תום גרציאני: "אף פעם לא הרגשתי בנוח עם הגוף שלי, חשבתי שהוא פחות גברי"

הוא גילה את אהבתו למשחק כילד ("הייתי ביישן, לא המצחיקן של הכיתה, על הבמה נפתחתי"), מאמין שאמן טוב הוא אמן שפוי ובריא ("ניסיתי סמים, היום אני חושב שזה הדבר הכי מטומטם שאדם יכול לעשות לעצמו"), ומוחמא כשמתחילות ומתחילים איתו באינסטגרם ("בדרך כלל אני לא עונה") • השחקן תום גרציאני משלב בין סדרות וסרטים לעולם העסקים, ומסביר איך האודישן הראשון שלו הפך לבדיחה של החבר'ה

"היא הביאה לי הרבה אושר בחיים, לצד אחריות ודאגה. ממש הכנה לילד". גרציאני עם לאקי. צילום: אפרת אשל

מתי בפעם האחרונה עשית שינוי חיצוני?

"בקורונה שקלתי 7 או 8 קילו יותר מאשר היום. אני וחבר טוב שלי הזמנו מוולט כל היום ואכלנו המון שניצלים, עד שהחלטתי שדי. מעולם לא באמת עבדתי על הגוף כמו שצריך, אבל אז התחלתי תוכנית תזונה. אני שומר על הגוף וזה עושה לי טוב. אני גם משחק טניס לפחות פעם בשבוע ושומר על כללים שעובדים לי, כמו לא לאכול ארוחת בוקר ולהתאמן בחדר כושר. זה מאוד עוזר לי, גם עם הביטחון העצמי. אולי נראה שאין לי בעיות עם המראה החיצוני, אבל אף פעם לא הרגשתי בנוח עם הגוף שלי, זו האמת. תמיד הרגשתי שיש לי גוף קצת 'ילדי', פחות גברי. אני חושב שזה השפיע גם על הליהוק שלי. אחרי השינוי הגיעו גם תפקידים אחרים, אז אני יכול לומר שהוא היה הכרחי גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה אישית".

מתי בפעם האחרונה דיברת עם הוריך?

"בשישי. יש לנו מסורת ברזל להיפגש כל השבט בשישי או בשבת אצל ההורים שלי בנתניה. אני הבן הכי קטן במשפחה, והמשפחתיות מאוד חשובה לאמא שלי, הלכידות הזו. לאמא שלי היה חלום לגור ליד הים. הם גרו במודיעין 20 שנה, ואני התעניינתי בנדל"ן ומצאתי להם דירה פסיכית בנתניה, על הים. המעבר היה קשה עבורה, אבל היום היא נהנית מהנוף. גדלתי במודיעין, וכשגדלנו העיר גדלה יחד איתנו, אבל לא היה ממש מה לעשות שם. היינו עושים הרבה ספורט ומשחקים במחשב וסנוקר. עד היום יש לי מקל סנוקר. היינו משפחה של בורגנים, וההורים שלי התמודדו עם חובות ועם משבר כלכלי, אבל לא היה חסר לי כלום".

מתי בפעם האחרונה יצאת לבלות?

"היתה לי תקופת הרפתקנות, אבל אף פעם לא נהניתי ללכת למסיבות המוניות או למועדונים שאני לא מכיר בהם אף אחד. אני יותר נהנה בחתונה שבה אני מכיר את האנשים ואוהב אותם, ומעדיף מסיבות פרטיות. תקופת ההתנסויות עברה לי, והיום אני מסתכל עליה כעל מיתוס.

"אמן טוב הוא אמן שפוי ובריא, כי הכאב כבר נמצא שם. אתה לא צריך לסבול כדי להביא איזושהי אמנות עמוקה. אם זה טבוע בנו זה טבוע בנו. יש חשיבה קלישאתית שאמן חייב לסבול כדי להיות אמן. הייתי שם, וגם עשיתי כל מיני סוגי סמים. היום אני חושב שסמים זה הדבר הכי מטומטם שאדם יכול לעשות לעצמו, ושכל התרופות הפסיכיאטריות זו גם מגיפה שצריך לעצור. יש פתרונות אחרים.

"היו לי תקופות של סמים וכל השיט הזה, אבל תמיד ידעתי שזה לא עושה לי טוב ושאני לא רוצה את זה בחיים שלי בתכלס. זה היה חלק ממוסכמה חברתית ומתקופה שבה חשבתי שצריך להתנסות, ורציתי למרוד קצת. הפסקתי אחרי חוויות פחות נעימות, כשהבנתי שאני לא רוצה להיות שם כי זה שינה אותי כאדם. תמיד הפכתי לפחות 'אני' בהשפעת משהו.

