מול המצלמות של "הכוכב הבא", המתמודדת אור כהן מלאת שמחת חיים ואנרגיה חיובית, אבל מתברר שב־20 שנות חיים היא חוותה לא מעט מהרוע ומהבעיות שיש לדור ה־Z להציע.
"לא משנה מה עברתי, קשה ככל שיהיה, אני לא קורבן ואני לא מסתכלת על עצמי ככזאת, ומעולם לא רציתי שיתייחסו אלי ככה", היא מבקשת להדגיש, "גם בימים הכי קשים שלי העדפתי לבכות לבד בחדר בלי שיראו".
הכוכבת הבאה: אור כהן פותחת את הלב // כתבת: אורטל כהן, צילום: משה בן שמחון
כהן, 20, נולדה וגדלה בפתח תקווה. "היתה תקופה שלא היו לי חברים בכלל. בכיתה ד' הייתי חלק מחבורת בנות מקובלת. ילדים הם בריונים, וגם אנחנו בעצמנו התנהגנו בבריונות", היא נזכרת. "עד היום אני לא יודעת מה הסיבה, אבל יום אחד הוציאו אותי מהחבורה, פתחו קבוצת ווטסאפ בשם 'שונאים את אור כהן', וכולן לא דיברו איתי".
אז ביום אחד מצאת את עצמך בלי חברות?
"חוץ מאחת שההורים שלה לא הרשו לה לא לדבר איתי. היא היתה באה אלי ואומרת לי: 'אסור לי לדבר איתך, אבל אין לי ברירה'. ואז מדברת איתי כמה דקות והולכת".
איך גילית על קבוצת הווטסאפ?
"ההורים שלי גילו את זה ונסעו להורים של מי שפתחה את הקבוצה. הם טיפלו בזה מול ההורים שלה, כי הם הרגישו שזה קיצוני מדי. הם לא סיפרו לי כלום בזמן אמת. רק אחרי חודש אמא שלי סיפרה לי על זה".
איך הגבת?
"אמרתי לה: 'די, מה את אומרת?' בקלילות. לא רציתי לעשות עניין כדי לא להכאיב לה, אבל בפנים זו היתה ממש דקירה בלב".
איך נערה שחווה דבר כזה מצליחה לא להתפרק ומעדיפה לחשוב על לא להכאיב לאמא שלה?
"הייתי ילדה חיובית. לקחתי את זה בקלות, או לפחות ניסיתי, אבל היו גם ימים קשים. הייתי איתן בחוג והן היו יחד סביב שולחן שאני לא הייתי חלק ממנו. הייתי חוזרת הביתה בוכה. ועדיין - משתדלת לא מול ההורים. הייתי בוכה בשקט לעצמי. הכחשתי את הנושא, אבל ידעתי שאני צריכה להסתדר. וזה מה שעשיתי".
את מתארת סיטואציות מאוד קשות והתמודדות מאוד בוגרת.
"אם הייתי מסתכלת על עצמי מהצד היום, הלב שלי היה נשבר. הייתי נותנת לעצמי חיבוק חזק ולא מפסיקה לבכות, אבל בזמן אמת אף פעם לא התמסכנתי ולא הייתי קורבן. גם עכשיו אין לי בעיה לשתף בסיפורים האלה. אבל לא הייתי אומללה. יותר מזה, אחרי כל מה שהן עשו לי, ניסיתי לחזור להיות חברה שלהן, מלקקת להן ולא מוותרת. הן היו דוחות אותי, ואני הייתי ממשיכה. רציתי להיות חברה שלהן עד שהגיע השלב שכבר לא".
מתי זה קרה?
"בשלב מסוים הנושא הגיע להתערבות המנהלת והיועצת. הן הכניסו אותי ואת מלכת השכבה לשיחה, ויצאנו ממנה יד ביד. זה בעצם היה האישור לכולם לחזור לדבר איתי. פתאום הן חזרו להיות חברות שלי, ורצו לעשות לי צמות. בכיתה ו' כבר התרחקתי. היתה לי חברה מהממת, שאני לא אשכח, ובעיקר חיכיתי לעבור לחטיבה כדי להכיר חברים חדשים ולהתנתק".
והצלחת?
"היו כל מיני ניסיונות מצידן לשמור על קשר. עד שבשלב מסוים כתבתי להן, 'תודה על הכל, אבל זה לא עובד'".
מתי בפעם האחרונה פגשת אותן?
"היינו במסיבה, והן אמרו לי שלום והתנצלו. נתתי להן נשיקה ואמרתי להן שהכל טוב. התרגשתי מאוד מהרגע הזה. זו היתה סגירת מעגל הכי מרגשת שיש. סך הכל הן היו ילדות חמודות והיינו קטנות, וזה מאחוריי. אני לא שומרת טינה".
משבר - גם עם הבנים
אבל אז, כשנדמה היה שהסיפור הזה מאחוריה, החל משבר אחר, חמור יותר, מצד הבנים, שהיו לו השלכות עד העת האחרונה. "עברתי לחטיבה אחרת בפתח תקווה בהרגשה טובה, והיו לי חברות", היא נזכרת. "אבל קרו דברים אחרים".
מה קרה שם?
"כל האווירה בפתח תקווה היתה מאוד מינית ומתירנית, ברמה שזה אפילו היה מטריד. היתה שנה שלמה שחבורת בנים הטרידה אותי מינית באופן קבוע. היו סיטואציות לא נעימות תקופה ארוכה, והיו אפילו שבועות שחשבתי שזה לגיטימי, כי לא הכרתי משהו אחר, עד שהיה מקרה אחד שאמרתי די".
מה קרה שם?
"אני לא רוצה לפרט. זה לא היה אונס או משהו כזה. זה כן היה מקרה קיצוני, הקש ששבר את גב הגמל. בגלל החיצוניות שלי, הבנים ראו בי משהו מיני ומאוד הרשו לעצמם כל מיני דברים. אבל זה נראה לי תקין, כי זה היה הלך הרוח. אלו היו השפלות מבזות מאוד, ואחת ספציפית שהשפיעה עלי שנים קדימה".
באיזה שלב הבנת שזה בעצם לא היה בסדר?
"רק אחרי שעזבנו את פתח תקווה".
עברת חוויות מאוד קשות בגיל מאוד צעיר, איך האירועים האלה השפיעו על המשך החיים שלך?
"היתה לי חרדה מאוד גבוהה מאינטימיות, עד שהכרתי את האקס שלי, שעזר לי להשתחרר. הוא הגבר הראשון שהעניק לי תפיסה אחרת על גברים ומיניות, אבל היו תקופות שלא הייתי מסוגלת לשבת עם גברים לבד. עד לא מזמן היה לי קשה להגיע לפגישה עם גבר לבד. אם נניח הייתי צריכה להקליט משהו באולפן ורק גבר היה שם, זה היה מלחיץ אותי. גם כשהגעתי לצבא, היו כל מיני אמירות או התנהגויות שרוב האנשים מחליקים או מגיבים להן בקלילות. אבל אצלי הן היו טריגרים והייתי מגיבה להן יותר קשה. הגוף והנפש שלי מאוד מחוברים, וכשרע לי בנפש רע לי גם בגוף. זה מאוד השפיע על המצב הבריאותי שלי".
כשהבנת שהוטרדת, שיתפת בכך מישהו?
"לקח לי הרבה זמן לעכל את העניין. הדחקתי את זה לגמרי בשנים של התיכון, עד הצבא. היתה תקופה שסבלתי מדלקת כרונית בקיבה. במקביל גם הלכתי לקב"ן ושיתפתי אותו בנושא, והוא הציע לי לדבר עם אמא שלי. שיתפתי אותה, ופתאום סיפרתי לאחותי ולעוד אנשים קרובים אלי. רק אחרי שפתחתי את הנושא הבנתי כמה זה שחרר אותי. מעבר לזה, התברר שאני לא היחידה שעברה את זה. פתאום הבנתי כמה זה שכיח, כמה עוברות את זה וכמה לא מספרות על זה".
התעמת עם אותם נערים?
"לא דיברנו על זה אף פעם".
איך את היום באינטראקציה עם גברים?
"היום אני במקום אחר לגמרי, בטוב. זו אחת הסיבות שאני יכולה לדבר על זה בחופשיות".
את בזוגיות?
"הייתי בזוגיות שנה וחצי, ועכשיו אני בהתחלה של משהו עם מישהו. אני לא יודעת כמה זה ייצא לפועל, כי הוא גר רחוק והמוח שלי ב'הכוכב הבא'".
"הייתי ילדה חיובית. לקחתי את זה בקלות, או לפחות ניסיתי, אבל היו גם ימים קשים. הייתי איתן בחוג והן היו יחד סביב שולחן שאני לא הייתי חלק ממנו. הייתי חוזרת הביתה בוכה. ועדיין - משתדלת לא מול ההורים. הייתי בוכה בשקט לעצמי"
עשר יחידות מוזיקה בתיכון
כשהיתה בת 15 החליטו הוריה, איילת ואופיר, לעבור לראש העין. "שם הכרתי חברים חדשים באווירה אחרת לגמרי, וזו היתה הפעם הראשונה שהבנתי שלא הייתי צריכה לעבור את מה שעברתי".
זו הסיבה שעברתם דירה?
"לא, אמא שלי, שתהיה בריאה, היא אוהבת מעברי דירות. בהתחלה הייתי בדיכאון מזה. למרות מה שעברתי, היו לי חברים בפתח תקווה ופתאום לעבור לעיר שהכל בה היה שונה, אבל בסוף זה היה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים".
איך היה המעבר?
"הכל קרה כל כך מהר. אמא שלי הסתירה את זה מאיתנו, כי היא ידעה שלא נאהב את הרעיון. הגעתי לבית ספר חדש, עם אנשים חדשים. בהתחלה הייתי מסתגרת בשירותים כל הפסקה ובוכה לחברות שלי".
האווירה שם היתה אחרת?
"הם היו שונים ממה שהכרתי, ואני הייתי עוף מוזר. נכנסתי למגמת מוזיקה - כאילו, מה הקשר ביני לבין מוזיקה, כי לא הייתי הטיפוס הקלאסי למגמה, אבל לאט־לאט השתניתי והשתלבתי. בהחתלה באתי כזה מתלהבת, עם האיפור והלק, ולא הבינו מה אני רוצה. הם היו יותר קיבוציים ובפתח תקווה יותר עירוניים. הם היו עם סנדלי שורש ואני באתי עם המותגים. לא קשורה".
היא למדה במגמת מוזיקה ובסופו של דבר השלימה עשר יחידות - חמש עיוניות וחמש מעשיות. בסוף התיכון התגייסה לשירות צבאי כטכנאית בחיל האוויר. "עשיתי אודישנים ללהקה צבאית, אבל לא התקבלתי", היא מספרת. "היה חסר תקן ונשארתי בחוץ". כעבור שנה השתחררה מסיבות רפואיות. "אבל אמרתי שאין מצב שאני לא תורמת למדינה, והלכתי לעשות עוד שנת שירות במד"א".
בימים אלה היא מככבת ב"הכוכב הבא" ונחשבת לאחת מהמועמדות הבולטות ביותר העונה. אם תנצח, תייצג את ישראל באירוויזיון 2024. הקשר שלה לתוכנית החל לפני ארבע שנים. "כשהייתי בת 16 נרשמתי לתוכנית, אבל לא באמת רציתי ולא הייתי בראש לזה", היא מספרת. "עכשיו בת דודה שלי תהל ואחותי אדר רשמו אותי בלי שאני אדע. יום אחד אמא שלי קיבלה מייל וניגשה לשאול אותי, וככה גיליתי".
רצית בזה?
"הגעתי לאודישן בלי ממש לרצות, זו היתה אווירה של 'אני אלך רק כדי שתשחררו אותי'. אני כן רוצה לעשות מוזיקה, אבל 'הכוכב הבא' זה מלחיץ. לא לקחתי את זה ברצינות וחתמתי על החוזה תוך שתי דקות".
מתי הבנת שאת רוצה בזה?
"כשהייתי אחת מתוך 14 הבנתי שזה רציני ושאני חייבת לשנות את הגישה. אני זוכרת שהסתכלתי סביבי, הבנתי שזה קורה והייתי בהלם. ברגע הזה החלטתי שאני עוזבת הכל, ברמה שאני בקושי מדברת עם חברים וכולי רק סביב התוכנית. על המסך רואים אותי בסתלבט, אבל אני לוקחת את זה מאוד קשה. אני מאוד מעורבת בעיבודים וברעיונות, וזה מאוד חשוב לי".
"הגעתי לאודישן בלי ממש לרצות. זו היתה אווירה של 'אני אלך רק כדי שתשחררו אותי'. אני כן רוצה לעשות מוזיקה, אבל 'הכוכב הבא' זה מלחיץ. לא לקחתי את זה ברצינות וחתמתי על החוזה תוך שתי דקות"
איך התגובות עד כה?
"אמא'לה, איזה תגובות אני מקבלת. יש כאלה שכותבים לי שאני הפייבוריטית שלהם, ואני בשוק מזה. יש גם תגובות לא טובות, אבל החלטתי שאני מסתכלת רק על הטובות".
יש לך חלום לייצג את ישראל באירוויזיון?
"כשהגעתי לתוכנית זה עוד לא היה לאירוויזיון, אלא עונה רגילה. ופתאום כשגיליתי שזה לאירוויזיון אמרתי, וואי וואי וואי, הלך עלי".
את רואה את עצמך מופיעה על הבמה בשבדיה?
"קשה לי לדמיין את הדברים הגדולים. כשנגיע לגשר נחצה אותו. מצד שני, מאז שהתחילה המלחמה הבנתי שזה בדיוק הזמן לשלוח שיר ישראלי רגוע ומרגש. אני חושבת שזה יכול לעבוד טוב. אם ההזדמנות הזאת תינתן לי - זו התרגשות".
"היתה לי חרדה מאוד גבוהה מאינטימיות, עד שהכרתי את האקס שלי, שעזר לי להשתחרר. הוא הגבר הראשון שהעניק לי תפיסה אחרת על גברים ומיניות, אבל היו תקופות שלא הייתי מסוגלת לשבת עם גברים לבד"
אסף אמדורסקי חשב בהתחלה שאת קצת בוסרית, מה חשבת על זה?
"אני מתה עליו. יש בינינו קשר מצחיק, ובהתחלה הוא באמת לא אהב אותי. הוא אמר שאני בוסר ושהוא מקווה שאצליח לעבור את התהליך הזה בתוכנית, אבל הוא לא בטוח. אמרתי לעצמי בלב 'חכה חכה'".
מה את חושבת על הטענה הזאת?
"זה נכון שאני חסרת ניסיון והכל קרה לי מאפס למאה. אבל בסוף, בפנים, אני מאמינה בעצמי ברמות. המוזיקה בדם שלי. זה לא שראיתי שיש אודישן ואמרתי, יאללה, נבוא על הדרך ומה שיהיה יהיה. אני כל החיים סביב מוזיקה. אני אתעסק במוזיקה גם אם לא אתפרנס ממנה. מצד שני, אני מפחדת לקפוץ למים העמוקים, כי זאת מי שאני. ובתוכנית אני יוצאת מאזור הנוחות, ואני גאה בעצמי, כי זה לא מובן מאליו".
איך את עם המתמודדים האחרים בתחרות?
"מתה על כולם אחד־אחד. היום פתחתי קבוצה של כל הבנות".
בלי הגברים?
"כן, סורי. יותר כיף הבנות".
"כשהייתי אחת מ־14 הבנתי שזה רציני ושאני חייבת לשנות את הגישה. החלטתי שאני עוזבת הכל, ברמה שאני בקושי מדברת עם חברים. רואים אותי בסתלבט, אבל אני לוקחת את זה מאוד קשה, מאוד מעורבת בעיבודים וברעיונות. זה מאוד חשוב לי"
מדברים הרבה על עדן. מה את חושבת עליה?
"אני חושבת שהיא זמרת אחת המטורפות. היא רוקדת והיא שרה והיא מדהימה. היא שרה הכי טוב ששמעתי, והסלטה שהיא דפקה שם על הבמה זה אמא! השאלה מה מחפשים השנה. אם מחפשים את הפופ, השואו והאנגלית - היא מושלמת".
האירוויזיון תמיד נתפס כתחרות יותר פופית ופחות נשמה. זה מקטין את הסיכויים שלך?
"נכון שרואים שם יותר את הפופ ופחות את הסול והנשמה. אני חושבת שכל מי שנמצא בתחרות יכול להביא נשמה, וברור שגם עדן יכולה. אם היא תזכה, היא מאוד ראויה לזה. היא עובדת קשה. השנה, עם כל מה שקורה, אני לא יודעת מה יבחרו. הקהל חצוי. מעניין אותי מה יהיה".
מה דעתך על אריק סיני?
"איזה מלך הוא. אנחנו סוגדים לו. אריק סיני לאירוויזיון זו הברקה. השאלה אם זה הגיוני, כי מדובר בהרבה עבודה קשה ובהרבה חזרות".
דמייני את עצמך על הבמה בשבדיה, מה את רואה?
"אני רואה אותי עם מלא זמרות. אם אגיע לשם, אשיר להם שיר גוספל עוצמתי בעברית, אמא'לה. לא להתבייש בשפה שלנו, כי אין עליה".
איזה מסר תרצי להעביר?
"שהעולם לא יתבלבל. אנחנו פה, ואנחנו פה כדי להישאר. וכולם יכולים לחפש את החברים שלהם".
erans@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו