חיבוק דו צדדי: שלוש נשים שאיבדו את יקיריהן במלחמה בשל ירי של צה"ל, מגלות כוח לסלוח

הן עברו את הגרוע מכל - נפילתו של בן משפחה בקרב. אבל לאבלן של המשפחות האלה נוסף גוון שונה ומיוחד, מפני שיקירן נהרג כתוצאה ממה שמכונה בצה"ל ירי דו־צדדי. זאת אומרת, מירי של צה"ל.

‏חן לפיד, אחותו של סמל ראשון גלעד בוים, שנהרג ב־15 במאי ברצועת עזה מירי כוחותינו, אמרה בהלווייתו: "אנחנו מבקשים לשלוח מכאן חיבוק לכל חיילי צה"ל, וחשוב לנו להגיד גם לחיילים האהובים מהשריון שביצעו את הירי: אנו מחבקים אתכם ואין בליבנו כעס עליכם. ברור לנו שכל מטרתכם היתה למען עם ישראל. המשיכו במשימתכם החשובה, וכשתוכלו - בואו אלינו לביקור".

מילותיה של לפיד עוררו התרגשות עצומה וחשפו לקהל הרחב את אצילות נפשה של משפחה שאיבדה את היקר מכל. אבל מתברר שהיא אינה מקרה חריג. על פי נתוני דובר צה"ל, עד 15 במאי 22 חיילים נפלו מירי דו־צדדי.

לצורך הכנת כתבה זו שוחחנו עם שש משפחות שאיבדו את יקיריהן בדרך זו. מתברר שרובן אינן כועסות על החיילים שירו בשגגה, ולפעמים נראה גם שהדאגה לאהוב שנפל הופכת לאכפתיות עמוקה כלפי מצבו הנפשי של היורה. מתוכן הבאנו את דברי שלוש נציגות של המשפחות: רעיה, אם ואחות שאיבדו בעל, בן ואח.

"אם לא נחבק ונעודד את מי שעשה את הטעות, מי יהיה שם עבורנו?"

רותי איון, בת 74, היא אמו של סבסטיאן איון, בן 54, שנהרג בפשיטה על בית החולים שיפא בעזה.

כשהוא נמצא הרבה מעבר לגיל החובה, ואחרי שניצח את מחלת הסרטן, רס"ב (מיל') סבסטיאן איון ז"ל, בן 54, התנדב לשירות מילואים כלוחם בעזה. מפרטי התחקיר הראשוני עולה כי איון, שהשתתף כלוחם וכמפקד בחפ"ק של מח"ט 401 אל"מ בני אהרון, נהרג בפשיטה על בית החולים שיפא בעזה.

זה קרה במהלך הובלה רכובה של מחבלים שנתפסו על ידי צה"ל. אחד מהם זינק מהרכב וניסה לברוח, כשהוא מנצל רגע של נסיעה במהירות נמוכה. לפי פקודות צה"ל, על הלוחמים לעשות הכל כדי למנוע את הבריחה. איון זינק ורדף אחרי המחבל. במקביל, הכוח פתח באש לעבר המחבל, וכתוצאה מהירי איון נהרג מאש חבריו.

בשנתיים האחרונות איון התמודד עם מחלת הסרטן והחלים ממנה. למרות זאת הוא בחר להתנדב לשירות בעזה מייד עם פרוץ המלחמה. "אין לנו בית אחר ואין לנו אפשרות להפסיד, חייבים לנצח", כתב ב־27 בינואר בעמוד הפייסבוק שלו.

אמו, רותי איון, בת 74, המתגוררת במושב לימן ומפונה מזה זמן לרגבה, יחד עם האב דוד, היא אמם של סבסטיאן, יונתן וסינתיה. היא מספרת על אדם שהיה גיבור בכל מובן.

