"דווקא בסופי השבוע, אנחנו אף פעם לא מרגישים לבד": חיילים בודדים מספרים על ציונות בימי מלחמה

כל כך הרבה סיפורי גבורה הביאה עימה המלחמה בעזה. החלטות של שבריר שנייה שינו חיים שלמים, והפרידו בין הלפני לאחרי. החלטות אחרות אולי נעלמו מאור הזרקורים. הן לא ייכנסו למור"קים, אבל הן מעידות על החיים שלנו כאן, על המלחמות שאנחנו נלחמים בהן, על דמותם של הצבא ושל העם שלנו, וגם, כמובן - על הדור הצעיר.

בחודשים האחרונים ליווינו ב"ישראל היום" את החיילים הבודדים של העמותה לזכרו של מייקל לוין. המטרה שלנו היתה לספר על אנשים צעירים שקיבלו החלטה להתגייס לצבא, לעיתים נגד כל הסיכויים. היום, בערבו של החג השני, הגיעה העת לסכם את הפרויקט הזה.

בבית העמותה החמים בתל אביב אנחנו נפגשים עם חמישה חיילים וחיילות, שאולי משקפים בצורה הטובה ביותר את הקבוצה הזו. כחצי מכלל החיילים הבודדים בכלל נולדו בארץ, ונאלצים להתמודד עם קשיים כלכליים. אחרים מהם מתמודדים עם קשיי שפה, שכן הם מגיעים מקהילות חרדיות דוברות יידיש, או שעדיין לא השלימו 12 שנות לימוד.

לפגישה עימנו הגיע יהונתן למברט, שהיה חייל בודד ללא עורף משפחתי. הוא הגיע אל העמותה במהלך תקופת שירותו בצבא. כיום הוא מילואימניק בן 23 שגויס במלחמה, גר בירושלים, והעמותה ממשיכה ללוות אותו.

רייצ'ל קאהן בת ה־22 עלתה מארה"ב לפני שלוש שנים כדי לשרת בצבא, במסגרת תוכנית מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ).

כמוה, גם דניאל גרסטיין הגיע לארץ מניו יורק לפני שבע שנים, עוד לפני שמלאו לו 18, כדי להתגייס לצה"ל. צו 8 תפס אותו באפ־סטייט ניו יורק - אבל הוא לא היסס לרגע וחזר אל הקרבות.

משתתפת נוספת היא הדר שי עמרם בת ה־24, גם היא חסרת עורף משפחתי. העמותה מלווה אותה כבר כחודשיים, לאחר שגויסה למילואים.

הצעיר שבחבורה הוא רם ניימרק, שעלה לארץ לבד מסיביר לפני חמש שנים, כשהוא בן 17 בלבד. הוא צפוי להתגייס בקרוב.

אני רוצה לחזור איתכם לרגע שבו אתם מחליטים שלהיות חיילים בודדים זה הצעד הכי נכון עבורכם.

יהונתן: "יצאתי בשאלה בגיל 13. גרתי אז עם המשפחה. הייתי בפנימייה, וכשסיימתי את הלימודים התגייסתי. היו בעיות עם ההורים ועם המשפחה, אבל עדיין גרתי אצלם אחרי הגיוס. אחר כך, במהלך השירות שלי, כשמוניתי גם למפקד בהנדסה קרבית, הבנתי שאני צריך לעזוב את הבית. בהתחלה הצבא לא הכיר בי, כי כשאתה ישראלי זה אחרת, אבל העמותה עזרה לי, וככה יצאתי לחיים החדשים שלי. זו היתה החלטה טבעית עבורי, למרות כל הקשיים".

רם: "אח שלי עלה לארץ לפניי. תמיד רציתי לעלות ולשרת בצבא, ובמשפחה שלי ידעו שזה מה יהיה. נכון שסיביר רחוקה מכאן, אבל הרגשתי שזה הצבא שאני רוצה לשרת בו. הייתי בפנימייה בעמק יזרעאל, ואחר כך הצטרפתי לדירה של חיילים בודדים לקראת תחילת השירות שלי, שתגיע בקרוב".

רייצ'ל: "כשעליתי לבד מניו יורק כדי לשרת בצבא, הסתכלו עלי מוזר. בדיוק באותו המבט שנתנו לי כשהבינו שאני משרתת בצבא בזמן מלחמה. אבל אני לא זוכרת שאי־פעם חשבתי שזו אופציה לא לשרת בצבא הישראלי, למרות כל הקשיים הכרוכים בכך - ובטח עכשיו, כשאני חוזרת לביקורים בבית ורואה איך אנשים מסתכלים עלי".

דני: "מהרגע שבאתי להתגייס, לפני שמונה שנים, שנאתי את ההגדרה 'חייל בודד'. מה, אני בודד ואף אחד לא עוזר לי? אז אמרתי לכולם שאני 'חייל עצמאי'. כלומר - כן, לפי ההגדרה אני 'כאילו בודד' כל היום, אבל לא באמת. אני די עצמאי. אף פעם לא הרגשתי שאני בודד".

הדר: "גדלתי במושב עד גיל 12. עזבתי אותו עם אבא שלי כשההורים שלי התגרשו, וגרתי עם אבא עד גיל 17. בגיל הזה גם עזבתי את הבית של אבא, ואז הייתי לבד. קצת הסתובבתי, ובגיל 18, כשהתגייסתי ונתנו לי לישון בבית החייל, זה הציל לי את החיים. כשהגעתי לעמותה הבנתי שיש לי משפחה שיכולה להבין את הסיפור שעברתי".

אם אתם צריכים לתאר בשתי מילים מה זה להיות חייל בודד בישראל...

"ארוחות שישי", כולם עונים ביחד.

הדר: "כולנו מוגדרים חיילים וחיילות 'בודדים' - אבל בימי שישי אנחנו אף פעם לא לבד".

דני: "כשאני אומר שאני חייל בודד, ועוד עם המבטא האמריקני - ישר שואלים אם אני רוצה לבוא לארוחת שישי".

רם: "אני עוד לא חוויתי את זה כחייל, אבל במכינה, לדוגמה, היינו 40 בנים, ובכל שבוע מישהו אחר התעקש שאבוא אליו לארוחת שישי".

בואו נדבר רגע על 7 באוקטובר, איפה זה תפס אתכם?

יהונתן: "אני גויסתי למילואים כבר ב־7 באוקטובר. מדברים הרבה על חיילים בודדים, אבל יש גם מילואימניקים בודדים. כבר בשירות הסדיר שלי הבנתי שיש התמודדויות בצבא, אבל גם מול המשפחה, ומאז המלחמה אני מתמודד לבד גם מול הביורוקרטיה הישראלית, שלא באמת חשבה שיום אחד היא תצטרך להתמודד עם כל כך הרבה מילואימניקים בודדים".

דני: "כן, אין לנו באמת מעמד. קראו לי לצו 8, עליתי על מטוס מניו יורק, הגעתי לכאן ונכנסתי להילחם. אבל כשאתה יוצא הביתה - איפה בעצם הבית שלך? זה לא שיש לנו כאן משפחות".

רייצ'ל: "הייתי אמורה להשתחרר באמצע המלחמה, בינואר, אבל חתמתי קבע ואני אמורה להשתחרר במאי. חזרתי עכשיו מחופשה מיוחדת, ואנשים בארה"ב שאלו אותי אם זה באמת כמו שמראים ברשתות החברתיות, אם זה נכון מה שאנחנו עושים לפלשתינים. פתאום לראות את החיים שלי מול החיים שלהם - זה היה ממש מוזר. הם אפילו לא מסוגלים לדמיין את החוויה של להיות בתוך עזה ואז לצאת מעזה, גם לא האנשים הכי קרובים אלי".

בשדה הקרב אין הבדל, אבל כשיוצאים מעזה או חוזרים הביתה מרגישים את זה ממש.

רם: "אני עוד לא חוויתי צבא, אבל מבחינתי, המלחמה הזאת חידדה את הייעוד שלי. כשאני פוגש חברים שהיו איתי במכינה, או שהיו בעזה וחזרו, אני מדבר איתם ומבין שקיבלתי את ההחלטה הנכונה לבוא לכאן, ובוודאי להתגייס לצבא. נראה לך שהייתי מרגיש אותו הדבר אם הייתי מתגייס לצבא הרוסי? בחיים לא".

דני: "אנחנו מאוד מחוברים למה שאנחנו עושים ברמה הנפשית, אבל ההתמודדות שלנו היא אחרת והקשיים אחרים. כשאתה יוצא מעזה, אתה נפגש עם הקשיים של הביורוקרטיה הישראלית".

הדר: "כל קושי שאני עוברת - אני מקבלת אותו באהבה, גם אם זה בחיים האישיים שלי וגם אם זה בצבא. אבל מובן שאז, כשהייתי בבסיס עצמו, זה היה הרבה יותר קשה, כי זה גם להיות במקום אחד הרבה זמן. ואני עוד הייתי בבסיס סגור. כשאתה חייל בודד אתה מבין שכל קושי רודף קושי אחר".

יהונתן: "אנשים שפגשו אותי כחייל סדיר, או שפוגשים אותי עכשיו במילואים, עדיין לא מבינים מה זה להיות חייל בודד ישראלי. הם לא מבינים למה אני לא עם המשפחה שלי. זו בעיה לכל החיילים והחיילות הבודדים שמגיעים ממשפחות חרדיות. ההתמודדות שלנו היא לבד בכל תחומי החיים במדינה. לא רק בצבא, אלא גם כלכלית. בסוף, כמו כל חייל בודד שחוזר מעזה, אין לנו משפחה לחזור אליה, אלא רק אנשים כמונו שהם המשפחה שלנו, או העמותה לחיילים בודדים שדואגת לנו לדברים".

"בחיים פה יש משמעות"

החבר'ה הצעירים לא מבקשים להתלונן, אפילו לרגע אחד. הטון שלהם הוא לא בכייני, אלא מלא גאווה. כזו ששוב מזכירה לנו כמה טעינו לגבי בני הדור הזה, שמיהרנו לתייג אותם בתור "ילדי טיקטוק" שלא אכפת להם משום דבר.

אין פה אינדיבידואליזם - אלא בעיקר רצון לשותפות גורל, ולמשמעות שמגיעה עם הבחירה לשרת כחיילים בודדים. בינתיים, אולי על אף גילם, הביורוקרטיה הישראלית עדיין לא שברה אותם.
אני מרגיש שאף על פי שרשויות המדינה, כרגיל, לא בדיוק יודעות להעריך את התרומה של אנשיה - אתם לא מתחרטים לרגע.

דני: "זו חוויה מאתגרת ומלאה קשיים. כשסיימנו את השירות, כל החברים שלי לקחו את המטוס הראשון ועפו מפה, כי הם אמרו 'מי ידאג לנו עכשיו, איך נסתדר'. אני בחרתי להילחם, ואני חושב שבגדול הם מתחרטים על זה. בחיים פה יש משמעות, וכשאתה מתמודד עם הקשיים שיש פה אתה פתאום מבין שאתה יכול להסתדר עם כל הקשיים האחרים בחיים. זו חוויה שמבגרת אותך ומכינה אותך לחיים".

הדר: "כחיילת בודדה, אין לך מה להפסיד. הרגשתי ככה גם בקורונה - שהיתה בעיניי כמו מלחמה, כי הייתי תקועה הרבה שעות לבד בבסיס ולא היה לאן ללכת - ועכשיו ביתר שאת. בסופו של דבר השירות הצבאי רק קידם אותי בחיים".

יהונתן: "בהרבה מובנים, חיילים בודדים משלמים את המחיר של החברה שהם חיים בה, עוד לפני שהם הופכים לחיילים בכלל. ואם אתה חייל בודד ישראלי, בדרך כלל זה אומר שאתה מגיע ממצוקה כלשהי, מקושי כלשהו, עוד לפני הצבא. בטח אם אתה ממשפחה חרדית, או ממצב כלכלי לא טוב. ואז יש את הקשיים בצבא ואת המציאות שם, ואחרי הצבא אתה חוזר למציאות הקשה שלך אדם אחר, ובעצם מתחיל חיים חדשים במציאות הישראלית".

לסיום, טיפ אחד לחיילים בודדים ולחיילות בודדות לעתיד שקוראים את הכתבה הזאת, או לכאלה שרק עכשיו התגייסו.

רם: "להיות אמיצים ולבקש עזרה. יש הרבה אנשים שרוצים לעזור. אנשים באמת יבואו לקראתכם ויהיו שם בשבילכם. גם אם זה נראה שאתם בודדים - זה אף פעם לא באמת ככה".

דני: "אסור להתבייש לרגע. אתם אומרים לעצמכם 'אני לא אבקש עזרה' כי זה דבר קטן, אבל בסוף הדבר הקטן הזה יכול לשנות את החיים שלכם".

יהונתן: "העמותה שאנחנו נמצאים בה על שם מייקל לוין היא עזרה גדולה. לא צריך להתבייש לבוא ולהיעזר בעמותות האלה. המטרה הסופית היא כמובן לדעת לעמוד על הרגליים בעצמכם ולהתמודד לבד עם הקשיים - אבל גם לדעת שיש לכם פה כתובת, לדוגמה, לזכויות שאתם אפילו לא מודעים להן".

רייצ'ל: "כשאני מגיעה לדירה של העמותה בירושלים, למשל, וכולנו חיילים בודדים וחיילות בודדות - אז אני נזכרת שיש מי שמבין אותי ומדבר בשפה שלי, כי הוא חווה דברים שגם אני חוויתי".

הדר: "תמיד צריך לראות בגיוס לצה"ל ובארגונים ובעמותות הקשורים אליו את הדברים החיוביים שהם מביאים עימם. החיים של החיילים הבודדים הם קשים מלכתחילה, והקשיים יבואו בכל מקרה. אבל כשאנחנו מבקשים עזרה מהצבא, מהעמותה או מחברים - אנחנו לא רק מרגישים שקיבלנו עזרה, אלא גם שיש לנו משפחה שתלווה אותנו לאורך כל החיים.

"ותמיד צריך לזכור גם את הדבר הזה, כי הוא מאוד חשוב - שחברים שהם חיילים בודדים הם חברים לכל החיים ולכל הדרך. זה לא מפתיע לשמוע שבהמשך חיילים בודדים וחיילות בודדות גם מתחתנים ומקימים משפחות ביחד. בסופו של דבר זאת הקהילה שלנו".