באמצע שנות ה־90, כשהיה קומיקאי צעיר ודי נטול עכבות, עשה דיוויד באדיל טעות שעליה יצטער גם שנים מאוחר יותר. במסגרת מערכון בתוכנית הכדורגל הקומית "Fantasy Football League", שאותה כתב עם שותפו ליצירה פרנק סקינר, גילם באדיל את ג'ייסון לי - כדורגלן שחור ובזמנו שחקן קבוצת נוטינגהאם פורסט.
הקומיקאי היהודי הבריטי בן ה־59, והבהחלט לא שחור, עשה זאת תוך שימוש בבלק־פייס, פרקטיקת חיקוי דמויות שחורות באמצעות איפור מכהה פנים, שכיום נחשבת למעשה מאוד לא לגיטימי. העובדה שדמותו של לי גם חבשה אננס על ראשה לא ריככה את ההגחכה הסאטירית, שגם כיום, אחרי שהתנצל עליה כמה פעמים והודה שהיתה טעות ואקט גזעני, עדיין מוטחת בפניו בכל פעם שהוא מעז בעצמו לטעון לאפליה נגד בני עמו.
במילים אחרות, בכל פעם שבאדיל מדבר על אנטישמיות בימינו אנו, כלומר בתור הזהב של פוליטיקת הזהויות ובתקופה שבה כל מיעוט גזעי, אתני או מגדרי זוכה להגנה מיידית - יהיה מישהו ברשת שיזכיר לו משהו שעשה לפני 30 שנה.
על החיקוי שקיבל באדיל עצמו בתוכנית המערכונים "בו'סלקטה!" בתחילת שנות האלפיים, שבו הוצג כחרדי גרוטסקי עם אף עצום ושיער שחור מקורזל, איש לא מלין. גם כשלפני ארבע שנים, במהלך הפגנות Black Lives Matter של הקהילה האפרו־אמריקנית בארה"ב, התנצל יוצר הסדרה לי פרנסיס בפני שחורים שאותם חיקה - ובהם זמרים דוגמת קרייג דיוויד או הספייס גירל מלאני בי - באדיל לא זכה להתנצלות על החיקוי הפוגעני. בגזענות, כך הוא טוען כבר לא מעט שנים, יש היררכיה, וגילויי בוז או שנאה כלפי יהודים נמצאים בתחתית הרשימה.
השנאה כזהות
בעוד לא מעט ישראלים נותרו שמוטי לסת לנוכח התגובה העוינת והיעדר האמפתיה מצד העולם המערבי לזוועות 7 באוקטובר, ורבים מהם מסרבים עדיין לקבל את העובדה שדעותיהם המתקדמות בנושאי מגדר, גזע ודת לעולם לא יסמנו אותם כחלק מקהילת השמאל הבינלאומית - באדיל בוודאי מרגיש כאילו כמעט חזה הכל מראש.
כבר שנים שהתסריטאי הבריטי מנתח את האנטישמיות המודרנית, ובעיקר את האופן שבו השתרשה בחוגי השמאל הפרוגרסיבי עד שהפכה לסמל סטטוס ולמאפיין מובהק של אלה שיגנו בחירוף נפש על כל מי שלא זוכה להתייחסות רגישה מספיק לגזעו או למוצאו. אנטישמיות, הוא אומר, לא רק שאינה עומדת בראש סדר יומו של לוחם הצדק מטעם עצמו - היא אף אומצה על ידיו. כמובן, לא בשמה, ובדרך כלל בהקשרים פוליטיים ובמסגרת הסכסוך הישראלי־פלשתיני.
"אני שומע המון פרוגרסיבים אומרים 'נו, אנטישמיות קיימת רק בגלל ישראל', אבל אני חושב שזו זילות של משמעות המילה הזו, מפני שאנטישמיות היא גזענות שנמשכה דורות על גבי דורות, הרבה לפני כינונה של ישראל", הוא אומר בראיון ממשרדו שבלונדון. "זו פשוט דרך לא להתמודד עם אנטישמיות ולומר 'אוי, כולנו יודעים שהבעיה הזו קיימת רק כי ישראל לפעמים עושה דברים רעים במזרח התיכון'.
"אני מסרב לקבל זאת. זה באמת מעוות לחשוב שיהודים ברחבי העולם אחראים לדברים שקורים במזרח התיכון ואשמים בהם. זה לא קורה לבריטים ממוצא סיני כאשר סין מתנהגת באופן פסול. זה לא קורה לבריטים־הודים כשהודו עושה משהו, או לכל מיעוט אחר. זו רק ישראל שפתאום מקרינה על כל היהודים בכל מקום שלא יהיו".
"זה באמת מעוות לחשוב שיהודים ברחבי העולם אחראים לדברים שקורים במזה"ת ואשמים בהם. זה לא קורה לבריטים ממוצא סיני, כשסין מתנהגת בצורה פסולה, או לבריטים־הודים כשהודו עושה משהו. זו רק ישראל שמקרינה על כל היהודים בכל מקום"
זה מצחיק, כי הצד השמאלי של המפה הפוליטית העולמית הוא לא זה שמזוהה עם תיאוריות קונספירציה. אלא אם כן מדובר ב־7 באוקטובר, ושם פתאום יש המון תיאוריות והוכחות "חותכות" לגבי המעורבות של ישראל בזוועות של אותו יום. איך אתה מסביר את זה?
"אני חושב שישראל הפכה להיות טוטם לשמאל הקיצוני, ולשמאל באופן כללי. זה הדבר שאתה חייב לשנוא. בעבר דרום אפריקה מילאה את התפקיד הזה, ואני חושש שעכשיו זו ישראל. חלק מהזהות של האנשים האלה הוא לשנוא את ישראל. אנשים שפוליטיקה עבורם היא הזהות שלהם לא מעוניינים במורכבות. הם מעוניינים ב'טוב' ו'רע', ולתמוך במי שהם חושבים שהם הטובים. להיות בצד של החבר'ה הטובים ולא בצד של הילדים הרעים.
"ואם הטובים, כלומר לתפיסתם - הפלשתינים, עושים משהו נורא כמו 7 באוקטובר - אותם אנשים לא יכולים לקטלג זאת בתוך תפיסת העולם שלהם. הם אומרים 'לא יכול להיות שזה נכון! אלה חייבים להיות היהודים, הישראלים יוצרים את זה בעצמם'. אחרת הם יצטרכו לקבל עובדה הרבה יותר קשה לעיכול, והיא שיש אנשים טובים ורעים בשני הצדדים, ושהחיים הם דבר מורכב".
תגיד את זה לרוג'ר ווטרס, שתקף את סולן U2 בונו על גינוי של רצח חפים מפשע.
"רוג'ר ווטרס הוא מאמין מטורף בתיאוריות קונספירציה, ויש לו אובססיה לישראל. בדקתי את זה, וכל מה שבונו עשה זה לשיר שיר לזכרם של מי שנרצחו בפסטיבל נובה. הוא לא הניף דגל תמיכה בבנימין נתניהו או במתנחלים קיצוניים. אבל שוב - ווטרס לא מסוגל לחשוב בצורה מורכבת, הוא פשוט שמע מישהו שנשמע בראשו קצת אוהד לישראל וזה מטרגר אותו, כי הוא מסוגל לראות את העולם רק בשחור ולבן".
איך התקשורת הבריטית מסתכלת עליו כיום?
"אני חושב שחלק מודעים לכך שיש בו הצד הזה, שמאוד אוהב תיאוריות קונספירציה והוא אנטי־ישראלי, אבל אני חושב שהבעיה כאן היא - וזה גם אישיו עבורי - שהוא עדיין האיש מפינק פלויד. כשהאלבום האחרון שלו יצא, הוא קיבל המון ביקורות טובות. חלק מהמבקרים אמרו 'כן, רוג'ר אמר כמה דברים מטורפים לאחרונה, אבל היי, אנחנו אוהבים את האלבום הזה'.
"ודרך אגב, אני לא אוהב את האלבום. זה היה מעין עיבוד מחדש של שירי 'The Dark Side of the Moon', וכולו הורכב מגרסאות לחישה משונות של השירים הישנים. אבל התקשורת הבריטית, ובריטים באופן כללי, לא רוצים לוותר על פינק פלויד. מה שאני אומר הוא שרוג'ר לא יהיה 'מבוטל' לגמרי, לא משנה מה הוא יגיד".
אגב, הוא הופיע בישראל ב־2006. מקורבים להפקה סיפרו שהוא דרש לארגן לו מפגש עם ילדים ישראלים ופלשתינים, רק שהוא עצמו לא טרח להגיע אליו.
"ווטרס הוא אדם פרפורמטיבי. גם לפני האינטרנט אני חושב שהדעות שלו היו בעיקר הצהרה גדולה. הוא משחק לגלריה של אנשים מסוגו".
"רוג'ר ווטרס הוא מאמין מטורף בתיאוריות קונספירציה, ויש לו אובססיה לישראל. הוא לא מסוגל לחשוב בצורה מורכבת. הוא פשוט שמע מישהו שנשמע בראשו קצת אוהד לישראל, וזה מטרגר אותו. כי הוא מסוגל לראות את העולם רק בשחור ולבן"
קריירות נעלמות במחי ציוץ
באדיל נולד ב־1964 בניו יורק, אך גדל והתחנך בלונדון, שם הוא גר גם כיום. הוא נחשב לשם מוכר בארצו בזכות סדרות וטורים שכתב, כמו גם מופעי סטנד־אפ שהעלה וספרים שהוציא. האחרון שבהם, "לא סופרים את היהודים" ("Jews Don’t Count"), יצא ב־2021 ועוסק בדיוק בנושא המדובר. במסגרתו חוקר באדיל, יהודי שמעולם לא הסתיר את יהדותו אך מודה בהיעדר זיקה מובהקת מצידו לישראל, באופן מפורט, אינטליגנטי ומנומק את חוסר האמפתיה כלפי יהודים ואת ההתעלמות הנוחה מגילויי שנאה או בוז כלפיהם.
כל זאת בתקופה שבה מפורסמים מוצאים עצמם "מבוטלים", שמות מוכתמים, וקריירות שלמות נעלמות במחי ציוץ, כשעל פני השטח (ובדרך כלל באינטרנט) צצה עדות לכך ש"אינם עומדים בסטנדרטים" של מוסר שהכתיב מחנה מסוים. כך - גילויי התנשאות כלפי שחורים יגררו ריסוק מעמד מוחלט, בורות בנושאי להטב"ק תעורר מהומת אלוהים ברשת, ואסלאמופוביה תביא לאיומים ברצח, גם על ידי מי שאינו נמנה עם בני הדת.
ובכל הנוגע לאנטישמיות? ובכן, שם זה נהיה מורכב יותר. "גזענות אנטי־יהודית כלל אינה נחשבת בעיני רבים לגזענות. הרי בסופו של דבר יש לזה שם אחר", הוא כותב בספר, שתורגם לעברית רק לאחרונה (הוצאת פן וידיעות ספרים, תרגום: אילן פן). בהקדמה החדשה שמצורפת למהדורה העברית מסביר באדיל שעד לטבח 7 באוקטובר מעולם לא חש קרבה מיוחדת למדינת ישראל - פשוט מעצם היותו אזרח בריטי. הפוגרום, כפי שהוא קורא לו, שינה את התחושה הזו. אבל לטעמו, הנתק שחווה עד כה יכול להסביר מדוע לקח לספר כל כך הרבה זמן לזכות בתרגום לשפת היהודים.
"תמיד הייתי קצת מבולבל לגבי הסיבה שבגללה תרגום עברי לא היה קיים לפני כן, כי זה ספר על יהודים", הוא אומר. "יהודים רוכשים אותו וקוראים אותו בכל מקום אחר בעולם, וכמובן יש המון יהודים בישראל, כך שזה נראה היה כמו צידוק הגיוני מבחינת השוק. בספר אני מדבר על כך שאין לי את הקשר העמוק הזה לישראל שיהודים מאזורים אחרים בעולם אמורים לחוש, וחשבתי שאולי זו הסיבה. אבל עיתונאי ישראלי הסב את תשומת ליבי לכך שאני מדבר על יהודים כמיעוט, בעוד בישראל הם אינם מיעוט.
"מעולם לא עלה על דעתי לחשוב על כך לפני כן. אני חושב שמאז אירועי אוקטובר יש אולי לישראלים תחושה שהם בכל זאת מיעוט עולמי, ושיש להם יותר מן המשותף עם יהודים ברחבי העולם משחשבו קודם לכן. בדרך נוראית שכזו ישראלים קיבלו תזכורת לכך שהם יהודים".
היה גם נוח להאמין שאנטישמיות כבר לא רווחת. אבא שלי עלה מרומניה הקומוניסטית בסוף הסבנטיז, ובכל פעם שהעליתי בפניו רצון לעזוב את ישראל הוא אמר: "בכל מקום אחר אתה 'יהודי מלוכלך'". חשבתי שהוא מגזים.
"המון יהודים שלא גרים בישראל אומרים לי שאני צריך להרגיש יותר קשר לישראל. והסיבה שהם אומרים את זה היא כי כיהודים תמיד ישנאו אותם, ואם יהיה בלגן, תמיד יהיה מקום ללכת אליו - ישראל. אני אף פעם לא באמת חשתי שזו דרך מועילה לחשוב על אנטישמיות, כי ההרגשה שלי היתה שיהודים במערב - באמריקה או באירופה - לא צריכים לחשוב על הבונקר. הם לא צריכים לחשוב במונחים של 'אנחנו צריכים למצוא מקום להתחבא בו', אלא הם צריכים לאתגר את האנטישמיות היכן שהם גרים.
"מה שמעניין הוא שיהודים באירופה ובאמריקה אובססיביים לאנטישמיות. ואולי אתה צודק, אולי באמת ישראלים עד ממש לאחרונה לא היו כך, מפני שהם לא רצו להאמין, וגם מפני שהם לא חווים זאת בישראל. זה באמת שונה. זה לא עלה על דעתי. אתם גרים במדינה יהודית. אנחנו רואים עלייה באנטישמיות כשישראל יוצאת למלחמה, ורק אז אתם מודעים לגינוי ישראל בכל העולם. אני לא חושב שישראלים מודעים לכך שאנטישמיות היא עניין יומיומי".
"לפני כמה ימים קומיקאי בריטי זרק בחור ישראלי ממופע שלו בלונדון, רק כי לא הריע לדגל פלשתין. בכל קונטקסט אחר זו היתה תמונה של אדם לבן מסלק אדם שחור מהמופע שלו, רגע גזעני. אבל כשישראל במשוואה, איכשהו האדם הזה כבר אינו שחור"
אתה מספר שאירועי אוקטובר עוררו בך צורך להפגין סולידריות עם ישראל שאותה לא חשת לפני כן. אולי הם בעצם גרמו לך להבין שבעוד אתה הפרדת בין יהדותך לבין ישראל - יתר העולם לא עשה את ההפרדה הזו.
"בערך. זה קצת פשטני להגיד, לדעתי. התפיסה שלכם, שלפיה לכל היהודים שגרים נניח בלונדון או בניו יורק יש איזשהו קשר עמוק ורומנטי לישראל - אינה בהכרח נכונה. עבור חלקנו זו מדינה זרה. אני מדבר עם יהודים שאומרים שזו ההומלנד שלהם, ארץ האבות, ואני לא יודע מה זה אומר. מה זו מולדת? מה המשמעות של זה?"
הכוונה היא לקשר רוחני מבוסס היסטוריה.
"כן, אבל המושג 'ארץ אבות' מרמז על כך שזה מקום שאתה רוצה לחיות בו, אבל רוב היהודים שאומרים זאת לא באמת רוצים לגור בישראל - הם רוצים לגור בלונדון ולהגיד שישראל היא ההומלנד שלהם. אבל אני יהודי בריטי. דרך אגב, שיהיה ברור שאני לא אנטי־ציוני. אני גם לא בהכרח ציוני. במשך תקופה ארוכה זה פשוט לא היה עניין. אני מסרב לרעיון שלפיו כל היהודים, במיוחד בעיניים של פרוגרסיבים, צריכים להיות מסווגים במונחים של 'מה הם חושבים על ישראל'.
"עד לאחרונה הקטע שלי היה: אני לא חושב על ישראל יותר מדי, אלא אם כן מישהו מכריח אותי לחשוב על כך, וזה דבר שלפעמים קורה. זאת היתה העמדה שלי בנושא. ואז 7 באוקטובר קרה, וכל זה נזרק הצידה לטובת תגובה רגשית למה שקרה. וכן, זו נקודת קישור רעה אמנם, אבל עדיין נקודת קישור בין ההיסטוריה המשפחתית שלי לבין מה שקרה לאנשים. זה היה פוגרום, נכון? וזה קישר אותי".
כמה הוליווד באמת "יהודית"?
אחד הדברים המדהימים שקרו מאז המלחמה הוא הנוחות שבה אנשים מרשים לעצמם לכתוב דברים די איומים על יהודים ברשת. תחליף את המילה "יהודים" בכל גזע אחר, ולא היו מעיזים להתבטא כך.
"משהו ששמתי לב אליו במיוחד הוא שקודם לכן אנשים היו קצת פחות נכונים לדבר על 'כוח יהודי', או איך שלא תרצה לקרוא לזה, 'כוח ציוני'. הרעיון שיהודים יכולים להשפיע באופן סודי על הגיאו־פוליטיקה, שהם שולטים באמריקה או מה שזה לא יהיה. לפני כן אנשים היו יותר מודעים לכך שמדובר בדימוי אנטישמי ולא היו אומרים זאת בקול רם. אבל עכשיו הם אומרים את זה כל הזמן. זה כאילו ממש בסדר עכשיו להגיד שבבירור הסיבה שאמריקה מממנת את ישראל היא שיהודים מנהלים בסוד את הממשל האמריקני".
בספר אתה כותב על כך שמבחינת השמאל הפרוגרסיבי, אפליה של יהודים לא קיימת. הטיעון שלהם הוא שיהודים נמצאים בעמדות כוח בכלכלה, בהוליווד, בתרבות, בספרות, באוניברסיטאות, בפוליטיקה. מה אתה עונה על כך?
"אני אומר שזה לא נכון. זה משהו שנאמר על יהודים כל הזמן, ואנשים פשוט מאמינים לו. לדוגמה, אנשים בגרמניה בשנות ה־20, לפני מלחמת העולם השנייה, ולא רק נאצים, חשבו שיהודים שלטו בבנקים. אבל המספרים האמיתיים הראו שהיו בערך שני אחוזים של יהודים בתחום הבנקאות בגרמניה אז. ובכל זאת, אנשים האמינו שיש ייצוג עודף של יהודים בענף הבנקאות.
"אם תלך לבדוק כמה סוכנים יהודים יש בהוליווד - תמצא שיש די הרבה, וזה מוביל אנשים להגיד שהשואו ביזנס נשלטים על ידי יהודים. אבל עשיתי גרסה דוקומנטרית לספר, ששודרה בערוץ 4, ונאבקנו למצוא יהודים שיעבדו כבמאים, יעבדו בהפקה, מפני שאין כל כך הרבה".
הם יעלו בפניך את הטיעון שיש המון מפיקים יהודים בענף הקולנוע.
"בהתחלה, לפני זמן רב, חלק מהמהגרים היהודים הלכו להוליווד ובנו את האולפנים, כי הם היו טובים בלספר סיפורים. אבל הם לא סיפרו בעיקר סיפורים יהודיים או שכרו שחקנים או כותבים יהודים. אבל זה לא המקרה עכשיו.
"אף שאנשים חושבים שיהודים נמצאים בכל רחבי השואו ביזנס, אין כל כך הרבה מהם בתעשייה - בכל אופן בבריטניה. ואני מכיר את רובם. היהודיות בהחלט קיימת כשאנחנו נפגשים, אבל לא כל הזמן - אף אחד מאיתנו לא דתי. זה קיים יותר מאז 7 באוקטובר. חלקם, כמו סטיבן פריי, הפכו ליהודים יותר, או לפחות מתלבטים יותר בקשר להיותם יהודים".
בספרו ממשיך באדיל להשוות את האופן שבו פרוגרסיבים חושבים על מיעוטים אחרים לעומת היהודים.
"לדוגמה, גיליתי שהמיעוט האתני עם הכי הרבה מיליונרים בעולם הוא ההודים, לא יהודים", הוא אומר. "אבל הנקודה החשובה היא לא שהם הודים, אלא שאף פרוגרסיבי אף פעם לא יגיד 'ובכן, זה הופך את הגזענות האנטי־הודית לדבר טוב'. אנחנו אכן מיעוט, ואם הצלחנו להשיג כיסים קטנים של הצלחה זה לא אמור לשמש נשק נגדנו כדי להגיד שאנטישמיות לא קיימת".
"התפיסה שלכם, שלפיה לכל היהודים שגרים, נניח, בניו יורק או בלונדון יש איזה קשר עמוק ורומנטי לישראל - אינה בהכרח נכונה. עבור חלקנו זו מדינה זרה. אני מדבר עם יהודים שאומרים שזו ההומלנד שלהם, ואני לא יודע מה המשמעות של זה"
מעניין שעניין הצבע זוכה להתעלמות. לא כל היהודים ממש לבנים.
"זה יותר קשור לקטלוג של יהודים כלבנים או כלא־לבנים בידי לא־יהודים. העובדה היא שבמשך שנים רבות אנשי ימין קיצוני, או נאצים, אמרו 'זה לא משנה מה גוון העור שלך - אם אתה יהודי אתה לא חלק מהגזע הארי'. אז אתה בעצם לא־לבן פשוט מתוקף יהדותך.
"ואז, מהצד השני, הרבה פרוגרסיבים מתארים יהודים כגברים לבנים. מעניין כמה התנגדות יש לרעיון של יהודים כלא־לבנים. לפני כמה ימים בחור ישראלי־בריטי נזרק ממופע קומי בלונדון. קומיקאי בשם פול קארי, שאיני מכיר, הוציא דגל פלשתיני בסוף ההופעה שלו בתיאטרון סוהו וביקש מאנשים בקהל לקום ולהריע לו. רק אותו ישראלי סירב לעשות זאת.
"במקום ללעוג לו, שזה מה שקארי יכול היה לעשות, כי הוא לא מאמין באותן אמונות כמוהו, הוא פשוט אמר לו להסתלק מהמקום. חלק מהקהל התחיל לקלל, והישראלי עזב את ההופעה. בכל הקשר אחר זו היתה תמונה של אדם לבן מסלק אדם שחור מהמופע שלו, וזה היה רגע גזעני. אבל כשאתה שם את ישראל במשוואה, איכשהו האדם הזה כבר אינו שחור".
מחבלי חמאס נראים כמו נערי הפוסטר של הגבריות הרעילה, עוד מונח פופולרי בשנים האחרונות. ובכל זאת, הם מקוטלגים כטובים בסיטואציה הזו.
"בדוקומנטרי שלי הסופר ג'ונתן ספרן פויר אומר שאנשים אוהבים לראות את העולם בצורה מאוד פשטנית כיום - של קורבנות ומקרבנים. משום מה קשה להם לראות את היהודים כקורבנות. ועבור מי שרואה את העולם ככה, זה מאוד קשה לראות קורבנות דוגמת נשות 7 באוקטובר, ולראות שהן לא כבר בצד המקרבן יותר. אתה צריך לעשות אבחון לכל תפיסת העולם שלך כדי להבין את זה".
"משתמשים בישראל כתירוץ"
לצד היותו יהודי גאה (מהסוג שמתאר את עצמו בביו שלו בטוויטר כ"Jew", במין ריקליימינג התרסתי של המונח, שבעיני רבים נחשב למילת גנאי), באדיל מטפח כבר שנים אובססיה בריאה אחרת. היותו אוהד כדורגל מושבע הביאה אותו ואת סקינר לכתוב ב־1996 את "Three Lions" (או "Football's coming home" כפי שרבים מכירים אותו) - המנון כדורגל בריטי ושיר שנשלף אחת לארבע שנים בזמן המונדיאל, בכל ניצחון של הנבחרת האנגלית במהלך הטורניר. הפופולריות והרלוונטיות של השיר, כמעט שלושה עשורים מאוחר יותר, מפתיעות גם אותו לפעמים, במיוחד לנוכח התגובות שקיבל השיר כשיצא.
זה בטח מאוד מספק להצליח לכתוב המנון.
"אם אתה כותב משהו אתה מקווה שהוא יתפוס, ושום דבר שאי־פעם עשיתי לא הצליח ממש כמו 'ת'רי ליונס'. כשפרנק סקינר ואני כתבנו את המילים חשבנו על החוויה האמיתית של להיות אוהד כדורגל, במיוחד באנגליה. התחושה היא לא של 'אנחנו הולכים לנצח', שזה מה ששירים אחרים הצהירו, אלא שאנחנו כנראה נפסיד. זה הרעיון שעומד בבסיסו של השיר. 'אנחנו כנראה נפסיד, אבל אנחנו ממש מקווים שבדרך קסם זאת תהיה הפעם האחת שאנחנו מנצחים בה'.
"ומה שקרה זה שבמשחק אחד מול סקוטלנד, ביורו 96', אנגליה ניצחה, ובזמן שהקבוצות ירדו מהמגרש הדי.ג'יי באצטדיון השמיע את השיר - וכל הקהל הצטרף. עד אז לא ידענו שאהבו את השיר הזה. זה היה רגע קסום כזה, שכל וומבלי שר אותו, פרט כמובן לסקוטים. כולם ידעו את כל המילים ושרו אותן כאילו הן דבר קיים, חלק מהזהות של האוהד הבריטי".
"'Three Lions' קיבל ביקורות די רעות. אבל למי אכפת מביקורות? אנשים יודעים היום שזה השיר הכי מפורסם, שהכי מזוהה עם נבחרת אנגליה בכל הזמנים, ואני חושב שהוא יהיה כזה לנצח. כשהוא יצא, ב־1996, התחושה הכללית היתה שהוא לא מגניב"
המבקרים לא ממש אהבו אותו כשיצא.
"לא, והם עדיין לא אוהבים אותו. הוא קיבל ביקורות די רעות. אבל למי אכפת מביקורות, אתה יודע? אנשים יודעים היום שזה השיר הכי מפורסם, שהכי מזוהה עם הנבחרת האנגלית בכל הזמנים, ואני חושב שהוא יהיה כזה לנצח. כשהוא יצא, התחושה באופן כללי היתה שהוא לא מגניב. צריך לזכור שזה נכתב ב־1996, בזמן 'קול בריטניה' (תקופת פריחה של תרבות הממלכה המאוחדת, שהביאה להתעניינות בה מכל העולם ולפטריוטיזם מצד אזרחיה; ע"פ). כולם קיוו אולי שהוא ייכתב בידי 'אואזיס' או משהו, אבל הם טעו".
במשך כמה עשורים אחרי השואה גם ישראל זכתה לעדנה. הדבר המגניב היה לאהוב אותנו.
"כשהייתי בקבוצת נוער ציונית־סוציאליסטית בשם 'הבונים', הם רצו לגרום לאנשים ללכת לקיבוץ ולעשות עלייה, דבר שאף פעם לא עשיתי. אבל בשנות ה־70 הקיבוץ היה בהחלט דבר פרוגרסיבי, והמון אנשי שמאל שאפו לסגנון החיים הקיבוצי. אני חושב שזה השתנה מהמון סיבות. חלקן קשורות למה שקרה במזרח התיכון.
"חלק קשור לכך שאחרי השואה היתה תחושת אשמה קולקטיבית בעולם, בטח באירופה, לגבי מה שקרה ליהודים. זה היה חלון קטן, שבו בפעם הראשונה בהיסטוריה היתה סימפתיה ליהודים. ואז אנשים חשבו שהאנטישמיות נגמרה, 'דבר שקרה בזמן מלחמת העולם השנייה, וכבר לא מעניין'. מובן שזה לא נכון.
"אנשים משתמשים כיום בישראל כתירוץ. בשבוע שעבר פסל של איימי וויינהאוס בלונדון, שבו היא עונדת שרשרת מגן דוד, כוסה בסטיקר של הדגל הפלשתיני. אנשים כל כך טיפשים, עד שכשהם רואים מגן דוד - הם אוטומטית חושבים שזה קשור לישראל ולפלשתינים. לא, הפסל הזה קשור לעובדה שהיא היתה יהודייה וגרה בשכונת קמדן. והיא נמצאת רחוק מאוד מתל אביב או מעזה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו