דמם של גברים זול פעמיים - ביציאה למלחמה ובחזרה ממנה

בשעה שאני כותב את המילים האלה עוד לא ידוע מי ישוב בעסקת החטופים הראשונה, מה השמות של כל אלה שזוכים לחזור הביתה, או מה שנשאר ממנו. אבל דבר אחד ברור - מי לא ישוב. הגברים. אף אחד מהם לא יחזור עכשיו, ואם ישובו אחר כך, המחיר על שובם יהיה קשה מנשוא.

ואני חושב על אחיי הגברים המוחזקים במנהרות ונמצאים בתחתית היררכיית השיבה הביתה. ולא שיש לי משהו חכם לומר על ההיררכיה הזאת. ברור שילדים קודם, ואימותיהם, זה טבעי, ונשים בכלל, וחולים, ונתינים זרים, ובעלי דרכונים כפולים, וקשישים, ומי לא. ורק צריך לשים לב שדמם של הגברים הוא הזול מכולם. הוא זול פעמיים, גם ביציאה למלחמה, וגם בחזרה ממנה.

בעולם שלנו גברים נלחמים בגברים. נכון שיש נשים שמצטרפות בצד שלנו ללוחמה, אבל בגדול כל הסיפור של מלחמה הוא סיפור גברי. גברים עם יותר מדי טסטוסטרון, גברים פסיכופתים, גברים מטושטשי תודעה מאידיאולוגיות רצחניות, מובילים את כל הגברים, גם כאלה שרק רוצים לרקוד במסיבות טבע או להקים משפחות מתוקות, להתנהגויות שעקרונית היו צריכות כבר לעבור מהעולם לגמרי. כל העניין הזה של הרג כסמן להצלחה, של לקיחת שבויים ועינויים, של הטלת מומים ונכויות קשות כביטוי לגבריות, כבר היה צריך להיכחד בעולם החדש שבנינו. אבל מתי מעט הגברים הזקוקים לדם אדם כדי להרגיש חיים ממשיכים לקבוע לכל הגברים בעולם כיצד יחיו, ולמרבה הצער כיצד ימותו טרם זמנם, בזיו עלומיהם, בשדה הקרב.

הלב שלי עם הגברים. אמנם הקמפיין העולמי שם את הנשים כקורבנות הקבועות של אלימות, אפליה, רצח ואונס, אבל אם בוחנים את המספרים, מרוב שהגברים מובילים בבטחה את הטבלה, הם כלל לא נספרים. כאילו גבר שנהרג הוא דרך העולם, כך היה תמיד. יש מלחמות, ובהן מתים גברים. האם בחרו להילחם? האם היו אנשי מדון ואלימות? זה לא משנה. ההתבוננות המערכתית היא על גברים כמזונה הטבעי של מכונת המלחמה.

ולא, אין לי פטנט אחר, אולי בוטים יחליפו את הגברים יום אחד במלחמות ללא שפיכות דמים, אבל לטעמי השיח סביב גברים חייב להשתנות. ג'ון לנון אמר פעם ש"האישה היא הכושי של העולם". זה היה בתקופה שעוד היה מותר לומר מילים כאלה בלי להיסקל בכיכר העיר. והיום ברור שדווקא הגברים הם קבוצת האוכלוסייה הכי מקופחת, גם במחיר שהיא משלמת וגם בהתעלמות מוחלטת מהכאב הקיבוצי שהיא סופגת. לחייכם, אחים שלי.

ילדים

השבוע צוין יום הילד הבינלאומי. הלב הולך ישר לילדים שלנו בעזה, החטופים, שאיננו יודעים מה עלה בגורלם, עם מי הם נמצאים, מי מטפל בהם, מהו מצבם הגופני והנפשי, ומה יסחבו כל החיים מהטראומה הנוראית של להיות חטופים שראו זוועות כפי שהם ראו.

ואחרי כל המחשבות האלה נשאר לי גם טיפה מקום בלב לילדים של עזה, העזתים, הפלשתינים. אני חושב על ילדים שילדותם נחטפת על ידי הוריהם, שגם ילדותם שלהם נחטפה דור קודם על ידי "אידיאולוגיה" רצחנית נוטפת שנאה וגזענות, שמגיל שנתיים כבר ינקו ארס שחור במקום לחוות ילדות תמימה, שלמדו לאהוב את המוות במקום את החיים, שגודלו כדי למות מות "קדושים", ולא כדי לחיות למען עצמם ולמען העולם.

העולם מלא עכשיו בסרטונים איומים מעזה, עם תמונות קשות של ילדים הרוגים. ואני שואל את עצמי מהי העמדה הרגשית שלי לנוכח תמונות כאלה. הרי אני יודע שהילדים האלה גדלים לשנוא אותי, להתאבד עלי, לערוף את ראשי ילדיי. אני גם יודע שב־7 באוקטובר ילדים ערבים נטלו חלק בפשיטה על יישובינו, ברצח, בהתעללות, בביזה. הדיווחים מדברים גם על ילדים בני 10 שהצטרפו לכוחות הפלישה ימ"ש. אז כשהם מתים בין ההריסות - אני אמור להצטער? להרגיש אשם? או שבמקרה הזה המשפט הידוע "צריך להרוג אותם כשהם קטנים" הוא נכון באופן מצמרר במיוחד?

ילדי עזה הם עוד כלי במשחק המטורף של כת הפסיכופתים המתחזים לאנשי אמונה מוסלמים. הם נולדים לא כדי להיות אהובים, לא כדי להביא אור לביתם, לא כדי לקחת את החברה קדימה. הם מובאים לעולם במספרים עצומים, כ־5,000 בחודש, בכל חודש, כדי להיות חיילי נוח'בה, כדי להרעיל את העולם בשנאתם לכל מה שיפה וטהור. יש לי רחמים עליהם, על השוד הנוראי המתבצע בהם מרגע צאתם לעולם, על החינוך הזוועתי שהם מקבלים, המשחית את תמימותם לפני שבכלל היה לה סיכוי להתבטא. ועם כל החמלה הזאת, כשהם מתים - אני לא יכול למצוא את מלוא הצער על כך.

הלב שלי לא מספיק משוכלל כדי לומר, ולו בזכות אחד שהיה גדל להיות שליח של שלום בעולם, שיש לחמול על כולם. אין בי את מידת החסד של זה שאני קרוי על שמו, אברהם אבינו. אני רק אברי.

האדמירל

מכירים את האדמירל האסבנד קימל? צריך להכיר אותו, הוא מאוד רלוונטי לחיינו פה כעת. האיש היה מפקד בסיס פרל הארבור בעת המתקפה הגדולה של יפן עליו, מתקפה ששינתה את מהלך מלחמת העולם השנייה. בזמן המתקפה עצמה הוא היה עסוק במשחק גולף עם חבריו לפיקוד האמריקני הבכיר, והופתע כמו כולם, הפתעה גדולה. אבל מה שמעניין הוא המשך הסיפור שלו. מייד אחרי ההפתעה הנוראית האיש הוריד את עצמו בדרגה. בלי משפט, בלי ועדת חקירה, הוא פשוט הוריד מעצמו את דרגות האדמירל וענד במו ידיו דרגה נמוכה יותר לכתפיו. יש להניח, אגב, שאם ההפתעה הזאת היתה מתרחשת ביפן - זה היה נגמר בחרקירי.

הסיפור הלא־ייאמן על התצפיתניות שהתריעו על מה שמתרחש מעבר לגבול הרצועה, והושתקו על ידי קצין מודיעין בכיר ששמו טרם פורסם, למרבה הצער, שאיים עליהן שאם ימשיכו להטריד אותו בדיווחים מטרידים הן יעמדו למשפט - מדיר שינה מעיניי.

יש בו שוביניזם, יוהרה, טיפשות ואחריות ישירה לאסון הנורא שפקד אותנו. הייתי מצפה מהקצין הזה שיתלוש בעצמו את דרגותיו מכתפיו וימיר אותן בפס אחד על השרוול, טר"ש. ואני נדיב פה. כך אני מצפה גם מראש אמ"ן, האלוף אהרון חליוה. היה טוב בעיניי אם הנ"ל היה מוריד עצמו בדרגה בעיצומם של ימי המלחמה, ואולי ממשיך לפקד על החיל שבראשותו, אבל בדרגת סמל.

הייתי מצפה ממנו, ומכל אלה שהביאו עלינו את האסון הזה, שיעברו שנים רבות עד שנקום ממנו, אם בכלל, להודיע גם על התפטרות מייד בסוף המלחמה, תוך ויתור על כל תנאי הפרישה המקובלים. ככה. בלי כלום. לאזרחות, ושיגידו תודה שלא לכלא לשנים ארוכות.

וישמן ישורון ויבעט. זה בדיוק מה שקרה למודיעין שלנו. כל כך הרבה מחמאות הוא קיבל, כל כך הרבה הצלחות הוא אסף, עד שנהיה שמן, כבד, זחוח, בטוח בעצמו ללא כל בסיס. השבוע פורסם עוד כי הבלון שעף בגבול עם הרצועה, שהיה אמור להתריע על כל פעולה עוינת עוד לפני שהעוינים חשבו עליה, היה מקולקל בכלל ולא תוקן במשך חודשים. עוד סימן לריקבון הפנימי שעליו שילמנו את המחיר היקר ביותר ששולם אי־פעם.

וכן, ביבי אשם. ושרה, ויאיר. תחת שלטונם נרקבו השירות הציבורי והצבא והציבור, והם חייבים להיעלם לנו מהחיים אחרי המלחמה. אבל מי שאומר שרק הם אשמים בא מפוזיציה, ופוזיציות מפסידות במלחמות. כך קראתי בדוח של חליוה.

avrigilad@gmail.com