מחלונות הענק במשרדה של חגית סופייב־לבייב בניו יורק ניבט נוף מהפנט. את עיני הנכנסים עוטפת השדרה החמישית פרושה לאורך, גדושה במוניות צהובות ובצבאות של תיירים.
בארבעת החודשים האחרונים העברנו שעות רבות בין כותלי המשרד המעוצב, כשמעלינו רובצת עננת חשדנות הדדית - שהתפוגגה באיטיות. יחסיהם המורכבים של בני משפחת לבייב עם התקשורת הישראלית, שמצידה תמיד שמחה לנבור בפרשיות שנקשרו בה, נטרלה אצלם כל רצון לדבר בפומבי על חייהם.
ללבייב (37) אין סדרת טלוויזיה חדשה לקדם או מוצר חדש להשיק. לכן גם אני, בתורי, תוהה אם כאשת עסקים מנוסה היא מתייחסת לראיון כאל פעולה עסקית שבה היא מחשבת את שורת הרווח אל מול הניסיון לצמצם סיכונים ולחתוך הפסדים.
השאלה מתחדדת לנוכח מה שקורה ביקום המקביל ברשתות החברתיות: לבייב מתחזקת חשבון אינסטגרם עם עשרות אלפי עוקבים, שאותם היא משתפת בפתיחות בפיסות מחייה הפרטיים. כל מי שנכנס חוזה ב"פיד החלומות האינסטגרמי": חופשות יוקרתיות בחו"ל, פגישות עם שועי עולם, אירועי גאלה נוצצים, מותגי יוקרה ופאן, פאן, פאן. בניגוד להרבה בעלי חשבונות כאלה ברשת החברתית, לבייב גדלה לתוך ערוץ החיים הטובים, ולא צריכה לזייף שום פריים צבעוני.
אבל זה לא אומר שהכל ורוד, או זהב. לאורך השנים, במיוחד עם המעבר שלה לארה"ב ב־2012, כיסו לעיתים גם פילטרים קודרים את חייה, כשנאלצה להתמודד עם שורת משברים לא פוטוגניים מספיק ל"סטורי" או ל"רילז". אז, בגיל 25, אחרי צעדי הקריירה הראשונים שעשתה בישראל, עברה לניו יורק כדי ליטול חלק בעסקי היהלומים המשפחתיים, שניפקו בעשורים האחרונים כותרות רבות, לא כולן מהסוג המחמיא.
"בדרך כלל חושבים שברגע שהבת של הבוס מגיעה, אז נותנים לה את המשרד הפינתי והיא מתחילה לחלק הוראות. אבל זה לא היה ככה", היא נזכרת. "ביום הראשון שהגעתי למשרדים בניו יורק, התקבלתי בקור. השאלה הראשונה של השותפים היתה 'למה את פה? למה אבא שלך שלח אותך לפה? יש לו שאלות - שיפנה אלינו'.
"נתנו לי לשבת בחדרון קטן בקצה המסדרון. יצאתי מהמשרד בהלם חיי. הבנתי שלא רוצים אותי פה, שלא אתערב בחברות, ואז התחילו בעיות. לא קיבלתי גישה לחשבונות בנק של החברות, אבל הבנתי שמשהו לא מסתדר".
"אני אישה יותר ריאלית ופחות אמוציונלית. כמו שאבא שלי לימד אותנו: המוח שליט על הלב. לי הכי חשוב לבצע את התפקיד על הצד הטוב ביותר תוך התמקדות במטרה, בלי להתעסק בכל מה שסביב. לא מעניין אותי אם ייתנו לי קרדיט"
זו הפעם הראשונה שבה היא מדברת בפתיחות על המשבר שפקד באותם ימים את האימפריה המשפחתית. "לא ישנתי בלילה רק ממחשבות איך להבין מה קורה שם. ואיפה שבדקתי - מצאתי בור. כל אנשי המקצוע, כולל עורכי הדין ורואי החשבון של החברה, עזבו. העובדים נטשו את הספינה. לא היה לי על מי לסמוך. נשארתי בודדה במערכה".
תוך שהיא מתרגלת לחיים בארץ החדשה כאמא טרייה, לבייב נכנסה למאבק ישיר מול שורת אנשי עסקים ממולחים. "חשפתי הונאות ושקרים, נעלמו כספים, נעלמו יהלומים. ובתוך כל זה ניסו להפעיל עלי לחץ. קראו לי 'ילדה', ציפו שאתקשר לאבא שלי ואבכה לו שאני לא יודעת איך להתמודד ושאני רוצה לחזור לארץ - אבל קרה ההפך.
"הבהרתי להם שהחגיגה נגמרה. שכרתי לעצמי משרד קטן, התחלתי ממש לעבוד כמו רואת חשבון חוקרת, ולעבור מסמך מסמך. והיו ארגזים של מסמכים שהגיעו אלי. דרשתי העתקים של חשבוניות, תבעתי כל מי שניצל את המצב ולא שילם לנו, התחלתי להשתלט על החברה ולטפל בכאוס.
"למדתי פה את עולם העסקים בדרך הכי אכזרית שיש", היא יכולה לסכם היום ניצחון בטבילת האש. "הייתי אשת עסקים צעירה שמתמודדת עם בתי משפט, הונאות וגניבות בארץ זרה. זה החזיר אותי לתחרותיות שלי כילדה בבית הספר - ידעתי שאם אני רוצה משהו, אני אעשה הכל כדי להשיג את זה. וכשהלכתי לבית המשפט - האמנתי שאני הולכת לניצחון.
"במשך כל השנים לגלגו עלי, על זה שאני 'הבת של' שלא מבינה. ובסוף, ב־2017, ניצחנו בגדול. לא היה להם לאן לברוח, באו אלי בדמעות להתחנן להנחות ולהסדרי חוב", היא מחייכת ומתקשה להסתיר סיפוק.
"בהתחלה נתנו לי לשבת בחדרון בקצה המסדרון. הבנתי שלא רוצים שאתערב בחברות, אבל איפה שבדקתי - מצאתי בור. אנשי המקצוע נטשו, כספים ויהלומים נעלמו. התחלתי לטפל בכאוס"
תגדיר "הבת של"
כשלבייב אומרת "הבת של", היא מדברת כמובן על אביה, איש העסקים לב לבייב, ששמו יעלה פעמים רבות במהלך השיחות איתה. לב (67) הוא מיליארדר ישראלי שגדל באוזבקיסטן, עלה לישראל והתמקם בקריית מלאכי. לימים הקים מפעל קטן לליטוש יהלומים שממנו התקדם בעולם העסקים, עד שהפך לאחד מבעלי השליטה בשוק היהלומים העולמי. עם השנים הוא נכנס לתחומים רבים נוספים במשק הישראלי כאשר רכש את גרעין השליטה בקונצרן ההשקעות והאחזקות אפריקה-ישראל.
לאחר שורת משברים עסקיים מתוקשרים, שכללו הסדרי חוב, הוא איבד לבסוף את הבעלות באפריקה-ישראל. כיום הוא לא מתגורר בישראל, שומר על פרופיל תקשורתי נמוך, ובעיקר מתמקד בפילנתרופיה.
"כילדים לא היינו מודעים למה שקורה בעסק שלו", היא משתפת. "ידענו שאנחנו גרים בבית הכי יפה בבני ברק, שהרבה ילדים רצו לבוא לבקר אצלנו, ושבבית הספר מדברים על אבא. הכל השתנה בכיתה ה', כשאבא שלי קנה את אפריקה-ישראל, וזה היה בכל העיתונים. בתור ילדה, התלהבתי שאבא שלי בעיתון, אבל לא באמת ידעתי מה זה אומר. למדנו על העסקים שלו ואיפה הוא נמצא בעולם דרך התקשורת".
מנגד, אמה, אולגה לבייב, נשארה בארץ לגדל ולחנך את תשעת הילדים, שהיום כבר פזורים בעולם ורובם לא גרים בישראל. "עד היום היא אומרת לאבא שלי: 'תמכרו הכל כבר, אני רוצה את כל הילדים בארץ ישראל'".
אבל איך שלא נסובב את זה, לטובה, לרעה ושוב לטובה, את אכן "הבת של".
"להיות 'בת של' זה משהו שמלווה אותך כל החיים, זה חלק מהדנ"א שלי. יגידו מה שיגידו, אני לא יכולה להתנתק מזה. מלבד זה שאני עובדת בעסק המשפחתי, ההורים שלי הם ההשראה הכי גדולה שלי, אז אני לגמרי גאה בטייטל הזה.
"נכון שקיבלתי הזדמנויות שאנשים אחרים לא קיבלו, אבל זה לא תמיד מגיע רק עם בונוסים. תמיד הייתי צריכה להוכיח את עצמי יותר מכל אדם אחר, לעבוד קשה יותר מכל עובד, כי כל הזמן מסתכלים עלי בעין שופטת ומחכים שאעשה טעויות. אז אמנם קיבלתי הזדמנויות, אבל אם לא היו לי היכולות הנדרשות לתפקידים שכיהנתי בהם, לא הייתי שורדת שם שבוע, זה לא לבעלי לב חלש".
ועדיין יש שיגידו שהכל בא לך בקלות - התפקידים, הקידום.
"אני לא יכולה לשלוט על מה שאנשים אומרים או חושבים, וזה גם לא מה שמניע אותי. אני באופן כללי אישה יותר ריאלית, פחות אמוציונלית. כמו שאבא שלי לימד אותנו: המוח שליט על הלב. לי הכי חשוב לבצע את התפקיד שלי על הצד הטוב ביותר תוך התמקדות במטרה, בלי להתעסק בכל מה שסביב. לא מעניין אותי אם ייתנו לי קרדיט או לא - מבחן התוצאה זה מה שקובע".
"אישה צריכה שיהיו לה הדרייב וההשראה לפתח קריירה, אבל צריך גם את התמיכה של הבעל, שרוצה לראות את האישה מגשימה את עצמה. אם לא היו לי פרגון ותמיכה מצד בעלי - זה לא היה אותו דבר"
"ניסו להקטין אותי"
לבייב חוזרת לשנים הראשונות שלה בארה"ב ונזכרת בזלזול שספגה מצד גורמים בחברה בשל הייחוס המשפחתי. "ניסו להקטין אותי ולזלזל בי כי אני אישה. אבל דווקא היחס הזה הגביר לי את המוטיבציה לעבוד ולהצליח. זה שאפשר להגיד עלי שאני 'ילדה קטנה' או 'הבת של' לא יסיט אותי מהדרך שלי ומזה שאני צריכה להשלים את המשימה שלי. והבאתי תוצאות".
היא מוסיפה כי לצד חובת ההוכחה, היא נאלצה להתמודד עם קושי שנשים רבות מתמודדות איתו בתוך העולם העסקי והגברי. "לא כל אחת יכולה לשאת על עצמה את הקושי הזה. באופן טבעי נשים רבות מעדיפות להתמקד בגידול המשפחה ולהישאר בבית עם הילדים, כל שכן אם הרצון לצאת לעבוד לא נובע משיקול כלכלי.
"מצד אחד אני שומעת מנשים רבות שמרגישות שפספסו את עצמן בחיים בגלל שהקריבו הכל למען המשפחה, ומצד שני אחרות שהקריבו הכל למען הקריירה ובגיל מבוגר יותר בחייהן מרגישות תחושת החמצה ובדידות. מבחינתי, ההצלחה האמיתית בחיים היא באמת למצוא את האיזון בין בית ומשפחה לבין עבודה ומימוש עצמי. אני הכי אוהבת להתעורר בבוקר ולהתארגן ליום עבודה שאמנם הוא מאוד עמוס ולחוץ, אבל מאוד מספק. כשאמא חוזרת הביתה מאושרת ושלמה - גם הילדים מרגישים את זה בבית".
היא גדלה במשפחה חרדית לצד שמונה אחים ואחיות, כשאת צעירותה העבירה בין בני ברק לבלגיה, שבעבר היתה בירת היהלומים העולמית, שם אביה המשיך לבסס את מעמדו בשוק הבינלאומי. בעמוד האינסטגרם שלה, בין השאר, היא מנסה לשבור את הסטיגמות הנקשרות לעולם הדתי-חרדי, ובייחוד כלפי נשים חרדיות, ומציגה ממד אחר של הדת, כזה שמשלב ליברליות ומודרניות עם ערכים יהודיים.
את מרגישה שבחברה החרדית יש היום יותר פתיחות כלפי נשים שרוצות קריירה ושואפות לנהל בעצמן עסקים?
"יש בהחלט התקדמות כשזה מגיע לנשים שיוצאות לעבוד ומפתחות קריירה. נשים חרדיות שעובדות היום זה לא רק מורות או גננות, אלא יש גם הרבה רואות חשבון, מפתחות תוכנה, מהנדסות ובעלות עסקים עצמאיים. הרבה מהן הן גם המפרנסות העיקריות במשפחה. אבל זה עדיין לא מספיק, והלוואי והיתה יותר תמיכה לנשים כאלה בתוך הקהילה. זו הסיבה שאני מעורבת בכמה ארגונים שתומכים ומקדמים נשים כאלה".
לבייב טוענת כי נשים חרדיות שואבות השראה מנשים אחרות שכבר עשו את המסלול, וזה הדבר שמאיץ את השתלבותן בעסקים. "אישה צריכה שיהיו לה ההשראה והדרייב לפתח קריירה, אבל גם צריכה את הביטחון שזה אפשרי - אם היא רואה נשים אחרות שעשו והצליחו. אבל זה לא מופע יחיד. צריך את התמיכה של הבעל פה, שרוצה לראות את האישה מגשימה את עצמה. אם לא היו לי התמיכה והפרגון של בעלי - זה לא היה אותו דבר".
"היורשים" מבני ברק?
בעלה של לבייב, גרג סופייב (41), נכנס מדי פעם למשרד ומתבל את השיחות בינינו במבטא אמריקני כבד ומלא חן. הם הורים לחמישה ילדים, ועובדים יחד בעסק. חגית, כמנכ"לית קבוצת לבייב, אמונה על ניהול כלל ההשקעות של החברה בארה"ב, וגרג עומד בראש עסקי היהלומים.
כשנכנסים למשרדם המשותף, אין זכר לדעות הקדומות על היררכיה גברית. "הדבר הכי חשוב עבורי בחיים היה למצוא את הזיווג הנכון, ושירצה אותי מהסיבות הנכונות. היום אני יכולה להגיד שאת ההחלטה הכי חשובה בחיים צלחתי בהצלחה", היא מחייכת. "תראה, זו שריטה שאנחנו גדלים איתה מגיל צעיר. תמיד יש החשש שמתקרבים אלינו בגלל שם המשפחה, או שמנסים לנצל אותנו או 'לעשות עלינו קופה', אבל מצד שני, זה גם מוציא מאיתנו את הצד העסקי. הכל אצלנו עובר בדיקות ומשא ומתן".
"ההשפעה שלי ברשתות היא בנושאי יהדות, ואני מנצלת את הפלטפורמה כדי לדבר על זה. אני לא באינסטגרם למכור מוצרים. לא קיבלתי דולר בחיי משם. נשים מתחברות לאותנטיות שלי, כי הן יודעות שאי אפשר לקנות אותי"
מהצד ניתן לחשוב שהלבייבים הם הגרסה הישראלית של "היורשים", משפחה מגובשת וסגורה שמנהלת עסקים חובקי עולם בשווי מיליארדי דולרים, אבל לכל זה מתווסף הממד היהודי - ניהול באמונה יהודית ובאדיקות. האמונה, לדבריה, ורק היא, מנווטת את העסק המשפחתי וחזקה מכל שיקול כלכלי. זה אולי גם הדבר הבולט שמבדיל אותה מחוג הסילון הקלאסי של עולם העסקים, אך גם מתנגש עם עולם העסקים הקשוח.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
"יש קשר ישיר בין הסיפור המשפחתי של ההורים שלי לעובדה שגדלנו במשפחה שרחוקה מהתדמית של 'דבר עם המזכירה וחפש אותנו'. כולנו אנשים מאוד פשוטים. גדלתי בבית שחונכנו בו שכל מה שיש לנו הוא לא כי אנחנו מוצלחים וטובים, אלא כי באנו לעולם בשביל שליחות מסוימת.
"הערך של צדקה הוא מעל לכל תאווה חומרית בעולם. מבחינתנו, כשאנחנו מסתכלים על העוצמה של כסף - אנחנו רואים בכך עוצמה שיכולה לקנות בתי ספר, לפתוח ישיבות, בתי יתומים, מחלקה לחקר מחלה מסוימת (אביה ייסד את מכון הלב בבית החולים שיבא; ד"מ). יש כל כך הרבה עוצמה לכסף - אז האם חשוב באמת לקנות עוד נכס או לתת לצדקה?
"אני לא מתפללת שנהיה עשירים ומצליחים, אלא שנוכל לעזור לאנשים ולהשאיר חותם בעולם. אני אעדיף להוציא עכשיו צ'ק של 18 אלף דולר לצדקה, במקום לקנות לעצמי איזה תיק או משהו אחר".
היהדות, או "השליחות", כפי שהיא מכנה אותה, חוזרת כמעט בכל שיחה עימה, ולבייב מקפידה להדגיש כי ההון המשפחתי הוא תוצר של עבודה קשה שנועדה בעיקר לממן את זרוע הפילנתרופיה של המשפחה.
אבל עם כל הכוונות הטובות, ויש כאלו, ניכר שיש גם מקרים שבהם מופר האיזון בין "השליחות" לעסקים. בשנה האחרונה, במהלך פגישה שלה עם נשיאה של אחד מהארגונים שבהם היא לוקחת חלק כחברת דירקטוריון, לבייב הבינה שהפסידה עסקת ענק שהיתה יכולה להניב לה רווח של מיליוני דולרים, כיוון שלא הגיעה פיזית לסגירת העסקה, אלא שלחה מישהו מטעמה ונשארה במשרדה לטובת קיום הפגישה עם אותו ארגון.
"פישלתי בגדול. אם הייתי שם, זה לא היה קורה. אבל בגלל שאני אדם מאמין, הבנתי שאם העסקה לא יצאה לפועל, זה אומר שזה לא היה בשבילי. הקדוש ברוך הוא יביא לי משהו אחר", היא אומרת.
"עשו מזה רעש"
אף שגדלה בבית שנשם וחי את עולם העסקים, היא בכלל חלמה להיות מעצבת אופנה, ביקרה במכללת שנקר כדי לבחון אופציות, כולל עיצוב תכשיטים, אבל לבסוף ויתרה, ובהמלצת אביה החלה ללמוד מנהל עסקים באוניברסיטת בר־אילן. "ואז מצאתי את עצמי לומדת מאקרו ומיקרו כלכלה. לא הבנתי מילה. לא התחברתי לכולם ולא הבנתי מה אני עושה שם. עד שלא סיימתי את התואר והתחלתי לעבוד, לא הבנתי מה זה".
בגיל 20, עם תואר ראשון ביד, הרגישה לטענתה "אבודה". אף שבזמנו אביה חלש כמעט על כל תחום במשק הישראלי - החל בחברות אופנה, דרך נדל"ן ומלונאות ועד יהלומים, כאמור - היא בחרה ללכת לכיוון אחר והתחילה לעבוד במחלקה הכלכלית בפירמת הייעוץ "דלויט", בתפקיד התחלתי.
"בזמן שאחים שלי הרוויחו הרבה כסף, השתכרתי 5,000 שקל בחודש, אבל מעל לכל למדתי מה זה להיות שכירה, וההתנסות הזו עזרה לי להיות המנהלת שאני היום, זו שמבינה את צורכי העובדים שלה. מובן שגם למדתי את עולם העסקים מקרוב - עשיתי הערכות שווי ותוכניות עסקיות לפרויקטים בהרבה תחומים".
אחרי שיצאה מ"דלויט" וילדה את בתה הבכורה החליטה במפתיע לפתוח עסק ליבוא קשתות לשיער. באותם ימים הגיע המשבר הכלכלי של 2008, ועימו רעידת האדמה בעולם העסקים העולמי. לפיכך הציע לה אביה שתצטרף לעסקיו, ועל רקע המשבר הכלכלי היא מונתה בגיל 23 לסמנכ"לית הכספים של "ממורנד" (החברה האם שהחזיקה בבעלות על אפריקה-ישראל), תפקיד בכיר ששמור בדרך לאנשים עם ניסיון של עשרות שנים במגזר העסקי.
כחלק ממחויבויותיה, לבייב "ירשה" גם מושבים בדירקטוריונים בכירים במשק הישראלי, לדוגמה בחברת פוקס, מינוי שספג בזמנו ביקורת רבה בשל גילה הצעיר ו"היעדר הניסיון", לטענת המבקרים.
"לא הבנתי מה רצו ממני. היתה לנו האחזקה הפרטית הכי גדולה בפוקס, ובלי קשר, זו זכותנו למנות את מי שנרצה. זה לא תפקיד שקיבלתי עליו כסף מהציבור, אני בעלת השכלה ויש לי ניסיון בתחום העסקי, אז מה זה עניינכם?", היא אומרת בזעם ועלבון שנדמה שלא שככו מאז. "עשו מזה רעש, כי באותה תקופה זו היתה חברה נוצצת עם סלבס וקמפיינים מתוקשרים".
"המשפחה שלי רחוקה מהתדמית של 'דבר עם המזכירה וחפש אותנו'. כולנו אנשים מאוד פשוטים. בבית חונכנו שכל מה שיש לנו הוא כי באנו לעולם לשליחות מסוימת. הערך של צדקה הוא מעל לכל תאווה חומרית"
במהלך שנותיה הראשונות בניו יורק, לבייב גם מונתה לכהן כמנכ"לית אפריקה-ישראל בארה"ב, ובמסגרת עבודתה מכרה חלק מבניין ה"ניו יורק טיימס" האייקוני במנהטן בסכום של כ־300 מיליון דולר לחברת האחזקות שבבעלותו של ג'ארד קושנר, בעלה של איוונקה טראמפ וחתנו של הנשיא לשעבר (והמתמודד על הנשיאות בהווה), דונלד טראמפ, שהיה מאדריכלי הסכמי אברהם.
בהמשך נוצרו יחסי ידידות בין הלבייבים לקושנרים, ושני הזוגות בילו יחד ב־2015 במהלך האפטר־פארטי של המט גאלה - אירוע יוקרתי במנהטן, שמאורגן על ידי אנה וינטור, העורכת הראשית של מגזין האופנה "ווג", ושמארח את האליטה החברתית ובכירי תעשיית הבידור העולמית.
אירועי החברה היוקרתיים לא זרים ללבייב, שגדלה לתוך העולם הזה בישראל ובבירות אירופה.
עמוד האינסטגרם שלה היה פתוח בתחילה רק לחבריה הפרטיים, תוך הימנעות ככל האפשר מפרסום חייה האישיים לציבור, אך אירוע מכונן ב־2018 נרשם, מבחינתה, כנקודת המפנה שהפכה אותה לאישיות האינסטגרמית שהיא כיום.
"באותם ימים לא היה לי הרבה ניסיון בנאומים בפני קהל רב, שלא לדבר על נאום באנגלית. ואז הוזמנתי לקבל אות הוקרה מטעם ארגון 'בת שבע', ורצו שבאירוע אשא דברים. זה מאוד הלחיץ אותי, אבל קיבלתי סימן מלמעלה. במשך שנים היה תלוי לי במשרד שטר של הרבי (מלובביץ'; ד"מ) ממוסגר עם הכיתוב 'בהצלחה'. ביום של האירוע עצרתי במשרד להדפיס את הנאום, ופתאום ראיתי שהשטר נפל מהקיר ומצאתי אותו מונח על הכיסא שלי. ואז הרגשתי שזה חיזוק מהרבי. הלכתי לאירוע, ונשים רבות דיברו איתי ורצו להיות בקשר, אז החלטתי להפוך את עמוד האינסטגרם שלי לציבורי.
"בתוך לילה עלה לי משמעותית מספר העוקבים, ופתאום ראיתי שיש התעניינות בקרב נשים רבות. מאז אני מקבלת פניות בפרטי, חלקן מבעלות עסקים שרוצות לשמוע טיפים בקריירה, מבקשות עזרה ומתייעצות איתי בנושאים שונים".
את המינוף ברשתות לבייב מנצלת לקידום תכנים שקשורים "לשליחות שלי", כפי שהיא חוזרת ואומרת. "ההשפעה שלי ברשתות היא בנושאי יהדות, ואני מנצלת את הפלטפורמה כדי לדבר על זה. אני לא נמצאת באינסטגרם כדי למכור מוצרים או להרוויח כסף. לא קיבלתי דולר בחיי מהאינסטגרם. נשים מתחברות לאותנטיות שלי, כי הן יודעות שאי אפשר לקנות אותי. אם החלטתי לעשות שיתוף פעולה, אני מבקשת שיתרמו את הכסף למטרה שאני מאמינה בה".
מדי פעם אפשר לראות את לבייב מבקרת בעסקים שמנוהלים בידי נשים, במטרה לסייע להן בפרסום, או נואמת באירועי חברה - ובעיקר מקפידה לדבר על קידום נשים בעסקים. "ובוא, זה מגניב לראות אישה שמרוויחה כסף, יודעת לעשות עסקאות, מתלבשת לא רע, נראית טוב וגם דוסית", היא מסכמת את העמוד שלה.
"חשבו שלא שילמנו"
בשנים האחרונות המוניטין המשפחתי ספג מכה חזקה בשל הפרשה שהתפרסמה בשם "נוכל הטינדר", בכיכובו של שמעון יהודה חיות, ששינה את שמו לסיימון לבייב.
הפרשה החלה עם התחזות לכאורה של חיות לבנו של לב לבייב, ובהמשך פורסמו בתקשורת טענות כי חיות הונה לכאורה נשים ברחבי העולם והשתמש בשירותי יוקרה, דוגמת חכירת מטוסים פרטיים ויאכטות, תחת השם "לבייב", ובאמצעות שימוש בסימן המסחרי של חברת היהלומים שבבעלות המשפחה.
ב־2022 החליטו ילדיו של לב לבייב להגיש קובלנה פלילית נגד חיות, בטענה שמעשיו גרמו לפגיעה בשמם הטוב ובפרטיותם. "בהזדהות כי הוא בן למשפחת לבייב, ונטילת המוניטין של הקובלים, הנאשם רימה, כיזב ופגע בנשים, גברים ועסקים בישראל ובעולם, כאשר מעשים אלו שויכו לקובלים בשל שם משפחתם", נטען בקובלנה. חיות עצמו כפר אז מכל וכל, באמצעות עורך דין, בטענות המופנות נגדו. הקובלנה תלויה בימים אלה בבית המשפט, והדיונים בתיק נמשכים.
לבייב משתפת בימיה הראשונים של הפרשה, עוד לפני שהפכה להיות להיט עולמי בנטפליקס, כשלמשפחתה החלו להגיע תלונות על חובות לכאורה שאינם משולמים, מה שעורר את חשדה.
"יום אחד מתקשרים אלי ומבקשים לפרוע צ'ק בישראל של חברת היהלומים שלנו בארה"ב, על סך 350 אלף דולר, במועד מוקדם יותר מאשר סוכם. לא הבנתי על מה מדברים איתי, אז ביקשתי תמונה של הצ'ק - וכשקיבלתי אותה הבנתי שמדובר בזיוף".
איך אנשים לקחו המחאה בלי לבדוק אותה?
"כשרואים את השם לבייב, מבינים שזה יעבור".
"יכול להיות שסיימון לבייב גדל בבני ברק וראה את אבא שלי, שהוא סיפור הצלחה של העיר. תודה לאל, בורכנו לגדול במשפחה, והוא חלם להיות חלק מזה. לא מדובר באדם חכם בכלל. רק בארץ הוא חי כמו מלך ורוצה להיות ראש הממשלה"
באותה תקופה היו מי שהאמינו בישראל שסיימון הוא באמת בנו של לבייב, והמשפחה הותקפה בציבור בטענה שהיא מתנערת מ"בן המשפחה".
"יום אחד אני מדברת עם אשת תקשורת בישראל שאומרת לי בפירוש, 'די, אל תשקרי לי, למה אתם מתביישים בו?' הייתי בהלם. אמרתי לה 'נראה לך שאנחנו מתביישים במשהו?'
"במקביל הגיעה לאחי פנייה מזמר מאוד מוכר בישראל שאמר לו: 'אח שלך גנב אותי. הוא חייב לי שכירות של שלושה חודשים, ואני הולך לתבוע אותו'. הבנו שהעניין הזה ממש פוגע לנו במוניטין, כי חשבו שאנחנו גנבים ולא משלמים לאנשים".
למה, לדעתך, הוא בחר להתחזות דווקא לבן משפחת לבייב?
"יכול להיות שהוא גדל בבני ברק וראה את אבא שלי, שהוא סיפור ההצלחה של העיר שהפך למיליארדר בינלאומי. תודה לאל, אנחנו בורכנו לגדול במשפחה הזו, ושמעון ראה את זה וחלם להיות חלק מזה. לא מדובר באדם חכם בכלל. רק בארץ הוא חי כמו מלך ורוצה היות ראש ממשלה".
בלי ריחוק סטרילי
ב־7 באוקטובר אירחה לבייב חברים קרובים בביתה לחג שמחת תורה. "כשחזרנו מבית הכנסת, דיברו שמשהו נורא קורה בישראל. אבל היינו באפלה, כי זו היתה שבת והיינו מנותקים מהתקשורת".
על הזוועות שאירעו בישראל גילתה מאוחר יותר. "לא באמת הצלחנו לעכל את מה ששמענו. עברנו מיום חג ליום אבל".
מייד אחרי הטבח תרמה משפחת לבייב מיליוני שקלים לטובת משפחות שפונו מבתיהן ולישראלים נוספים שהיו זקוקים לסיוע בסלי מזון ובמוצרים בסיסיים. אמה של חגית, אולגה, רתמה את בית המשפחה בסביון לטובת קיום כמה חתונות שהיו אמורות להתבטל בעקבות המצב, והגישה אוכל בוכרי לחיילים בשטח.
תחת ה"טריטוריה" של חגית בארה"ב, בולטת במיוחד הפעילות החינוכית של רשת "אור אבנר", שייסדה המשפחה באתרים שונים בעולם, במטרה להעניק חינוך יהודי וציוני ליהודי מזרח אירופה. בפרברי רובע קווינס בניו יורק, בין בניינים נמוכי קומה, שיכונים רעועים ונתיב מהיר אימתני, ניצב אחד מבתי הספר שהקימו, מנותק מנוף האורבניות האפורה.
כשאנחנו מתקרבים למפתן הדלת, קבוצת תלמידי כיתה א' שרים בהתלהבות רבה את "עם ישראל חי", המנון המלחמה של אייל גולן. זה אולי נראה כמו "תצוגת תכלית" של ביקור הפילנתרופ במוסד שהוא תורם לו, אבל זרם הצעירות שבאות לדבר עם לבייב לא הסגיר מחיצות או ריחוק סטרילי. "לאף אחד אין חיים מושלמים, גם אם התמונות נראות ככה ברשתות החברתיות", היא מעירה בעקיצה עצמית.
רוב התלמידות כאן מגיעות ממשפחות במצב סוציו־אקונומי נמוך, אבל לפי מנהלי המוסד, רבות מהן ממשיכות ללימודים באוניברסיטאות ולתארים מתקדמים. לפי מנהלי המוסד, גם המאבק בהתבוללות הוא אחד מהיעדים של בית הספר.
"כמה שווה ההון של חגית לבייב?" אני שואל אותה בתום הביקור, בדרך חזרה למנהטן. בתגובה, היא פורצת בצחוק ואז מרצינה: "תראה את הפעילות הפילנתרופית שלנו, ותבין כמה אנחנו שווים".
זה העניין? בסוף מה שמפריע לך זה שאין פרגון בישראל כלפי המשפחה שלך?
"תמיד יש כאלה שיפרגנו וכאלה שלא. אבל זה לא ימנע מאיתנו להמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים".
"בשמחת תורה, כשחזרנו מבית הכנסת בניו יורק, דיברו שמשהו נורא קורה בישראל. אבל היינו באפלה, כי זו היתה שבת והיינו מנותקים למעשה מהתקשורת. לא באמת הצלחנו לעכל את מה ששמענו. ואז עברנו מיום חג ליום אבל"
לבייב מודה שהקושי האמיתי בחייה הוא הריחוק הפיזי מהוריה ומבני המשפחה בישראל. "אמנם זו ניו יורק סיטי, ויש פה שפע והכל מהכל, אבל יש לזה מחיר כבד שאני רחוקה מההורים. זה חסר לי בכל יום".
אזכיר לך את נוף השדרה החמישית.
"פה זה לא הבית", היא מצביעה על קו הרקיע הניו־יורקי. "וזה לעולם לא יהיה".
