שנה לא פשוטה עברה על עולם התרבות בקורונה. אולמות הוחשכו, אמנים נאנקו כלכלית, מחאות על המצב זעקו. אבל כשהשר חילי טרופר מתפנה לסכם את השנה המאתגרת, הוא בוחר לראות דווקא את נקודות האור.
"במבט לאחור, בלי לטשטש את הכאבים או למחוק את הצלקות, אני חושב שבאופן פרדוקסלי מעמד התרבות עלה בשנה הזאת, שודרג", הוא מפתיע.
זאת אמירה שדורשת הסבר.
"אני חושב שהתרבות סיימה את שנת הקורונה במקום אחר מבחינה דרמטית. שימי לב שבכל סבבי הפתיחה האחרונים, אחרי הגל הקשה האחרון של הקורונה, התרבות היתה מהראשונים להיפתח. אני זוכר שכשאמרתי שנגיע למצב הזה - קיבלתי ציניות ולעג. אבל הוכחנו את זה".
אחרי שנה של האפלה כמעט מוחלטת.
"כשהגעתי למשרד התרבות במאי 2020, אחרי הגל הראשון במגיפה, כמעט כל המשק היה פתוח, אבל התרבות היתה סגורה. חלק גדול מהעבודה שלנו היה לגרום לכך שעולם התרבות ייפתח.
"בשנים האחרונות חבטו בתרבות, קצת זלזלו בה, דחקו אותה לצד, ושנת הקורונה היתה רק ביטוי לזה. חלק מהעבודה שלנו היה גם ברמה התפיסתית, להביא את התרבות למקום גבוה, וגם ברמה הפרקטית.
"אני חושב שבסך הכל הצלחנו. אנחנו מסיימים את שנת הקורונה בלי שום מוסד תרבות אחד נתמך בישראל שנסגר, וזה בעיניי הישג משמעותי. תסתכלי מסביב, כמה מסעדות ומוקדי תיירות נסגרו בשנה הזאת.
"זה בעיקר בזכות 200 מיליון השקלים שהעברנו, נוסף על התקציב הקבוע, שאפשרו לכולם להחזיק את הראש מעל המים. מעבר לזה, היתה פה גם אמירה: חברה ששמה את התרבות בסוף - אומרת שהתרבות לא חשובה לה".
זה בדיוק מה שחשו אנשי עולם התרבות: שאיש לא חושב שהם חשובים.
"וזה העציב אותי, שהממשלה והחברה אומרות 'התרבות לא חשובה ולא דחופה לי, אני מסוגלת לחיות בלעדיה'. כשראיתי את המתווים הראשונים לפתיחה וגיליתי שמימיני אולמות אירועים ומשמאלי ברים, טענתי שחברה בלי תרבות היא חברה עצובה, חסרה, בלי רוח.
"כנראה שעד שאתה לא מאבד משהו, אתה לא מבין כמה הוא חסר לך וכמה זה היה חלק ממך. אני חושב שגם החברה הישראלית הבינה בשנה האחרונה שבלי תרבות היא חסרה".
יהיו שיגידו שגם תקציבים חסרים.
"עולם התרבות בישראל נמצא תמיד בקשיי הישרדות. תמיד יצטרכו כסף ציבורי שיופנה אליו, והרוב לא יצליחו לעולם להגיע למספיק הכנסות עצמיות. היום התרבות עומדת כולה על הרגליים, תקציב התרבות עומד על כמיליארד שקלים. אנחנו מתכוננים לקראת העברת התקציב".
תדרוש להעלות אותו?
"ברור שזה היעד שלנו, אבל אני גם מבין את המציאות מסביב, את המצב הכלכלי הקשה בארץ, ואני מניח שלא נוכל להביא למספרים שהיינו רוצים".
שהם?
"זה לא בהכרח סכום מסוים. פחות דרמטי בעיניי המספר ויותר החלוקה הפנימית של תקנות ומיזמים. אנחנו רוצים לחזק תקנות מקצועיות קיימות ולהכניס תקנות חדשות, כי התקציב צריך לבטא תפיסה של מקום התרבות בחברה.
"אני נכנס עכשיו לדיונים עם האוצר. כל הדיונים שלי איתם היו תמיד בחדר סגור. אני אף פעם לא עוסק בתדרוכים, לא מעביר מסרים דרך עיתונים. האם אני רוצה להעלות את התקציב? כן. אבל אני מכבד אותם, ונדון בזה".
• • •
אם אפשר לסכם את מצב התרבות בשנת הקורונה במילה אחת - הרי היא "חרדה". אמנים רבים חששו לפרנסתם, אחרים חשו פגועים מהלך הרוח הכללי בחברה ביחס למצבם, והיו שחשו זנוחים ונבגדים ממש. הדבר הצית גל הפגנות מחאה, שבהן הביעו האמנים - בעיקר העצמאים - דאגה ממשית לעתידם.
"זה באמת אחד הכישלונות שלנו, כי בסוף לא נתנו מענה מספיק טוב ליוצרים העצמאים", מודה שר התרבות והספורט החדש־ישן. "יש לי הסברים, אבל זה לא משנה את השורה התחתונה, שהם חטפו מכה קשה ושלא היינו שם מספיק בשבילם.
"צריך להגיד שתיקנו את זה. יצא מכרז חדש, כבר יש זכיין, וקרן היוצרים העצמאים הוקמה מחדש ותעבוד הרבה יותר טוב השנה. אני מבין את הכאב, ותיקנו את מה שצריך.
"אנחנו ממש הופכים אבנים, עוברים תקנה־תקנה בתקציב ומשנים. לדוגמה, יש הרבה תזמורות בארץ שמקבלות תקציב ציבורי מכובד, ועדיין חלקן לא מצליחות להחזיק מעמד וסכנת סגירה תמידית מרחפת מעליהן. אז הקמתי עכשיו ועדה של מומחים שאמורה לגבש המלצות איך לחזק את התחום הזה. אפשר להמשיך ולהעביר אוטומטית תקציב לכל התזמורות בלי לשאול את השאלות הקשות, אבל אני לא רוצה".
התיאטרון והקולנוע חטפו מכה קשה.
"לפני שמונה חודשים, כשבאו אלינו נציגים מקרנות הקולנוע ואמרו לנו שרוב המשקיעים הלכו, ושאין להם איך לצלם סרטים שהיו בתהליך עבודה, העברנו 16 מיליון שקלים. נכנסנו במקום המשקיעים, אחרי שישבנו עם כל הקרנות וראינו מה נדרש כדי לסיים את הצילומים.
"אחד הסיפורים שנגעו לי באופן אישי היה הסרט 'תמונת הניצחון' של אבי נשר. המפיק שלו אמר שהם מול שוקת שבורה, ושזה סרט חשוב. דאגנו להם לא רק לכסף, אלא גם ליכולת לצלם בזמן הסגרים הכי קשוחים, כשהרחובות היו ריקים. השגנו להם אישורים לצלם בגבעות גורל, ליד באר שבע, שם דימו סט של חולות ניצנים.
"המשק היה משותק לחלוטין, ואבי נשר צילם סרט. זה היה בעיניי גם סוג של קסם, כשמרגישים את פעימות החיים של התרבות. אז עכשיו הקולנוע נפתח ויש סרטים, ואני שומע שהקהל חזר בהמוניו.
"גם בתיאטרון הקהל חזר. החשש הכי גדול שאני שומע ממנהלי תיאטראות שבנויים על מפעלי מינויים זה שאנשים יפחדו לעשות מינוי, כי מי יודע מה יהיה. אנחנו עוד לא יודעים, מוקדם להגיד אם אנשים יחדשו מינויים או לא. אבל אם תשאלי אותי אם עכשיו אנשים מביעים אמון בקולנוע ובתיאטרון? חד־משמעית כן. האולמות מלאים, יש התרגשות אדירה, אין פחד. זה עולם שחזר לחיים".
התיאטרון הלאומי הבימה הפך בשנה האחרונה לתאגיד עירוני של עיריית תל אביב.
"אני הובלתי את זה, אז אני מאמין בזה. צריך לעזוב את הרומנטיקה בצד ולהבין שהיו שתי אפשרויות בלבד: סגירה, ואלפי אנשים נפגעים, או העברה לבעלות עיריית תל אביב בתנאים שמאוד חשובים לנו, כמו לשמור על מעמדו כתיאטרון לאומי ולשמור על העובדים.
"לשמחתי, זה קרה. אני מבין את הכאב כששואלים איך תיאטרון לאומי הוא תיאטרון של תל אביב, וכאן צריך להגיד את האמת, ביושר, שהמדינה כשלה בפיקוח על התיאטרון הזה במשך שנים. 110 מיליון שקלים הם לא חובות שנולדו ביום אחד, ולכן האפשרות הריאלית היחידה היתה לחבור לעיריית תל אביב, ואני שמח שרון חולדאי לקח את זה על עצמו, ושהוא ונעם סמל הובילו את המשימה הזאת. אני חושב שכולם ירוויחו מכך".
• • •
הוא השישי מתוך עשרה ילדי משפחה ציונית־דתית שעלתה לארץ מארה"ב אחרי מלחמת ששת הימים. אביו הוא הרב ד"ר דניאל טרופר, שהקים את עמותת "גשר", הפועלת לקידום חיים משותפים בין הקבוצות השונות בישראל. אמו, ציפורה, פסיכולוגית בהכשרתה, עסקה בתרגום.
את אשתו צופית (42), שלמדה רוקחות וכיום עובדת כאחות בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים, באונקולוגית ילדים, הכיר במכינת נחשון, לפני שירותם הצבאי. הם גרים במושב נס הרים, בקהילה דתית־מסורתית־חילונית, ושולחים את ארבעת ילדיהם, יובל (17), טל (15), דולב (11) ועופרי (9), לבית ספר משולב.
בצבא שירת ביחידת דובדבן, ובמילואים היה מפקד הגיבושים ביחידה. ב־17 השנים האחרונות הוא עוסק בחינוך ובפעילות חברתית, והיה ממקימי ומראשי כמה עמותות הפועלות לצמצום פערים ולשוויון הזדמנויות, ובהן "שכן טוב" ו"מעגלי צדק".
הוא היה ממקימי קרן "פסיפס", שמסייעת לאנשים המצויים בקשיים כלכליים לשפר את מצבם, ועבד בתנועת "אחריי!" עם נוער בפריפריה. מ־2007 ניהל במשך חמש שנים את תיכון ברנקו וייס ברמלה, המיועד לבני נוער שנשרו מהמערכת ומקבלים הזדמנות נוספת להצליח, ובהמשך שימש יועץ בכיר לשר החינוך שי פירון. ב־2015 מונה למנהל אגף חינוך, תרבות ורווחה בעיריית ירוחם.
לפוליטיקה הארצית הגיע ב־2013, כמועמד מפלגת העבודה לכנסת ה־19 (הוא לא נבחר אז). ב־2019 היה ממייסדי מפלגת חוסן לישראל, לצד בני גנץ, ובבחירות 2019 נבחר לכנסת במקום ה־12 ברשימת כחול לבן.
ללשכת שר התרבות והספורט נכנס אחרי חמש שנותיה של מירי רגב במשרד, שבמהלכן נוצר משבר אמון עמוק בינה לבין אנשי עולם התרבות. הסגנון הקולני ומעורר הסערות שליווה את רגב עומד בניגוד כמעט מוחלט לתדמיתו הצנועה והעניינית של טרופר - שיש שיגדירו אותה מאופקת.
"יש לי מנהג לא ללכלך על אף אחד ולא לתת ציונים ברמה האישית. אני לא רוצה להיות שיפוטי כלפי מה שהיא עשתה", הוא מבקש להבהיר.
כשהגעת למשרד, מצאת אחרי רגב "אדמה חרוכה"?
"זה שהגעתי לסיטואציה של יוצרים ואמנים חבוטים, במצב 'לעומתי' מול משרד התרבות והספורט, שמרגישים שזלזלו בהם במשך שנים - את זה לא היה אפשר לפספס. חלק גדול מהעבודה היה בדיוק זה, להחזיר את האמון, להבהיר שיש פה מישהו שאוהב תרבות, שהוא בצד שלהם. זה לא אומר שלא יהיו לנו מחלוקות, כמובן".
הוא מנפק דוגמה להתנהלות המשרד בעידן שלו: "הכנתי תיקון סוציאלי שמחייב את התיאטראות להעסיק אחוז גבוה של עובדים ביחסי עובד־מעביד, כלומר שכירים ולא פרילאנס. חלק מהמנהלים התנגדו לזה וטענו שהתיקון משית עליהם עלויות אחרי שנת הקורונה, אבל אני חשבתי שנכון לתת יד לעובדים עצמם. בעולם בלי אמון, הדבר הזה היה מתפוצץ לאירוע תקשורתי. המנהלים היו תוקפים אותי, ואני אותם. אבל כל הדיון הזה התנהל בחדר, בשקט, ולא שמעת על זה כלום בחוץ. היתה התדיינות גם במקרה של מחלוקת.
"אני אוהב תרבות, אוהב את האנשים האלה, חושב שמה שהם עושים חשוב ובעל ערך. אני גאה בהם, ואני רוצה שהם יזקפו את קומתם. אלה אנשים שבמשך כמה שנים הלכו כפופים והרגישו שמבזים אותם ומזלזלים במה שהם עושים. אחד הדברים הראשונים היה להעמיד אותם בחזרה, להגיד להם 'אתם חשובים'".
אתה בקשר עם רגב?
"היתה חפיפה קצרה, ואנחנו בקשר. אנחנו לא חברים קרובים, אבל אנחנו לא צ'ילבות. אני מעריך אותה ומכבד אותה. הדרך שלה והסגנון שלה מאוד שונים משלי, אבל לא צריך אותי כדי להגיד את זה. לי יש את הדרך שלי".
דרך שספגה השנה ביקורת, שאתה מנומס ונעים מדי, לא הופך שולחנות ולא דורש מספיק.
"תגידי לי את, בפרספקטיבה של שנה: מי צדק? בשלושת החודשים האחרונים אני כמעט בכל ערב באירוע תרבות, ובכל מקום אני שומע 'תודה על הדרך שלך'.
"וזה לא הקטע שמפרגנים לי, אלא קודם כל העניין הערכי. גם אם זה לא משתלם ברמה הפרקטית - אני לא משנה את הדרך שלי. אני מאמין בקודים ערכיים ותרבותיים, ואני לא מכיר איך נלחמים למען התרבות בללעוג ובלדרוס מישהו. אני רוצה חברה עם שפה וקודים מכבדים של סובלנות, כולל ברגעים הכי קשים ולחוצים. גם אם זה לא נעים שתוקפים אותך".
נעלבת ממה שאמרו עליך?
"אני לא נעלב אישית אף פעם, אבל זה לא היה נעים. זה שאני מנומס לא אומר שאני עדין ורך. אני יודע להתעקש ואני מאמין בזה ערכית. לא הייתי משנה שום דבר בדרך.
"והדרך היא גם לא להדליף מישיבות עם משרד הבריאות, למרות שיכולתי לקבל כותרת מחמיאה, 'שר התרבות תקף בישיבה פנימית את שר הבריאות'. לא סתם את לא תמצאי דבר כזה. זו לא דרכי. אני פרקטי, חושב שענייניות היא הדבר שמביא את התוצאות הכי טובות.
"עולם התרבות שדרג את מעמדו, תקציבית. כשמשרדים אחרים בקושי הצליחו לשמור על התקציב שלהם, אנחנו הוספנו 200 מיליון, כלומר העלינו ב־20 אחוזים. המוסדות לא נסגרו, אז זה הוכיח את עצמו".
• • •
כמי שמשרדו אמון גם על הספורט, טרופר לא חושף איזה עולם קרוב יותר לליבו. "זה כמו לשאול את מי אני אוהב יותר, את אבא או את אמא. אני גם צרכן ספורט גדול, ובעולם הזה סיימנו בדיוק תוכנית אסטרטגית להשקעה במאמנים, במתקנים חדשים, עשור קדימה, בעניינים של הנגשה - וגם בספורטאי עילית.
"צמצמנו את מספר הענפים המועדפים שאנו משקיעים בהם. ישראל היא מדינה קטנה, וכדי להגיע להישגים, לפעמים מעט זה יותר. יש להשקיע יותר כסף בפחות ענפים".
מה, מבחינתך, הענף החשוב ביותר שצריך להשקיע בו?
"צריך להגיד בכנות: יש לנו בעיה בכדורגל. מיקדנו את עצמנו בהישגים למדליות בענפים לא דווקא הכי פופולריים, כמו ג'ודו, התעמלות, שיט, שחייה, אבל כדורגל הוא בסוף הספורט הכי פופולרי בישראל, ובמובן מסוים תנועת הנוער הכי גדולה בארץ, עם עשרות אלפי ילדים שהולכים לכדורגל. שם יש לנו את האחריות להעלות את הרמה".
למה מדינה כמו סלובקיה יכולה להגיע ליורו וישראל לא?
"כי לסלובקיה יש סבלנות. אני מאמין בלזרוע זרעים. אני עושה עכשיו השקעות שיביאו את ישראל, אולי בעוד 20 שנה, להישג בינלאומי בכדורגל. ישראלים הם לא פחות מוכשרים ממדינות אחרות בעולם. הקמנו מרכזי מצוינות בכדורגל, שבהם מאתרים ילדים מוכשרים בגילאים צעירים מאוד, מטפחים אותם בתנאי פנימייה, ובעוד שנים תראי את זה.
"לפעמים בפוליטיקה הישראלית יש רצון לראות פירות עכשיו, ובוחרים בפרויקטים על פי מה שיביא תוצאה מהירה. אותי זה לא מעניין, אלה לא השיקולים שלי. באופן כללי, התפיסה שלי היא שהשרים שיבואו אחריי יוכלו לגזור את הסרטים".
איפה אתה רואה את ישראל בשנים הבאות?
"באולימפיאדה בפריז, ב־2024, אני חושב שנהיה משלחת שתעבור את 100 הספורטאים, המשלחת הכי גדולה של ישראל אי פעם. יש לנו כישרונות צעירים שיכולים להגיע למדליות בג'ודו, בשחייה, בהתעמלות אמנותית ובשיט. באולימפיאדה של 2028 נהיה חזקים גם באופניים. הקמנו תשתית טובה. צריך הרבה יותר סבלנות".
• • •
כששואלים את טרופר מה סיכוייה של הממשלה החדשה להחזיק מעמד - הוא נשמע נחרץ.
"זאת קודם כל ממשלה שנותנת תקווה. המדינה היתה פה בסחרור מסוכן של מערכות בחירות, ואני מרגיש את האווירה היום, היא מאוד עניינית. זה לא שאין מחלוקות, פשוט הכל מנוהל בשקט ובענייניות.
"מינויים במועצה לתרבות ואמנות היו תקועים שנה. השבוע מינינו 11 חדשים, מה שבעבר נתניהו לא אפשר לנו. מיניתי מנכ"ל לרשות העתיקות. זה כמו שסתום שנפרץ.
"בסוף זה לשרת את האזרחים. יש פה ממשלה מתפקדת שמשרתת את האזרח. בעניין הסיכויים שלה לשרוד - אני איש אופטימי. המבחן הגדול שלה יהיה תקציב המדינה, ונדע בחודשים הקרובים".
מה חשבת על נפתלי בנט, שעורר הרבה זעם וביקורת?
"יש הרבה מאוד צביעות מכל הצדדים בשיפוט הכאילו ערכי של המהלכים הפוליטיים, של כולם. בסך השיקולים, אני חושב שבנט קיבל את ההחלטה האחראית, לחסוך למדינה בחירות חמישיות, לנסות להקים פה ממשלה מאוד מורכבת, אבל שמאפשרת העברת תקציב. יש בה ערך דווקא בגלל השונות שבתוכה. אם זה יצליח - זו אמירה חשובה לחברה שסועה, שהפוליטיקאים סוף־סוף הצליחו להתחבר".
אישית, הוא הבטיח לך משהו? אתה מהשרים הבודדים שנשארו בתפקידם.
"לי הוא לא הבטיח כלום. היתה אמירה עקרונית של כחול לבן שעבור המדינה נכון לייצר המשכיות. בני גנץ נשאר בביטחון, פנינה תמנו־שטה בעלייה והקליטה - ואני בתרבות ובספורט. בכל מקרה, מאוד רציתי להישאר".
היית מהבודדים שנשארו עם גנץ עד הרגע האחרון.
"נכון. חברות היא מעל הכל בעיניי. מבחינתי, המינוי המחודש לתפקיד הוא לא פרס ניחומים. אני אוהב את זה ורוצה את זה, ואחרי שנה שבה התעסקתי בעיקר בקורונה אני רוצה להתעסק בכל הדברים הנוספים, לטווח הארוך".
לפי השמועות, גנץ לא ממש מרוצה מהמצב. אומרים שאם הממשלה תתפרק - זה יתחיל ממנו.
"אני מכיר את השמועות. הממשלה הזאת לא היתה קמה בלעדיו. הוא גם היחיד שיכול היה להיות עכשיו ראש ממשלה - וויתר על זה. הממשלה הזאת קמה כי בני החליט שטוב שהיא תקום, והוא מחויב אליה. זה שיש לפעמים קשיים, שצריך להתגבר על צלקות העבר, זה ברור. כולנו בני אדם. אבל בסוף המחויבות הענקית שלו היא לממשלה הזאת, ואנחנו נעשה הכל כדי שהיא תצליח".
בפברואר 2020 נכנס טרופר לפנתיאון הלאומי כשקיבל חיקוי ב"ארץ נהדרת".
"זאת היתה הבלחה קצרה, ולא זכור לי שהחיקוי היה מעליב. אני זוכר שהתקשרתי פעם לשחקן שחיקה אותי (אורי לייזרוביץ'; מ"כ), להחמיא לו, אבל אני מעדיף שלא יחקו אותי. זה מביך אותי. תני לי לעבוד בשקט".
מה אתה רואה בטלוויזיה?
"אין לי כמעט זמן לצפות, אבל בתקופות פחות עמוסות אני עושה בינג' על סדרות. ראיתי את 'פאודה' ומאוד אהבתי. גם מ'המורדת' ו'שטיסל' נהניתי מאוד".
אתה איש של תרבות גבוהה?
"ברגע שמדרגים מי גבוה או נמוך - זה בעייתי. מי אני שאקבע? לפני שבוע, בפרימיירה של הסרט 'לשחרר את שולי', שאלה אותי כתבת על טיילור ובן זיני. לא הראיתי בקיאות, אבל אני לא מזלזל בזה. האם אני צרכן של תרבות כזאת? לא. אבל כל אחד ומה שהוא צורך. אני לא מתנשא ולא קובע מהי תרבות ראויה".
• • •
אנחנו נפגשים ב"אנו", מוזיאון העם היהודי הגדול בעולם, שנפתח במארס האחרון בקמפוס אוניברסיטת תל אביב (בית התפוצות לשעבר). לאחרונה הצטרף המוזיאון המושקע למיזם "שבת ישראלית", גאוותו הגדולה של טרופר, שבמסגרתו פותחים מוסדות תרבות את דלתותיהם בסוף השבוע בחינם, בתקצוב משרד התרבות, מתוך רצון להנגיש את התרבות הישראלית לכולם. מנכ"ל המוזיאון, דן תדמור, מספר לשר בגאווה על כ־1,000 מבקרים שמגיעים לכאן בכל שבת.
טרופר: "זה מיזם שמבטא את התפיסה שלי, כמו מודלים שונים בעולם, שם מוסדות תרבות פתוחים בחינם בימי ראשון. התחלנו בזה בארץ במארס, והיום 49 אתרי מורשת ומוזיאונים פתוחים בשישי או בשבת בחינם. השבת, שתמיד היתה קרקע למריבה, קיבלה מעמד מרכזי של תוכן, אורך רוח".
זה לא מתנגש עם היותך חובש כיפה ששומר שבת?
"אני לא שופט את מי שרוצה ללכת למוזיאון בשבת, ולא נכנס לשיקולים של אף אחד. שכל אדם יעשה את השבת שלו איך שהוא רוצה. מה גם שהרוב המוחלט של המוסדות האלה ממילא היו פתוחים בשבת, אז אני בעצם מנגיש אותם".
נדמה שמאז פתיחת התרבות טרופר לא נח. פה הוא מכבד בנוכחותו את ההצגה "בוסתן ספרדי" שחזרה בהבימה, שם הוא מתענג על מופע של שלמה ארצי באמפי שוני. ובתווך - מופעים, מוזיאונים, פתיחות גלריות, ערבי שירה ופסטיבלים.
"המופע האחרון שהייתי בו היה של להקת המחול קולבן דאנס, ושל הלהקה הקיבוצית. בשבוע שעבר נסענו לגלריה באום אל־פחם. ראיתי גם את דודו טסה בזאפה ירושלים. בחודש שעבר הייתי במופע של רמי פורטיס וברי סחרוף. הספקתי לשמוע ארבעה שירים, ואז נסעתי לכפר המכביה לסגור את ההסכם הקואליציוני".
הוא מודה שלקריירה התובענית יש מחיר אישי. "רוב הזמן הילדים שלי מרוצים שאני שר, אבל יש רגעים שנמאס להם. למשל, כשזה פוגע בחופשות משפחתיות. אני רואה אותם בעיקר בבקרים ובשישי־שבת. זה לא מספיק, וזה המקום היותר כואב. הקשר שלי עם ילדיי מאוד חשוב ומשמעותי לי.
"חשוב לי להעביר להם קודם כל אהבה וללמד אותם מידות טובות: צניעות, נתינה, התנדבות, לראות את האחר. זה שאני שולח אותם לבית ספר דתי־חילוני חוסך ממני את הצורך לדבר איתם על אחדות ישראל, כי מבחינתם זה מה שהם מכירים. הם גדלים דתיים וחילונים יחד".
אפרופו, בפברואר 2020 תרמת מגופך כליה לחולה שנזקק לה.
"חשבתי שאם יש לי סיכוי לתת חיים למישהו בסיכון מינימלי עבורי, אז למה לא?"
לא כל אחד מוכן להיפרד מאיבר למען הזולת. איך אתה מרגיש היום?
"אני מרגיש מצוין. גם פיזית - ובעיקר אנושית. כאב הניתוח עובר, אבל התחושה שנתת חיים למישהו נשארת. כשי', האיש שקיבל את הכליה שלי, מספר לי בכל שישי כמה טוב לו - אני לא צריך יותר מזה".
בשיאו של המתח הפוליטי שהסתיים בהקמת ממשלת בנט־לפיד, סומן גם ביתו של טרופר כמוקד להפגנות מחאה מצד מתנגדי הקואליציה החדשה.
"כשהיו הפגנות מול הבית שלי, זה היה קשה. אולי החוויה הכי קשה. כשמדובר בהפגנות של כאב אני תמיד יוצא לתת שתייה ולהקשיב, אבל כשיש הפגנות אלימות, בשפה קשה, זה מלחיץ יותר. זה קשה כשהילדים שלי שומעים שמקללים את אבא שלהם, שקוראים לו 'נוכל'. אז יש אבטחה ומשטרה, ואני בטלפון איתם, מסביר להם, מבקש מהם לסגור חלונות, ללכת לחדר ולשים אוזניות במחשב. רק שבסוף זה גם חודר אוזניות, ולאו דווקא מבחינת הווליום".
טרופר, בעל תואר ראשון במדעי הרוח ומדעי החברה מהאוניברסיטה הפתוחה, ותואר שני בהיסטוריה ובחינוך יהודי ממכון לנדר, כתב עד כה שלושה ספרים בנושאי חינוך ועשייה חברתית מעוררת השראה: "מקום בעולם", "שביל בעולם" ו"מרד של תקווה" (עם יהודה שוחט).
"עכשיו אין לי זמן לכתוב, למרות שאני אוהב לכתוב", הוא אומר. "לפני המון שנים הוצאתי דיסק שירים בשם 'חשבתי לעוף', שאת המילים שבו אני כתבתי, והלחין ושר יוני יעיש, מורה ומוזיקאי שהוא חבר טוב. היום אני פחות כותב שירים, אבל בהמשך אני לא פוסל. אני אוהב לרוץ בבקרים, ובין לבין שומע מוזיקה ישראלית וקורא ספרים".
מה אתה שומע?
"הכל. מהגבעטרון ועד דודו טסה. שלמה ארצי, פוליקר, הבנאים, חוה אלברשטיין. אני לא רוצה להעליב אף אחד. אני באמת שומע את כולם. אני גם מאוד אוהב לקרוא ספרות מקור, אבל קורא גם מתורגם".
מה הספר האחרון שקראת?
"עכשיו אני קורא את 'לשרוף אדמה לפעמים', ספר ביכורים של דבורה זגורי, ותמיד יש לי ליד המיטה ספרים. דויד גרוסמן, עמוס עוז, א.ב יהושע, אבל גם ספרי שירה של רוני סומק, אגי משעול, דליה רביקוביץ'".
• • •
כשהראיון הזה יתפרסם, טרופר יהיה הרחק מעבר לים, בטיסה רשמית לפסטיבל קאן, שנפתח השבוע בריביירה הצרפתית. ימים ספורים אחרי שיחזור לארץ הוא צפוי לטוס לאולימפיאדה בטוקיו, ובאוגוסט יבקר שוב ביפן - הפעם לכבוד משלחת ישראל שתשתתף באולימפיאדת הנכים.
טוקסידו לכל הטקסים כבר הכנת?
"אין לי טוקסידו", הוא צוחק במבוכה.
כשמירי רגב היתה בקאן, ב־2017, כולם דיברו רק על "שמלת ירושלים" שלה.
"אנחנו שונים גם בסגנון הלבוש. חליפה תהיה, אבל לא יהיה פפיון".
אם כבר מדברים על הסגנון שלך: יכול להיות שהוא גורם לך לפספס קרדיטים? אביב גפן ונתניהו גרפו בזמנו את הקרדיט התקשורתי על העברת הכספים לעולם התרבות, כשאתה היית מי שפעל מאחורי הקלעים. לא התעצבנת מזה?
"אני בוחר לא להתעצבן, ואני לא במריבות על קרדיטים. תמיד כיף לקבל פרגון ומילה טובה, אבל זה לא מה שמניע אותי. אביב הוא אחלה, והוא באמת עזר, ונתניה הוא נתניהו, למה להתעסק בו? אני לא אוהב הכרזות גדולות. אני אוהב מעשים משמעותיים. אין לי צורך בכותרות. המתינות שלי היא להט, אני איש מרכז קיצוני. אני אשאר ענייני וממלכתי.
"זה משהו שלקחתי מאמא שלי: היא גידלה עשרה ילדים, ובחיים לא שמעתי אותה צועקת. היא לא הרימה את הקול שלה אפילו לא פעם אחת. אנשים שעובדים איתי יודעים שמה שסגרו איתי בחדר - נשאר בחדר. אני רוצה להאמין שלא יהיה מי שיגיד עלי 'הוא נוכל, הוא עבד עלי, הוא הדליף'. כאמור, זה לא בקודים שלי".
לסיום, לנוכח התגברות הקורונה בווריאנט התורן, קיימת סכנה שנחזור לאחור ושעולם התרבות והספורט ייסגר, חלילה, שוב?
"נכון לעכשיו אין הגבלות על הפרק. ואם יהיו - זה יהיה התו הירוק, אבל לא כמו שהכרנו בעבר. זה יהיה כנראה בלי קפסולות ובלי הגבלה על התקהלות, אלא רק כניסה של מחוסנים ומחלימים.
"מובן שישנה בעיית הילדים, משהו שיש לי הרבה שיחות עליו עם משרד הבריאות. אנחנו מדברים על מציאת פתרונות יצירתיים, כמו בדיקות מהירות על חשבון המדינה, כי לא הגיוני שהורים ששילמו 40 שקלים לכרטיס ישלמו עוד 50 שקלים על בדיקה. אני אעשה כל מה שאני יכול, אבל בכנות אני אומר שכרגע הנתונים לא טובים. אני מאוד מקווה שלא נצטרך להגיע למצב הזה בכלל".
Maya19.10@gmail.com
