הניעור הגדול: הדם שנשפך הציל אותנו מעצמנו והזכיר לנו - אנחנו עם אחד

בסוף היינו צריכים את חמאס, שיבוא וינער אותנו כל כך חזק, עד שניאלץ לשים את כל המחלוקות בצד ולהבין שאין רעיון, דעה או אדם שיכולים באמת להפריד בינינו.

במשאית חלוקת הלחם שהפכה למשאית פינוי גופות (אמיתי), שבה שכבו יהודים הרוגים זה לצד זה, ממש לא היה משנה כבר במי כל אחד מהם תמך לפני שחיות האדם שהגיעו מעבר לגבול השיגוהו. ביביסטים, קפלניסטים, מזרחים, אשכנזים - כולם יהודים, כולם בני שחיטה על פי האסלאם של בני העוולה.

חודשים ארוכים הרשינו לעצמנו לאבד ריכוז, פינקנו את עצמנו במותרות של ריב פנימי ששאב מאיתנו את כל כוחנו ואת כל דריכותנו. היה נדמה לנו שהמלחמה הפנימית חשובה יותר מהחיצונית, שהמאבק על דמותנו חשוב מהמאבק על חיינו. אויבינו קלטו את זה בחושי הציד החדים שלהם, והלמו בנו בכל שפלותם הברברית. לפעמים כשישנים חזק, צריך שעון מעורר גדול במיוחד.

התרענו, אני ואחרים, שאנחנו קטנים מדי, שבירים מדי, לא מוכנים מכדי להתמכר לשנאת אחים בתור תחביב. המחרחרים חרחרו לעברנו נחרות בוז, והמשיכו בשלהם. איך זה נגמר בסוף, עכשיו כולם יודעים.

בזמן האחרון היו כאלה שאמרו שעד שלא יישפך פה דם, זה לא יעצור. הם התכוונו למלחמת אחים. תודה לחמאס שמנע את מלחמת האחים כשקיבל על עצמו לשפוך את דמנו בעצמו. המחיר נוראי, אבל הדם ששפכו אויבינו עדיף פי כמה על דם שהיינו שופכים בעצמנו. זה היה מחסל אותנו סופית. מהאסון הזה נקום. זה ייקח זמן, אבל נתאושש. ממלחמת אחים לא היינו קמים. היינו קמים, והולכים.

תודה לחמאס שהזכיר לנו כמה נמוך יכול יצור אנוש לרדת. מול הזוועות שמבצעים אנשיו, גם הגרועים ביותר בבני ישראל למלאכי שרת ידמו. לזכור היטב מה מנגנון ההפעלה שלהם בכל פעם שנדמה לנו שמחוות כאלה או אחרות יעזרו, ששיקולי אנוש רגיל שאנחנו מדמיינים שיש להם ירגיעו אותם. לא. לאנשים האלה יש לב שחור. ככה הם מחונכים, ככה הם גדלים. ככה הם. אין לבוא לקראתם עוד לעולם בשום עניין. לא עבודה, לא אספקה, לא חשמל ומים. כלום. צריך לייבש אותם עד שיעזבו דרך מצרים וילכו להרוס ארץ אחרת.

תודה לחמאס שנתן לנו את עצמנו בחזרה. נקווה שנהיה ראויים למתנה הנוראית הזאת.

צל"ש

בעוד הלחימה נמשכת, ובעוד כולנו מבעבעים מזעם על מה שקרה ומה שאִפשר לכל זה להתרחש, אני רוצה לשים בצד את המחשבות שלי על מי שצריך לשלם את המחיר, ולהתפנות לעסוק בטוב המבליח מכל עבר, בנסיבות נוראיות שכאלה. לפעמים חייבים חושך כדי לראות את נצנוצי האור.

יש שני מגזרים שחייבים התייחסות כבר עכשיו. אחרים יקבלו אחר כך. קודם כל, המבוגרים. לא ייאמן איך שלושה לוחמים מבוגרים, זקנים במושגים של צבא, יאיר גולן, ישראל זיו ונעם תיבון, עלו על מדים, לקחו נשק והלכו לסדר את העניינים.

הם כמובן לא היחידים, יש עוד מה שמכונה קשישים שהשילו מעליהם את משקל השנים ונזכרו בלוחמים הצעירים ובעלי היכולות שהיו פעם. מתברר שלהיות לוחם זה כמו לרכוב על אופניים: אם יש לך את זה, גם בגיל השלישי אתה יכול להוציא את המיומנות ההכרחית הזאת מהבוידעם, וללכת לתת כתף.

זה מעורר הערצה, זה מעורר קנאה עמוקה באנשים האלה, שלא נכנעו לגיל, לתפקיד, לפוזה, וכהרף עין התייצבו, לחמו, חיסלו, הצילו. כבוד ויקר. מבחינתי זה משנה את כל היחס לאזרחים מבוגרים במדינה. זה מזכיר שהקמטים הם רק מעטה חיצוני, אבל מי שיודע להילחם, מסוגל לשוב לימי לחימתו בלחיצת כפתור.

זה מתסכל אותי שהייתי ג'ובניק. אמנם עשיתי תפקיד שבעיניי היה חשוב מאוד, אבל איני אוחז נשק. רובאי 02 זה לא סטטוס יעיל במדינה שלנו. כשכל זה ייגמר, חייבים לפתוח מסלולי הכשרה מחודשת, טירונות מאוחרת, לכל מבוגר שירצה. המציאות עוד תדרוש זאת.

המגזר השני שחייבים לציין הוא נשים. אילו סיפורי גבורה! בין ענבל ליברמן מניר עם, שארגנה ופיקדה על הגנת היישוב שלה (שאבא שלי היה בין מקימיו), לבין רחל אדרי מאופקים עובר קו אחד. נשים חזקות, קרות רוח, אמיצות, גיבורות. יש כמובן סיפורי גבורה רבים נוספים, לא אמנה את כולם.

ברור שנשים לא רק יכולות להיות לוחמות, הן מצטיינות בזה ומביאות את היכולות המיוחדות של נשים. נראה לי שכל הגיבורות במדים ובלעדיהם, שצצו ונתנו מענה חזק, מתוחכם, אמיץ, סותמות את הפה לכל קמפיין ה"נשים לא מתאימות ויגרמו לירידת רמת הלחימה של צה"ל". גם דעתי הפרטית השתנתה, וברור לי שנשים שמרגישות מתאימות חייבות להשתלב כמה שיותר, וכמה שיותר קרבי. חלפו הזמנים שבהם נשים ישבו בבית והתפללו לשלום הגברים. אשרינו שזכינו לזמן הזה.

שמירת עיניים

מאז שהתחילה הזוועה ניתקתי עצמי מכלי התקשורת, מהרשתות החברתיות, מקבוצות, מטלוויזיה. לא ראיתי את תמונת הבחורה על האופנוע. לא צפיתי בצילומים ממסיבת הטבע. חסכתי לעצמי את טומאת העיניים.

האם אדם יכול להתנתק ממה שקורה? ברור שלא. מה שקורה מגיע דרך אלף נימים דקים של מידע, משיחות ברחוב, מכותרות באתרי חדשות, מכל חור יוצאת המציאות ומגלה עצמה. אבל אני החלטתי על עצמי ועל משפחתי לא להיחשף בכלל לתמונות הזוועה.

נכון, הנפש רוצה לראות. היא רוצה להתפלש במחזות המחרידים ולהיחרד. אבל אני מבוגר אחראי, לא נותן לנפש שלי לעשות מה שהיא רוצה. אני יודע, תמונה אחת יכולה להיחקק במוחי למשך ימים ושבועות, ולעשות לי בלאגן פנימי שלא אוכל לצאת ממנו. לא, תודה. אם התמונות הקשות היו ניתנות לשינוי, אם המציאות היתה בת החלפה באחרת, אז כמובן אין שום עניין לא להתבונן בה ישירות. אבל אם מה שהיה כבר הסתיים, וכל מה שאני יכול לצפות בו ישרוט אותי ויוריד אותי וייאש אותי וימלא אותי זעם בלתי מנותב לעשייה, אז עדיף להימנע.

אני זוכר היטב את תמונות הזוועות מאירוע אחר, השתלטות המחבלים על בית בקריית שמונה ב־1974. התמונות אז היו מעטות, לא היו רשתות, ובכל זאת מה שראיתי כילד בן 12 בטלוויזיה שרט אותי לשנים. לפחות שנתיים לא יכולתי לישון בלילה, שכבתי בעיניים פקוחות, מתכנן מסלולי הימלטות מהבית אם יבואו מחבלים. מאז אני יודע שאני רגיש מדי, ונשמר. אולי לא רגיש מדי, אולי במידה הנכונה.

גם אנחנו כמבוגרים, וגם הילדים שבהשגחתנו, לא צריכים ללכת שולל אחרי ההבטחה של מראות הזוועה שיחברו אותנו לגורלנו המשותף. לא צריך להכתים את הלב בזוועות כדי לדעת מי האויב שלנו, מה צריך לעשות לו, מה יכול כל אחד מאיתנו לעשות עכשיו. זה פשוט. כדי להתחבר צריך לתת. למשפחה, לקהילה, לעם, לחיילים, למי שצריך. כל אחד ואחת יכולים ממש הרגע לעשות משהו טוב שיהיה אפקטיבי פי מיליון מלצפות שוב ושוב בתמונות האיומות. שימו את הטלפון בצד. כבו את הטלוויזיה. לכו למרכז אריזה וחלוקה, הזמינו משפחה לביתכם, התחברו לטוב אשר בליבכם.

הטוב בעם ישראל גדול מהרוע המוחלט של אויבינו. אצלם אין טוב, ולכן דינם להינגף לפנינו. כדי לנצח, עלינו לשמור על נפשנו נקייה. יבואו ימים טובים, נצמח מזה, נשגשג בעוד העמלקים ילקקו פצעים לעוד דור קדימה. יהיה בסדר. כבר בסדר. שבת שלום.

avrigilad@gmail.com