"אומרים שזה היה מוות מיותר. אבל אני לא רואה אופציה שאיתמר היה פועל אחרת"

כששואלים אותי מה המצב המשפחתי שלי, למשל בראיון עבודה, מה אני אמורה להגיד?", אור אלחרר מחייכת, אבל מתקשה להסתיר את העצב. "להגיד: 'אני אלמנה בת 27 ובעלי נהרג לפני שנה'? מה הסטטוס? אני גם לא רווקה. קשה לי להוציא את זה. לך אולי זה לא מפיל את הלסת, כי אתה מכיר את הסיפור, אבל מישהו שיושב מולי ולא יודע מי אני, אני תמיד מבחינה אצלו בפעימת הלב שהוחסרה".

נפגשנו בתחילת השבוע בחורשת זיכרון שהוקמה ביציאה ממושב בני ראם שבדרום לזכר בעלה של אור, רס"ן איתמר אלחרר ז"ל, ורס"ן אופק אהרון ז"ל, מפקדים ביחידת אגוז שנהרגו בחודש ינואר אשתקד אחרי שקצין מיחידתם טעה בזיהוי וירה בהם בשוגג.

"אגדיר לך את המוות", ביקשה אור לסייע אחרי שראתה שאני מתקשה למצוא את המילים. "הרבה אומרים שזה היה 'מוות מיותר', וזה כנראה גם מה שרצית להגיד. אבל אני לא רואה אופציה שבה איתמר היה פועל אחרת. לא רואה אותו חושב שחייליו נמצאים בסיכון והוא לא ידאג להם. דבי, אמו, אמרה לו תמיד: 'שמור על חייליך', וגם הפעם הוא שמר".

ודבי, שישבה לידה, הסכימה: "אני יכולה להראות לך התכתבויות עם איתמר. תמיד אמרתי לו: 'תיזהר על החיילים'. הזהרתי שגם אם לחייל כואב הראש, שיפנה אותו. הוא לא רופא ואני מגיעה מהתחום. אני מיילדת בביה"ח סורוקה. לו לא דאגתי, מבחינתי הוא היה חסין".

איתמר אלחרר נולד באוגוסט 1995 בקריית מלאכי. כשהיה בן 3 עבר עם משפחתו למושב בני ראם הסמוך, אחד מחמשת ילדיהם של מוטי ודבי. איתמר היה חניך ומדריך בתנועת בני עקיבא ובוגר הישיבה התיכונית "ישיבת הדרום" ברחובות. "לאן שהלך, אהבו אותו", דבי מספרת. "במושב היו באים ושואלים אם אפשר לשכפל אותו. מאז שהיה קטן חשב על הצבא. אמר: 'אני אהיה הרמטכ"ל'".

לפני הגיוס איתמר התאכזב שבצה"ל בחרו לכוון אותו דווקא לחיל שריון. מוטי, אביו, שריונר בעצמו, אמר לו שזה דווקא מתאים לשאיפות הקידום מאחר שבשריון המסלול קצר יותר. איתמר לא היה מוכן לשמוע, הוא רצה רק לגולני. "הוא הסביר לנו שהתפקידים היותר רציניים מיועדים לאנשי חי"ר. היה נעול על זה", מספרת דבי. "הוא אפילו כתב מכתבים לחברי כנסת וביקש שיעזרו לו".

בקיץ 2014, בזמן מבצע צוק איתן, התגייס איתמר לגולני ופגש שם את אשר אילוז מהיישוב אלעד. "היינו קוראים לו 'לב טוב'", מספר אילוז. "צנוע, עם הרבה שמחת חיים. לא משנה מה דרגת הקושי, תמיד התנדב. ואם בכל קבוצה יש את הפחות חברתיים, הוא היה המקובל שדאג להרים אותם כדי שירגישו נוח".

עם כל אותות ההצטיינות ותעודות ההערכה, איתמר רצה להגיע לגדודים, להארד־קור של גולני. את שירותו כקצין מתחיל פתח בגדוד 51. "בדרך כלל כשאתה מגיע לצבא אתה נתקל בבעלי דרגות, ואוטומטית שומר מרחק", מספר אליהו אוחנה, שפגש את איתמר בגדוד. "איך שהגעתי אמרו 'אתה חייב להכיר את איתמר', ואתה שומע שגם החבר'ה במסייעת אוהבים אותו וזה חריג, כי הם אוטומטית שונאים קצינים".

דבי מכירה את הסיפורים על בנה. "הוא היה אומר לקצינים צעירים שחשבו להשתחרר או לעבור תפקיד: 'איפה תעשו משהו יותר משמעותי? פה זה חינוך, ערכים. אתם מקבלים חומר גלם ומוציאים מוצר אחר. החייל לא ישכח אתכם. אתם תהיו הדמות המשפיעה בחייו'. היו שם חיילים ממשפחות קשות והוא היה מתרים את מוטי: 'אבא אני צריך תווי קנייה, או מקרר'. כשהיה קצין צעיר הלווה לחייל שלו 15 אלף שקלים. שאלתי 'הוא יחזיר לך?' הוא ענה שכן. עבר הרבה זמן, החייל השתחרר, עבד והחזיר. איתמר לא דאג".

הוא האמין באנשים?

"הוא האמין בחיילים שלו. היה חייל שאף אחד לא האמין בו, ואיתמר נתן לו צ'אנס. הבחור יצא לקורס קצינים, ואחותו שלחה לאור תמונה וכתבה 'מספיק שיש מישהו אחד שמאמין בך'".

סיבוב בסיסים עם הסירים

משפחת אלחרר מגובשת כיחידה אחת. כשחלק מהילדים שירתו בצבא והיו פזורים בבסיסים בכל הארץ, דבי היתה מסיימת לבשל בימי שישי בבוקר ומוטי היה עושה סיבוב בסיסים - מעוטף עזה ועד רמת הגולן, ומקווה שיספיק לחזור למושב לפני כניסת השבת.

"אמרתי לו הרבה פעמים שהלוואי שהקשר עם הבן שלי יהיה כמו הקשר שלו עם אביו", מספר אשר אילוז, רב־סרן בעצמו הנמצא כעת בתקופת לימודים. "היה להם קשר מטורף, ברמת החברים הכי טובים".

איתמר הלך והתקדם בסולם הדרגות, וממש לפני שיצא לקורס מפקדי פלוגות היה זה סמג"ד גדוד 51, ליאור דופט, ששלח לגיסתו אור סנדלר הודעה בנייד. "'אני אספר לך עליו, תגידי אם מתאים, ואם לא אז לא. הוא סמ"פ שהיה אצלנו בגדוד, וכעת נמצא בחופשה בחו"ל. בעיניי הוא נראה טוב, אבל מעבר לכך הוא ממש מיוחד. צנוע, אכפתי, בוגר, מצחיק, אוהב לעשות כיף, אבל גם מפקד אדיר'".

"הייתי חייבת לסמוך על גיסי", צוחקת אור. "מה שמצחיק הוא שלפני כן לי ולאיתמר היו בני זוג, ובשבת אחת אחותי יעל הגיעה לבסיס וגיסי אמר: 'את רואה אותו? הוא יהיה בעלה של אור'. היא אמרה 'יש לה חבר', והוא אמר 'גם לו יש חברה, אבל חכי'".

הפעם הראשונה שהשניים נפגשו היתה במצפה הסמוך למושב גמזו. פיקניק קטן. הוא לא ידע מה היא תאהב, אז בפק"ל היו שוקו, קפה ותה, שלא יאכזב. היה עניין, אבל הקשר לא התפתח. "זה מורכב", ניסתה אור להסביר. "היה קליק, התחברתי אליו, ובכל מקרה זה לא קרה. אחרי שנהרג, ביום ההולדת שלו, המשפחה שלי קנתה כל מיני דברים שקשורים אליו, כמו בובת כלב מהנהן. למה? היה להם כלב במשפחה במשך המון שנים, וחודש לפני שאיתמר נהרג הוא הלך לאיבוד ובמשך שבועיים לא נמצא. איתמר כבר היה בטוח שהוא מת, ופתאום הוא חזר. איתמר בישר לאחותי, שכתבה לו: 'שיעור לחיים, אף פעם לא לאבד תקווה'. הוא כתב לה חזרה: 'אם הייתי מאבד תקווה, אחותך לא היתה אשתי'. אז הם קנו לי בובת כלב כדי שאף פעם לא אאבד תקווה".

הדייט הראשון, הרשמי, היה במרינה בהרצליה. מאז הם הרבו להיפגש במצפים ובחורשות. בימי שלישי הוא היה מגיע לאפטר מהצבא, והם היו עושים פיקניק. "התאהבתי בו בגלל שהוא היה מכיל בצורה שלא פגשתי", היא מספרת. "הוא נתן לי להרגיש שאני הכי טובה כמו שאני. לא צריכה לשנות דבר כדי שהוא יאהב אותי. היה בו משהו מרגיע, נעים".

הם התחתנו ב־15 במארס 2020, בימים הקשוחים של סגר הקורונה. חתונה שהיתה צריכה להיות בחברת 600 איש באולם חצר נצר, עברה בסוף לבית אחותה של אור ביישוב ברוכין שבשומרון ונערכה בחוג המשפחה המצומצם. איתמר הגיע מהקו שהפלוגה החזיקה בחברון, ולמחרת התקיימה החתונה. "מצד אחד יש מפקד קשוח, ומצד שני איתמר עם גומות החן, הביישן", מספרת אור.

"התקשרתי לספר לו שהגבילו את מספר המשתתפים ולשאול מה עושים, והוא אמר לי, 'מאמי, לפעמים חלומות מתגשמים'. לא הבנתי. 'חלומות של מי?' מבחינתו החלום היה חתונה קטנה. הביך אותו שערב שלם כולם יהיו סביבו. ההגבלה גרמה לנו לדייק באנשים, והיתה חתונה נהדרת עם החברים הכי קרובים. שבוע אחרי הוא חזר לחברון ל־40 יום, בגלל הסגר. כמו אחרון החיילים, הוא היה צריך לתת דוגמה אישית".

התאים לך להיות נשואה לאיש צבא?

"זו לא שאיפה בחיים, אבל רציתי את איתמר, והצבא היה חלק מהבית. הרי בגלל המרחק זוגיות כזו מתבססת על תקשורת, ואם היא לא קיימת אין זוגיות. הייתי מעורבת ברמת הפרטים הקטנים. הכרתי את כל האנשים וידעתי מה קרה ועם מי. הוא לא נתן לי אף פעם לדאוג. תמיד הכל בסדר, בשליטה. בקטנה. שום דבר לא היסטרי. עושים מה שצריך, וחוזרים".

"הסתכל וראה את האדם"

כשהיה מפקד הפלוגה המסייעת נבחר למצטיין פיקוד צפון, וכשקיבל את האות בטקס יום העצמאות, אמר לנוכחים: "אחווה ישראלית בעיניי זאת מחלקת לוחמים בחטיבת גולני, הבנויה מכלל הקצוות בחברה הישראלית ובה כולם מוותרים למען מטרה אחת, שהיא הגנה על המדינה. מה אני מאחל למדינת ישראל ולצה"ל? למדינה - שנדע להכיל את המורכבות והשוני שיש בחברה הישראלית, ולצה"ל - שנמשיך להכין ולהוביל את המסגרת למוכנות ולניצחון בשדה הקרב".

דבי זוכרת את הדברים. "הוא היה מאוד מודע למה שקורה במדינה", היא אומרת. "קרא המון והיה חשוב לו להיות בעניינים. בתקופה הזו לדעתי הוא היה סוער ונרגש, ובטח היה לו הרבה מה להגיד. היו לו חברים מכל גוני הקשת, והוא הסתכל עליך כעל אדם ולא על הדעות שלך או מאיפה הגעת או מאיזה מוצא אתה".

אור: "הוא נחשף לזה בגדוד 51, שמכיל את האוכלוסייה על כל גווניה. שם אתה פוגש את המורכבות שקיימת ואת הפערים. בשבעה צחקנו על פוליטיקה ומיקי לוי, שהיה יו"ר הכנסת, הגיע לנחם. אמרתי לו: 'בלי איתמר לא הייתי יודעת מי אתה'. סיפרתי לו שכשאיתמר היה מגיע הביתה, הוא היה רואה ערוץ הכנסת ומסביר לי".

ההקצנה במדינה לא היתה מדאיגה אותו?

"איתמר חי במערכת של הצבא, זה לא היה מבהיל או מרתיע אותו. זו לא היתה הדרך שלו. היינו מדברים גם על הצבא בעניינים האלה, הרי יש שם פוליטיקה והוא היה אומר: 'אנחנו בצבא כל עוד אנחנו יכולים ללכת בדרך שבה אנחנו מאמינים. אני אלך עם האמת שלי עד להיכן שאוכל ללכת, וברגע שזה יעצור, זה יעצור'".

דבי מספרת שבנה היה מאוד נאמן למערכת. "הוא מאוד האמין בארגון. לפעמים הייתי אומרת לו אחרי אירוע: 'אתה רוצה להגיד לי שהמ"פ הזה לא טעה?' אז הוא היה עונה 'הוא עשה את מה שהיה צריך לעשות'. חשבתי שככל שיתקדם בסולם הדרגות, כך יבין שיש הרבה עניינים פוליטיים, והוא לא פוליטיקאי. אמרתי 'יש הרבה שמור לי ואשמור לך'. הוא ענה, 'בגדול את צודקת, אבל יש את היוצאים מהכלל שמתקדמים בזכות עצמם'. החיילים השתנו, אבל לא הערכים שמובילים את הצבא. האם קצינים עומדים בהם ופועלים לפיהם? זה עניין אחר. זה תלוי לדעתי באישיות ובערכים שאתה מביא מהבית".

אור: "רציתי את איתמר, והצבא היה חלק מהבית. הרי בגלל המרחק זוגיות כזו מתבססת על תקשורת, ואם היא לא קיימת אין זוגיות. הייתי מעורבת ברמת הפרטים הקטנים. הכרתי את כל האנשים וידעתי מה קרה ועם מי. הוא לא נתן לי אף פעם לדאוג. תמיד הכל בסדר, בשליטה"

באוגוסט 2021 התמנה איתמר למ"פ פלגה א' ביחידת אגוז, כחלק מהקידום בצבא. "הוא אמר 'אני רוצה להיות מג"ד 51', וזה חלק מהמסלול", מספרת דבי. "הוא מאוד האמין בעבודה החינוכית. הוא אמר 'באגוז כולם חיילים טובים, שם אתה עושה את העבודה הצבאית'".

ביחידה הוא פגש את יהונתן שטיינברג, חייל מקיבוץ חצרים. "איתמר הוא המפקד שהשאיר עלי הכי הרבה רושם בתקופת השירות", מספר שטיינברג, הנמצא בטיול בדרום אמריקה. "קשה להגדיר אותו כמפקד, כי הוא היה שונה. מצד אחד דורש מאוד וקשוח, ומצד שני כשדיברת איתו הוא היה כמו אח גדול. הכי הרבה רגש שראיתי. כשחיילים קיבלו שבת, הוא נשאר איתם".

אש בחושך מטווח קצר

רס"ן אלחרר לא הספיק לפקד יותר מדי זמן על הפלגה. ב־12 בינואר 2022, בשעות הבוקר, הוא היה בהשתלמות בצאלים, ושם פגש את חברו אשר אילוז. "צחקנו על הכל. איתמר היה כמו אח בשבילי. שיחת הטלפון האחרונה שלנו היתה יומיים לפני כן. הייתי בתרגיל גדודי, ובעיקרון אני לא עונה לאף אחד, אפילו לא לאשתי. הפעם עניתי. אחרי שהבין היכן אני נמצא, הוא שאל: 'למה ענית?' אמרתי לו 'שאני לא אענה לך?'"

מצאלים קפץ איתמר לכמה שעות הביתה, לפתח תקווה, היה קצת עם אור, ואז חזר לנבי מוסא, אזור אימונים מוכר בירידה לים המלח. בדרך שוחח עם הוריו. בשעה 22:45 עוד התכתב עם אשתו. 13 דקות מאוחר יותר כבר לא היה בחיים.

איתמר יצא עם רס"ן אופק אהרון לסיור לילי, מחשש שיש בסביבה גנבים. הם לא ידעו שבשטח נמצא גם סגן נ', קצין ביחידה שיצא לסיור מבלי לתאם. הם חשבו שהוא דמות חשודה והתקרבו. הוא שמע רעש, חשש שיש עליו איום - וירה בהם למוות מטווח קצר.

לאחר תחקיר ומסקנות החליט הרמטכ"ל לשעבר אביב כוכבי לבטל את מינויו של מפקד אגוז סא"ל א' למפקד חטיבת אלכסנדרוני וקידומו עוכב בשנתיים. סגן מפקד היחידה, רס"ן ר', סיים את תפקידו ונקבע שלא ישרת בתפקיד פיקודי בשנתיים הקרובות, ולגבי סגן נ', מפקד צוות בפלגה ב' שירה למוות בקצינים, הוחלט שיסיים את תפקידו ולא ישרת בתפקיד פיקודי ביחידות לוחמות לצמיתות.

במשפחות השכולות כעסו שסגן נ' נשאר בצבא, אבל הוא החליט לסיים את השירות. בחודש שעבר גם הוחלט להגיש נגדו כתב אישום בכפוף לשימוע, אחרי שבפרקליטות הצבאית ייחסו לו עבירות של גרימת מוות ברשלנות, הפרה חמורה של נהלים וחריגה מסמכות באופן מסכן חיים.

"שום עונש שיקבל ושום דבר אחר לא יחזיר את איתמר", אומרת דבי. "אנחנו מתפללים בשבילו שישקם את חייו, אבל אני לא יודעת אם יצליח. הוא לא קיבל אחריות בשום רגע במהלך הזמן שעבר, ולא התנצל. אני חושבת שהאמירה 'תדע כל אם עברייה בידי מי הפקידה את גורל בניה' צריכה להיות נר לרגלי הצבא, שחייב לדעת בידי מי מפקידים את גורל הבנים. בידי אלה שהלכו לדאוג לשלום חייליהם, או בידי אנשים שלא היו צריכים להיות בשטח ויצאו על דעת עצמם בניגוד לכל הוראה. חייל כזה צריך לקבל אחריות ולקבל את הדין שהצבא יחליט. מבחינתי הוא יכול לא לשבת בכלא דקה, אבל צריך לקבל אחריות. זו טעות אנוש שלא היתה צריכה לקרות".

דיברו על חוסר תיאום באותו לילה.

אור: "הם היו המפקדים במחנה, הם לא היו צריכים לתאם עם אף אחד. תפקידו של איתמר, המ"פ, הוא לשמור על חייליו. היה קשה לנו שהחליטו להשאיר את אותו קצין בצבא. הוא לא הודה בטעות, ולקבל אחריות בעיניי זה הדבר הבסיסי של מפקד בצבא. אני יודעת שבעלי, כשקורה אצלו משהו, האחריות היא עליו, ולא משנה אם זה קרה למ"כ או לחייל".

דבי: "היה מקרה שאיתמר והנהג שלו נסעו והתהפכו עם הג'יפ ונגרם נזק לרכב. רצו לשפוט את הנהג באמתלה של נהיגה פרועה ואיתמר אמר למח"ט גולני דאז, ברק חירם: 'הייתי מפקד הנסיעה. אני יודע מה היה, ואם תשפוט אותו אני שם את המפתחות והולך הביתה'. המח"ט שאל: 'מה האופק הקידומי שלך? אתה מוותר על הכל?' איתמר אמר: 'אם אתם לא מאמינים לי, אני מוותר'. בזה הפרשה נגמרה. אם היה מקרה של חייל שנהרג בצבא, הייתי לפעמים רומזת לאיתמר: 'אולי היתה פשלה'. הוא היה אומר: 'אנחנו בצבא, תפקידנו להגן ואנחנו יכולים למות. בשביל זה אנחנו שם והורה צריך להביא זאת בחשבון'. אני לא הבאתי את זה בחשבון".

את רגע ההודעה על מות בנה דבי לא זוכרת. "הייתי מאוד עייפה באותו יום", היא מספרת. "היו חיסונים לקורונה בקריית מלאכי וביקשו שאעזור. חזרתי הביתה ובדרך כלל אני לא הולכת לישון מוקדם, והפעם הלכתי כשאני עם סווטשירט שהכנו לאיתמר בסיום המסלול. הילדים מיכל ואוהד היו אצלנו, ומיכל קיבלה הודעה מידיד שקרה משהו באגוז ושתברר אם הכל בסדר. בערך באחת בלילה היא שמעה רעש ליד הבית, ואוהד הלך לבדוק. הוא לא מצא כלום ואמר לה שהיא מדמיינת. זה היה המודיע שהגיע מקיבוץ חפץ חיים הסמוך. הוא לא היה בטוח אם זה הבית שלנו. אחרי כמה דקות היתה דפיקה בדלת".

דבי: "שום עונש שהוא יקבל לא יחזיר את איתמר. אנחנו מתפללים בשבילו שישקם את חייו, אבל אני לא יודעת אם יצליח. הוא לא קיבל אחריות ולא התנצל. מבחינתי הוא יכול לא לשבת בכלא דקה, אבל צריך לקבל אחריות. זו טעות אנוש שלא היתה צריכה לקרות"

אלה היו ימים גשומים וסוערים, אבל בהלוויה של רס"ן אלחרר היו המונים. מספרים שאנשים החנו את הרכב מחוץ לקריית מלאכי, כי אי אפשר להגיע לבית הקברות מרוב עומס. "כולם מדברים על ההלוויה ועל הכמויות שהיו", מחייכת אור בעצב. "לכמות האנשים שאיתמר הספיק להכיר, לגעת, לשנות ולהשפיע עליה ב־26 שנות חייו - אני בחיים שלמים לא אצליח. היינו נוסעים לאילת, ולא היה מצב שלא נפגוש אנשים שהוא מכיר. המספר הכפיל את עצמו אחרי שנהרג".

"אמרו לנו שמסע ההלוויה יגיע ישר לבית העלמין בקריית מלאכי", מספרת דבי. "אמרתי שזה לא יקרה. מסע ההלוויה ייצא מהבית. הבית היה העוגן ומהדברים החשובים לאיתמר, ולא יקרה שמסע ההלוויה לא ייצא מהמושב. אמרו שזה לא מקובל ושיש שתי הלוויות באותו יום והשעה דוחקת. אמרתי 'אין בעיה, ההלוויה לא תהיה צבאית'. בסוף הם נעתרו".

חבריו מספרים שמותו של איתמר זעזע אצלם את אמות הסיפים. "הלב שלי הפסיק לעבוד, לא הצלחתי לנשום", מספר אליהו אוחנה, חברו מגדוד 51. "הייתי בדרך לעבודה, עצרתי לרגע בצד. זו לא בשורה שאפשר לעכל".

יהונתן שטיינברג היה בנבי מוסא. "באותו רגע לא הבנו את גודל האירוע, חשבנו שאלה בכלל חבר'ה מהפזורה. גם לא ידענו שנקבע מותם, אלא רק שעה אחרי הפינוי", הוא מספר. "זה היה שוק. מאוד עזר לי לדבר באותם ימים עם החברים והמשפחה. ניסינו לא להישאב לאירוע, וייאמר לזכות היחידה שהיא גרמה לנו להמשיך הלאה, ומהר".

יהונתן שטיינברג מקיבוץ חצרים: "איתמר הוא המפקד שהשאיר עלי הכי הרבה רושם. קשה להגדיר אותו כמפקד, כי הוא היה שונה. מצד אחד דורש מאוד וקשוח, ומצד שני כשדיברת איתו הוא היה כמו אח גדול. הכי הרבה רגש שראיתי. כשחיילים קיבלו שבת, הוא נשאר איתם"

לא מזמן משה פסל, שהיה מפקד גדוד 51, כתב מכתב געגוע לאיתמר. "היית המנטור והפסיכולוג של עצמך. שפעת מילים מעצימות ודרבון עצמי, ועל הדרך חיזקת גם אותי. כישרון לא פחות ייחודי - שהיית מומחה בנפש האדם. ידעת לקרוא את האנשים שלך ולדעת מה עובר עליהם. לדבר אליהם ולהגיד את המילה הנכונה בזמן הנכון, שתרים אותם ותדחף אותם לעשייה ולהתקדמות. תודה", סיים פסל. "נקווה שאתה לא מובך מהחשיפה הזו".

דבי ואור הסכימו שאיתמר כנראה היה מסמיק למשמע הדברים, אבל מתברר שלמרות הביישנות, הוא נגע בהמונים. אחרי מותו חיילים קעקעו על גופם את דמותו, ילדים נקראו על שמו. אחיו אוהד שידך זוג שהתחתן, ולפני החתונה הכלה הכינה את הפרוכת לחופה, שעליה רקמה את השיר "דרשתי קרבתך", שאיתו איתמר ואור נכנסו לחופה ביום כלולותיהם. היום הפרוכת עוברת בכל שבוע לזוג אחר.

בסרטון, שנשלח לאור, נראה חתן אומר במהלך הטקס "במעמד זה אנו רוצים להזכיר את איתמר אלחרר ז"ל, שאותו לא זכינו להכיר, אבל סיפורו מלווה אותנו. וטלית זו, שאנו מתחתנים תחתיה, היא לזכרו. אנו שואפים לבנות בית שמבוסס על אהבת חינם ואהבת הארץ, ערכים שכל כך בולטים מהסיפורים שלו".

חבריו של איתמר לא מפסיקים מאז מותו להנציח את זכרו. יחידת אגוז עובדת על השלמת החורשה מחוץ למושב בני ראם. בברוכין, היישוב שבו התקיימה החתונה, הוקם מצפה. "ישבנו איזה ערב ושאלתי את החבר'ה 'מה עושים?'", מספר אליהו אוחנה. "מישהו הציע שנקים פינה עם פרגולה, ואני לקחתי את הרעיון צעד קדימה. אמרתי שאסתובב בנקודות שהיו חשובות לאיתמר במהלך חייו. זכרתי שהתחתן בברוכין. ביקשתי מחבר שגר שם שיראה פינות יפות והלכנו למקום שנקרא 'עמדת הטנק', שלא היה בו יותר מדי, חוץ מנוף יפה. שלחתי לאור הודעה 'בסדר מבחינתך?' והיא עפה על זה. אמרה שהדייטים הכי טובים שלהם היו במצפים ובפינות חמד".

פינות חמד לזכרו

בברוכין חברים ובני נוער מקומיים עמלו על הקמת פינת חמד, שהפכה למקום מפגש ולאתר הצעות נישואים.

"לא חלמנו שיהיה דבר כזה", אומרת אור. "כל הנצחה היא חלק מאיתמר, והמקום מכיל כל כך הרבה ממנו. להראות שאנחנו כאן, החיבור לארץ ישראל, לא הולכים לשום מקום, לא מוותרים. לפני זה לא היה שם כלום, והיום יש פארק מטורף. יש משהו במצפה שכל כך מדויק לאיתמר בצורה שאי אפשר להסביר. נעים להיות שם".

ביישוב נופי נחמיה, שבו מתגורר אשר אילוז, וביישוב עינב שבשומרון הוקמו פינות לחיילים בסיועו של ראש המועצה האזורית יוסי דגן.

"מגיע לו קרדיט גדול", אומר אילוז. "דגן לא הכיר את איתמר אישית, אבל הסיפור נגע בו. בנופי נחמיה זו נקודת תצפית שיש בה מבנה עם מזגן, ספה, טלוויזיה ומטבח. חיילים שעושים סיור בגזרה, נכנסים. זה איתמר. בלי לעשות חשבון ובאהבה".

כל הנצחה מרגשת את אור ודבי. "אני לפעמים אומרת שאפשר למצוא אותו בכל דבר, ומספיק לפתוח את העיניים ולראות שהוא פה", אומרת אור.

ישבנו בביתה של דבי במושב, ונראה שהקשר בין השתיים חזק. "היא מקסימה, ממש בת בית", אומרת דבי על כלתה. "שואלים אותי: 'היא באה לחג?' בשנה האחרונה היא היתה כאן שבת כן, שבת לא. מצד שני אנחנו יודעים שחייה יימשכו ושהמצב ישתנה, ועדיין - היא תמיד תהיה חלק מאיתנו".

אתן עולות לקבר?

אור: "אני בכל יום שישי מגיעה. מנקה, מדליקה נר. בכל פעם שהיה לי קשה הייתי שמה על איתמר את הראש ולא היה לו מה להגיד, אלא רק להקשיב. זה מרגיש לי הכי קרוב לסיטואציה של לשים ראש ופשוט שיקשיב כמה קשה. הרי השגרה של היומיום שואבת הרבה אנרגיות, ולפעמים אתה לא יכול להרשות לעצמך להתפרק. שם זה מקום להתפרק. אני תמיד מתחננת אליו שייתן לי סימנים, 'תגיד לי מה לעשות'".

דבי: "הלכתי עם מוטי הרבה פעמים לבית הקברות, אבל אני רוצה להיות שם לבד. לקרוא פרקי תהילים ולחשוב מה היה אילו, ולמה זה קרה. קצת להתחנן אליו שנצליח לצוף מעל פני המים. למרות הבחירה בחיים, זה עדיין קשה".

לדבי לקח יותר משנה לחזור לעבודה כמיילדת בביה"ח סורוקה בבאר שבע, אבל זה חלק מבחירתה בחיים. "בשבוע שעבר יילדתי זוג חמוד שתוך כדי שיחה שאל כמה ילדים יש לי", היא מספרת. "זו היתה הפעם ראשונה מאז המקרה ששאלו. עניתי 'חמישה ילדים'. שאלו איך קוראים להם ומה הם עושים, ותוך כדי התחבטתי אם נכון לספר. אתה לא תמיד מצליח לתכנן את הדברים, ובסוף סיפרתי והם נורא התרגשו. כל שאלה מלחיצה. זה כמו שבאו ממשרד הביטחון כדי לתת לנו תעודה של משפחה שכולה, ולא רציתי. אמרתי 'אפשר לא?' אתה בהתחלה לא רוצה להיות שם, וקשה לך לקבל את העובדה שהפכת לחלק מזה".

לאור ולאיתמר לא היו ילדים. דבי חושבת שאם היו להם, איתמר היה נשבר ועוזב את הצבא כדי להיות איתם, כי משפחה היתה מבחינתו הדבר הכי חשוב. אור משוכנעת שהיה ממשיך בשירות ומסתדר. דבי מספרת שהחלום שלה היה ליילד את אור, חלום שכבר לא יתגשם. "בפנטזיה ראיתי את הילדים ואיך הם נראים", היא אומרת. "יש בזה עניין של המשכיות, אבל מצד שני אני מכירה מישהי שאחותה התאלמנה מאיש צבא והיא סיפרה כמה זה היה קשה. אתה לא רוצה שמישהו יגדל בלי אביו".

אור: "ברור שהילדים שלנו היו שחורים עם שיער בלונדיני ואופי כמו של איתמר. היה לנו תמיד ויכוח. הוא היה אומר 'שייראו כמוך', ואני הייתי אומרת 'שייראו כמוך'. היה לי חלום שהילדים יהיו שכפולים שלו, אבל זה מה שהקדוש ברוך הוא החליט שיהיה, ואין לנו יכולת לשנות"

אור מביטה בה ומחייכת. "ברור שהם היו שחורים עם שיער בלונדיני ואופי כמו של איתמר. היה לנו תמיד ויכוח. הוא היה אומר 'שייראו כמוך' ואני הייתי אומרת 'שייראו כמוך'. היה לי חלום שהילדים יהיו שכפולים שלו, אבל מצד שני אנחנו אנשים מאמינים וזה מה שהקדוש ברוך הוא החליט שיהיה ואין לנו יכולת לשנות ויודע מה, אני אומרת מה זה היה שווה להיות ילדים של איתמר מבלי להכיר אותו?"

shishabat@israelhayom.co.il