גם בפראג הייאוש לכאורה יותר נוח: טוביה טננבום שוב בדרכים

שישי בערב, ערב שבת, ואני עבדכם הולך לקהילה היהודית בפראג לארוחת שבת כשרה למהדרין, ארוחה שאליה הוזמנתי על-ידי משפחת הרב, וכמובן מי אני שאסרב. הרב עצמו לא יהיה נוכח בארוחה, נאמר לי, אבל אדם בשם מרטין יראה לי לשולחני כשאגיע.

בית הקהילה, אני מגלה כשאני מגיע, סגור ומסוגר. אני דופק על הדלת, אך רק רחש הד נקישת ידי עונה לי. מה יהיה? אני ממשיך לדפוק, אך אין קול ואין עונה. לא מרטין ולא שמרטין.

מעבר לכביש עומדים שני גברים משועממים ומביטים בי כאילו הייתי יצור מוזר שעיניהם עד כה לא ראו. אני ממשיך לדפוק, מביט בהם מביטים בי, ואו־אז הם חוצים את הכביש לעברי.

"מי אתה?" הם שואלים.

גבר שמן, אני עונה להם.

"למה אתה פה?"

כי אני רוצה להיכנס.

"אתה יודע מה זה פה?"

כן, בית הקהילה של היהודים.

"ולמה אתה רוצה להיכנס?"

כדי לאכול.

"מה השם שלך?"

אני נותן להם את שמי, והם בודקים ברשימותיהם.

"אתה לא מופיע ברשימה", הם אומרים.

מרטין מחכה לי בפנים, אני אומר להם.

"איזה מרטין?"

מרטין!

"מה שם המשפחה שלו?"

שם צ'כי כזה, מאוד צ'כי.

"מה השם?"

אני לא יודע צ'כית ואני לא יודע איך מבטאים את זה. היכנסו נא בפנים, בקשו את מרטין והוא כבר יסביר לכם איך לבטא את שמו המלא.

"מהי פרשת השבוע?"

סליחה?

"מה השם של פרשת השבוע היום?"

אתם רציניים? אם אתם רוצים לדעת באם אני יהודי, אז שמעו נא: כשהייתי בן שמונה ימים, תינוק ממש קטן, עשו לי ברית מילה. אתם יהודים?

"לא. היתה לך בר מצווה?"

כן. אחרי הברית מילה עשו לי בר מצווה.

"מה הייתה הפרשה בבר מצווה שלך?"

הגזמתם.

"מה היא היתה?"

כי תצא למלחמה על אויביך וראית בשביה אשת יפת תואר ולקחתה לך לאשה. מצלצל לכם נכון?
"אתה יכול להיכנס".

אני נכנס.

מי אני שאשפוט?

בפנים, בלובי הכניסה, אני מוכרח לצערי לאכזב אתכם, אין אשת יפת תואר ולו אחת. המבנה ישן נושן, אם כי די נעים, אך אינני מזהה ולו נפש חיה אחת באזור, גם לא מכוערות.

אני הולך לכיוון חדר האוכל.

המקום כמעט ריק אבל מרטין, השבח לאל, מסתובב לו שם.

מרטין הוא גבר גבה קומה, רופא במקצועו, ושומר שבת למהדרין. מפתח ביתו, למשל, מהווה חלק מחגורת מכנסיו כך שחלילה וחס לא יעבור, ישמור אותנו האל ויציל, את העבירה החמורה של טלטול בשבת.

אנו מתיישבים לקיים את מצוות אכילת ארוחת שבת ביחד, אבל למרטין אין הרבה תאבון. "משבעה באוקטובר", הוא משתף אותי, "אני לא יכול לישון בלילות. אני דואג כל הזמן. איך זה קרה?! איך קרה שחמאסניקים נכנסו לישראל באלפיהם, רצחו, אנסו ושרפו יהודים במאותיהם ואף אחד לא עצר אותם?"

אין לי מושג, יקירי.

"בצ'כיה יש קבוצות של ישראלים בפייסבוק שמנסות ליצור קשר אחד עם השני–"

מה אתה מתכוון ישראלים בפייסבוק?

"ישראלים שעזבו את ישראל בגלל המלחמה".

מה, יש כאלה? פה?

"כן".

כמה?

"לא יודע בדיוק".

קבוצה של צעירים נכנסת, בנים ובנות, כולם מלובשים טיפ טופ. מאיפה הם צצו? האם אלה הישראלים? לא בדיוק. השבת, מרטין מספר לי, יש בפראג כנס של סטודנטים אירופאים יהודים, והם מגיעים מכל מיני מקומות. בני חווה אלה, אם תשאלו אותי, באו לכנס הזה כדי לחפש בני ובנות זוג.

יש יהודים שנוסעים לעמוקה למצוא זיווג - ויש כאלה שבאים לפראג.

זה משהו די מורכב, אם אי פעם ניסיתם, למצוא יהודייה טובה. למזלי יוצא לי לדבר עם אחת מהן, יפת תואר שנראית לי דתייה, והיא מספרת לי שהיא גרה בגרמניה, ושאחותה עלתה לארץ לפני כשנה. איך היא מעבירה את המלחמה? "היא לא בישראל עכשיו. היא לא רוצה להיות שם במלחמה".
עולה חדשה שעזבה?

"מה, אתה חושב שזה לא בסדר שהיא עזבה?"

מי אני שאשפוט?

"מה אתה חושב?"

אני לא משער לעצמי שהישראלי הממוצע יהיה משוגע על האחות שלך, מה את חושבת?

"אני ממש חייבת ללכת עכשיו, סליחה, אבל אני מקווה שעוד ייצא לנו להתראות בעתיד".

אמא המפקדת

ומשיוצאת לה יפת התואר שאינה בשביה, שלוש נפשות נכנסות ומתיישבות להן בחדר האוכל - אב ושני ילדיו, בן ובת. לאבא יש שיער כאורך הגלות, הווה אומר עד מתחת לבית בושתו, והוא וילדיו מחכים למלצר שיגיש להם את מנות השבת: חלה קטנה, סלט תפו"א, שניצל עוף, תפו"א, ופרוסת עוגה. זהו. וחצי כוס של יין.

הם מדברים בינם לבין עצמם, ושפתם עברית.

למה, אני שואל, יש לך שיער כזה ארוך?

"אתה לא אוהב?"

סתם שאלתי. זה לא מחזה שרואים כל יום. למה באמת?

"אשתי לא רוצה שאני אסתפר".

מה אתם עושים בפראג? אתם חלק מהישראלים שעזבו את ישראל בגלל המלחמה?

"כן".

למה עזבתם?

"כי יש מלחמה וזה מסוכן".

איך החברים שלך, או של הילדים שלך, מרגישים בקשר לזה שעזבתם?

הוא בוהה בי, כאילו לפתע התחלתי לדבר אתו בצ'כית.

ילדים, אני שואל את ילדיו, איפה אתם מעדיפים להיות עכשיו, בארץ או בצ'כיה?

"בארץ", עונים שניהם.

למה אתם פה?

"אמא לא רוצה להיות בארץ בגלל המלחמה".

מה אתם חושבים שהחברים שלכם יגידו כשתחזרו לארץ אחרי המלחמה?

הם לא עונים.

מה אתה חושב, אני שואל את בעל השיער, יגידו החברים שלך כשתחזור לארץ בשוך הקרבות?

"מה אתה חושב?" הוא עונה לי.

אין לי מושג, אבל אני לא משער שיקבלו אתכם שם כגיבורי העם היהודי ששבו הביתה.

"תודה שאתה אומר לי את זה, זה גורם לי לחשוב. אתה יודע, אני לא רציתי לעזוב, אבל אשתי רצתה".

ואתה מקפיד לציית לאשתך?

"כן", עונים הילדים. האמא היא המפקדת בבית.

הם גרים כרגע אצל משפחה מקומית, בעל השיער מספר לי, ואולי בשבוע הבא הוא יחזור. לבד. רק הוא.

מעניין אם המפקדת תאשר את זה.

הכירו את הרוב הדומם

והנה זוג צעיר מגיע ומתיישב לו לידנו. הם מארה"ב, הם מספרים לי. האשה סופרת, או משהו בסגנון, והגבר מגדיר את עצמו כמדען. ככה, מדען. הוא לועס חלה, אוכל תפו"א, ומדבר: "אני מאמין בשלום".
יהיה שלום?

"אם יחלקו את ישראל לשני חלקים, האחד ליהודים והאחד למוסלמים, יהיה שלום. רוב המוסלמים, הרוב הדומם, שתדע, רוצה שלום".

למה אנחנו לא שומעים את הרוב הזה, במיוחד בימים אלה?

"כי הוא דומם".

למה הוא דומם?

"כי זה מה שהוא, ולכן קוראים לו הרוב הדומם".

מאיפה אתה יודע שהרוב הזה קיים?

"כי לא שומעים אותו. הוא דומם".

ומאיפה אתה יודע שהרוב הדומם רוצה שלום?

"זה הרי ברור. הוא הרי דומם!"

לולא היה היהודי האמריקאי הזה מדען הוא לבטח היה נזקק לטיפול פסיכיאטרי, אבל מאחר שהוא מדען הוא כמעט משכנע.

ידידי המדען, אמור נא לי: כמה מוסלמים אתה מכיר אישית?

"אישית אני לא מכיר אבל אני יודע".

אתה דובר ערבית במקרה?

"לא".

איך האוכל פה, אתה אוהב?

כן, הוא אוהב, ומיד מכניס לפיו עוד תפו"א, עוד אחד, ועוד אחד –– ואז הוא דומם.
עבדכם הנאמן, ויש האומרים מפונק, לא מסוגל לאכול את מה שמוגש פה, קם מכיסאו וחוזר ללובי הנעים.

והנה למולו צ'כית שמדברת יידיש, יפת תואר בת 80 או משהו, והיא מוקפת בחברותיה. יש בקהילה, היא מדווחת לי, ישראלי שגר פה כבר עשר שנים והוא בקשר עם הישראלים שמייד לאחר פרוץ המלחמה ברחו מישראל. "הוא יוכל להכיר לך את הישראלים האלה. ביום ראשון אני אקשר ביניכם".
מצוין.

יז'יל'ה מוכר ספרים

בחוץ גשום, אין אזעקות, ועבדכם הולך לדירתו הצנועה שליד התיאטרון הלאומי. לא, לא הבימה.
מעל דלת הכניסה לתיאטרון אני רואה שלושה דגלים: דגל ישראל, דגל צ'כיה, ודגל אוקראינה. הצ'כים, אם אני מזהה נכון, לא דוממים.

אני מתיישב לי בנחת ברחבה שליד התיאטרון ולהפתעתי מגלה שמימיני ומשמאלי יש שני פוסטרים: הפסיקו את רצח העם בפלשתין, קורא האחד, והשני קורא לעצור את רצח העם בעזה.

אינני יודע למה, אבל כל מה שאני יכול לחשוב עליו ברגע זה הוא: מהי באמת פרשת השבוע?

אשר לא תהיה, פרשה זו או אחרת, השבת עוברת לה במהירות וביום שלמחרת אני על הטלפון עם הישראלי המחובר לישראלים שעזבו, או ברחו, מישראל לצ'כיה. כמה מהם יש פה? אני שואל אותו.
"למיטב ידיעתי בסביבות מאה משפחות".

האם תוכל לקשר אותי איתם?

הוא ישים מודעה בקבוצה, הוא אומר, ואלו שירצו לדבר איתי יעשו זאת.

כמה מהמאה יסכימו לדבר? ימים יגידו. בינתיים אני צועד לאיטי מעבר לדירתי, נכנס לחנות המוכרת ספרים ישנים - כן, יש פה כזה דבר - ומשוחח עם המוכר, צ'כי מתורבת העונה לשם יז'י, ולו זיפי זקן מקדימה ופוני מרשים מאחורה. יז'י, ממה שאני יכול לשפוט, הוא איש שמאל. איש ימין, בואו נאמר גבר בעמיו, לא יעביר את זמנו במכירת ספרים ישנים.

מה אתה חושב, אני שואל אותו, על מה שקורה במזה"ת בימים אלה?

"חמאס הוא ארגון טרור, זה ודאי, וצריך לחסל אותו. אבל אני לא אוהב את הממשלה הנוכחית בישראל".

גם אני לא, אבל זו לא השאלה. השאלה שלי היא: מה דעתך על תגובת הצבא הישראלי בעזה?

"ישנן שתי דרכים לחסל את חמאס. הדרך האחת היא מה שהצבא הישראלי עושה עכשיו, רק שהרבה פלשתינים יאבדו את החיים שלהם וזאת בעיה. הדרך השנייה היא להכניס חיילים בצורה נקודתית, עוד פעם ועוד ופעם ועוד פעם, רק שאז הרבה ישראלים יאבדו את החיים שלהם וזאת בעיה".

רק מי שקורא ומוכר ספרים ישנים יכול לדבר ברהיטות כזאת.

האם היו בצ'כיה הפגנות גדולות נגד ישראל, כמו במדינות אירופאיות אחרות?

"לא".

למה לא?

"כי לנו אין מוסלמים".

זו כל הסיבה? שמעתי פעם שבאופן כללי הצ'כים הם ברובם פרו-ישראל, האם זה לא נכון?

לדעתו של יז'י זה אולי נכון לגבי האנשים המבוגרים במדינה אבל לא לגבי הצעירים שלה.

האם הוא צודק?

אני יוצא החוצה ופוגש שישה צעירים, שלושה בנים ושלוש בנות, יושבים על ספסל מתחת לעץ עתיק יומין, מעשנים ומפטפטים.

ממוצע הגיל שלהם, הם אומרים לי, הוא 17. הם עדיין לא יודעים מה הם רוצים לעשות בחיים, ומבחינתם העתיד הוא כל כך רחוק שחבל לבזבז עליו מחשבות. האם הם שמעו על המלחמה בין ישראל לחמאס? כן, הם עונים, הם שמעו אבל הם לא יודעים יותר מדי על זה מחוץ לכך שרבים מבני גילם בארה"ב ובאירופה המערבית תומכים בחמאס. האם גם הם תומכים בחמאס? חמישה מתוך השישה אומרים לי שהם, כעיקרון, תומכים בישראל, והשישית לא רוצה לענות. למה הם שונים מבני גילם מעבר לגבול? יש להם רגש חם לישראל, הם מסבירים לי, אבל הם לא יודעים להסביר למה יש להם את הרגש הזה.

אני הולך לאוניברסיטה המקומית שם אני פוגש חבורת סטודנטים שלומדים תיאטרון, ושואל אותם באיזה צד לסכסוך הם תומכים. מתוך עשרים סטודנטים, שלושה לא רוצים לענות, שניים תומכים בפלשתינים ו־15 תומכים בישראל.

למה? ככה.

הצ'כים, אני שם לב, מוכנים לענות לשאלות הזר התר בארצם. האם הישראלים שזה עתה התיישבו פה גם הם יהיו מוכנים לענות על שאלותיי?

תפסת אותי על המזוודות

שלושה ימים לאחר שבקשתי הובאה לידיעת הישראלים האלה, אם בקבוצות הפייסבוק או בקבוצות הווטסאפ שלהם, אחת ויחידה עונה שהיא מוכנה לשתף את הסיפור שלה. שמה נטלי, היא אפידמיולוגית, והיא בדרכה חזרה לישראל, היא אומרת לי.

מה הסיפור שלה?

ובכן: בעלה הוא אלוף משנה בצבא הקבע, והם שהו בצפון ב־7 באוקטובר. מקום מגוריה הוא לפיד, יישוב ליד מודיעין, הנמצא במרחק נגיעה מהבני דודים.

מייד כשהחלה המלחמה בעלה הלך למחנה שלו, והיא נשארה לבד עם הילדים. הדבר הראשון שהם עשו זה לנסוע לחיפה, ולאחר שהייה של יום אחד בעיר הם המשיכו. "מחיפה נסענו ללפיד, דרך כביש 6, וכל מה שראינו בדרך היו רק רכבים צבאיים. כשהגענו ללפיד לא ידענו מה לעשות, וכל הזמן שמענו 'בומים'. למחרת, ב־9 באוקטובר, התחלנו לקבל התרעות על זה שמחבלים חדרו ליישוב והורו לנו לא לצאת מהממ"ד. כמה ימים אחר כך התחלנו לקבל הודעות על הלוויות, חלקן של אנשים שאני הכרתי אישית. הלכתי להלוויה בהר הרצל, שדחו אותה בגלל שהיו כל כך הרבה הלוויות באותו זמן.

ואז היתה אזעקה ואמרו לנו שהאופציה היחידה שלנו היא לשכב על הקברים שמסביב. זה היה בשבע בערב, ואז התחיל מטח רקטות מכל מקום ואני לא ידעתי אם אני אוכל אפילו לחזור הביתה, או שאיאלץ להישאר עם הקברים. בעלי התקשר וביקש שאטוס למקום בטוח, אולי בארה"ב, אבל לא היו כרטיסים.

אז נסעתי לנתב"ג, בלי לדעת לאן אסע עם הילדים שלי. עמדתי ארבע שעות בתור ופקידה בדלפק אמרה לי: 'התפנו כרטיסים לפראג למחר, לשבע בבוקר'. אני לא רציתי לטוס אבל בעלי רצה שאטוס עם הילדים, כי הוא אמר שזה מאוד מסוכן להישאר בארץ. אז טסנו לפראג. ועכשיו אנחנו פה. אבל אנחנו חוזרים בעוד יומיים, כי הלימודים בבית הספר של הילדים התחדשו כרגיל, לא יותר עם זומים, ואני לא רוצה שהם יפסידו את הלימודים שלהם".

כך נטלי, היחידה בדורה המוכנה לדבר.

אנשי המאה

מי הם הישראלים האחרים, אנשי הדממה?

אני מצטרף לקבוצת פייסבוק שלהם, וקורא שם מאחת שעדיין בארץ אבל רוצה לעזוב:

"אני ממש ממש רוצה לעזוב פיזית את ישראל ולא רוחנית.

אני לא שונאת את המדינה שלי, הלב שלי תמיד יישאר פה ואני אתרום מרחוק כמה שאפשר, פשוט לא רוצה פיזית להיות פה, לפחות כל עוד חמאס וחיזבאללה קיימים!

המוסד לימודים שלי לא ממהרים להעיף תומכי טרור, אז אני אפילו מפחדת לגור שם במעונות וגם ללמוד שם עם כל התומכי חמאס האלה... מקווה שלא תשפטו אותי ותתייחסו רק לשאלה שלי, כי אתם לא תשנו את דעתי, אומרת מראש ששירתי בצבא אז לקרוא לי עוכרת ישראל לא נכון".

העברית פה אינה מהמשובחות, ומשתתפי הפייסבוק מגיבים. הנה דוגמאות:

"אני פה רק כדי להגיד שאני מזדהה איתך מאוד את לא צריכה להתנצל על מה שאת מרגישה.
אני חושבת שאנחנו חיים במדינה שהחיים בה לא מתאימים למי שלא רוצה לחיות על החרב.
אפשר לאהוב אותה מרחוק. הכי חשוב זה הנפש שלנו ולהרגיש בטוחים".

והנה עוד:

"לפני שאני הולך להגיד את מה שאני אומר, חשוב לי להגיד שאני אוהב את ישראל עד אינסוף ועד יום מותי. אבל את לא לבד, הרגשות שלך לגיטימיים לחלוטין. תאספי את עצמך בתיק וצאי מהמדינה. קודם כל. תתחילי להתארגן על החיים תוך כדי תנועה. ויזה שמיזה, הנפש שלך והחיים שלך יותר חשובים מחתיכת נייר או חותמת על דרכון. ישראל תמיד תחכה לך אם תרצי לחזור, ולאיפה שלא תגיעי, ישראל תהיה איתך כי יהיו ישראלים שיעזרו לך ויהיו שם בשבילך. אנחנו לא מדינה, אנחנו עם ואנחנו קהילה - בכל העולם. הדבר הראשון שכדאי לך לעשות זה לעלות על טיסה. תצליחי להסתדר ותאהבי את החיים החדשים - נפלא. לא תצליחי - החיים בארץ יחכו לך בזרועות פתוחות".

כמו שאומרים: אחוות אחים.

יש גם, מיעוט שבמיעוט, שהם נגד. הנה דוגמה:

"את עושה בדיוק את מה שחמאס וחיזבאללה רוצים. אין מתנה גדולה יותר לחמאס ולחיזבאללה ממה שכתבת".

ויש גם פוסטים כאלה:

"בשעה 16:00 בבית הקברות היהודי החדש, נקיים טקס קצר לזכר הנופלים והנרצחים באירועי 7 באוקטובר. מדובר בטקס אינטימי וקצר יחסית בליווי משטרה מקומית. נשמח לראות את כל מי שיכול להגיע, להדליק נר ולקחת חלק".

אנשי המאה לא רוצים לדבר איתי, אבל אני לומד משהו עליהם: לרוב הדומם של הישראלים האלה מאוד קשה להיות בבית הקברות בהר הרצל שבירושלים, ומעדיפים לעלות על מטוס וללכת לבית הקברות היהודי החדש שבצ'כיה. קבר פה, קבר שם; העיקר שנהיה ליד קבר.

אלא שפה, בעיר הגולם מפראג, צריך לדעת מהי פרשת השבוע.

shishabat@israelhayom.co.il