"סבסטיאן היה החוט המקשר והמחבר בין אנשי הצוות שלו. הם העריצו ואהבו אותו אהבת נפש. היו לו פתרונות לכל דבר. הוא היה אדם שניתן ללכת אחריו בבטחה ולדעת שיהיה טוב ויהיה בסדר. הוא הקפיד לא לפספס אף יום מילואים כשהתנדב במשך שנים, שירות שהקפיד לבצע למרות שהחלים מסרטן ולמרות גילו. היו לו כל כך הרבה חלומות ותוכניות שנגדעו. הוא בדיוק שכר דירה ותכנן להיכנס אליה יחד עם בת זוגו, ילדיו וילדיה. הוא היה אבא מדהים לילדיו וחבר אמת. איש עם לב וחיוך שתמיד היה לו רצון לעזור. לא פחות מזה הוא אהב את המדינה והצבא, שהיה בדמו".

לא זו בלבד שברותי אין כעס על מי שהרגו בטעות מצערת את בנה, אלא שהיא חשה חובה לחבק אותם ולעודד אותם להמשיך להילחם ולא לשקוע בעצב וביגון. "אלו הילדים שלנו שנלחמים שם עבורנו ומגינים עלינו ועל יכולתנו לחיות בארץ הזאת. אם לא נחבק ונעודד את מי שטעה, מי יהיה שם עבורנו? אלו החיילים שלנו. הילדים שלנו שצריכים להתמודד עם ייסורי הנפש הכרוכים בהבנה שנטלת חיים של אדם שאתה אוהב. אחיך. אנחנו חייבים להיות שם בשבילם".

יצא לך לפגוש את מי שירה? לחבק אותו?

"כל החברים שלו הגיעו לשבעה. לא רציתי לשאול ולא לדעת מי אחראי באופן ישיר לכך שסבסטיאן נפל. חיבקתי את כולם, ולא רציתי לדעת מעבר לזה שום דבר".

רות: "כל החברים של סבסטיאן הגיעו לשבעה. לא רציתי לשאול ולא לדעת מי אחראי באופן ישיר לכך שהוא נפל. חיבקתי את כולם, ולא רציתי לדעת מעבר לזה שום דבר"

בניגוד לתחושת השליחות שאיון חשה מול החיילים שמתמודדים עם סיטואציה בלתי אפשרית, יש לה ביקורת נוקבת מאוד כלפי הדרג המדיני. "צריך לומר את האמת - אנחנו מדשדשים בבוץ, ואת המחיר משלמים הילדים שלנו. כואב לי עליהם. הם נופלים ומשלמים את מחיר השיתוק שאוחז בממשלה. בהתחלה היתה לחימה וידענו מה אנחנו עושים, אבל כבר כמה חודשים שלא. ומי משלם את המחיר? או שתצאו החוצה - או שתילחמו, אבל מצב הביניים הזה לוקח לנו עוד ועוד ילדים.

"גם המצב השורר בגבול הצפון וחוסר קבלת ההחלטות שם גובה מחירים. שלא לדבר על ההיבריס שאחז בהנהגה לפני 7 באוקטובר והמחירים הכבדים שזה גבה מאיתנו. את מחיר המדיניות הקלוקלת של ההנהגה משלמים הילדים שלנו. הם ילדים שנעצרים להם החיים, וצריכים להתמודד לאחר מכן עם פציעות קשות לכל החיים, עם פוסט־טראומה ועם רגשות אשם".

מה בכל זאת מחזיק אותך? מהיכן את שואבת תקווה?

"מההבנה שאני חייבת להילחם על דמותה של המדינה. יש בי תקווה שנצליח להשאיר לילדים שלנו הנהגה שראויה להם. בלי תקווה אין לנו מה לעשות פה, וזה לא עניין של ימין או שמאל. כואב לי על הילדים שלנו - כל כך הרבה מחירים הם משלמים. אנחנו חייבים לצמצם למינימום את הפגיעה בהם".

"אני מוצאת נחמה בכך שיקיר נהרג מטעות אנוש של יהודי ולא מירי של חמאס"

טלי ביטון היא רעייתו של רס"ר יקיר ביטון מירושלים, שנפל בנובמבר 2023 בצפון הרצועה.

טלי ביטון, אם לשלושה בגילי 17, 7 ו־6, מספרת על הפעם האחרונה שבה דיברה עם בעלה. "דיברתי עם יקיר ביום שישי, הוא התקשר לשאול מה שלום הילדים ולמסור שבת שלום. הוא אמר שהוא אוהב אותי ושנדבר במוצאי שבת. אבל במוצאי שבת כבר היתה הדפיקה בדלת. טרקתי למודיעים את הדלת בפנים. הם נכנסו אחריי. רצתי לחדר השינה. משם אני לא זוכרת, קיבלתי בלק־אאוט.

"המודיעה אמרה לי שנפלתי על הרצפה, היא שאלה אותי אם כואב לי הראש ואם אני זקוקה לעזרה. אמרתי לה שלא. הילד הגדול שלי שמע את הבשורה הקשה כשהיה אצל סבא שלו, כי המודיעים הגיעו אליו קודם. אני זוכרת שהבית התמלא באנשים, אבל אין אותי בתוך הסיטואציה הזאת. בארבע לפנות בוקר גיסי ביקש ממני להתעורר, כי צריך להתחיל להודיע על ההלוויה. בבוקר הגיע הפסיכולוג של צה"ל וסיפרנו לילדים הקטנים.

"ביום ראשון בבוקר, עם תחילת השבעה, הבנתי שהמוות של יקיר קרה כתוצאה מירי דו־צדדי. המפקד שלו הגיע עם שני חיילים, המודיעים וקצינת נפגעים. הם סיפרו שהיתה היתקלות ליד בית החולים שיפא. היה שם חייל שאבא שלו היה חולה מאוד והיה צורך להוציא אותו החוצה לגדר ומשם לביתו. יקיר קיבל את הפקודה. הוא הוציא את החייל לגדר. לאחר מכן הוא ועוד ארבעה חיילים היו צריכים להמתין לחיילים נוספים שיצטרפו אליהם חזרה פנימה. יקיר וחייל נוסף חזרו פנימה עם ההאמר בלי לחכות לחיילים האחרים. הם החנו את ההאמר, ופלוגה אחרת, שכבר היתה מעורבת בהיתקלות, זיהתה אותם כחשודים. ואז מטוס ללא טייס ירה בהם ולצערי שניהם נהרגו.

"יש סרטון שאני נלחמת כדי לצפות בו. שם, לטענת מי שצפה בו, כבר ניתן להבין לעומק את מה שקרה. ממה שהבנתי ניתן לשמוע באותו תיעוד שיש מפעיל שנתן את הפקודה לירות, ומי שאמור לבצע את הירי בפועל ביקש ממנו לבדוק בשנית שאלה לא כוחותינו. על פי טענת עד צפייה בסרטון, מי שנתן את הפקודה אמר 'לא מעניין, תלחץ'. אני יודעת שיקיר וחברו ניסו לעלות בקשר, אבל לא שמעו אותם כי היה בלגן בצד השני. רק אחרי ההיתקלות הם ראו שיקיר והחבר שלו לא חזרו".

"הסברתי למשפחה שאין טעם להתעצבן על טעות. להחזיר לי אותו זה לא יחזיר. חמותי לא אומרת על הבן שלה 'ה' ייקום דמו'. אנחנו לא רוצים שה' ינקום את הדם שלו מחברו לנשק"

אבל למרות התיאור הקשה של טלי וההבנה המייסרת שניתן היה אולי למנוע את המוות של בעלה, היא אומרת בקול בוטח: "אני רוצה להיפגש עם מי שירה ולהגיד לו שלא ייקח את זה קשה".

כשאני מנסה להבין ממנה מהיכן כוחות הנפש לצאת בהצהרה כזו, היא אומרת לי: "מה שצריך לקרות, קורה. יקיר היה אומר: 'יכולתי גם ליפול באמבטיה ולמות'. במלחמה כמו במלחמה, עם הלחץ האטומי בשדה הקרב, וכל האתגרים שנמצאים בין הסמטאות, אין ספק שדברים כאלה יכולים לקרות".

אבל אין בך כעס? תסכול?

"המציאות עצמה מכעיסה. העולם מתקדם, אנחנו ב־2024 ועדיין לא יכולים לזהות באופן סטרילי מי יורה על מי? אבל הכעס שלי מתועל לעשייה עבור העתיד. אם אני משמיעה את קולי, זה רק כדי שמשהו ישתנה. גם הילדים שלי צריכים להתגייס. אני קוראת לצה"ל ולמדינה: אני צריכה שתדעו שהילדים שלי הם חיילים. תשמרו לי עליהם".

