחנו עדיין ביחד.

"אני מאושר שהשקט חזר, ושפעילות העמותה התחדשה כרגיל. הים עצמו לא מבחין בין יהודי לערבי, הוא מקבל את כולם. ככה גם אצלנו בעמותה. יש לנו קבוצות מעורבות של ערבים ויהודים - והיחסים ביניהם פשוט נפלאים".

לפני שבועות אחדים התייצב אליאס במשכן נשיאי ישראל בירושלים, כחבר במשלחת "הגל שלי" שהגיעה לשתף את הנשיא לשעבר, ראובן ריבלין, בפעילות העמותה. "אני לא מאמין לכבוד שלו זכיתי", הוא זורח, "זה היה אחד השיאים של חיי, שמסמל יותר מכל את השינוי לטובה שעברתי לאורך השנים. הסברתי לנשיא שאני מדריך בעמותה שאצלה הדו־קיום בין ערבים ליהודים הוא דגל וערך מרכזי. סיפרתי לו עלי ועל הפעילות שלנו, והוא התרגש לשמוע".

• • •

אליאס מוזעק לסייע לאחד החניכים מלוד, שקורא לו לעזרה מעומק הים. הוא חותר על הגלשן, מרים את החניך אל הכלי הצף - ומחייך כשהוא שב איתו ועם כל קבוצתו לחוף מבטחים.

"בים אני מרגיש אני, אליאס עם חליפת הגלישה", הוא מחייך, "בתוך המים אין לי משקל יתר. בים אני מרגיש הכי טוב בעולם".

רק דבר אחד חסר לו עדיין: אהבה. "בתחום הזה אני לא מצליח", הוא מודה בצער, "אנשים עדיין שופטים לפי המראה החיצוני, ואני יודע שהמראה שלי לא מקל עלי בעניין הזה. החזות שלי קצת מאיימת כשרואים אותי. יש לי בטן בולטת ומבנה גוף רחב, וזה משפיע, אין מה לעשות. בגלל זה כבר תקופה ארוכה הפסקתי לנסות למצוא זוגיות, וזה דבר שחסר לי. בתקופת הקורונה, בבית, העליתי 20 ק"ג, ועכשיו אני רוצה להוריד אותם בחזרה".

שבועיים חולפים, ובשיחה נוספת אליאס נשמע אופטימי בהרבה: "אתמול התחילה איתי מישהי בים. בחורה יהודייה. היא ראתה אותי בשיאי, עם החניכים מסביבי. אני מקווה שיתפתח משהו בינינו".
בשבוע שעבר לקח אליאס את אביו ג'וני לים, לראשונה אחרי עשר שנים. הרגע המרגש קרה במסגרת יום מיוחד שקיימה העמותה לטובת קטועי רגליים.

"בגלל מצבו, אבא שלי הפסיק להאמין שייכנס אי פעם שוב לים. הורדנו אותו למים בכיסא מיוחד, והוא אחז בגלשן בידיים. הגלשנו אותו, והוא זרח מאושר. אתה לא מבין עד כמה זה משמעותי בשבילי: עכשיו גם אבא שלי מכיר את העבודה החשובה שלי בים". 

erannavon9@gmail.com