אמילי דיומין בת החודשיים וחצי שוכבת בעגלה בסלון ביתה בערד, מכוסה מכף רגל עד צוואר בשמיכה דקה. קרני שמש בהירות זורחות דרך החלונות השקופים, אבל אמא אלה עוטפת את אמילי בשמיכה פרוותית תכולה, שעליה מצויר ארנבון לבן. זו היתה השמיכה של אחיה דניס כשהיה תינוק.
15 שנים מפרידות בין אמילי לבין אחיה, שבמהלכן ניסו אמא אלה ואבא דמיטרי להביא עוד ילדים לעולם, ללא הצלחה. 13 פעמים אלה נכנסה להיריון, אבל עד ההיריון עם אמילי, העוברים לא שרדו. במשך 15 שנים היא ודמיטרי לא איבדו את התקווה, ושמרו שמיכות, משחקים ובגדים. משלא הצליחו להביא ילדים נוספים לעולם, החלו להיפרד מהציוד, אבל לא מאותה שמיכה תכולה. רק אחרי לידתה של אמילי הם גילו שגם אמה של אלה שמרה חיתול בד נעים, שהיה של אלה התינוקת. אף אחד לא ויתר על החלום.
"בכל שנה, בכל פעם שנכנסתי להיריון, היתה לנו תקווה מחודשת", מלטפת אלה (40) את לחייה הרכה של אמילי, "בכל פעם ממש האמנתי שזה יקרה, אבל ידעתי גם שאסור לי להתלהב, כדי שלא אתאכזב שוב. תמיד היה לנו את החלום. לא הפסקנו לנסות, ולבדוק, אפילו עברנו לבית גדול כדי שנוכל לגדל משפחה עם הרבה ילדים. וסוף־סוף באמת יש לנו ילדים, ברבים".
היא בחורה יפה, עדינה, שיערה הארוך פזור על כתפיה. כשאמילי מתעוררת ומתחילה לבכות, אלה ממהרת לערסל אותה בזרועותיה, ללחוש לה מילות אהבה. אמילי לא אוהבת מוצץ, ואינה נפרדת מאמה. אבל אלה נוצרת כל רגע.
אלה גדלה באוקראינה, בתם היחידה של גלינה (64) וסטניסלב (64). אביה סובל מפסוריאזיס, לאורך השנים קיבל טיפולים ניסיוניים, ולאחר לידתה של אלה המליצו הרופאים לו ולאשתו שלא להביא עוד ילדים לעולם.
בגיל 15 עלתה אלה לארץ במסגרת פרויקט נעל"ה (נוער עולה ללא הורים) ולמדה בפנימיית ימין אורד שבכרמל. שנה אחריה עלה אביה, והרופאים המליצו לו על טיפולים בים המלח, שמיטיב עם הסובלים ממחלות עור. אלה, שגרה אז בפנימייה בצפון, נסעה איתו באוטובוסים לערד כדי לחפש דירה.
"אמרו לנו שזה קרוב למרכז, וזול, ידעו איך לעבוד עלינו", היא אומרת, "אז זה לא קרוב למרכז ולא זול, אבל היום אני לא מוכנה לגור בשום מקום אחר. אני אוהבת את האווירה השקטה הזו".
אביה שכר דירה בערד, ואלה המשיכה לגור בפנימייה כדי לסיים את הלימודים. היא חזרה לבית אביה בכל סוף שבוע שני. אחרי שנה עלתה לארץ גם אמה. היום גרים ההורים בבית קרקע גדול בערד, עם אלה ומשפחתה.
* * *
את דמיטרי (43) פגשה אלה כשהיתה בת 18, והוא בן 21. הוא היה אז עולה חדש מרוסיה, שירת כחייל שריון, והתגורר בערד עם הוריו וארבעת אחיו. עד היום צוחקים במשפחה שאבא של דמיטרי ואמא של אלה, שעבדו אז יחד במלון נירוונה ים המלח, דאגו להפגיש בין הילדים "במקרה" בקניון. לאט־לאט האהבה פרחה.
ב־2001 הם עברו לגור יחד בבאר שבע, וכעבור שנה החליטו להתחתן. אלה למדה הנדסת תעשייה וניהול במכללה הטכנולוגית בעיר, ודמיטרי החל את דרכו כנהג בגוף ביטחוני. מאחר שאמו לא היתה יהודייה, נאלצו דמיטרי ואלה לטוס לחו"ל כדי להתחתן.
"בחרנו לעשות את זה בבולגריה, כי היו לנו קרובי משפחה בוורנה", מספרת אלה, "עשינו טקס בעירייה, קצר ומכובד. חתמנו על המסמכים, וכשחזרנו לארץ עשינו מסיבת חתונה. זה היה מרגש מאוד".
"תמיד חשבנו שתהיה לנו משפחה גדולה. בעלי אהב את העובדה שהיו לו הרבה אחים, ואני הרי הייתי בת יחידה בגלל אילוץ, לא מרצון. כשעברנו לערד ב־2004, אמרנו לעצמנו שנתאמץ למצוא דירת חמישה חדרים, מתוך מחשבה שיהיה לנו הרבה ילדים ונוכל למלא את החדרים. בסוף היינו בדירה רק שלושתנו, כשדמיטרי נמצא בעבודה רוב השבוע, וחוזר לסירוגין בסופי שבוע. יצא שאני ודניס כמעט לבד בדירת חמישה חדרים".
ב־2016 הם עברו לבית קרקע חדש, המכיל גם יחידת דיור להוריה של אלה. "עברנו לכאן מתוך מחשבה שנזדקק לעזרה של ההורים כשיהיה לנו עוד תינוק", אומרת אלה. "זה לקח חמש שנים, אבל הנה אני מחזיקה את התינוקת שלי", היא מנשקת את אמילי.
דלת עבה מפרידה בין שתי יחידות הדיור, אבל מאז לידתה של אמילי היא פתוחה כמעט כל הזמן. מהחלונות הגדולים במטבח נשקף נוף מופלא של ים המלח. פעם אלה לא הבינה איך אפשר לחיות בלי וילונות, היום תריסי הגלילה מורמים כמעט תמיד, היא לא מוותרת על הנוף. לקראת הערב, כשיתקרר ממש, גם תדליק את הקמין המפנק.
באחת מפינות החצר המרוצפת יש גינת קקטוסים. עשרות עציצי קקטוס, גדולים וקטנים, מונחים זה לצד זה, גידולים קוצניים של סבתא גלינה. "לא היו לה הרבה נכדים, אז היא גידלה קקטוסים", אלה מחייכת, "עכשיו כמעט אין לה זמן להתעסק איתם, אבל זה בסדר, הם יודעים להסתדר כאן".
גם הכלבה הכנענית לֶסי, שאותה הביאה אלה לפני שלוש שנים כשהיתה גורה, נמצאת בחצר. ריי, כלב שיצו בן 8, מסתובב בסלון.
בחדר השינה של אמילי יש מיטת תינוק ועליה מובייל מנגן, אבל בינתיים היא ישנה במיטה עם אלה בפינת החדר. כשדמיטרי חוזר בסופי שבוע, הם מצמידים את העריסה של אמילי למיטה שלהם.
אלה מוציאה מהמגירה בשידת ההחתלה סוודר ורוד שסרגה אחת החברות, וגם נעליים סרוגות שקיבלה במתנה מפרופ' אשר בשירי, הרופא שטיפל בה לאורך השנים בסורוקה. "אני עוד צריכה ללמוד במה בנות משחקות ולהתרגל לכל הוורוד הזה", היא צוחקת.
דמיטרי ממעט לדבר, מעדיף לתת לה להוביל את השיחה. הוא היה לצידה לאורך כל הדרך, ותמיד האמין שבסוף יהיה להם טוב. "הוא מאמין באגדות כאלה", היא מקניטה אותו, והוא אומר בחיוך מבויש: "במשך 15 שנים האמנתי שחלומות מתגשמים. כל הזמן אמרתי לעצמי, 'תחשוב טוב, יהיה טוב'. והנה, זה קרה".
אמו של דמיטרי מתה מסרטן בסוף 2017, בגיל 68. אביו, ולדימיר (73), מתגורר גם הוא בערד ומקפיד לבוא לבקר את אלה והנכדים כמעט בכל יום.
* * *
שנתיים אחרי החתונה נכנסה אלה להיריון בפעם הראשונה. היא היתה אז בת 24, וההתרגשות היתה גדולה: בבדיקת הדופק גילו שמדובר בתאומים. אבל בבדיקות האולטרה־סאונד הראשונות, בשבוע ה־14, התברר שכל אחד מהתאומים סובל ממום קשה בהתפתחות.
"לפני ההיריון ביצענו את הבדיקות הגנטיות הבסיסיות ליוצאי אירופה, והכל היה תקין. לא עשינו את כל הבדיקות האפשריות. אבל גם אם היינו עושים, לא היו מגלים את הבעיה, כי אז עוד לא בדקו את הגן הספציפי שיש לשנינו. הלכנו לעוד ועוד רופאים כדי לשמוע דעות נוספות, עד שהבנו שאין מנוס, חייבים להפסיק את ההיריון. עם כל הכאב, ידענו שגם אם הם ייוולדו, הם יחיו רק כמה ימים או כמה שעות.
"בנוסף לכל, הייתי צריכה לעבור ועדה לאישור ההפלה, שזה דבר נורא בפני עצמו. הרי היה ברור כולם שמדובר בסיבה רפואית. בכיתי כל כך הרבה, כל הזמן. רק בגלל הביורוקרטיה הזאת עברתי את השבוע ה־18, והייתי צריכה לעבור לידה ולא גרידה.
"זה קשה נפשית, כי את מחליטה להפסיק חיים של עוברים, וזה קשה פיזית, כי מדובר בלידה לכל דבר - עם זירוז, וכאבים, רק שבסוף את יוצאת מחדר הלידה בידיים ריקות. היה לנו מזל גדול שגילינו את הבעיה באולטרה־סאונד ולא עברנו את כל ההיריון, אבל עדיין, זו היתה מכה קשה.
"גרנו אז בדירה עם ההורים שלי בערד, והיה לנו חדר גדול, שכבר תכנַנו איך נסדר בו את המיטות ואת המשחקים של התינוקות. אחרי הפסקת ההיריון כבר עברנו לדירה משלנו".
בעצת הרופאים הם חיכו כחצי שנה עד שניסו שוב להיכנס להיריון. "היינו זקוקים לכוחות. בדקנו מה אני צריכה לעשות כדי לשמור יותר, הבנתי שצריך להקפיד לקחת חומצה פולית, שעוזרת להתפתחות תקינה של המוח. ברגע שקיבלנו את האישור, נכנסתי שוב להיריון.
"הפעם כבר פחדנו מכל דבר. עשינו כל בדיקה אפשרית, גם כאלו שלא נמצאות בסל התרופות. עשינו כמה סקירות מערכות כדי לוודא שהכל בסדר. וההיריון מתקדם, ומתקדם, ואנחנו מתחילים להתרגש ולהבין שזה באמת קורה, אנחנו הולכים להיות הורים".
ב־9 בנובמבר 2005 נולד דניס. אלה ודמיטרי לא ידעו את נפשם מרוב אושר. אלה לקחה חופשת לידה ארוכה של שנה, ואחריה עבדה בחצי משרה כמזכירה במוסך. דניס נשאר בבית עד גיל 3, כשאמו וסבתא שלו שומרות עליו לסירוגין.
עכשיו הוא בן 15, תלמיד כיתה י' באורט ערד, במגמת אווירו־חלל. "הוא יד ימיני, ומשתתף גם בתוכנית מופ"ת (תגבור לימודי מתמטיקה, פיזיקה ותרבות) וגם בתוכנית הסייבר 'מגשימים' פעמיים בשבוע. במשך שנים גם הוא ייחל לאח או לאחות קטנים, ונאלץ להסתפק בבעלי חיים לבקשתו, כמו ארנב, אוגר, ואפילו תוכית. היום נשארו שני כלבים ועשרות חתולי רחוב שמסתובבים בחצר, שרק אחת מהם מורשית להיכנס הביתה.
אחרי שדניס נולד, ניסו אלה ודמיטרי להיכנס שוב להיריון. "מעבר לעובדה שרציתי עוד ילדים, חשבתי כל הזמן על זה שכשאני ודמיטרי נלך לעולמנו, דניס יישאר לבד", היא אומרת, "גם כשתהיה לו משפחה משלו, זוגיות או ילדים, עדיין יש הבדל בין בן יחיד לבין מי שיש לו אח או אחות. אני תמיד רציתי אח או אחות, אבל אצל הוריי זה לא היה אפשרי".
* * *
10 פעמים אחרי לידתו של דניס נכנסה אלה להיריון, בהפרשים של שנה או קצת יותר. בכל הפעמים בדיקות האולטרה־סאונד גילו מומים בעובר, והיא נאלצה להפסיק את ההיריון פעם אחר פעם. "בכל היריון היתה לנו תקווה שאולי הפעם", היא כמעט לוחשת, "אבל בכל הפלה, בכל בדיקה שגילתה שיש בעיה, הלב נשבר שוב לרסיסים.
"בהריונות הראשונים היינו מספרים על ההיריון, מתלהבים, ואז מתאכזבים ומרגישים שאנחנו מאכזבים את כולם. אחר כך כבר לא סיפרנו, אלא לאנשים הקרובים ביותר. מהיריון להיריון כבר לא הרגשתי את השמחה שנשים בדרך כלל מרגישות במצב הזה, כי את לא יודעת אם ההיריון יתפתח או לא.
"שיגע אותי שאין לי שום בעיה להיכנס להיריון, אבל שאני לא מצליחה להחזיק את זה. אף אחד לא ידע בוודאות מה הסיבה. בחלק מההריונות הייתי צריכה לעבור גרידה, כי התגלו מומים בעובר, ובחלק מהפעמים היתה הפלה טבעית. יכול להיות שהגוף כבר זיהה שמשהו לא בסדר בעובר והפסיק את ההיריון לבד.
"ניסינו לא להיכנס למחשבות האלה, של למה זה קרה דווקא לנו. זרקנו מהראש את כל המחשבות הרעות וחיפשנו איך להתחזק. נסענו לחופשה באילת, נסענו לצימר בצפון, ידענו שיש לנו ילד בריא ואהוב בבית והתנחמנו בו. אבל רצינו עוד ילדים".
אלה עברה עשרות בדיקות. ב־2008, אחרי שלושה הריונות כושלים, פנתה עם דמיטרי לבירור גנטי אצל פרופ' אוהד בירק, היום מנהל המכון לגנטיקה של האדם בבית החולים סורוקה. הם עברו פעמיים בדיקת ריצוף גנטי.
במשך שמונה השנים הבאות עברה אלה שתי הפסקות היריון בגלל מומים, ועוד ארבע הפלות טבעיות.
* * *
"הפלות חוזרות עלולות להיגרם מגורמים שונים, ולעיתים יותר מגורם אחד", מסביר פרופ' אשר בשירי, מנהל המרפאה למניעת הפלות חוזרות ומחלקת יולדות ג' בסורוקה. "במקרה של אלה היו אובדני היריון שנגרמו בגלל הפגם הגנטי בעובר, והיו אובדנים ללא הסבר - שאותם ניסינו להבין.
"בדיקות הדם שלה גילו אצלה רמה נמוכה של ויטמין D, שאחראי לבניית העצמות ומעכב התפתחות של מחלות אוטואימוניות. חוסר בוויטמין D יוצר סביבה פחות טובה לשמירה על העובר ומגביר את הסיכון לדחייתו. לכן נתנו לה תוספת של הוויטמין".
רק ב־2016 הצליחו במחלקה הגנטית בסורוקה לאבחן את הגן הבעייתי. "התברר שלשנינו יש ליקוי גנטי, שגורם למחלה בשם Walker Warburg Syndrome", אומרת אלה, "זאת מחלה שגורמת לפגיעה מוחית קשה, ועוברת לעובר רק כששני בני הזוג נושאים את הגן הפגום.
"אחרי שגילו את הבעיה, דווקא היינו רגועים יותר. היועצת הגנטית הציעה לנו לעבור טיפולי הפריה חוץ־גופית (IVF), כדי לוודא מראש שהעובר שמוחזר לרחם הוא בריא. היינו בטוחים שברגע שנתחיל את הטיפולים, נצליח צ'יק צ'ק".
* * *
אלה ודמיטרי החלו טיפולים בבית החולים שערי צדק, שהיה באותה עת המקום היחיד שביצע לעובר בדיקה גנטית מתקדמת המאבחנת יותר מ־100 תסמונות. אחת לכמה חודשים הם היו נוסעים לטיפולים פעמיים בשבוע: יוצאים מערד ב־5 בבוקר כדי להקדים את הפקקים, וחוזרים אחרי כמה שעות כדי להמשיך את יום העבודה.
"התחלנו טיפול, העוברים הופרו במבחנה, ואז ראו שהם לא תקינים. ועוד טיפול, ושוב הם לא תקינים. בכל פעם לא היה אפילו עובר אחד בריא שאפשר היה להחזיר לרחם. בניסיון הרביעי היה עובר תקין שהוחזר לרחם, אבל הוא לא החזיק מעמד".
זה שובר.
"לגמרי. אני לא יכולה אפילו להתחיל לתאר לך איך זה מרגיש, אחרי כל כך הרבה ניסיונות. אבל בשום שלב לא אמרנו, זהו, מספיק. תמיד היתה לנו תקווה.
"קרה לי שבתקופה של הטיפולים אירחנו חברים בסלון, והייתי הולכת רגע לחדר להזריק הורמונים, וחוזרת לארח. ככה העדפתי - להמשיך את החיים ולא להיות שקועה בשלילי, בכמה הזריקה כואבת ובמחשבות שאולי זה שוב ייכשל.
"אני גם מאמינה שאחרי כל אירוע קשה כזה צריך להשקיע בדברים שעושים לך טוב, בזוגיות, בילד שכבר יש. זה נותן תקווה".
ב־2019, אחרי כישלון הטיפול הרביעי, הרופא אמר להם: "אין כבר שום דבר שעוד לא ניסינו, אבל תמיד אפשר לנסות שוב".
"רצינו לקבוע תור, אבל לא היה תור פנוי. זו היתה תקופת חגים, היינו מאוד עסוקים בעבודה וויתרנו על הטיפול. זה התחיל להתמסמס. ואז נכנסתי להיריון באופן טבעי, והוא הסתיים מהר מאוד בהפלה טבעית. התחלנו לבדוק אפשרויות נוספות, כמו אימוץ, ואפילו תרומת ביציות בחו"ל.
"במאי 2020, בשיא תקופת הקורונה, נכנסתי שוב להיריון ספונטני. גיליתי אותו במקרה, הרגשתי שמשהו קורה, ולקחתי את אחת הבדיקות שהיתה לי בבית. הרי תמיד היו לי בבית בדיקות היריון או ביוץ, הייתי רק צריכה למצוא את המקלון הנכון".
* * *
כשגילתה שהיא שוב בהיריון, בפעם ה־13, לקחה אלה נשימה עמוקה. "קשה לי להגיד שהתרגשתי במיוחד. הרי היריון אצלי זה שונה. כשאני מגלה שאני בהיריון, אני מפחדת לנשום כי אני לא יודעת אם זה שוב הולך ליפול, או משהו שאצטרך להפסיק באופן יזום, או אולי היריון שכבר אפשר לדבר עליו.
"רופא הנשים שלי כבר כעס עלי, אמר שעם ההיסטוריה שלי לא נכנסים להיריון לא מבוקר. מה גם שגיל 40 עלול להיות פרובלמטי גם אצל נשים בלי בעיות. אבל אני האמנתי שיהיה בסדר. גם הרופאים שטיפלו בי נתנו לי את התחושה שבסוף נצליח".
הפעם בדיקות האולטרה־סאונד יצאו תקינות. "אחרי הסקירה המוקדמת, שבה לא ראו את הבעיה הגנטית, נשמנו קצת לרווחה. אבל אז התחלנו לקרוא על בעיות שיכולות להיווצר בגלל הגיל, והתחלנו לבדוק שאין פגמים אחרים. בבדיקת מי שפיר עשינו גם צ'יפ גנטי ווידאנו שלעוברית אין את הפגם הגנטי שלנו, ואכן אין לה. בשלב מתקדם יותר עשינו בדיקת אולטרה־סאונד מכוונת להתפתחות המוח של העובר. האמת היא שבכלל לא זכרתי מה קורה בהיריון אחרי שבוע 18, הרי עברו 14 שנה מהלידה של דניס ועד ההיריון הזה".
אלה ביצעה בדיקות אולטרה־סאונד כמה פעמים בשבוע. בחודש השביעי הפסיקה את עבודתה כמנהלת רכש במפעל ונכנסה לשמירת היריון.
היו חששות מהקורונה?
"לאורך כל ההיריון נשמרנו מאוד. ההורים שלי כמעט לא יצאו מהבית, דניס כמעט לא הלך לבית הספר בגלל הסגרים, ואני עבדתי בעיקר מהבית. התמזל מזלנו שלא היינו צריכים בידוד לאורך כל התקופה. שבועיים לפני מועד הניתוח כבר לא יצאתי בכלל מהבית".
סיפרתם על ההיריון?
"רק לקרובים ביותר. בגלל הסגר היו אנשים שלא ראו אותי בכלל, אז לא הייתי חייבת לספר להם. יש לי חבר שסיפרתי לו רק בחודש תשיעי, הוא כמעט הרג אותי. מה לעשות, פחדתי.
"רק אחרי שנכנסתי לשמירת היריון הבנו שיש סיכוי שסוף־סוף יהיה לנו תינוק, והזמנו עגלה, שידת החתלה ומיטה. העדפנו להזמין מראש ברגע שמצאנו חנות פתוחה, מחשש שאחר כך המצב יחמיר וניתקע בלי הדברים הבסיסיים".
לקראת סוף ההיריון, כדי לצמצם את הסיכונים, הרופאים המליצו לאלה להקדים את הלידה ולבצע זירוז בשבוע ה־38. "אבל עלו בי כל הזיכרונות והכאב מהלידה הראשונה, שממנה יצאתי בידיים ריקות. ביקשתי ללדת בניתוח קיסרי".
* * *
ב־10 בינואר, ביום ראשון בערב, התאשפזה אלה במחלקת יולדות ג' בסורוקה. ביום שני, בשעה 8:20 בבוקר, נולדה אמילי, במשקל 3.100 ק"ג.
העיניים של אלה נוצצות כשהיא נזכרת איך היא ודמיטרי נשמו לרווחה כששמעו אותה בוכה.
"לקחו אותה לתינוקייה, ואני התאוששתי מהניתוח. עוד לפני שהרגשתי בכלל שאני יכולה לשבת על הכיסא, התחלתי לשאול את דמיטרי המון שאלות. אם הוא ראה את כולה, שאין עליה שריטה, סימן, שהכל־הכל־הכל תקין. הוא צחק שראה אותה בסך הכל שלוש שניות".
שמונה שעות אחרי הלידה, כשהיא יושבת על הכורסה שבחדר, היא ראתה לראשונה את אמילי והחזיקה אותה בזרועותיה. "כשהביאו אותה היא ישנה, והיא היתה כל כך קטנה, ושברירית, והיינו כל כך נרגשים לראות אותה, לא האמנו שהיא שלנו. אחרי כמה רגעים היא התעוררה ובכתה, ואז האמנו שהיא שלנו", היא מוחה דמעה קטנה בזווית העין.
"בלידה לא בכיתי. הייתי טרודה מדי ברצון לוודא שהילדה בסדר. היום אני בוכה מהתרגשות בכל רגע. זה כמו ללדת ילד ראשון. נכון שזה לא באמת ילד ראשון, אבל לא זכרנו כלום. הלכנו בבית החולים לכל ההדרכות לטיפול בתינוק. ניסינו להיזכר איך מטפלים בדבר הקטן והנפלא הזה. למדנו מחדש איך מחזיקים, איך מקלחים, ולאט־לאט הידיים נזכרו מעצמן".
שלושה ימים אחרי הלידה אלה ואמילי שוחררו הביתה, להתחיל את חייהן החדשים. היא עדיין בחופשת לידה, ומתכננת להישאר עם אמילי בבית כמה שיותר כדי ליהנות מכל רגע בהורות החדשה.
יש לכם מחשבות על עוד ילדים?
"אם היו אומרים לי שההיריון הבא ייגמר עם ילד בידיים - ברור שהייתי הולכת על זה. כרגע זה עדיין מאוד מסוכן. מבחינתנו, העובדה שנולדה ילדה שאפילו לא נושאת את הגן, זה נס.
"חשוב לי להגיד להורים אחרים במצבנו: אל תרימו ידיים. תדעו שתמיד יש מצב לנס, ואל תאבדו תקווה. אני יודעת מה זה לחוות את הכאב הזה, ששוב לא נולד תינוק, ששוב הטיפול נכשל וכבר נגמר הכוח. אבל צריך לצבור כוחות ולהמשיך. כי גם אם לא תהיה הצלחה, לפחות תוכלו להגיד לעצמכם שניסיתם. ואולי גם אתם תגיעו לנס כזה, כמו שלנו".