"כשהחלטתי ללמוד משחק, בגיל 24, אמרתי שאני לא רוצה את הסמים בשגרה שלי והצלחתי חלקית. עם קנאביס וחשיש הפסקתי, והיו דברים אחרים במינונים קטנים, אבל אחר כך הפסקתי לגמרי והיום אני דוגל גדול בסאחיות".

מתי בפעם האחרונה החמיאו לך?

"לפני חודשיים קיבלתי מחמאה שאהבתי. לקחתי על עצמי פרויקט שהוא הבייבי שלי, אני מעביר קורס חדש בשם 'X10' של חברת בי ריץ' - נציגות גרנט קרדון בישראל. בניתי מהיסודות את הקורס, שעוזר לבעלי עסקים להוציא מעצמם עוד, ויצא משהו מדהים. מנכ"ל החברה החמיא לי שהכל הולך חלק ושלא היו לו שותפויות כאלה מעולם, בלי ברקסים ומכשולים.

"התחום העסקי יחסית חדש לי, אני נמצא בו רק שנה, אבל זה תחום שתמיד עניין אותי. תמיד היה לי חלום לפתוח משהו משלי, חלום של שחקן שרוצה עוד. אני עובד והכל, טפו־טפו־טפו, אבל רציתי יותר, רציתי לא להיות תלוי באחרים. ואם אני יכול לעשות כסף ולעזור לאנשים עם הידע והיכולות שלי - אז בכלל. מדליק אותי השילוב של גם וגם, גם עסקים וגם אמנות, והמחשבה מאחורי זה היא שאם יש לך מימון - לך תעשה מה שבא לך, ולא תצטרך לחכות לתפקיד חלומותיך".

מתי בפעם האחרונה התחילו איתך?

"מתחילות איתי בחורות באינסטגרם לפעמים. זה מחמיא, אבל לרוב אני לא עונה. מתחילים איתי גם גברים, וגם זה מחמיא, אבל זה קורה פחות. לפני שנה קרה לי משהו לא שגרתי ברחוב, מישהי ניגשה אלי כשישבתי עם חברים ואמרה 'אתה נראה לי ממש חמוד, אפשר את הטלפון שלך?'. זה טיפה הרתיע אותי, אבל אמרתי לעצמי 'וואו, אני צריך להיות מוחמא'. נתתי לה את הטלפון שלי, כי הייתי רווק אז. היום אני בזוגיות טרייה יחסית".

"מדליק אותי השילוב של גם וגם, גם עסקים וגם אמנות". תום גרציאני, צילום: אפרת אשל

מתי בפעם האחרונה נשבר לך הלב?

"כשאיבדתי את הכלבה שלי, סטלה, שהיתה איתי 14 שנים. היא לא היתה ממש חולה, אבל הגיעה למצב שבו לא היה לה כוח לכלום. ראיתי איך מרדימים אותה בסרטון שאמא שלי שלחה לי, וממש ייבבתי. זה קרה בדיוק כשהייתי בשיעור, והיה לי קשה נורא, פשוט נשבר לי הלב. בן אדם הוא הרבה פעמים תוצאה של הדברים שאבדו לו - אנשים אהובים, כסף, רכוש - זה מה שמעצב אותנו. אדם יכול להיות רגיש, וזה טבעי לחוות את הכאב, לבכות ולהמשיך לחיות. אני נותן לכאב להיות, זה חלק ממעגל החיים. היום יש לי כלבה אחרת, לאקי".

מתי בפעם האחרונה אימצת חיה?

"בקורונה אימצתי את לאקי, הכלבה שלי, פיטבול מעורבת עם אמסטף. היא הגיעה אלי לדוגיסיטר כגורה בת 4 חודשים, קטנה ומדהימה עם עיניים כחולות, והתאהבתי בה בשנייה. איך שראיתי אותה לא הסכמתי להחזיר אותה, אבל נאלצתי להחזיר אותה לבעלים. לשמחתי, אחרי שבוע הוא התקשר להגיד שהיא לא מסתדרת עם הכלבים הנוספים שלו, ושהוא החליט לתת לי אותה. היא הגיעה והביאה לי הרבה אושר בחיים, לצד אחריות ודאגה. ממש הכנה לילד".

מתי בפעם האחרונה חשבת על אבהות?

"אני חושב על זה, אבל יש עוד זמן, לא עכשיו. לא שואלים אותי על זה הרבה, אפילו אמא שלי הפסיקה להציק, אבל לפעמים אני מרגיש שאני רוצה. למשל, כשחבר שלמד איתי משחק נהיה אבא נוצר מעין שיקוף שלי, ואני שואל את עצמי לאן זה הולך. אני יודע שזה יקרה, גם אם זה ייקח עוד שבע-שמונה שנים".

"היתה לי תקופת הרפתקנות, אבל אף פעם לא נהניתי ללכת למסיבות או למועדונים שאני לא מכיר בהם אף אחד"


מתי בפעם האחרונה היית על סט?

"בדצמבר הייתי בצילומי הסרט '10 קילו קוקאין' בגואטמלה. היינו שם עשרה ימים, והיה כיף לא נורמלי. זה סרט של הבמאי דורון ערן, שמבוסס על הסיפור האמיתי של שרון יצחקי, שגם פורסם כספר. היא נתפסה עם סמים בבוליביה וברחה מהכלא לארץ, סיפור פסיכי. אני מגלם את החבר הישראלי שלה, תפקיד נהדר שאני מדבר בו עברית, אנגלית וספרדית. עבור התפקיד למדתי ספרדית, או בעצם נזכרתי בה, כי כילד למדתי ספרדית מטלנובלות ויש לי גם משפחה בפנמה, אז השפה נקלטה אצלי. כבר הייתי בגואטמלה עם ההורים כשהייתי בן 17, אז ניצלתי את ההזדמנות כדי לנסוע לעיירה ולהרי הגעש שהיינו בהם כדי להיזכר. הקצב בגואטמלה הוא אחר - רגוע, בלי סטרס, נופים מדהימים.

"במקביל לסרט צילמתי את 'דרימארס', סדרת מדע בדיוני לנוער שעלתה לפני חודש ב־HOT. גם זו היתה חוויה מיוחדת, כי צילמנו בתמנע, ליד אילת, מקום מגניב שנראה כמו מאדים - שאליו האסטרונאוטים הצעירים שבמרכז הסדרה עתידים לטוס כדי לבדוק אם אפשר להתיישב שם. הצוות הורכב מחבר'ה צעירים נטולי אגו, ועם הבמאי רני סער היתה אחלה אווירה. אני בונה על עוד עונה, כי הסדרה נמכרה גם לחו"ל.

"לפני כן השתתפתי ב'פאודה', וגם שם היה כיף גדול. עומרי גבעון, הבמאי, הביא אותי לתפקיד מאתגר שהיה 90 אחוז בערבית. לא ידעתי מילה בערבית חוץ מ'סלאם עליכום', וחברה טובה שלי, השחקנית מירב שירום, אמרה לי 'תלמד ממש טוב, כי אם תגיע לסט בלי לדעת אתה תילחץ' - והיא צדקה. למדתי עם חבר שדובר את השפה מהצבא. חודש לפני הצילומים למדתי הכל בעל פה, וכשבאתי ל'פאודה' כבר אפשר לומר שדיברתי ערבית. בכלל, אני חושב ששפות הן כלי חשוב לשחקן. על הסט היה כיף גדול, מרגישים שהצוות של 'פאודה' עובד הרבה זמן ביחד, וזה כבוד גדול להיות חלק מסדרה כזו".

מתי בפעם האחרונה היית על הבמה?

"לפני כמה ימים, בהצגה 'הלהקה' בהרצליה. אני מגלם את דטנר, וזו הצגה שרצה כבר שנה פלוס והקהל עף עליה. אני מאוד אוהב את הבמה, למרות שהיא יכולה להיות שוחקת כשעושים את אותו הדבר הרבה פעמים. הגעתי לרגעים כאלה בהצגה 'הצמה של אבא' עם יעקב כהן בהבימה, שרצה 280 פעם. הייתי שם בדיסוננס, כי הקהל מתמוגג כל הצגה - ולי כבר בא למות, כי אני על אוטומט. היום אני משחק גם בתיאטרון באר שבע, בהצגה 'אחד משלנו', עיבוד מחודש לסרט. זו הצגה חזקה, על הקונפליקט בין מוסר לנאמנות בתוך יחידת צנחנים.

"אני אוהב את הבמה, לא יכול בלעדיה. חייב לשחק, להדריך או ללמד, ואני הכי אוהב מחיאות כפיים. מאז ומתמיד ידעתי שאני רוצה להיות שחקן, אבל בלי לזהות ולהגיד את זה. אחי הגדול קנה תופים בגיל 16, כשהייתי בן 7. עליתי על התופים והתחלתי לנגן, ואני זוכר את עצמי גם עושה חיקויים של כל מיני שחקנים במקלחת. בכיתה ח' היתה לנו סדנת תיאטרון בבית הספר. עשיתי איזה תרגיל עם מסיכות, הוספתי מבטא, ובלי שהיתה לי ציפייה לכלום - כולם צחקו, והרגשתי התעלות רוח. הבנתי שיש פה משהו. אחר כך הלכתי למגמת תיאטרון וחתמתי בסוכנות ניצבים. בתור ילד הייתי די ביישן, לא המצחיקן של הכיתה, רק על הבמה נפתחתי".

מתי בפעם האחרונה התנתקת מהנייד?

"אני רוצה לעשות את זה, אבל לא עושה. רק כשאני ישן או משחק טניס. אני לא מכור, אבל אני נמצא הרבה מאוד בטלפון, כמו כולם. אנחנו תוצאה של הנדוס תודעה, ובסוף המכשיר הזה מספק לנו תוכן, מידע ותקשורת בין־אישית שגורמים להפרשת הורמונים כמו דופמין וסרוטונין, אבל זה לא טבעי לקבל 50 תקשורות בו־בזמן מכל מיני אנשים בבת אחת. יש המון־המון מידע בטלפון, וכשאני מניח אותו בצד המציאות כאילו נורא משעממת, אז ההתמכרות מתפתחת. יכול להיות שיום אחד העולם יתהפך והכל יחזור אחורה. זה יהיה חלק מתרפיה, אולי, או דיטוקס טכנולוגי".

מתי בפעם האחרונה למדת משהו חדש?

"אני כל הזמן לומד דברים חדשים בעולם העסקי, למשל איך מתגברים על מחסומים בלמידה ומצליחים ללמוד כל דבר. היום אני לומד במרכז לסיינטולוגיה, וזה קורס מטורף. אני אוהב מאוד ללמוד לבד, אני אוטודידקט. נחשפתי להרצאה ב'טד' לא מזמן על אנשים שטובים בהרבה דברים, 'אישיות מולטי־פונקציונלית'. זה מאפיין אנשים שלומדים מהר וגם משתעממים מהר וצריכים לעבור לדבר הבא. אני מוצא את עצמי מתלהב מהר, חוקר - ואז רץ הלאה... זה חלק מהיכולת שלי לקבל מעט אינפורמציה ולחשוב רחב. מה שאני צריך לעבוד עליו זה לשמור על התשוקה ואת ההתלהבות לאורך זמן, כמו שיש לי במשחק, שהוא הדבר שהכי התמדתי בו במשך השנים".

מתי בפעם הראשונה?

מתי בפעם הראשונה עשית אודישן?

"אני זוכר את האודישן הזה היטב. זו היתה פרסומת לאתר ההיכרויות 'לאב מי', שעשיתי בגיל 21 או 22, בתחילת הדרך שלי כשחקן. האודישן התקיים ברחוב חפץ חיים בתל אביב, ואני זוכר שנכנסתי עם מישהי למאץ' ופעלתי מתוך אינסטינקט והנאה. היום אני מלמד משחק, ואומר לתלמידים שלי: 'תנסו ליהנות, לא רק להגיע לאיזו תוצאה מרשימה'. זה בדיוק מה שהיה שם - פעלתי ממקום של הנאה ולא חשבתי יותר מדי, פשוט נהניתי מהמשחק ומהקטע - וקיבלתי את הפרסומת. לימים זה הפך לקצת פדיחה, כי החבר'ה כמובן עשו מזה צחוקים"

תום גרציאני \ בן 34, שחקן ומרצה, תושב תל אביב. החל את דרכו בסרט "מקום בגן עדן" ושיחק בסדרות "גאליס", "תאג"ד", "יום האם", "משיח", "שלטון הצללים", "פאודה" ועוד. כיום משחק במחזמר "הלהקה" מבית התיאטרון הארצי מייסודו של סמי לוי, בהצגה "אחד משלנו" בתיאטרון באר שבע ובסדרה "דרימארס" בערוץ "ZOOM" ב־HOT. מייסד הקורס "X10" של חברת בי ריץ' - נציגות גרנט קרדון בישראל

shirshirziv@gmail.com

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר