חדוות ההורים הטסים לבדם: פייר, הייתי נוסעת לשיר ככה גם באפגניסטן

"את מתרגשת לקראת הנסיעה לליטא?" שאלה אותי המפיקה שלי. האמת היא שכרגע הייתי מתרגשת לנסוע גם לנהריה, אם זה היה בלי הילדים. שימו אותי עכשיו במלון על שדרות הגעתון, נקנה להם מתנות בקניון ארנה. אני אתלבש יפה ובערב נצא לאכול בלנדוור.

אז נכון, קיבלנו רק 3 נקודות מהקהל בליטא באירוויזיון, ובאופן כללי בואו נגיד שהם לא קיבלו הרבה עצים בשדרת חסידי אומות העולם, אבל הזמינו אותנו להופיע בווילנה לציון יום העצמאות, ולמען השם - אנחנו ציונים, אנחנו פטריוטים, ומעל לכל אנחנו חייבים לברוח מהבית.

• • •

הפעם האחרונה שהיינו בחו"ל בלי הילדים היתה בינואר 2020. נסענו לפריז והיה פשוט נורא. פריז היתה פריז, הקרואסון שקדים היה פריך, אבל אנחנו רבנו כל הזמן ועל כל דבר. הלכנו ברחובות יפים בהגזמה ורבנו, אני לא ממש זוכרת על מה, וזה לא מאוד משנה. זה קשה להיות זוג. כי מה בסך הכל אני רוצה? לעשות בכל רגע נתון אך ורק מה שאני רוצה. מה בסך הכל הוא רוצה? שאני לא אחליף נושא שיחה באמצע המשפט שלו. במבט לאחור זה היה סימן לזה שאנחנו צריכים ללכת לטיפול זוגי, אבל גם שכנראה טוב לנו מדי בחיים.

מישהו למעלה קלט את המסר, ואז הגיעו ארבע וחצי שנים שבהן היתה קורונה, ואז נולד לנו ילד שני, ואז קרה הטבח הכי גדול ביהודים מאז השואה. לנסוע לבד מיוזמתי כנראה לא היה קורה, עקב מינונים משתנים של רגשות אשם, חרדה וקמצנות. לכן כשהגיעה ההזמנה להופיע באירועי יום העצמאות בווילנה אמרתי "כן" עוד לפני ששמעתי איפה. אדם ציין, ובצדק, שהייתי נוסעת בשמחה גם להופיע מול ילדים־חיילים בסיירה לאון.

• • •

הילדים שלנו חמודים, יפים וחכמים. אני אוהבת אותם מאוד. וזהו, אלה כל המילים הטובות שייכתבו עליהם בטור הזה. הבת שלי נמצאת בשלב שבו היא מדברת רצוף עד שהיא נרדמת, ולפעמים גם מתוך שינה. כשאין לה מה להגיד, היא מדברת ג'יבריש. גם אחיה הקטן רוצה לפעמים להשחיל מילה, ואז הוא צורח "גם אני רוצה להגיד משהוווווו!!!!", וכשסוף־סוף שואלים אותו מה הוא רוצה להגיד, הוא לא זוכר ונאלץ להמציא משהו במקום.

הם כל הזמן רוצים אוכל ועזרה, ושאני אסתכל עליהם עושים דברים. זה מובן, גם אני רוצה אוכל ועזרה ושיסתכלו עלי עושה דברים, אבל אני לא דורשת את זה מאף אחד כשהוא ליטרלי באמצע ארוחת בוקר.

למדתי מ"בלואי" (הסדרה הכי טובה בעולם, ואז מה אם זאת סדרה על משפחה מצוירת של כלבים שמיועדת לגיל 3 ומעלה) שלאמא מותר ורצוי לקחת 20 דקות לעצמה כשהיא חשה שהיא עומדת לאבד את זה. הבעיה שלי היא שאני לפעמים מאבדת את זה כל כך מהר, שעוד לפני שחשתי זה כבר הלך לאיבוד. בדרך כלל יש סימנים מקדימים, הם כוללים לענות כשקוראים לי, אבל רק בפעם השלישית, או למלמל תוך כדי שאני מנקה דברים.

• • •

ובערך בפעם ה־56 שהמילה "אמא" נאמרת באותו היום, אני נכנסת לחדר השינה וסוגרת מאחוריי את הדלת. הקטן נכנס לשם כמה דקות בממוצע אחריי, כי הוא שכח שביקשתי לא להפריע לי, או יותר נכון מעולם לא זכר. הגדולה כן זוכרת שביקשתי, לכן דופקת בדלת:

- "אמא".

- "מה".

- "אפשר להגיד לך משהו?"

- "לא".

- "אבל אני רוצה להגיד לך משהו".

- "זה יצטרך לחכות".

- "אבל זה ממש חשוב".

- "מה כל כך חשוב?"

- "יש במרפסת עלה שמעליב אותי".

ולכל האנשים שבוחרים לא לעשות ילדים: אני מבינה, אני מבינה לגמרי, אבל הביאו בחשבון שאתם בחיים לא תיהנו כמונו מחופשה לבד. אתם לא מבינים איזה כיף היה לנו בשדה התעופה! אנשים עצמוניים, עם תיק על הגב שיש בו רק ספר ובקבוק מים, ואף אחד לא ישב עלינו או כעס עלינו או התלונן שכואב לו מאחורי הברך.

• • •

נתב"ג היה מלא. היה תור ענק לסלט. אני רציתי לקנות את הקרמים הקטנים האלה שיש בדיוטי פרי, אבל היה תור פסיכי. כאילו אני והחרדים שעמדו לפניי עם סל ענק מלא בטבק לגלגול מחכים כולנו למתקן ביורודיסני. אבל בכל זאת עמדתי ולא נשפתי בחוסר סבלנות וחייכתי לקופאית, כי אנחנו נוסעים לחו"ל בלי הילדים ושום דבר לא יכול להרוס לנו. סטנדרטים נמוכים, חברים - זה הסוד.

ליטא היא יעד "דווקא" מובהק. "וילניוס דווקא עיר מאוד מודרנית", "הליטאים דווקא אוהבים אותנו", "דווקא יש מה לראות". כאילו מנסים לשדך לך גבר פיסח, מובטל או מטומטם - "הוא דווקא מאוד נחמד". אבל מרגע ההגעה לווילנה המשימה המרכזית היתה דווקא לשמור על פאסון מול צוות השגרירות, ושלא יידעו עד כמה אנחנו נואשים: "כן, כן, תודה רבה, המלון בסדר גמור" (הוא היה נפלא), "וילנה אחלה" (היא מהממת), "לא, לא היינו באים גם בחינם".

ההופעה היתה מוצלחת. הופענו מול שגרירים וחברי פרלמנט, מה שהיווה שינוי מרענן. נחמד להופיע מול קהל שלא נמצא כרגע בטראומה מתמשכת. הם גם אירופאים, ולכן אחרי ההופעה הם נוהגים לבוא ולברך את האמנים ולא להתלונן "למה לא היה את יונתן שפירא". העיר היתה יפה וריקה. קניתי מחזיק מפיות. לא רבנו בכלל.

לסיכום: חיים פה רק שני מיליון איש על פי ארבעה מהשטח של ישראל. חברים, אם כבר קוראים לנו קולוניאליסטים וכובשים, אולי נבוא לפה, בטוח יותר נעים בקיץ.