שלוש פעמים נחנק עמי דדאון בן ה־20 מדמעות. שלוש פעמים ישב זקוף וגאה על כיסא הגלגלים שלו ושר בקול חזק ובוטח את ההמנון הלאומי. זה קרה אחרי שניצח במקצים ל־50, 100, ו־200 מטרים חופשי (קלאס 4) באליפות אירופה לשחיית נכים בפורטוגל לפני שבועיים, תוך שהוא קובע שיאי עולם מדהימים ב־100 (1:19.77 דקות) וב־200 (2:51.80 דקות) ומביס את יריבו הגדול, שיאן העולם הקודם ל־100 מטרים, הרוסי רומן ז'דנוב.
משחי הגמר וטקסי הענקת המדליות היו רגעים מדויקים ומזוקקים, שבהם כל היכולות והרגשות פרצו החוצה. רגעים שבהם עמי, השחיין הפנומנלי שמתח את ידיו וחתר בכוח הרואי, הפך לאלוף מוחץ. "כשהתחלתי להצטיין בשחייה הפכתי להיות מעמי הנכה לעמי הספורטאי", הוא מחייך, "הפכתי לעמי חזק ושרירי, וזה העניק לי תחושת מסוגלות אדירה של הגוף שלי, נתן לי ביטחון עצמי".
עמי מסמיק. כזה הוא, צנוע. בתוך תוכו הוא יודע שעבר דרך ארוכה, כזאת שאיש לא האמין, אולי חוץ ממנו, שתהיה כל כך מוצלחת ותעניק לו את הכרטיס הנכסף למשחקים הפראלימפיים שיתקיימו בטוקיו מייד אחרי האולימפיאדה.
"פשוט באתי באקסטזה לנצח את ז'דנוב, כי הוא קרע אותי באליפות העולם ב־100 מטר חופשי. עכשיו אני מתכוון להתאמן הכי חזק שאני יכול כדי להגיע מוכן לאולימפיאדה. עד שלא אעלה על המטוס לטוקיו, לא אאמין שזה אמיתי".
אבל זה אמיתי לגמרי. עמי מוביל בגאון את נבחרת ישראל בשחיית נכים, שחזרה לפני שבוע וחצי מאליפות אירופה חלומית בפורטוגל. הנבחרת, שאותה מאמן יעקב בייננסון (48), קטפה לא פחות מ־12 מדליות (פרט לעמי זכו מארק מליאר בזהב ב־100 מטר גב, בכסף ב־100 מטר חזה וב־200 מטר מעורב, ובארד ב־400 מטר חתירה; איאד שלבי בזהב ב־50 מטר גב ובארד ב־100 מטר גב; יוליה גורדיצ'וק בארד ב־400 מטר חתירה; ואראל הלוי בכסף ב־400 מטר חופשי) ודורגה במקום השביעי הכללי, מתוך 47 מדינות. שוו בנפשכם יבול כזה לאחת הנבחרות שלנו באליפות אירופה או באולימפיאדה הרגילה. קרוב לוודאי שזה יישאר לעד בגדר חלום רחוק.
עמי וחבריו מוכיחים פעם אחר פעם שאצלם הכל אפשרי. די להציץ בשלל המדליות שכבר קטף כשחיין בוגר, במשך שלוש שנים בלבד, המונחות מעל מיטתו ומשמשות כמעט כמו וילון אמיתי, כדי להבין עד כמה השחיין האלוף הזה עטור תהילה וזכיות עולמיות שכל ספורטאי אולימפי יכול לדמיין ולחלום עליהן.
• • •
עמי פותח לי את דלת ביתו בקריית אתא, שם הוא גר עם הוריו יאיר (50) ויפה (46), אחותו התאומה ליאם ואחיו הקטנים התאומים נועם וניתאי (11), כשהוא על רגליו. בבית הוא יכול ללכת קצת ולהתנייד ללא צורך בכיסא הגלגלים, אולם כשהוא נזקק להגיע למקום מרוחק יותר, המצריך הליכה משמעותית, הוא כבר נע בכיסא שלו.
הוא נולד לפני 20 שנה בבית החולים רמב"ם בחיפה, בניתוח קיסרי, בשבוע ה־29 בלבד להריונה של אמו ושתי דקות אחרי אחותו התאומה ליאם. שניהם נולדו פגים, ועמי מספר שלרוע מזלו לא הגיע למוחו מספיק חמצן ובשל כך מעריכים שלקה בשיתוק מוחין. "היתה לי מצוקה נשימתית בלידה", הוא מספר, "ונולדתי במשקל קילו ו־300 גרם בלבד, כשאחותי שקלה רק קילו".
אביו יאיר, גמלאי של הצבא וכיום מדריך שיקום של מתמודדי נפש, ואמו יפה, עובדת סוציאלית שעובדת עם אסירים ברשות לשיקום האסיר, מספרים שליאם ועמי, ילדיהם הבכורים, שכבו במשך שלושה חודשים בפגייה ברמב"ם, עד שמצבם התייצב ויכלו להשתחרר הביתה.
"הם נולדו בשבוע מאוד מוקדם, ואחרי הלידה נלקחו לטיפול נמרץ, שם הונשמו במשך חמישה ימים", מספר האב יאיר, "אנחנו חושבים, וכך אומרת גם ההערכה הרפואית, שבזמן הלידה אכן לא הגיע לעמי מספיק חמצן למוח ועקב כך הוא מתמודד עם שיתוק מוחין, שגרם לפגיעה בתפקוד של ארבעת גפיו. לקח הרבה זמן עד שעמי אובחן סופית, וזה קרה בגיל שנתיים.
"אנחנו הבחנו שיש לו עיכוב התפתחותי בזחילה ובהליכה ולקחנו אותו כבר בגיל חצי שנה להידרותרפיה במים. היה מאוד קשה איתו בעניין הזה. בהתחלה, עמי והמים היו הכי רחוקים האחד מהשני".
עמי עצמו שומע את דברי אביו ומחייך. גם הוא זוכר שההיכרות הראשונה עם המים לא היתה קלה. "לפי הסיפורים של ההורים, וגם אחר כך, כשגדלתי, שנאתי את המים", הוא מספר, "הייתי ממש צורח כשהיו מכניסים אותי לטיפול במים וההורים הכריחו אותי לעשות את זה, כי הם ידעו כמה זה חשוב ולא ויתרו לי, תודה לאל.
"יש לי שלושה אחים בריאים, ביניהם אחות תאומה, ואני מאוד שמח על כך. מעולם לא חשבתי 'למה דווקא אני'. הבנתי מגיל צעיר שזה המצב ותמיד חשבתי איך אני יכול למצוא את מקומי בעולם בצורה הכי טובה שאפשר. זו תפיסת חיים שמגיעה מהחינוך שקיבלתי בבית.
"מבחינה קוגניטיבית אין לי שום בעיה, אבל כן, היו תסכולים ואירועים לא נעימים שחוויתי כילד, אבל צלחתי אותם".
מה למשל?
"נורא תסכל אותי שאני לא יכול לשחק כדורגל כמו שאר הילדים. תמיד עמדתי בשער. רציתי לרוץ כמו כולם, אבל לא יכולתי. היו גם פעמים שילדים בבית הספר לעגו מעט, בגלל ההליכה שלי, אבל בפנים ידעתי מה אני שווה וידעתי להתרחק ממי שלא צריך אותו. כן, יש בילדים רוע לפעמים, אבל אם אתה מספיק חזק פנימית, והייתי כזה, גם את זה אפשר לעבור".
איך התמודדת?
"דיברתי עם עצמי והרגעתי את עצמי. תמיד יש איזו פיסה קטנה של אור, כך חשבתי כבר בתור ילד. לכל בן אדם, חשבתי, יש את היכולת שלו להגיע למשהו שהוא טוב בו. לטופ שלו. היתה לי גם תמיכה מלאה בבית. גם מההורים וגם מהקשר המאוד קרוב שלי עם אחותי ליאם. תמיד ידענו לתמוך האחד בשנייה.
"כבר בגן הפרידו בין הגנים שלנו עם גדר, אבל ליאם היתה באה אלי מדי פעם ועוזרת לי להתארגן ולנוע, או פשוט היתה נמצאת איתי. כשבגרנו, היא היתה מתייעצת איתי על הכל, משתפת אותי בקשיים שלה, וכך גם אני אותה. תמיד השלמנו האחד את השני".
• • •
לצד הקושי הגופני, האם יפה מספרת שעמי התחיל לדבר בגיל מוקדם. "הדיבור שלו התפתח יפה והוא דיבר לפני גיל שנה", היא נזכרת, "רק בחטיבה התחיל לו גמגום מדי פעם, בגלל שראינו שיש לו עיכוב התפתחותי לקחנו אותו מייד להידרותרפיה, ובהמשך גם לרכיבת סוסים, פיזיותרפיה וטיפולים אחרים. בגיל 6, הוא התחיל ללמוד שחייה באיל"ן בחיפה".
"ליווינו את עמי לכל אימון והייתי צמוד אליו", ממשיך האב יאיר. "המאמן שלו, יעקב בייננסון שהוא תותח על ויש לו ראייה חדה לגבי פוטנציאל, אמר לי דווקא כל הזמן כשעמי היה קטן שהוא לא איזה שחיין גדול, או מישהו שיש לו פוטנציאל להמשך, אז לפחות שייהנה".
מאמן הנבחרת, בייננסון, אומר שעמי הוא מקרה נדיר ויוצא שדופן שבו תעצומות הנפש וכוח הרצון עשו מהפך מדהים בחייו. "לכל ילד נכה שמגיע לאיל"ן חיפה אני נותן 18 שיעורי שחייה במתנה", הוא מספר. "עמי המשיך אחרי ולקח בסך הכל 198 שיעורים, שזה שיא השיאים אצלנו, עד שלמד לשלוט בסגנון שחייה אחד - חזה. לקח לו שנים עד שלמד לשחות, לא היתה לו קואורדינציה טובה ולא ציפה. בהתחלה הוא ממש לא זז, לא הכניס את הראש למים. לא האמנתי שייצא ממנו משהו".
עמי עצמו מסביר כי "הידיים שלי מתפקדות יותר טוב וחזק מהרגליים. הסגנון הראשון שלמדתי היה חזה ורק אחר כך הגיעו החתירה והגב. היום, כשאני כבר שוחה טוב, אני יודע להשתמש ברגליים בעיקר לציפה במים וחותר חזק עם הידיים, אבל זה היה תהליך ארוך ולא אהבתי את המים במשך שנים ארוכות. היתה לי רתיעה מהם.
"היה לי מאוד קשה בכלל לשרוד במים, להתמודד עם עצם השהייה בהם. לא הצלחתי כמעט לצוף, לשרוד במים. לקח לי המון שנים להתאהב במים, להבין שזה המקום שבו אני רוצה להשקיע את חיי. אני חושב שרק בגיל 13 או 14 עשיתי את הסוויץ' וממש רציתי לשחות".
בגיל 14 החל עמי לנצח בתחרויות שחייה לבוגרים, כולל אליפויות ישראל, והצטרף לנבחרת ישראל בשחייה, אולם השינוי הגדול באמת קרה בגיל 15 וחצי, אחרי שיחה אישית מכוננת עבורו עם מאמנו. שיחה ששינתה את חייו.
"נסענו למרכז השיקומי 'רעות' בתל אביב שבו אנחנו, בנבחרת, מטופלים גם רפואית וגם שיקומית. יעקב דיבר איתי בדרך והתפתחה בינינו שיחת נפש ממש. הוא דיבר מהלב הענק שלו ואמר לי שאם אני רוצה להיות שחיין, ספורטאי אמיתי, אני צריך לשנות את אורח חיי מהקצה אל הקצה ולהקדיש אותו למים, לבריכה. זה היה כבר בשלב שהתחלתי להראות ניצוצות טובים בשחייה, למדתי את הסגנונות והתחלתי לנצח.
"יעקב אמר לי שהוא מאמין בי. שיש לי פוטנציאל. זה היה שינוי גדול מאוד עבורי. מילד ששנא מים, שצרח כל פעם שהכניסו אותו אליהם, התאהבתי באימונים ובשחייה והחלטתי שאני מוכן להקריב הכל".
ההקרבה האישית כללה, בין היתר, הפסקת שמירת שבת, מה שהיה מורכב, שכן אביו חי אורח חיים דתי והוא ואחותו התאומה ליאם שומרים שבת.
"הייתי צריך להתאמן בשבת או להתחרות, אז לא היתה לי ברירה אלא להפסיק לשמור", הוא מסביר, "ויתרתי גם על חיי חברה, חברים ויציאות, והתחלתי להקפיד מאוד על משמעת תזונתית ושעות שינה. התחלתי לנהל אורח חיים של ספורטאי אמיתי והקדשתי את חיי למים.
"התחלתי להתאמן עם יעקב ושאר חברי הנבחרת הפראלימפית בטירוף. כל יום אימון בוקר של 4-3 שעות, שכולל שחייה וחדר כושר, ואימון נוסף אחר הצהריים. התאמנתי גם עם ענבל פיזרו, שתמיד היתה מודל להשראה ולמצוינות עבורי.
"פתאום הרגשתי שיש לי מקום משלי, מקום ללכת אליו, מקום שבו אני יכול להיות טוב. פתאום התחזקתי, נהייתי שרירי, הפכתי לספורטאי אמיתי".
• • •
המאמן בייננסון זוכר היטב את השינוי שחל בעמי. "הוא היה מלא מוטיבציה. היו לו אפס חיסורים באימונים. הוא ממש שם את החיים שלו בשחייה, במים. כשראיתי את זה, הבנתי שעם כוח רצון אדיר כל כך, כשבשלב הזה הוא כבר תפס טוב את סגנונות השחייה וצלח אותם, יש עם מי לעבוד. אמרתי לו: 'עמי, ההצלחה שלך זו ההצלחה שלי - ואותו דבר הכישלון'.
"ראיתי איך הוא מתאמן בצורה רצחנית ויוצאת דופן ומשתפר כל הזמן, והבנתי שטעיתי בו כשהיה קטן. מאימון לאימון, מתחרות לתחרות, הבנתי שיש לי כאן מקרה יוצא דופן שבו לא זיהיתי את הפוטנציאל שלו מההתחלה.
"עמי מתאמן כמו משוגע, מגמא בין 55 ל־70 ק"מ של שחייה בשבוע, עושה חדר כושר, פילאטיס, מתיחות, מה לא. הוא הפך לשחיין מצטיין ולמודל עבורי לכל ילד שמגיע למועדון. דרכו הבנתי שכל אחד יכול להצליח, גם אם בהתחלה זה נראה הכי בלתי אפשרי בעולם".
ההישגים בזירה העולמית החלו להצטבר באליפות אירופה לנוער באיטליה, שנערכה בשנת 2017. עמי קטף שם את מדליית הזהב ב־50 חזה ואת הארד ב־50 מטר גב. "זה היה מאוד משמח, אבל ידעתי שאני צריך לתת עוד קפיצה לקראת ההשתלבות שלי בבוגרים", הוא אומר.
ואת הקפיצה הזו הוא נתן, והיא היתה נחשונית ממש. באליפות אירופה באירלנד, שנערכה ב־2018 והיתה הראשונה שלו בבוגרים, זכה עמי במדליות זהב גם ב־100 מטר חופשי וגם ב־150 מטר מעורב אישי (חתירה, חזה, גב), וגם בשתי מדליות כסף, ב־50 מטר חזה וב־200 מטר חתירה.
"הגעתי לאליפות כמו ילד נאיבי, תמים כזה, אבל עם המון רצון להוכיח את עצמי", הוא מספר. "אני זוכר ששרתי את ההמנון בטקס המדליות חנוק מדמעות. מאוד התרגשתי. לייצג את מדינת ישראל, לזכות עבורה במדליות ושישמיעו את ההמנון הלאומי בגלל הישג שלי, זה היה חלום עבורי".
הוא המשיך לחתור קדימה בכל הכוח והפך לאחד השחיינים המצטיינים בנבחרת השחייה הפראלימפית של ישראל, אבל אז הגיעו גם משברים.
"לאליפות העולם בלונדון בספטמבר 2019 הגעתי עם המון ציפיות", הוא נזכר, "אבל על המקצה הראשון שלי בתחרות, 100 מטר חופשי, חוויתי מפח נפש והגעתי רק למקום הרביעי.
"זו היתה אכזבה גדולה מבחינתי והיה לי קשה להתאושש. יעקב עודד אותי ואמר שזה לא סוף העולם, והבנתי שאני, כספורטאי, צריך לדעת לקום מזה".
והוא קם - ושחה כמו ענק. ביום השלישי לתחרות הסתער על המים וזכה במדליית הכסף ב־150 מטר מעורב אישי.
"זו היתה נקודת ציון חשובה מאוד בקריירה שלי. שחררתי הרבה לחץ והבנתי שאפשר לעשות סוויץ' תוך כדי תחרות ולהמשיך קדימה בכל הכוח, גם אם לא התחלת טוב.
"והיה שם עוד משהו. למעשה, השגתי את הקריטריון לאולימפיאדה כבר בתחרות בווינגייט שנערכה חודשיים לפני אליפות העולם ההיא, אבל ידעתי שאם אני זוכה במקום הראשון או השני באליפות עולם, זה מקנה לי כרטיס אוטומטי למשחקים הפראלימפיים, ואז אני למעשה 'משחרר' כרטיס לעוד שחיין להגיע למשחקים, אז שמחתי מאוד שהצלחתי בכך".
ביום החמישי לתחרות הוסיף עמי לרזומה עוד מדליה כשזכה במקום השלישי ב־200 חתירה, אבל הוא לא חזר ארצה מרוצה. "שמחתי, אבל גם ידעתי בפנים שהציפיות שלי מעצמי היו גבוהות יותר מההישגים שלי. זה בסדר, המשכתי להתאמן בכל הכוח והעוצמה והתכוננתי לאולימפיאדה, שהיתה אמורה להתקיים בקיץ 2020".
אבל אז, כידוע, הגיעה הקורונה. "בשנת הקורונה ביטלו לנו הכל, את כל התחרויות" הוא מספר, "השיא היה כשבחודש אפריל 2020, ממש לפני פסח, הודיעו שהמשחקים שלנו מבוטלים בדיוק כמו המשחקים האולימפיים.
"זה היה שוק עבורי. פתאום קלטתי שארבעה חודשים לפני שאני מגשים את החלום הגדול שלי, הכל נעצר ואצטרך להתחיל מחדש. בכלל, שנת הקורונה היתה שנה קשה מאוד עבורי. היה קשה להשיג בריכות לאימון עם כל הסגרים שהיו, היינו יוצאים לאימון באישור מיוחד ותחת הקפדה כבדה על כל הכללים וחוזרים הביתה לסגר.
"מעבר לזה, היינו גם תקופה ארוכה בחוסר ודאות, אבל המשכנו להתאמן הכי חזק שאפשר עם יעקב ולא ויתרנו על יום אחד אפילו. אם הבריכה באיל"ן חיפה היתה סגורה, נסענו להתאמן במכון ווינגייט. שם אנחנו לא רק מתאמנים אלא מקבלים את כל הליווי המקצועי והבריאותי מהיחידה לספורט הישגי כמו השחיינים האולימפיים. באיל"ן בחיפה ממש התאמצו ועשו את כל ההתאמות כדי שנוכל לקיים אימונים ולהיזהר ולהישמר מהקורונה בהתאם לכל ההנחיות, וכך הצלחנו לשמור על כושר טוב".
• • •
אחרי האולימפיאדה שנדחתה היה אמור עמי, שהתחנך תמיד במסגרות רגילות כשהוא נעזר בסייע וסיים את התיכון עם בגרות מלאה וטובה במגמת ביולוגיה ומדעי המחשב, 5 יחידות אנגלית ו־4 יחידות מתמטיקה, להתגייס לצבא כספורטאי מצטיין.
בצה"ל הוא עתיד להשתלב בתחום מערכות המידע בבסיס הטכני של חיל האוויר בחיפה, אולם בעקבות דחיית המשחקים דחה גם את הגיוס בשנה, לאחרי המשחקים הקרובים. "אני מתמחה במחשבים, והייתי צריך לעבור בחיל האוויר קורס שיכשיר אותי לתפקיד", הוא מספר, "מאוד חשוב לי לתרום גם בצבא".
לפני שבועיים, כאמור, חזר עמי בטירוף לבריכה בפורטוגל, שם נערכה אליפות אירופה שהיתה למעשה התחרות הגדולה הראשונה מאז הקורונה. לצד מדליות הזהב ב־50, 100 ו־200 חתירה ושיאי העולם המדהימים ב־100 וב־200, הוסיף גם מדליית כסף ב־150 מעורב אישי.
למרות שקיבל ברכות ומחמאות מכל הסובבים אותו, נושא החשיפה לספורט הפראלימפי בישראל מעציב ומכעיס אותו. "קשה לי שאין מספיק חשיפה לספורט שלנו", הוא אומר. "אני יודע שהמשחקים שלנו פחות מעניינים ו'סקסיים' מהמשחקים האולימפיים, אבל אני חושב שצריך לתת להם יותר תהודה וחשיפה בטלוויזיה ובתקשורת ולהראות יותר את התחרויות שלנו. כך, הציבור בישראל יתקרב אלינו ויהיה הרבה יותר מעורב במשחקים שלנו.
"חזרנו עכשיו מאליפות אירופה עם 12 מדליות. זה הישג עצום למשלחת ישראלית ואני חושב שאפשר לפרגן לנו יותר".
גם עכשיו, אחרי הזכיות, אין לו רגע מנוחה. השבוע יצא יחד עם שאר חברי נבחרת השחייה הישראלית למחנה אימון של שבועיים בקפריסין, אחר כך יטוסו לתחרות הכנה בגרמניה, ימשיכו לעוד מחנה אימון, הפעם בארמניה, ושבועיים לערך לפני תחילת המשחקים הפראלימפיים, שטקס הפתיחה שלהם ייערך ב־24 באוגוסט, ינחתו במחנה אימון בטוקיו, היכן שהכל יקרה.
33 ספורטאים פראלימפיים אמורים להגיע למשחקים במשלחת הישראלית, שיתקיימו באותם מתקנים שבהם תיערך האולימפיאדה. עד כה השיגו 27 ספורטאים מישראל את הכרטיס הנכסף, אולם הצפי הוא שעד חודש יולי יצטרפו לפחות שישה ספורטאים נוספים והמשלחת תהיה לא פחותה ואולי אף גדולה מזו של משחקי ריו 2016, שכללה 33 ספורטאים.
שלושת הענפים המובילים של המשלחת בטוקיו יהיו - כמו אלו שהיו במשחקים בריו - החתירה, שבה זכתה מורן סמואל במדליית ארד בסירת יחיד; השחייה, שם זכתה ענבל פיזרו בארד; והקליעה, שבה זכה דורון שזירי בארד.
עמי עצמו משתייך לסגל הזהב של הוועד הפראלימפי, משם הוא מקבל תמיכה כספית, כמו גם ממאמציו ומנותני החסות שלו - אלטשולר שחם, חברת מאיר של יעקב שחר וחברת אנרג'יאן.
"זה מדהים עבורי שהוועד הפראלימפי, המועדון שלי - איל"ן חיפה והחברות השונות שבחרו לאמץ אותי - נותנים לי שקט נפשי, כדי שאוכל להתאמן ולהתרכז במטרות שלי. אני משקיע רק באימונים מבלי לדאוג לרווחה הכלכלית שלי. אני כבר מרגיש היטב את הציפיות ממני בטוקיו, יש לי אחריות על הכתפיים וטוב שאני משוחרר להתרכז רק בזה".
בין האימונים והתחרויות, הוא עדיין לא חווה זוגיות. "כרגע אני פחות פנוי לזה מבחינה רגשית, בגלל שאני מאוד עסוק בספורט ובהכנה לאולימפיאדה, אבל ברור שארצה להיות אהוב ונאהב", הוא אומר, ובאותה נשימה מוסיף כי "גם בנושא הזה אני מרגיש תסכול, כי אנשים מסתכלים על זה בצורה צרה. המשיכה הראשונה היא גופנית ולפעמים אני מרגיש שבוחנים אותי, ואנשים נכים בכלל, על פי הנכות שלהם ועל פי איך שהם נראים. בא לי להגיד להם 'היי, אולי אני מעניין מאוד? אולי יש בי משהו נוסף שאפשר להתאהב בו?'
"אם ארצה מישהי וארגיש אליה משהו, לא יהיה אכפת לי אם היא נכה או בריאה. אם אכוון את עצמי מראש רק לבנות צעירות ובריאות, בעצם אעשה את מה שעושים לי. אני מסתכל רק לתוך הקנקן ואתן צ'אנס לכל אחת".
• • •
בשל דחיית המשחקים ומצב הקורונה בטוקיו, המארגנים הודיעו כי לא תתאפשר הגעת קהל מחוץ ליפן, מה שאומר כי אבא יאיר ואמא יפה לא יוכלו להגיע לשם וללוות מקרוב את עמי בתחרויות.
"כבר קנינו כרטיסים והזמנו מלון בשנה שעברה לטוקיו 2020, אבל אז הכל הסתבך", מסביר יאיר, "ועכשיו בגלל עניני הקורונה אנחנו לא יכולים להגיע ולראות את עמי משם, אבל אני עדיין לא מסכים לוותר. אני לא מרים ידיים ומקווה שייתנו לפחות למלווה אחד להגיע".
"אין מה לעשות", צוחק עמי, "אבא ואמא יראו אותי בשידור חי בטלוויזיה, ואני אעשה כל מאמץ לשמח אותם, את האחים שלי, ואת כל האנשים בישראל".
erannavon9@gmail.com