היית מרגישה אחרת אם יקיר היה נופל מירי חמאס?

"אני מוצאת נחמה בכך שטוב שהמוות שלו התגלגל בצורה כזו ולא מירי של חמאס. טעות של יהודי. טעות אנוש. ללא כוונת זדון חלילה. יקיר תמיד אמר לי: 'לחזור אני מבטיח לך שאחזור ואף ערבי בן ז*** לא ייגע בי'. לחזור הוא לא חזר, אבל אף ערבי לא נגע בו".

האם המעורבים בתקרית הירי נפגשו איתך וביקשו סליחה?

"לא. אבל אני אשמח לפגוש אותם ולהסביר להם שאין בי כעס ואני סולחת".

האם כולם במשפחה שלכם מרגישים כמוך?

"כפי שאמרתי, אני לא כועסת. אבל זה לא אומר שאין בי מנעד של רגשות. כולם לגיטימיים וכולם ראויים להישמע. אני יכולה לשתף שממש בהתחלה, בימים הראשונים, במשפחה של יקיר היה קשה לעכל את העובדה שמדובר בתאונה שיכולה היתה להימנע.

"הם הסתכלו עלי במבט מוזר, אבל אמרתי להם: יקיר, כלוחם, יודע שדברים כאלה מתרחשים בערפל הקרב. הבן שלכם בחר ללכת למלחמה, ולמלחמה יש מחירים. אז למרות התסכול והכעס המאוד מובנים, מהר מאוד הצלחתי להרגיע את כולם. ניסיתי להסביר להם שאין טעם להתעצבן על טעות. להחזיר לי אותו זה לא יחזיר.

"אם זה היה מחזיר, תאמיני לי שהייתי עושה משהו. חמותי, למשל, לא אומרת על הבן שלה 'ה' ייקום דמו'. אנחנו הרי לא רוצים שה' ינקום את הדם שלו מחברו לנשק שמתייסר בייסורים קשים".

החיילים שנפלו מאש כוחותינו בג'באליה החזירו אותך למקרה שלכם?

"ברור, אבל אני לא מכלה את האנרגיות שלי בכעס על מה שכבר קרה. וכמה שאני בחמלה, אהבה והבנה למי שירה, יש לי ביקורת על הדרג הגבוה שאולי יכול לעשות יותר כדי למנוע את המקרים האלה שקורים בתכיפות גבוהה מדי. זה כמו אדם חולה שיודע שיש תרופה, ולא לוקח. אני מבקשת מהדרגים הגבוהים: תחשבו על פתרון. רבים מהנופלים הם מירי דו־צדדי. מדובר במשפחות שלמות שנהרסות.

"אם לא הילדים שלי - לא הייתי פה. אני נלחמת כדי להישאר שפויה בשבילם. אני אדם מת מהלך. בלעדיהם לא הייתי מחזיקה מעמד. המדינה חייבת לחשוב על פתרון. כשהיה מקרה אחד או שניים שתקנו. אבל מקרים רבים כל כך? תחשבו על פתרון. אם יחשבו עוד קצת לעומק, אני מאמינה שיגיעו לפתרונות טובים".

"בא לי לחבק את החייל שירה בקאלקידן ולהגיד לו שהכל בסדר, שהוא יכול לנשום"

אלסה־אלישבע מהרי היא אחותו של רס"ן (מיל') קאלקידן מהרי, שנפל בפסח בקרב במרכז הרצועה.

רס"ר (מיל') קאלקידן מהרי מפתח תקווה (37) היה לוחם בגדוד 223 של חטיבת כרמלי, ונפל בקרב במרכז הרצועה. מתחקיר צה"ל עלה כי האירוע הקטלני, שאירע בערב החג השני של פסח, התרחש כתוצאה מירי דו־צדדי, שבמהלכו טנק של צה"ל ירה פגז לעבר מבנה שבו שהו עידו אביב ז"ל וקאלקידן מהרי ז"ל שנהרגו במקום.

אלסה־אלישבע מהרי, אחות של קאלקידן, מספרת על אח גיבור שהאהבה העזה למדינה היתה נטועה עמוק בתוכו.

"עלינו ארצה מאתיופיה בכמה עליות. המשפחה שלנו התחילה להגיע לארץ בשנות ה־70. אבי קשר את גורלו עם הארץ שכה אהב ועליה כה חלם. אנחנו עשרה אחים. קאלקידן הוא השביעי. הוא עלה לארץ ב־2007, האחרון מבין האחים. לאבא שלי היה חשוב שכולנו נתגורר בישראל באחדות. דורות על גבי דורות חיכינו להגיע לארץ. זה היה חלום משפחתי השזור בנשמות של כולנו.

"הדבר הראשון שקאלקידן עשה כאשר עלה לארץ היה להתגייס לצבא, למרות שהוא לא חייב. האהבה והרצון העז להגן על המולדת מאוד שורשיים במשפחה שלנו והיו טבועים בדמו. אם היית שואלת אותו איך הוא היה רוצה למות, הוא היה עונה שבדיוק כך, כאשר הוא מגן על המדינה".

"ביקשתי מהדרג הפיקודי להיפגש עם מי שירה בקאלקידן. אני רוצה להגיד לו שהוא עושה מה שהוא יכול עבור כל עם ישראל והכל זה מלמעלה. זה לא באמת תלוי בו. אין ספק שצה"ל צריך להפיק לקחים. אבל הלוחם שהיה בטנק - ליבי איתו"

מתי הבנתם שאחיכם נפל בתקרית של ירי דו־ צדדי?

"כבר במהלך השבעה. הגיעו אנשים מהדרג הפיקודי הגבוה ושיתפו אותנו שקאלקידן נפל מירי כוחותינו".

לדעתך יש במוות מהסוג הזה ממד שונה?

"זה לא משנה את הצער על כך שאחי נהרג במלחמה. אלה חלק מההשלכות שקורות במלחמה. כואב לי על החייל שירה וצר לי על מה שהוא מרגיש. אנחנו יודעים שאין כוונה וזדון. אלה חיילים הנמצאים בקרב, ונלחמים עבורנו ועבור עתיד ילדינו. בא לי לחבק אותו ולהגיד לו שהכל בסדר, שהוא יכול לנשום, שאין שום האשמה כלפיו, שאנחנו יודעים שזה לא בכוונה. ביקשתי מהדרג הפיקודי להיפגש אתו, או להעביר לו את המסר. אמרו לי שיבדקו את העניין ויחזרו אלי. אני רוצה להגיד לו שהוא עושה מה שהוא יכול עבור כל עם ישראל והכל זה מלמעלה. זה לא באמת תלוי בו. אין ספק שצה"ל צריך להפיק לקחים. אבל הלוחם שהיה בטנק - ליבי איתו".

מהיכן הכוח לומר את המשפטים הללו?

"מאחי. כי הוא באמת היה גיבור שראה תמיד את טובת הכלל ומת על קידוש השם. בשבעה באו החברים שלו מהפלוגה. את רואה את האיכות של האנשים האלה ואת אומרת, איזה אנשים מלאי אהבה למולדת ולזולת. מי שעושה את זה, עושה לטובת הכלל. הם מגינים עלינו בחייהם. מי שנמצא שם נמצא בסטרס נוראי. אני סומכת על צה"ל שיסיק את המסקנות. המסר שאני מעבירה לאותו חייל הוא שאני רוצה שייצור איתי קשר, ושיידע שאני מחבקת אותו".

"הכעס קיים. אבל לא כלפי הלוחמים אלא כלפי הדרגים הגבוהים שלא הכינו כראוי"

הפסיכולוג יורם בן יהודה, מומחה לפוסט־טראומה ואב שכול בעצמו, מסביר את תחושתן של המשפחות.

מאז 7 באוקטובר, הפסיכולוג ד"ר יורם בן יהודה, מומחה לפוסט־טראומה ואב שכול בעצמו, מטפל במאות חיילים נפגעי טראומה. בנו, איתמר, לוחם בגדוד 13 של גולני, נפצע בקרב ומת מפצעיו.
איך אתה מסביר את העובדה שרוב מוחלט של המשפחות מחבקות את מי שאחראי לירי בשגגה שנטל את חיי יקיריהן?

"ביחס לירי הדו־צדדי חל שינוי עם הזמן. בעבר שכול מירי דו־צדדי נתפס כמחלה אוטואימונית. הצבא היה משחרר את היורים מוקדם וממשיך הלאה, כדי שהם לא יישארו בצוות. נקודת השינוי חלה בקרב שהתרחש בכפר עסירא א־שמאליה ב־26 באוגוסט 2000. יחידת דובדבן ניסתה ללכוד שם מחבל, ובירי דו־צדדי נהרגו שלושה מחיילי היחידה. זה היה מקרה בוחן, שבו קרו שני דברים: הלוחמים לא רצו לדעת מי מהם אחראי לכדורים שהרגו. הדבר השני שקרה הוא שאמו של אחד ההרוגים פתחה את זרועותיה וחיבקה את הלוחמים.

"על ציר הזמן היו יותר ויותר אימהות שסלחו ליורים, בעיקר מהצד הדתי. הבינו ששום דבר לא נעשה בכוונה. ולאט־לאט נוצר שינוי מגמה של קבלה וחמלה של היורים. הציבור והמשפחה מבינים שהיורים סוחבים אשמה ומעניקים להם מחילה. לא באופן גורף, אבל זה קורה יותר ויותר. ב'חרבות ברזל' יש לא מעט מקרים של ירי דו־צדדי ושינוי הגישה הורגש".

משפחות אומרות: "טוב שהוא נהרג על ידי יהודי ולא על ידי מחבל". זה ניסיון לנחמה?

"במלחמה הזו נוצר תעריף של צער. קל יותר עם חייל שנהרג בלחימה, ולא נחטף, לעומת משפחות שנהרגו להן שניים. יש כל כך הרבה זוועה שאנשים מנחמים את עצמם שמצבם טוב יותר. למשל, אם הגופה לא חוללה לא נשרפה, אז יצא לי מוות לא הכי גרוע. ובאותו שיח, כנראה שמוות על ידי יהודי נתפס כפחות מבזה. אחד הפרמטרים הנוספים הוא אם מותו של החלל היה לשווא, או אם יש לו משמעות".

בנו של ד"ר בן יהודה, סמ"ר איתמר בן יהודה ז"ל, שירת כסמל מרגמות בגדוד 13 של גולני ונפל ב־7 באוקטובר במתקפה על מוצב פגה. הוא היה אחד מבין חמשת ילדיו של יורם ואחיו התאום של גלעד.

"במשך 50 דקות איתמר ז"ל ותשעת לוחמיו ניסו לעצור את חדירת המחבלים בגופם, עד שהוא נפצע ופונה לחדר האוכל בבסיס. איתמר לחם ומת כגיבור. מפקדו, תומר גרינברג ז"ל, אמר לנו שאיתמר הקריב ומסר את נפשו לטובת הכלל. אלה פרמטרים שנותנים לך סוג של נחמה, שגופתו לא נחטפה, לא נשרפה ולא ערפו את ראשו. אין בזה הקלה או נחמה, אבל יש ידיעה ברורה שהיה יכול להיות גרוע יותר", אומר בן יהודה.

איך אתה מסביר מבחינה פסיכולוגית שאין כמעט כעס על החיילים שגרמו בטעות למות חבריהם?

"הכעס קיים. אבל לא כלפי הלוחמים. אלא כלפי הדרגים הגבוהים שלא הכינו כראוי. הכעס לא שמור לרמת השטח".

יש הבדל מבחינת הכאב בין מוות שנגרם מירי כוחותינו לבין מוות ממחבל?

"אין מקום להשוואה בין צער לצער, אבל יש ממד סובייקטיבי חזק בהתמודדות עם צער ושכול, והכל לגיטימי. כי הכאב גדול וצריך כל עזרה אפשרית. וכל אחד, בכאבו, מוצא נחמות קטנות בכל מיני דברים".