למה הטובים ביותר הולכים ראשונים?

כל החתיכים אצלי - היתה פעם להקה בשם הזה. ועכשיו זה בפיד שלי: כל החתיכים, כל צלולי המבט, כל האמיצים, כל המנהיגים - כולם עוברים אצלי בגלילה, וכולם מתים. השמנת של השמנת של החברה הישראלית, מכל המגזרים, מכל העדות, מכל האמונות, הכי טובים נקטפים לנגד עינינו. הלב שלי לא יכול להכיל את זה יותר. עד היום הבא.

ונשאלת השאלה - למה הטובים הולכים והגרועים נשארים? למה שלא חיילי ארגוני הפשע, הנוכלים, עברייני המין, מנצלי הקשישים, למה לא הם מעטרים את מבזקי החדשות, עם פרצופים שכל מה שיש לומר בלכתם זה "ברוך שפטרנו". למה הם יושבים לבטח בעוד אבות למופת, בני זוג לתפארת, אנשים משכמם ומעלה, משלמים את המחיר היקר מכל?

והתשובה פשוטה. זה לא כי הקדוש ברוך הוא רוצה דווקא אותם לצידו. בעיניי זאת תשובה גרועה במיוחד, ואם הייתי הקב"ה הייתי תובע דיבה, כמנהג הימים האלה. לבורא יתברך אין עניין בקורבנות אדם, ובוודאי שאינו מפאר את מרגלות כיסא הכבוד בנשמות טובי הבנים והבנות. התשובה האמיתית היא שהטובים הולכים כי הם אלה שמשרתים, והם אלה שמתנדבים לפרוץ ראשונים, והם אלה שלוקחים אחריות ולא מטילים אותה על מישהו אחר. וזה מסוכן. להיות טוב זאת החלטה שבאה עם תג מחיר עתידי, ולפעמים העתיד הוא עכשיו.

כל יום אני רואה אותם בתמונות. ואני אומר - הייתי שמח להכיר אותך, הייתי רוצה להיות חבר שלך, הייתי מת לעבוד אצלך, או שתעבוד אצלי. איפה היית? איפה נחבאת מעיניי? למה אנחנו נפגשים רק בתמונה האחרונה שלך?

ואני מבין שעם כל הכבוד לכל משרתי צה"ל, ויש כבוד לכל לובש מדים, מ-8200 עד גל"צ, רק הקרביים, אלה שמשליכים נפשם מנגד, שמסכנים את ביתם ומשפחתם וכל אשר להם, ראויים בעיני לבוא בהיכל ההנהגה העתידית של העם הזה. לא כי חייבים להיות לוחמים, ולא כי חייבים להבין ביטחון מהרגליים על הקרקע, אלא בגלל הנכונות להקריב הכל. רק מי שהיה מוכן להקריב ושב הביתה בשלום, יודע מהו קורבן באופן אינטימי, יודע מהו פחד ומהי התגברות, יודע למצוא את הגיבור שבתוכו.

מחיר הדמים הנוראי שאנו משלמים הוא המחיר של שנים של הקטנת הכוח הלוחם והחלפתו בכוח שמקלדתו אומנותו. לא מזלזל חלילה. מזל שנותרו לנו מספיק גיבורי חיל כדי שנצא מזה מנצחים. הלוואי שיישארו מספיק כדי לקחת את ההנהגה ביום שאחרי.

משהו שלא קשור

אפשר משהו שלא קשור למלחמה? תודה. השבוע הייתי בביקור מאלף בחברה ישראלית שעומדת לשנות את העולם. זאת חברת "סונוביה", אולי תזכרו את שמה מימי הקורונה, אז היא יצרה מסיכות בד שהורגות וירוסים בעודם עפים לתוך האף שלנו. חלפה המגיפה, והחברה מצאה לה אפיק חדש לטכנולוגיה שלה, וזה ישנה את העולם.

מהי התעשייה המזהמת ביותר בעולם? נכון. תעשיית הבשר. ומיד אחריה בטבלה? תעשיית הבגדים, ובמיוחד מפעלי הג'ינס. כדי שיהיה לכם ג'ינס משתפשף צריך לטנף את העולם בקנה מידה שאינכם מאמינים בכלל.

כל מכנס תכול צריך לעבור צביעה בתשע אמבטיות צבע, נכנס יוצא נכנס יוצא, מיליוני ליטרים של מים כחולים נשפכים לנהרות בעולם השלישי ומחסלים את האגמים והימים. כבר קמה תנועת מחאה נגד המחיר הסביבתי הכבד של תעשיית הטקסטיל, וחוקקו חוקים פה ושם, והיצרנים הגדולים הבינו שממש בקרוב הם יצטרכו למצוא דרכים חדשות לצבוע את סיב הכותנה הלבן בצבע שגם הופך אותו לכחול, וגם חושף את עברו הלבן אם משפשפים היטב.

