מישהו אמר לי השבוע שהוליווד גילתה מחדש את התנ"ך. נו טוב, חשבתי לעצמי, האיש מאבד את זה כבר שנים; לפנינו סימפטומים ראשונים של סינדרום ירושלים מצוי, וזה רק עניין של זמן עד שהוא יישב עם רוגטקה ונבל מוזהב בין כתליו של אחד המוסדות הפסיכיאטריים של עירנו, בשעה שהאחות תכרטס את שמו בקלסר עב הכרס שעליו רשום "דוד המלך".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אך לא עברו כמה ימים וכבר התבשרנו שהיצירות הגדולות הבאות של הקולנוע האמריקני אכן עומדות לעסוק בסיפורים דוגמת יציאת מצרים ותיבת נוח. כוכבים ב־15 מיליון דולר לסרט מתחרים ממש כרגע על תפקידי לוט, פרעה, שם־חם־ויפת ואון בן פלת. בסך הכל נראה שלמישהו שם די נמאס מהקשקוש העתידני עתיר החייזרים, אקדחי הלייזר וחדרי הבקרה המטליים, שנורא התאמצו לשוות לעצמם מגניבות טרנס־גלקטית, אבל נראו בסופו של דבר, כמו רוב הבתים הדתיים בערב פסח - הכל עטוף בנייר אלומיניום, ומסריח מאקונומיקה. ובכן, לא עוד! בעונת הקולנוע הבאה נראה יותר אתרי צילום מדבריים, חול וחול, טוניקות מכותנה וגלימות פשתן, זיעת גברים, אתונות, גמלים ותיש, וכמובן שלל כיסויי ראש הזויים.
יהיה לנו קשה לראות את כל זה באנגלית. יהיה קשה פעמיים. קודם כל כי זה פשוט מוזר לראות שני אנשים עבריים הולכים מכות במצרים, וברגע שהם פותחים את הפה הם נשמעים כמו הרב יחיאל אקשטיין מהאגודה לי־די־דות. זה לא אמין! לא כולנו שולטים מי יודע מה בסיפורי התנ"ך, אבל את המוכר לנו אנחנו מכירים בשפת המקור. גם מי שלא מאמין בשום דבר, יודע טוב מאוד שהספר הזה נכתב בעברית והוא מתעד אירועים שהתרחשו (נניח) בעברית. אמנם יהיה נחמד לשמוע פתאום את משה אומר לסנה הבוער "אר יו טוקינג טו מי?" אבל לא לגמרי ברור איך מתרגמים לאנגלית קולנועית פסוקים כמו "ויקרא את שמה חווה כי היא היתה אם כל חי" או "ותקרא את שמו משה, ותאמר: כי מן המים משיתיהו". רגע, מאיפה בת פרעה ידעה עברית?
.jpg)
איור: עציון גואל
יהיה לנו קשה מעוד סיבה: כי את הסרטים האלה הקולנוע הישראלי היה צריך לעשות בעצמו. בישראל ובעברית. הוא היה צריך לפחות לשאוף לעשות את זה. אבל כבר שנים אנחנו שומעים איך היעדר המוטיבציה מתעטף להגנתו בשני תירוצים נצחיים:
א' - הדתיים לא ייתנו. המפלגות הדתיות יטרפדו כל ניסיון אמנותי להציג מישהו מגיבורי התנ"ך כדמות אנושית שיש לה גוף, יצרים ורגשות. הם אולי הסכימו לשחרר מחבלים רוצחים, אבל אם תציג את יהושע בן נון בלי כיפה הם יפרקו את הקואליציה.
ב' - התקציב. כאן נהוג לגלגל עיניים לשמיים ולומר בניגון חסידי עתיק: אין בישראל תקציבים כאלה.
מבחינה מסוימת זה אפילו קצת נכון. תירוצים תירוצים, אבל שניהם לא לגמרי מצוצים מהאצבע. ובכל זאת, קשה להאמין שבמהלך עשרות שנים מרתקות של קולנוע ישראלי, לא היה אפילו ניסיון אחד לספר לעולם את הסיפור שלנו. אם לא סופרים את הסינדאחקה הזניחה "זוהי סדום". אז מה קורה פה? האם יכול להיות שאנחנו פשוט לא כל כך מאמינים בסיפורי התנ"ך? ואני לא מדבר על אמונה דתית, אלא על אמונה פשוטה בכך שהסיפורים האלה מספיק טובים. או לפחות, שאלו הם הסיפורים שלנו לטוב ולרע.
העולם כבר הוכיח שהוא לא מכבד מיתולוגיות עממיות בגלל שהן אמיתיות או לא, אלא מכיוון שיש ציבור שהסיפורים הללו יקרים לנפשו, והוא לא יסבול כל פגיעה בקודשיו. מהבחינה הזאת, מרתק לראות שהיהודים של הוליווד משוחררים לגמרי מהתסביך של הצבר דובר העברית. מבחינתם יש כאן יופי של עלילות. הם יודעים לזהות פוטנציאל דרמטי וגם פיננסי והם מזהים את זה בספר של משה. אסור להגזים כמובן בחשיבות העניין. מצבנו המדיני, למשל, לא עומד להשתפר עקב הטרנד החדש (או עקב כל אירוע אחר, אם כבר נגענו בנקודה הזאת). זה כולו קולנוע, ואף פלשתיני לא ישנה את דעתו בגלל שעה וחצי סרט. ייתכן שאבו מאזן ימשיך להאמין שהעם היהודי בא לעולם במזרח אירופה של סוף המאה ה־19, אבל במישורים אחרים יכולה להיות משמעות רבה לקולנוע התנ"כי. ישראל בולעת בלי למצמץ כל טרנד שנושא חותמת MADE IN USA, ולכן יש מצב שבשנים הקרובות ייוולדו כאן תינוקות חמודים, אחים צעירים לשון וקורל, ופתאום יקראו להם - לך תדע - בשמות אקזוטיים כמו משה, אברהם וציפורה.
* * *
בקיץ האחרון ביקרנו בצפון איטליה ובילינו יום נחמד ולא מחייב בעיר העתיקה של ורונה. יש בוורונה שתי אטרקציות תיירותיות. האחת היא הארינה המפורסמת והשנייה היא המרפסת של יוליה. הראשונה היא קולוסאום רומי, שלמרות השנים שחלפו הוא נשמר במצב מעולה. כך אפשר לבקר בו, לגעת באבניו ולחוש במגע הזהב של התרבות הקלאסית: אחרי הכל, ממש כאן, על הטריבונה, נהגו בני האומה הרומית להתרווח על המושבים, לזלול חטיפי בריאות ולצפות בדרבי המסקרן בין חיות טרף שונות לבין שבויים חסרי סיכוי. חלק מהם, מן הסתם, ישראלים טובים עם תעודת זהות כחולה.
אבל האטרקציה השנייה היא תעלומה של ממש. כל טמבל יודע ששייקספיר אמנם מיקם את עלילת "רומיאו ויוליה" בוורונה, אבל הוא מעולם לא ביקר שם. ורונה של שייקספיר היא לגמרי פרי דמיונו, ולכן גם המרפסת המפורסמת של יוליה, ג'וליה, או ג'ולייטה, היא שום דבר חוץ מפולקלור מקומי. אבל זה לא מפריע למשרד התיירות האיטלקי למלא את כל העיר בשלטים וחצים שמכוונים מדי יום עשרות אלפי תיירים לעבר נקודת המורשת ההיא. גם הם מעולם לא קראו את שייקספיר, אבל הם רוצים לגעת בסיפור ובנצח והם מצטלמים, כותבים מילה של אהבה על הקיר, ומפרנסים יפה לא רק את גאוות העיר אלא גם מאות מסעדנים, מלונאים, נהגי מוניות ונותני שירותים שונים.
כל אבן שנייה בישראל היתה יכולה להיות מקום כזה, אילו רק היינו מעוניינים בסיפור של עצמנו. אבל אצלנו בעיקר מתווכחים עם ארכיאולוגים, מטילים ספק, מתעקשים לטעון שבכל קבר עתיק יש עצמות חמור, ומביטים בתימהון איך בסופו של דבר דווקא כריסטיאן בייל - לא משה איבגי ולא ליאור אשכנזי - יגלם את משה בן עמרם.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו