"בכיתי רק כשהרגשתי שאכזבנו משפחות שחיכו לתשובה סופית"

תוך כדי הראיון שלנו הגיע לנייד של סגן נ' סרטון. הספיקה הצצה קצרה כדי לראות שמדובר בעודהתעללות רגשית של חמאס. בסרטון דיברו נועה ארגמני, איתי סבירסקי ויוסי שרעבי, שנחטפו ב־7 באוקטובר. מאוחר יותר התברר שסבירסקי ושרעבי נרצחו בעזה, על פי הודעת קיבוץ בארי.

הטלפון עבר בין הבנות שישבו בחדר, עד שרס"ל ר' סיננה בכעס: "משחקים במוחן של משפחות החטופים. הסרטונים האלה הם לוחמה פסיכולוגית וניסיון להעביר מסר לממשלה, אבל תפקידנו להוציא מהם עוד קצת חומר לסיפור המסגרת, להבין מתי הסרטון צולם והיכן, וכמה שיותר מידע לתמונה המלאה. היה המקרה של חנה קציר, שחמאס פרסם שהיא מתה, ואנחנו אמרנו 'לא, היא בחיים'".

ארבעתן נשים צעירות, באמצע שנות ה־20 לחייהן, אבל תהיו בטוחים שהן השפיץ של השפיץ. כולן נשות מודיעין במערך המבצעים המיוחדים, ובשירות הסדיר התעסקו במחקר. במה? זה מסווג. לכן גם זהותן ותמונתן אסורות לפרסום. כולן כבר יצאו לאזרחות, אבל כשפרצה המלחמה נקראו לדגל לתפקיד שכלל לא הכירו. הן אלה שצריכות להצמיד סטטוס לכל נעדר ולקבוע אם הוא חי, מת או חטוף.

"כשגויסנו למילואים ציפינו שנעשה את מה שעשינו בשירות הסדיר", מספרת רס"ל ח', "רק שמהר מאוד הבנו כי מדובר בשבויים ובנעדרים. לא ידענו מה התפקיד, הוא התעצב ונבנה תוך כדי, כי מדובר באירוע שהמדינה טרם פגשה".

מייד אחרי פרוץ המלחמה, כשהבלגן היה בעיצומו, הרשימות דיברו על כ־3,000 איש שגורלם מעורפל. הרמטכ"ל הרצי הלוי הטיל על האלוף (מיל') ניצן אלון להיות מפקד המאמץ המודיעיני של תחום השבויים והנעדרים, ואלון היה צריך לארגן סביבו צוות שיפעל מהר וביעילות.

רשימות של מנותקי קשר

רס"ל ר' (26) היתה אחרי חודש של עבודות חקלאיות ברמת הגולן והתכוננה לפתיחת שנת הלימודים באוניברסיטת בן־גוריון. רס"ל ח' (26) נערכה ללימודי מדעי המחשב ומדעי המוח ועל הדרך ניגשה לראיונות עבודה. סרן ס' (25) היתה בטיול באיטליה, רגע לפני ההמראה ללימודים בארה"ב באוניברסיטת קולומביה היוקרתית. ואילו סגן נ' (24) היתה עם משפחתה בארה"ב, בטיול אחרי שחרור, ועם נחיתתה היתה מתוכננת להתחיל לימודי רפואה.

"המלחמה תפסה אותי בלוס אנג'לס", סגן נ' מספרת. "התקשרו בבוקר ואמרו 'בואי למילואים'. אמרתי 'סבבה, אבל כל הטיסות לארץ התבטלו'. חיפשנו את הטיסה הראשונה, וכמה שעות אחרי שהגעתי כבר הייתי בבסיס". סרן ר' הגיעה לישראל אחרי שלוש טיסות. מאחר שעשתה שירות סדיר כמתנדבת, סירבו לגייסה למילואים. היא אמרה להם: "קודם תגייסו, אחרי זה נסתדר".

רס"ל ח': "ברגע שהחל התמרון הקרקעי הגיעו המון חומרים פיזיים שנאספו מהרצועה, וגם המחבלים עצמם. עברנו על כל מה שהגיע. זה היה ממש כמו למצוא מחט בערימה של שחת. יכול להיות שחטוף מסוים אומת לפני שבועיים, אבל רק עכשיו הבנו שהוא מת"

במטה שהקים האלוף אלון היה צריך להתמודד בימים הראשונים עם ערימת שמות של מנותקי קשר. "היה כאוס", נזכרת רס"ל ר'. "היו המון נעדרים, חלקם בחיים, אבל לא הצליחו להשיגם. היה צריך לוודא שהם איתנו ולמחוק מהרשימה. היו מקרים של נרצחים שלקח זמן לזהות, והדגש היה על חטופים - להבין מי נמצא בעזה ולתת לו כותרת כזו".

בהתחלה קיבלו רשימת שמות של נעדרים, ובתוך כמה שעות התבקשו לחזור עם ממצאים לגביהם. מדי יום נערכו ישיבות עדכון - וחזרה לשולחן העבודה. זה התחיל בשיחות טלפון לחברי קיבוץ ובמידע שזרם מכל עבר, העיקר לתת מענה ראשוני. "רצינו לייצר סדר בשאלה 'מת־חי־חטוף'", מספרת רס"ל ר', "ולעבור מייד לשם הבא. מאוד טכני".

רק כשהתחילו להתברר ממדי האסון הוחלט לשנות את סדרי העבודה. הבנות חולקו לקיבוצים. אם מניר עוז נחטפו ב־7 באוקטובר 76 אנשים - סרן ס' ורס"ל ר' היו צריכות לבנות בעזרת צוותיהן תיק לגבי כל אחד מהם: איך נחטף, מתי, על ידי מי, ואם הוא בחיים. הן נעזרו בכל אמצעי - ממצלמות המחבלים שתיעדו את הזוועות ועד שרידי הגופות שנאספו על ידי אנשי זק"א.

"היה לנו קושי בקיבוץ, כי בניר עוז לא היתה לחימה מול המחבלים, חוץ מכיתת הכוננות", מספרת רס"ל ר'. "לא נשארו דברים מאחור כי המחבלים עזבו עוד לפני הגעת כוחות הביטחון. אז נעזרנו באמצעים אחרים: עדויות חברים, התכתבויות ווטסאפ בקבוצות הקיבוץ. כל כלי עזר ללמוד את הסיפור".

כל הארבע הבינו שחלק מרכזי מתפקידן יהיה לעבור על סרטוני הזוועה שצילמו המחבלים, כדי לקבל קצה חוט לגבי חלק מהנעדרים. הן נשאלו אם יוכלו לעמוד במשימה מבחינה נפשית, וגם כשהסכימו הובהר להן שבכל שלב יוכלו לעזוב, או להיעזר בקציני בריאות הנפש שיעמדו לרשותן.

"לפני כן לא ראיתי גופה", מודה רס"ל ח', שהופקדה על אירועי קיבוץ כפר עזה. "הייתי האדם הכי פחדן בעולם. לא ראיתי סרטים שיש בהם קרב יריות, אבל הבנתי שמדובר במשימה. אתה עושה את הדבר הכי חשוב בעולם ויודע שיש משפחה שמחכה לתשובה. בהתחלה זה היה מורכב, אבל ניתקנו את הרגש וניסינו להסתכל על זה כמו שאנחנו מסתכלות על כל מידע אחר. אחת הסיבות שהתמודדתי היתה שאני עדיין לא מצליחה לתפוס שזה אמיתי, או להאמין שדבר כה נורא קרה".

רס"ל ר': "אתה לא רואה את הסרטונים כדי לראות, כי מדובר בדברים קשים לעיכול. אתה רואה כי צריך לזהות בן אדם מסוים. הרגשתי לפעמים צורך לצפות, כי זה מקרה שאני עובדת עליו, חלק מהסיפור של מה קרה לחטוף, ויש יתרון במראה עיניים. אז נכון שיש שם זוועות איומות, אבל יש גם מחבלים ברקע ואתה יכול לזהות פנים, לקבל עוד מידע על החטיפה".

זה לא מחלחל לעומק הנפש?

סגן נ': "הרבה פעמים התחושה היא שאני 'בתפקיד', והרגשתי שעבור חלק מאיתנו זו מעין מעטפת הגנה. אתה שם ותחתור הכי עמוק, ואתה שוכח את עצמך במובן הטוב, כי בסוף זה מה שצריך לעשות. בינינו נוצרה מעין אמירה 'זר לא יבין זאת', ועדיין אנחנו מרגישות את הדיסוננס המטורף בין 'עכשיו אני בתפקיד' לבין 'אני גם בן אדם' ויש רגעים של התפרקות ובכי".

קרה לך?

"עבדנו ברצף, לא לקחנו הפסקות, ובשבוע השני עברתי על חומר שהיה קשה לי לצפות בו. זו היתה הפעם הראשונה שאמרתי 'אני חייבת אוויר'. יצאתי מהחפ"ק והלכתי לנשום לכמה דקות. זה היה מאוד אישי".

רס"ל ר': "הסרטון שאולי היה הכי קשה לצפייה הוא דווקא אחד שהרוע לא מאוד בלט בו, פשוט היתה שם הבעת פנים מפוחדת וחסרת אונים של אישה מבוגרת וזה צולם במקום הכי תמים ויפה. הדיסוננס בין המקום להבעה תפס אותי יותר מזוועות הרבה יותר קשות למראה".

כמה שבועות אחרי פרוץ המלחמה הן יצאו לחקור את השטח. "היינו כל כך ג'ובניקיות שבדרך ראינו שיגורים מעזה ונשכבנו על הקרקע. לוחמים רצו אלינו, כי חשבו שמדובר בחדירה. צעקנו: 'אתם לא רואים את השיגורים?'. הם צחקו ואמרו שאלה שיגורים למרכז"

הן עברו על הסרטונים עשרות פעמים כדי להבין מה קרה ומכל זווית, כי בסוף התמונה חייבת להיות מושלמת כדי ליצור קביעה חד־משמעית. "היה סרטון שלא ידענו לזהות מי החטוף שמופיע בו", מספרת רס"ל ר'. "ידענו לזהות את המרחב - קיבוץ ניר עוז, ואת האיש ראו בקטנה. שמנו את החומר בצד ואמרתי שנחזור אליו כשיגיע מידע נוסף. בסוף אחד החוקרים בצוות העלה חשד שמדובר בחטוף מסוים. ברגע שניתחנו את הסרטון והבנו באיזו שעה צולם וידענו להצליב את השעה לעומת שעות שבהן נחטפו החברים האחרים, צברנו מספיק ידע כדי לבצע אלימינציה 'זה לא, ההוא לא, אז זה בוודאות הוא'".

הסיפור של אמילי הנד

סגן נ', שהופקדה על האירועים בקיבוץ בארי, זוכרת את הסיפור המרגש שלאמילי הנד, בת ה־9, שבמשך ימים ארוכים חשבו כי נרצחה ואביה תומאס אפילו אמר: "נשמתי לרווחה כשגיליתי שהבת שלי מתה, זה עדיף על חטיפה".

"ניסינו לא להתעמק בשאלה איזו בשורה כל משפחה רוצה לקבל, אבל שם זו היתה הפעם הראשונה שממש התפרקתי כשהבנו שאמילי חטופה וצריך לבשר לאביה", אומרת סגן נ'. "זה היום הראשון שאני זוכרת את עצמי בוכה. באותו מקרה היינו צריכים לעבוד בשני צירים במקביל כדי להוכיח שהיא חטופה ולא מתה, וגופתה גם לא נשארה בארץ. כשהיא חזרה בכיתי מהתרגשות".

רק שבקיבוץ בארי היו לא מעט טרגדיות. כמו הימים הארוכים שעברו עד שזיהו את שרידיה של ליאל חצרוני בת ה־12, שמשפחתה החליטה לקבור את ארונה עוד בטרם אומת מותה. זה קרה בביתה של פסי כהן, שם הוחזקו 14 בני ערובה, מקום שהוחרב כליל.

"בעיקר הרגשנו סגירת מעגל עבור המשפחות, עברנו שם אחרי שם כדי להבין מה קרה באותו בית", סגן נ' מספרת. "יצא לי לדבר עם מי שניצל ולהעמיק כמה שיותר כדי להביא אמירה סופית למשפחות. אני משוכנעת שאם לא היתה מתבצעת עבודה יסודית, לא היינו מצליחים לקבוע מה קרה. זה היה כמעט בגדר נס להביא מידע מדויק מחורבן שכזה ולהוכיח שמישהו לא בין החיים, עבודה מאומצת של אנשי המודיעין והסריקות. בין היתר תפקידנו (במקרה של ליאל, א"ל) היה לפסול לחלוטין אפשרות של חטיפה, בין שהיא חיה ובין שהיא מתה, וברגע שאתה מצליח לפסול אתה אומר 'היא שם, רק צריך למצוא'".

ככל שעברו הימים כך הן הלכו והתמקצעו, בתוך פחות מארבעה חודשי עבודה. הן כיוונו אנשי שב"כ באשר לשאלות שיש לשאול מחבלים שנשבו. ולא פעם, כשהופיעו ידיעות על חטופים שנרצחו ב־7 באוקטובר, אבל גופתם מוחזקת ברצועה, זה קרה בין היתר הודות לעבודתן המאומצת.

"ברגע שהחל התמרון הקרקעי הגיעו המון חומרים פיזיים שנאספו מהרצועה", מספרת רס"ל ח', "וגם המחבלים עצמם. עברנו על כל מה שהגיע. זה היה ממש כמו למצוא מחט בערימה של שחת. יכול להיות שחטוף מסוים אומת לפני שבועיים, אבל רק עכשיו הבנו שהוא מת".

זו תחושה קשה לגלות שחטוף נרצח?

"מהרגע שאתה מבין שהבן אדם כנראה מת ועד שאתה מצליח להוכיח זאת בצורה ודאית - אתה מרגיש את הצורך שהסיפור ייצא כמה שיותר מהר. וכשאתה מספק את המידע שמאפשר לקבוע, יש תחושת הקלה שכעת גם המשפחה יודעת ולא רק אתה".

סגן נ': "מצד אחד מרגישים הקלה ותחושה שהצלחנו במשימה, אבל אני הרגשתי בסוף כל הכרזה על מוות איזה אבל אישי, בטח כשאתה כבר מכיר את החטוף. כשאנחנו יודעים בוודאות שמישהו מת וכשהכריזו על כך, אנחנו משנים את הסטטוס במחשב. אמנם לא עורכים טקס, אבל זה מעמד של נתינת כבוד למנוח: הצוות שעסק בתיק נאסף והסטטוס מוחלף".

בסיור שערכו בקיבוץ הן תחקרו חיילים על מה שראו בימיה הראשונים של המלחמה. "לא האמנתי שיהיה כזה ערך מוסף לסיור", אומרת סרן ס'. "הלוחמים הלכו איתנו בשבילים, נכנסו לבתים, נזכרו בדברים, הראו תמונות שצילמו, וזה עזר לנו לסגור מעגלים"

קביעת מותו של חטוף נעשית על ידי ועדת מומחים של משרד הבריאות, המכון לרפואה משפטית ואישור של הרב הראשי לישראל. "אנחנו לא מוסמכות לקבוע, אלא אוספות את המידע שיכול להעיד כי מדובר במוות", אומרת רס"ל ח'. "יש מקרים שמאושרים בוועדה וכאלה שלא. היו גם מקרים שבהם היינו צריכות להתמודד עם דברים מאוד קשים. היינו צריכות לצלול ולהעמיק למידע ויזואלי שלא ראינו לפני ולמצבים שלא ידענו שגופה יכולה להגיע אליהם".

רס"ל ר': "יש מקרים שאתה מבין כי הבן אדם כנראה מת, אבל לא תעלה אותו לדיון בוועדה אם יש לך ספק קטן. תגיע להכרזה על מוות רק אחרי שהפכת את העולם ובדקת את כל הכיוונים ועשית בדיקות אקסטרה, כי אסור לטעות. עדיף לטעות ולהגיד שמישהו חטוף ובסוף הוא יהיה מת מאשר להגיד שהוא מת ובסוף הוא חי".

הן מעולם לא התעסקו בחקירות פליליות. רוב שירותן הצבאי היה במשרד, מול נתוני מודיעין, וכעת הן נדרשות לפענח מקרים לא קלים. סרן ס' ורס"ל ר', שהופקדו על אירועי קיבוץ ניר עוז, שמו לב במהלך העבודה שמשהו לא מסתדר להן. הלוחמים שסרקו את הקיבוץ בתחילת המלחמה סימנו שמצאו גופות במקומות שמהם הן שיערו שנחטפו אנשים חיים.

השתיים לקחו מאבטח, וכמה שבועות אחרי פרוץ המלחמה יצאו לקיבוץ לחקור בעצמן את השטח. "היינו כל כך ג'ובניקיות שבדרך, בכביש 232, ראינו שיגורים מעזה ופשוט יצאנו מהרכב ונשכבנו על הקרקע", סרן ס' מספרת. "כמה לוחמים רצו אלינו, כי חשבו שמדובר בחדירת מחבלים, ואנחנו צועקות להם: 'אתם לא רואים את השיגורים?', אז הם צחקו ואמרו שאלה שיגורים למרכז".

בקיבוץ הן סיירו עם חיילי האוגדה ותחקרו אותם על מה שראו בימיה הראשונים של המלחמה. "לא האמנתי שיהיה כזה ערך מוסף לסיור", אומרת סרן ס'. "הלוחמים הלכו איתנו בשבילים, נכנסו לבתים, נזכרו בדברים, הראו תמונות שצילמו - וזה עזר לנו לסגור מעגלים".

רס"ל ר': "ניצלנו את ההזדמנות והלכנו לבתים של חבר'ה שאנחנו חוקרים. הייתי 50 דקות בבית מסוים, מנסה לנתח את זירת הקרב שהיתה, האם הירי מהחלון הגיע מבפנים או מבחוץ והאם נשארו סימני דם. אספנו דגימות ביחד עם אנשים שהוכשרו לכך כדי להצליב מידעים. הרגשתי שאני בפרק של CSI".

וכך מה שהתחיל בכאוס הוא כיום תיק מסודר על כל חטוף: מראה חיצוני, הרגלים בחיים שעשויים לזהותו, סיפור החטיפה, מי היה מעורב בה, מתי ניתק קשר, עם מי הוא דיבר בפעם האחרונה, וכמובן כל הסרטונים שקשורים למקרה.

ולפתע - אנשים בשר ודם

ב־24 בנובמבר חלק מהתיקיות במחשב הפכו לאנשים בשר ודם כשראשוני החטופים חזרו לארץ: היו אלה 12 מחטופי ניר עוז, למחרת אנשי בארי ואחריהם חלק מחטופי כפר עזה.

"מצד אחד זה היה מדהים, מצד שני זה לווה בפירוק משפחות. אתה יודע שהאישה חוזרת והולכים לבשר לה שבעלה נרצח", מספרת סרן ס'. "ביום הראשון אני ורס"ל ר' ממש רצינו לנסוע לבית החולים ולחבק את החוזרים, אבל אמרנו שהם לא מכירים אותנו. לא יהיה להם מושג מי קופץ עליהם, ושאתה חודשיים עובד ורק מחכה שישובו".

רס"ל ח': "זו היתה הרגשה מוזרה. אנשים שהם דמויות במחשב, שאנחנו יודעים עליהם הכל, פתאום יוצאים מהאוטובוס והם אמיתיים. כל פעם כשאני רואה את אגם גולדשטיין־אלמוג מתראיינת - מבחינתי היא שלי. אני מכירה אותה הכי טוב, והיא לא יודעת על קיומי. זה הזוי".

עבור סגן נ' חזרתה של ירדן רומן־גת היתה מרגשת במיוחד. במהלך תקופת השבי נפגשה הקצינה עם אלון, בעלה של ירדן, שביקש לספר על מה שקרה ב־7 באוקטובר. "תוך כדי שיחה, גפן בת ה־3 הגיעה, ילדה מהממת. שמעתי מאלון שהוא אומר לה שאמא הלכה לאיבוד ומחפשים אותה, ואתה לא יכול להתעלם. כמה שאתה מרגיש שיש לך מוטיבציה אינסופית, אז עכשיו עוד יותר. מבחינתי לא היה סיכוי שהילדה לא תקבל את אמא שלה, וכשירדן חזרה היו אצלי נהרות של דמעות. לא יצא לי לפגוש אותן, ויש לי חלום לפגוש חלק מהמשוחררים, אבל יש גם משהו נכון בלהיות הכי מעורבים ומצד שני לעשות את העבודה בנפרד".

רס"ל ר: "החיבור הרגשי הוא בלתי נמנע. הרבה פעמים אני שואלת אם החיבור תורם או פוגע בעבודה שלי. בסוף המשימה היא לחקור, וכדי שאעזור להם אני צריכה להיות הכי טובה. אם החיבור נותן מוטיבציה וכוח - הוא טוב, אבל אם הוא פוגע - צריך למצוא את האיזון".

סרן ס': "פיתחתי קשר טוב עם אחיו של אחד החטופים, ובאיזשהו שלב הוא רצה לדעת מה המודיעין על אחיו ולא יכולתי לפרט. אז היה רגע שהתקשרתי אליו ופרצתי בבכי שאני מצטערת שאני לא יכולה לספר. זה קורע לב לדעת שהוא רוצה לעשות הכל בשביל אחיו ואתה מונע ממנו לדעת יותר. המצבים היחידים שבהם בכיתי היו כשהרגשתי שאכזבנו משפחות שחיכו לתשובה סופית, ולא הצלחנו לתת להן מספיק. אתה רואה חומר מודיעיני מול העיניים ולא יכול להגיד במאת האחוזים שמדובר בחטוף הספציפי. זו התחושה הכי מתסכלת, כי יש משפחה שמחכה לתשובה".

עבור סגן נ' חזרתה של ירדן רומן־גת היתה מרגשת במיוחד. בתקופת השבי היא נפגשה עם אלון, בעלה של ירדן. "תוך כדי שיחה הגיעה בתם, גפן בת ה־3. אלון אמר לה שאמא הלכה לאיבוד ומחפשים אותה. כשירדן חזרה, היו אצלי נהרות של דמעות"

סרן ס' דווקא נפגשה עם כמה חטופים. היא הגיעה לשבעה על מותו של רונן אנגל ז"ל, שנפל בקרב כשהגן על משפחתו וגופתו נחטפה, ופגשה שם את משפחתו וגם את יוכבד ליפשיץ, שחזרה מעזה. "סיפרנו להם בגדול מה עשינו, אבל הם לא ידעו לאיזה דקויות נכנסנו במהלך העבודה. זוכרת שהיתה שיחה על קעקועים ואיפה היו לו קעקועים ואנחנו שתקנו, אבל ידענו בדיוק איפה הם. אתה לא רוצה שירגישו נבוכים שאתה מכיר אותם כל כך טוב, ואילו הם בכלל לא מכירים אותך".

שאלתי איפה הן בדיונים האם להמשיך במלחמה עד הכרעת חמאס, או להחזיר את החטופים בעדיפות ראשונה. "מזל שאנחנו לא צריכות להכריע", מודה רס"ל ר'. "אני מרגישה שחוויית המלחמה שלי היא חטופים - וזהו. אין לי מושג מה קורה בלחימה. אתמול ישבתי עם חבר, שנמצא במילואים, והשפה שלנו לגמרי שונה. שנינו מתעסקים במלחמה, אבל בנושאים שונים".

אבל את יכולה להבין מה זה להיות בשבי יותר מ־100 ימים.

"אני יכולה להבין כמה זה בלתי נתפס".

"הרגשה נוראית להתנתק"

סרן ס' חזרה בסוף החודש לארה"ב להתחיל את לימודיה באוניברסיטת קולומביה. היא רצתה להישאר, אבל האוניברסיטה לחצה. "זו הרגשה נוראית להתנתק", היא מודה. "התחושה כעת היא סוג של אשמה, אתה כבר לא שם ויש איתותים מוזרים. נגיד, אני הולכת ברחוב, רואה חפצים, וחושבת 'אולי הם של אחד החטופים' - ואז קולטת שאני בארה"ב".

איך היה לפתוח את הלימודים? האוניברסיטאות בארה"ב לא ממש בעדנו.

"מרגישים את הניתוק והניכור. היה לנו שיעור על תורת הגזע, ואחד הסטודנטים אמר שישמח לשמוע את דעתו של הפרופסור על תורת הגזע בהקשר למלחמה בעזה. גל חום עבר לי בגוף, הדופק עלה, והפרופסור הגיב בצורה טובה ואמר שאין שום קשר. ביום שהגעתי שאלו את הסטודנטים מהיכן הם מגיעים ופחדתי לספר. שתקתי. הדיקנית שאלה אותי בסיום מאיפה אני, אז עניתי 'מישראל'. היא אמרה שתמיד ארגיש בטוחה באוניברסיטה, וזה היה די מרגש".

סגן נ': "בסוף כל הכרזה על מוות, הרגשתי אבל אישי. כשאנחנו יודעים בוודאות שמישהו מת, אנחנו משנים את הסטטוס במחשב. לא עורכים טקס, אבל זה מעמד של נתינת כבוד למנוח: הצוות שעסק בתיק נאסף והסטטוס מוחלף"

השאר עדיין על מדים, עוברות מדי יום על פרטים חדשים, חוזרות לסרטונים ישנים, מנסות להשלים עוד פיסה בפאזל. "תמיד עניין אותי לעסוק במודיעין, ועוד יותר כשהמטרה בקצה היא אנשים", אומרת רס"ל ח'. "אני אמנם מתחילה עבודה חדשה במיקרוסופט, אבל יודעת שאנשים יסתדרו גם עם מערכת ההפעלה הנוכחית והעולם לא יקרוס אם לא תהיה אחת חדשה. העולם הזה מאוד קורץ לי".

רס"ל ר': "יצא לנו לעבוד קצת עם המשטרה, עם חוקרים שהמקצוע שלהם די דומה אבל גם שונה, כי בסוף יש כאן גם את העולם שממנו אנחנו באות - המחקר המודיעיני, ומשהו בשילוב מייצר תפקיד חדש. אני לא יודעת אם ארצה להתעסק בו בעתיד, אבל אני מרגישה שהשירות כאן נתן לי כלים לכל תפקיד שאעשה - ניהול משימות, דינמיות, יצירתיות, להגדיר את עצמך מחדש ולשנות תוך כדי תנועה".

גם סגן נ', שהחלה לימודי רפואה, יודעת שהחודשים האחרונים שינו אצלה משהו בתפיסה. "היה שלב שהעבודה כאן ממש אתגרה אותי, כי עסקנו המון במוות וזה משנה את הפרספקטיבה מאחר שאף פעם לא פגשתי אותו כל כך אינטנסיבי ואלים. אצלי זה דווקא חידד את ההבנה שאני רוצה לעשות משהו טוב. זה אמנם נשמע גדול, אבל ראינו כל כך הרבה רע, שאני חייבת לאזן".