ופה נכנסת לתמונה סונוביה הישראלית. בבניין הכי מכוער, ברחוב הכי מוזנח ברמת גן, במעבדותיה, פיתחה החברה תהליך חדש לצביעת בדים, שלא בנוי על השרייה אינסופית בצבע, אלא בהפצצת הבד בגלי קול המחדירים בכוח אולטרה סוני את הצבע לתוך הסיב. ראיתי את זה פועל. איך לא חשבתי על זה בעצמי? ולא רק שמכונות עם השיטה החדשה כבר מייצרות כמויות קטנות של בדים צבועים, אלא שאפילו תאגיד היוקרה הצרפתי קרינג, הבעלים של גוצ'י, זיהה את הגאונות הישראלית ומקדם במרץ את שילוב הטכנולוגיה בייצור ג'ינס במילנו שבאיטליה. וזה אומר שההצלחה כבר בדרך. ואם לא יקרה משהו בלתי צפוי, מכאן, מרמת גן, ליד רחוב החילזון, שזה מדהים כי מחלזונות ייצרו את הכחול של הג'ינס בהתחלה, תצא הבשורה הסביבתית הכי חשובה של המאה הזאת, עד כה.

ולמה אני מספר לכם את כל זה עכשיו, כששחור יותר מתאים לתיאור המצב מכחול? כי למרות הכול, כוחות היצירה והחדשנות ממשיכים לפעום פה, והם העתיד הוורוד שלנו בעולם, וגם אם ישנואונו בלהט, את חדשנותנו לא יכבו, והג'ינס העולמי שהתחיל ביהודי, לוי שטראוס, יצבע עכשיו על ידי ישראלים, וכל האנטישמים יצטרכו ללבוש את הצבע שלנו על עורם ספוג השנאה, ולהבין שכחול ולבן, זה הצבע שלנו.

היה קב"ן

קרוב משפחה יצא ממילואים בעזה. שאלתי - איך היה? אמר - היה קב"ן!!! אמרתי - וואלה? זה מה שיש לך לומר? אמר כן. בצוק איתן לא היה, וגם בלבנון לא היה, וביום כיפור מי שמע, ובששת הימים מי ידע. הוסיף ואמר - בסוף כל פעולה היה תהליך של שיתוף עם המפקד, ואז עם קב"ן, מי שרוצה באופן יחידני, ומי שלא בעניין מחויב לעשות זאת בקבוצה, עם החברים לצוות. אחרי כל פעולה. מדהים.

איזו דרך עברנו. מהתקופה בה ללקות בהלם קרב היתה בושה גדולה, שדרשה התחבאות בבית לפעמים חיים שלמים שלא ידעו שהנפש נשברה מול המראות, דרך תחילת ההכרה המהוססת באלה שחטפו את הכאפה לנשמה ונזקקים לעזרה, עד המצב היום, שצופים מראש מה עלול לקרות, ועוד לפני שייגבה מהנפש מחיר יקר כבר מעבדים את המראות, הקולות, הריחות, ומקטינים את הסיכוי לפוסט-טראומה בהמשך החיים. לא יודע אם זה בכל היחידות, זה מה ששמעתי מחייל אחד.

צה"ל למד. כמי שליווה חלק מהמאבקים של הפוסט- טראומטיים להכרה, אחרי שנתקלו בכתף קרה, ביחס חשדני, בהזנחה פושעת אפילו, פתאום לשמוע שנוצרה תורת פוסט לחימה חדשה, זה לא פחות ממרגש. חבל על כל אלה שלא זכו, על כל אלה ששילמו בחייהם על אי הטיפול שקיבלו, אבל לפחות זזנו קדימה.

טוב שהלוחמים מקבלים טיפול. ורק נשאלת השאלה מה עם כל השאר, כי האירוע הזה של השבעה יצר פה דור שלם של טראומטיים, מבלי המסיבות שניצלו, תושבי הקיבוצים ששרדו, אזרחי ערי הדרום שחטפו, תושבי הצפון שנעקרו, תושבי יו"ש שתמיד מותקפים, וכל אזרח ואזרחית ששלחו בנים ובנות, בעלים ונשים, אבות ואימהות לקרב. חלק מהם כבר בטיפול, אבל נראה שכל המדינה בטראומה אחת ענקית. מהטראומה הזאת לא נתאושש כמו שאנחנו רגילים, פשוט לחזור לשגרה. הפעם זאת מכה קשה במיוחד לנפש, מכה שדורשת טיפול מערכתי רחב, טיפול בעם שלם.

אם לא נטפל, ואני באמת לא יודע איך מטפלים בעם, כשזה ייגמר נראה פה אנשים יותר עצבניים אפילו מאשר קודם, צעירים שמגיבים בלי לחשוב על התגובה, נהגים שכל גירוי קטן מקפיץ להם את המערכת לתגובת יתר תוקפנית. מערכת בריאות הנפש, שבכוחותיה הדלים עושה עבודת קודש ממש, צריכה לבנות תורת טיפול בעם שלם. ואולי כשזה ייגמר נראה קבוצות שיח במתנ"סים ובבתי כנסת, בפארקים ובסלונים, שם יְעַבְּדוּ כל מי שירצו את מה שקרה לכולנו, כדי שלא נעביר לדור הבא את מה שקיבלנו מדור השואה. אמן.

avrigilad@gmail.com