אחד מהלב: התרומה שאיחדה משפחות

דצמבר 2021, חדר הניתוחים בבית החולים בילינסון. מוטי ויצמן שוכב על המיטה, רגע לפני הניתוח הגדול בחייו. אחרי שלוש שנים שבהן היה תלוי בלב מלאכותי שמופעל בסוללות, הוא סוף־סוף עומד לקבל לב מתורם אנושי, שנפטר מוות מוחי. גבר שמשפחתו, בהחלטה אצילית, החליטה להציל באמצעות איבריו חיים של אחרים. 

זה היה יום מרגש, מלא בחששות מהעתיד, לצד תקווה לחיים טובים יותר. אבל באותו רגע מוטי מוטרד ממחשבה מהותית עבורו. הוא שואל את הרופאים מסביב, בלי לצפות באמת לתשובה: "איך אומרים תודה?".

אחרי שנה, כשהוא יושב עם בני משפחתו של טל אלוני ז"ל, שליבו פועם כעת בחזהו, מוטי עדיין לא יודע איך להודות.

"תשמעי איך הוא פועם", הוא ניגש למירב, אלמנתו של טל, ומניח את ידה על בית החזה שלו. "תשמעי את הלב של טל. אני חושב שזאת הדרך הכי טובה שלי להגיד תודה. את יודעת, מירב, עד היום אני לא יודע באמת איך להודות לכם".

טל אלוני נפטר בדצמבר 2021, חודש לפני יום הולדתו ה־54. הוא עבד כמחסנאי בסופר־פארם, אדם אהוב וחבר טוב שדאג לזולת בגמילות חסדים ובתרומות בסתר. ערב אחד, באמצע החיים, עבר אירוע מוחי, ואחרי ימים ספורים מת מוות מוחי. בני משפחתו הסכימו לתרום את שתי כליותיו, את הכבד ואת העור שלו - שהושתלו בכמה חולים. את הלב שלו קיבל מוטי.

קרוב לחמש שנים היה מוטי בסכנת חיים. ב־2017 ליבו כשל, וכעבור שנה עבר השתלה של לב מלאכותי מסוג LVAD - משאבה קטנטנה שמחוברת לסוללות חיצוניות, ששמרה עליו בחיים. לב חיצוני שאמנם אפשר לו לחיות, אבל הגביל אותו במגע עם מים והפך אותו לתלוי בסוללות ובחשמל לטעינה. אחרי מותו של טל עבר מוטי השתלת לב אנושי - וחי את חייו מחדש.

עכשיו הם כאן, סביב שולחן אחד בבית החולים בילינסון. מוטי יושב בצד אחד, ומולו אשתו, מעיין, ומירב, אלמנתו של טל, שמהרגע הראשון הפכו לחברות ומנהלות שיחה קולחת על היומיום ועל הילדים. "בכל יום אני יודע שאני חייב את החיים האלה לטל ולכם, המשפחה שלו", חוזר מוטי ואומר, ומירב עוצרת את הדמעות.

"כשאני רואה אותך, אני מבינה שיש המשכיות לטל", מירב כמעט לוחשת. "ככל שאתה מספר יותר מה עובר עליך ומה אתה מרגיש, אני מבינה שהלב שלו הציל אותך. אני מאוד כואבת את מותו ומתגעגעת אליו. טל קבור בקריית שמונה, ובכל שישי אני מגיעה לקבר, לא מצליחה להתחיל לבשל בלי התחושה שקיבלתי ממנו אישור. ואתה, מוטי, הוא הסימן שטל נתן חיים. לכן עשינו את התרומה. להציל חיים".

"צעקה שהרעידה את הבית"

כעת מוטי (57) מרשה לעצמו לצחוק, אבל השנים האחרונות בחייו היו קשות וכואבות. הוא ומעיין (46) נשואים 25 שנה, מתגוררים בבאר שבע. יש להם שלושה ילדים - הבנות ליאור (22) ונעם (20) והבן רון (15). מעיין מנהלת מוקד מיקור חוץ טלבנק דיסקונט (חברת תקשוב), מוטי ניהל במשך שנים מחסן ברשת מגה, ובינתיים לא חזר לעבודה.

ב־25 בפברואר 2017 מוטי ומעיין חזרו מטיול ב"דרום אדום", ומוטי החל לחוש כאבי בטן. "לא אשכח את היום הזה", מבטה של מעיין חד. "הוא ראה משחק כדורגל בטלוויזיה, כשפתאום, ברבע לעשר בלילה, נתן צעקה שהרעידה את כל הבית, והתחיל להקיא. לא היה מסוגל לקום מהרצפה.

"בסורוקה הרופאים נתנו לו מורפיום ואמרו שהוא סובל מחיידק בקיבה או מאולקוס. באחת וחצי בלילה עשו לו אק"ג, ופתאום הרופא אומר לי: 'הוא בהתקף לב קשה'. הריאות של מוטי התמלאו במים, והוא היה במצב חנק. שמונה ימים שכב בטיפול נמרץ, וכשהתעורר הבינו שהלב שלו מתפקד רק ב־8 אחוזים".

מוטי נכנס למצב של אי ספיקת לב שסיכן את חייו. ניתוח מעקפים או החלפת מסתמים לא התאימו לטיפול במצבו.

"זה היה נורא", ממשיכה מעיין. "הוא חזר הביתה עם כדורים, אבל לא תפקד. היה קם מהמיטה, עושה צעד או שניים ומתעייף. חשבנו שזאת תהיה המציאות החדשה שלנו".

האלמנה מירב למוטי: "כשאני רואה אותך, אני מבינה שיש המשכיות לטל. ככל שאתה מספר יותר מה עובר עליך, אני מבינה שהלב שלו הציל אותך. אתה, מוטי, הוא הסימן שטל נתן חיים. לכן עשינו את התרומה. להציל חיים"

מעיין ומוטי פנו לד"ר טוביה בן־גל, מנהל היחידה לאי ספיקת לב בבילינסון מקבוצת כללית, שהמליץ על השתלת לב מלאכותי מסוג LVAD, כגשר עד להשתלת לב מתורם אנושי. מוטי אושפז, קיבל טיפול לייצוב מצבו, ואחרי כחודש, ב־30 בדצמבר 2018, עבר את השתלת הלב המלאכותי.

"ד"ר בן־גל הסביר לנו שזה יציל את חייו וגם ישפר את איכות חייו", ממשיכה מעיין. "תלינו בזה המון תקוות. מוטי נשאר בבית החולים, ואני הייתי מגיעה בכל יום מבאר שבע לפתח תקווה. הוא נשאר באשפוז חודשיים. מצבו הפיזי החל להשתפר, אבל הנפש שלו נפגעה מאוד קשה. הוא היה במצב רוח ירוד, לא רצה לחיות, לא ראה טעם לחיים. לימדו אותי להחליף לו תחבושות, לעזור פיזית, אבל מוטי בעיקר היה צריך תמיכה נפשית, ואנחנו כל היום ניסינו לעודד אותו.

"אחרי כמה חודשים הוא התחיל להסביר למושתלים אחרים מה עושים אחרי השתלה, וזה נתן לו שוב משמעות לחיים - לעזור לאחרים, לתת תקווה. הוא אמר לי: 'אמנם מאוד קשה לי, אבל החלטתי לחיות - ויהיה מה שיהיה'".

מוטי: "קשה להסביר עד כמה הלב המלאכותי לא נוח. כן, אתה חי, אבל לא חיים טובים. אתה כל היום מחובר למכשיר על סוללות שמחזיקות כמעט יממה, ותלוי בחשמל להטעין אותן. אתה לא יכול להתקלח בקלות, כי יש לך תיק של שני ק"ג עם כבל חשמלי שיוצא מהבטן, שלא לדבר על להיכנס לבריכה או לים.

"היו מקרים שבהם ממש פחדתי שאתקע בלי חשמל, כמו באחת הפעמים שהיינו בחופשה בבית מלון והיתה הפסקת חשמל, או כשנתקענו בפקק בגלל הפגנה, ולא היה עם מי לדבר. באותו פקק, אגב, כמה חבר'ה צעירים שראו אותנו בתחנת דלק והבינו שאנחנו בבעיה פינו לנו את הדרך עם אופנועי שטח, ונסענו אחריהם. בגלל שהלב שלך תלוי בסוללות, אתה כל הזמן מפחד וצריך לשמור".

"מבט הרופאים היה חמור"

בזמן שמוטי ומעיין התרגלו לחיות עם הלב המלאכותי בבאר שבע, מירב (48), שעובדת כיועצת לימודים במכללת תל חי, וטל אלוני ניהלו חיים רגילים וטובים בקריית שמונה. שניהם גדלו בעיר הצפונית, הפכו לזוג בשנות ה־20 לחייהם והתחתנו ביוני 1995. עם השנים הביאו לעולם שלושה ילדים: הבנים רז (26) ועמית (23.5) והבת דנה (18).

ב־25 בדצמבר 2021 בילה טל עם משפחתו, ובערב אף אירחו חברים. "ברבע לעשר בלילה החברים עזבו, ואני עליתי לחדר השינה", פניה של מירב חתומות. "טל נשאר בסלון, ישב ליד המחשב. הבת שלנו ירדה למטה ב־23:00 וראתה אותו רגיל. ב־23:45 שמעתי בום חזק, כאילו נפל משהו. אני והבת קפצנו מהר, ירדנו למטה וראינו אותו שוכב על הרצפה. הוא היה נינוח כזה, לא הבנתי שמדובר במשהו נורא. חשבתי שהוא קיבל מכה מהחלון, ושבעוד רגע הוא יתאושש.

"ניסיתי להקים אותו. הוא ניסה לדבר, אבל לא היה ברור. חשבתי שהוא מבוהל. התקשרתי מייד לשכן, שהזמין אמבולנס, ובינתיים המצב של טל הידרדר. צוות ההצלה דיבר בהתחלה על אירוע מוחי, והוא הובהל באמבולנס לחדר הטראומה בבית החולים זיו בצפת.

"כשהרופאים יצאו אלי, ראיתי שהמבטים שלהם לא מבשרים טוב. אני לתומי עוד חשבתי שהוא ייצא מזה, שמקסימום יהיה מוגבל קצת בהליכה וייעזר במקל. אבל אז הרופאים אמרו לנו שראו בבדיקת CT פגיעה בגזע המוח, ושמעבירים אותו באמבולנס לנהריה.

"עמית, הבן האמצעי שלנו, שהה אז בטיול בקולומביה. כשהוא שמע מה קרה, הוא התחיל מייד לחפש טיסה חזרה, בימים הקשים של הקורונה. בינתיים דיברו איתנו על האפשרות לתרום את איבריו של טל. אני העדפתי לחכות לעמית כדי להחליט, כי בכל הימים שבהם טל לא הגיב היתה לנו תקווה שעמית ייכנס - וכשטל ישמע אותו הוא יתעורר.

"ביום שלישי, ב־2 לפנות בוקר, עמית הגיע לבית החולים. כשהוא נכנס לחדר טל לא הגיב. אז הבנו שזהו. שאלתי את הילדים אם להסכים לתרום את איבריו. הם ענו: 'ברור, זה הכי אבא'. באותו רגע הבנתי שאם לא אעשה את הצעד הזה אני אצטער".

מירב לא שוכחת את השעה המדויקת שבה נכנסו הרופאים לחדרו של טל, ואיך בבוקר יום שלישי, 28 בדצמבר 2021, בשעה 8:05, הוגדר אהובה כמת מוות מוחי. "אני הייתי חתומה על כרטיס אדי לתרומת איברים, אבל טל לא", קולה שקט. "תמיד כשהיו מדברים על השתלות בתקשורת הוא היה אומר לי שאני רשאית לתרום את איבריו. זה מה שהדהד לי בראש כשקיבלנו את ההחלטה. עם כל הקושי והכאב, זה היה הדבר הנכון לעשות. למרות הטלטלה, אין בי אפילו רגע של חרטה ולא הייתי פועלת אחרת. במיוחד היום, כשאני יודעת לאן כל איבריו הגיעו. זה נותן לנו מלא כוח".

מירב: "תמיד כשדיברו בתקשורת על נושא ההשתלות, טל אמר לי שאני רשאית לתרום את איבריו. זה מה שהדהד לי בראש. עם כל הקושי והכאב, זה היה הדבר הנכון לעשות. אין בי חרטה, במיוחד כשאני יודעת לאן כל איבריו הגיעו"

בבוקר קיבלה מירב שיחת טלפון ממחלקת ההשתלות. "התקשרו לעדכן בתרומות האיברים. נתנו לנו כמה פרטים טכניים על מקבלי האיברים, הגיל והמגדר שלהם, ואמרו שייתכן שבני משפחותיהם ייצרו איתנו קשר בהמשך. לנו לא שינה מי יקבל את איבריו של טל ויזכה בזכותם בחיים, ובאמת שלא ציפיתי שתיווצר חברות אמיתית כמו שנוצרה לבסוף".

"שתינו בכינו בשיחה"

באותו בוקר טרגי שפקד את משפחת אלוני מוטי היה עסוק בהכנות למסיבת בר־המצווה של בנו, כשהקרדיולוג שלו, ד"ר בן בן־אברהם, מנהל שיקום הלב ביחידה לאי ספיקת לב מתקדמת בבילינסון, התקשר אליו.

"הייתי אצל חבר", מוטי נזכר ומתרגש. "לא חגגנו לבן שלי בר־מצווה כמו שצריך, בגלל הקורונה, אז עשינו קניות ותכננו מה נעשה במסיבה. פתאום הרופא מתקשר ואומר לי: 'עצור את התכנונים ותגיע לבית החולים, כי יש לנו תורם'. התחלתי לבכות מהתרגשות. יחד עם זה דאגתי מה אני עושה עכשיו עם כל הקניות ליום ההולדת", הוא צוחק. "התקשרתי מייד למעיין שתגיע הביתה מהעבודה בדימונה, וניסע יחד לבילינסון. לבן שלי אמרתי שהשתלה או לא השתלה - את יום ההולדת שלו הוא עוד יקבל".

מעיין: "כשמוטי סיפר לי על שיחת הטלפון הייתי בהיי, אבל ניסיתי במקביל גם להרגיע. אמרתי לו שעד שאנחנו לא ממש בחדר הניתוח - ההשתלה עוד לא קורית. עד הרגע האחרון אי אפשר באמת לדעת אם הלב יתאים לגמרי להשתלה, ופחדתי שמשהו יקרה ברגע המכריע".

את הנסיעה הטרופה מבאר שבע לבילינסון בפתח תקווה שניהם זוכרים. גם את ההתרגשות והחששות שנלוו לה. את ההמתנה חסרת השקט בכניסה לחדר הניתוח, עד שהגיע אישור סופי שהלב בסדר ומתאים, ושאפשר להתקדם הלאה, להשתלה.

מעיין נושמת עמוק. "נכנסתי לחדר של מוטי ואמרתי לו שהלב בסדר, שאנחנו יוצאים לדרך - ושיהיה המון בהצלחה. אחר כך נפרדתי ממנו ויצאתי".

השתלת לב אדם אחרי השתלת לב מלאכותי נחשבת לניתוח מורכב, שכן יש צורך להוציא את הלב המלאכותי ולהשתיל את הלב האנושי תוך שמירה על מצב יציב של המטופל. בזמן ההליך, המטופל מחובר למכונת לב־ריאה חיצונית.

במשך כ־12 שעות המתינו בני משפחתו של מוטי מחוץ לחדר הניתוח, עד שהרופאים יצאו ודיווחו: ההליך הסתיים, למוטי יש לב חדש.

"אחרי ההשתלה, על מוטי ליטול תרופות נוגדות דחייה, צעד שמאפשר לרוב המטופלים לשמור על איכות חיים", מסביר פרופ' דן ערבות, מנהל המערך לניתוחי לב וחזה בבילינסון. "השתלת לב מלאכותי כגשר עד להשתלת לב אנושי מאפשרת לחולה לחיות חיים טובים עוד עשרות שנים.

"בעבר, 25 אחוזים מחולי הלב במצב קשה היו נפטרים במהלך ההמתנה להשתלת לב. לשמחתנו היום יש לב מלאכותי שמחזיק אותם בחיים עד שיגיע לב אנושי מתאים. לעיתים הם נשארים עם הלב המלאכותי, ורק מחליפים משאבה אחרי כמה שנים, כדי לחזק את פעילות הלב. אנחנו עוקבים אחרי המטופלים כבר הרבה שנים, ויש לנו סיפוק עצום מההתקדמות ומהשמירה על איכות החיים".

מוטי היה מאושפז שבוע בטיפול נמרץ לב, ושבוע נוסף במחלקת מושתלי לב. כשחזר הביתה, נדרש ללמוד דברים בסיסיים מחדש: לקום, ללכת, להתקלח בלי חוטים והפרעות. לחיות.

הפעם הראשונה שבה עלתה האפשרות להכיר את משפחת תורם הלב נרשמה ימים ספורים אחרי ההשתלה. מתאמת ההשתלות התקשרה למוטי ושאלה אם היה מעוניין להכיר את בני המשפחה. "עניתי מייד שבטח, איזו שאלה", הוא נזכר, "אבל ביקשתי שידברו עם אשתי, כי הרופא שלי ביקש שאתעסק בינתיים רק בהחלמה".

כשמעיין קיבלה את מספר הטלפון הנייד של מירב, היא התמלאה התרגשות. "כל הלילה חפרתי בחשבון הפייסבוק שלה. ראיתי את כל האנשים שכתבו שהם מתפללים לשלומו של טל, כשהיה עדיין במצב קשה. ואז ראיתי פוסט שאחותו כתבה: 'הנה הלב שלך פועם אצל מישהו אחר' - והלב שלי רעד.

"היה לי ברור שאני רוצה לדבר עם מירב, אבל לא ידעתי מה אגיד לה. איך אומרים תודה? מה בכלל אומרים? לא היה לי מושג. נסעתי בבוקר לעבודה, התקשרתי אליה, ומייד ניתקתי. התקשרתי שוב וניתקתי. לא הייתי מוכנה נפשית. חיכיתי קצת, והיא היתה בממתינה. כשהתקשרתי שוב היא ענתה. אמרתי לה ישר: 'מירב, שלום, אני מעיין, אשתו של מושתל הלב'. וחיכיתי".

מירב שהתה באותם רגעים במיטה בביתה. "צעקתי", היא נזכרת, "לא האמנתי שהיא מתקשרת אלי כל כך מהר. זה היה עוד לפני אזכרת ה־30 למותו של טל. תרמנו את הכליות, הריאות, הלב והעור שלו, והיה לי חשוב לדעת לאן הלב שלו הגיע. במרכז ההשתלות אמרו לנו שאפשר ליצור קשר עם הנתרמים רק אם שני הצדדים מעוניינים בכך, אז חיכינו. הראשונים שהתקשרו היו בני משפחתו של מושתל הכליה, ושבוע אחריהם מעיין התקשרה.

"קמתי מהמיטה בבום והתחלתי לרעוד. צעקתי לבן שלי, רז, 'אני בטלפון עם אשתו של מושתל הלב!' - וגם הוא קפץ. מעיין עצרה בינתיים בצד, התחילה לבכות ברכב ואמרה לי 'קחי לך משהו לשתות'. זה היה מדהים, דיברנו כאילו אנחנו מכירות כבר שנים. היא אמרה שהיא מתנצלת, והתחילה לספר על מוטי. השיחה זרמה, דיברנו שעה וחצי, שתינו בוכות מהתרגשות, עם חיבור מיידי".

מוטי: "מאז ההשתלה אני רואה את החיים אחרת. היום אני שומר על איבר שהוא חשוב לא רק לי - אלא גם למשפחה השנייה שלי. כשהיו לי ימים קשים, מעיין אמרה לי שאני צריך להחזיק את עצמי, אם לא למעני אז למען משפחתו של טל"

אט־אט, כשהשיחה התגלגלה, גילו מירב ומעיין קווים משותפים שמחברים בין מוטי וטל: שניהם הביאו לעולם שלושה ילדים, שניהם עבדו כמחסנאים, ואם שואלים את מעיין - מוטי גם הפך להיות הרבה יותר רגיש מאז שליבו של טל פועם בחזהו.

מעיין שמרה על קשר תדיר עם מירב, אך החליטה בינתיים שלא לשתף את מוטי. את מירב "הסתירה" בין אנשי הקשר תחת שם גנרי. "הייתי מספרת לה מה שלום מוטי, איך הוא מתקדם, שלחתי לה תמונה שלו. היא, מצידה, סיפרה איך היא מרגישה ואמרה שהחברים של טל התלהבו לשמוע שמוטי בסדר וששתינו נמצאות בקשר. כל השיחות בינינו זרמו כאילו היינו חברות מאז ומתמיד".

כשהתקרב מועד השלושים למותו של טל מעיין ביקשה להגיע לאזכרה. מירב נענתה מייד. באותו יום השתוללה בארץ סופה, ומירב חששה שמעיין לא תצליח להגיע מבאר שבע לקריית שמונה.

"התקשרתי אליה ואמרתי לה שהיא לא חייבת לבוא. הכבישים היו עמוסים, היתה סערה רצינית, לא רציתי ללחוץ עליה.

"אבל מעיין כתבה לי שהיא מגיעה, ובאמת הגיעה אחר הצהריים עם בני משפחה של מוטי. הצגתי אותה לכמה בני משפחה שלנו, וכולם התעניינו בשלומו של מוטי, כאילו גם הם הכירו שנים".

מעיין: "היה מאוד טבעי להיכנס אליהם הביתה. כל בני המשפחה והחברים של טל הגיעו, ואני נכנסתי כאילו אני בת־בית אצלם 20 שנה.

"לא יכולתי לספר על כל זה למוטי. לא רציתי להקשות עליו. בדיוק באותו יום הוא הרגיש רע פיזית, ומצב הרוח שלו היה שפוף מאוד. רק אמרתי לו שיש לי כנס מהעבודה בנתניה, ושלא אהיה זמינה במשך כמה שעות. כשנכנסתי הביתה הוא שאל אותי למה העיניים שלי דומעות, ועניתי לו שזה סתם מהנסיעה, אבל בלב התפוצצתי מרוב התרגשות.

"ידעתי שאני רוצה שגם מוטי יפגוש את מירב, אבל הייתי צריכה לתכנן את זה כמו שצריך. רק אחרי כמה שבועות סיפרתי לו על המפגש שלנו, והוא היה בהלם, התרגש מאוד. ישבתי איתו ביחד עם הילדים, וסיפרתי לכולם שאנחנו יודעים מי משפחת תורם הלב ושאנחנו רוצים להיפגש איתם. נתנו להם זמן לחשוב על זה. בינתיים מירב הזמינה אותנו שוב ושוב להגיע. לא רק למפגש קצר, אלא ממש לישון אצלם בבית. אמרנו שננסה, ואם זה לא יעבוד ניקח מלון או צימר בצפון, וקבענו תאריך".

מעיין: "בהתחלה הסתרתי ממוטי את הקשר עם מירב, לא להקשות עליו. למירב הייתי מספרת מה שלומו, שלחתי לה תמונה שלו, והיא סיפרה שחבריו של טל התלהבו. זרמנו בשיחות כאילו היינו חברות מאז ומתמיד"

בחג השני של פסח בשנה שעברה נסעו מוטי, מעיין וילדיהם מבאר שבע לקריית שמונה, לפגוש את משפחת האיש שבמותו הציל את אביהם. "הייתי בלחץ", משחזר מוטי בהתרגשות. "כל הדרך חשבתי איך אני אומר למירב תודה. בכלל, כל רעיון המפגש הזה היה לי מאוד מרגש ומבלבל. הייתי ברגשות מעורבים, לא ידעתי איך אגש אליה.

"כשהגענו לכתובת, ישבתי במכונית בלחץ. מעיין הצביעה על הבית ועל מירב, שעמדה בחוץ, ברחוב, וחיכתה לנו עם כל החברים שלהם. אמרתי לעצמי, איך אני יוצא עכשיו מהאוטו, במיוחד כשכל השכנים עומדים ומוחאים כפיים.

"לקחתי אוויר, יצאתי וניסיתי להתנהג הכי טבעי. ניגשתי למירב, נתתי לה חיבוק, שאלתי אותה מה העניינים, ואפילו אמרתי 'אנחנו לא בוכים, אחרת יהיה לנו ממש קשה'. זה היה רגע מאוד מרגש שבו הקרח נשבר. ידענו מייד שאנחנו מחוברים. התחברתי גם עם החברים של טל, שראו אותי כאחד משלהם. הם אפילו רצו להזמין אותי לחתונה של אחד החברים, כדי ש'הלב של טל יהיה שם', אבל זה היה קצת יותר מדי בשבילי, מבחינה פיזית".

היום, אומר מוטי, הוא רואה במשפחתו של טל גם בני המשפחה שלו. "מאז ההשתלה אני רואה את החיים בצורה אחרת. היום אני שומר על איבר שהוא חשוב לא רק לי, אלא גם למשפחה השנייה שלי".

ההתרגשות חונקת את גרונו. "אני מרגיש שיש עלי אחריות כבדה מאוד, לשמור על הלב של טל. היו לי ימים קשים, פיזית ונפשית, שבהם הרגשתי שאני לא יכול לסחוב יותר. מעיין אמרה לי שאני צריך להחזיק את עצמי, אם לא למעני אז למען המשפחה של טל - וזה מה שעשיתי".

שתי המשפחות שומרות על קשר תדיר, אך בשל המרחק נפגשות לעיתים רחוקות. בדצמבר האחרון הגיעו מוטי ומעיין לאזכרת השנה למותו של טל. נסעו מבאר שבע לבית העלמין בקריית שמונה.

כשמוטי הגיע לקבר, הוא התכופף לנשק את המצבה - ולא הצליח להתרומם, פיזית ונפשית, עד שחבריו של טל סייעו לו.

"היה לי מאוד מרגש ומאוד קשה", הוא מסביר, "אבל היה לי חשוב מאוד להכיר תודה לטל. מהרגע הראשון שראיתי את התמונה שלו, כשמעיין סיפרה לי עליו, הרגשתי שיש בינינו הרבה קווי דמיון. אז אני עושה הכל כדי לחיות וכדי לשמור על הזיכרון שלו".

אגב, השבוע נפגשו כולם בביתם של מוטי ומעיין.

"איזו משפחה אצילה"

תמר אשכנזי, מנהלת המרכז הלאומי להשתלות, נרגשת בכל פעם שנוצר "מפגש חיובי" בין משפחה של תורם איברים לבין האדם שחייו ניצלו בזכות אותה תרומה.

"מפגש כזה מאתגר לשני הצדדים", היא אומרת. "לא תמיד תהיה בין המשפחות כימיה. כל אחד בא מעולם אחר, עם ערכים אחרים, ובעיקר עם ציפיות אחרות. יש מי שמאוד מעוניינים במפגש, ויש שמתנגדים או חוששים, כי הכאב של משפחת התורם גדול.

"ישנו גם הכאב מצד משפחת המושתל, שחשה אי־נוחות מול המשפחה השכולה, זו שבזכותה הם קיבלו מתנה. לפעמים זה מחזק את המפגש ולעיתים מעלה חשש. רואים את זה בשיח ובכימיה.

"בסופו של דבר, מניסיוני, רוב המשפחות שנפגשו יצאו נתרמות מהמפגש, בין אם הוא היה חד־פעמי ובין אם נשאר קשר של ברכות לחגים או אפילו של ביקורים הדדיים.

"כל ההשתלות מתבצעות בזכות משפחות שיש להן מודעות לתרומת איברים ולהצלת חיים. לכן חתימה על כרטיס אדי מאוד חשובה, כי היא גורמת למשפחות לחשוב על נושא תרומת האיברים גם בימי שגרה ולא רק במצוקות נפשיות ובאסונות".

כיום, קצת יותר משנה אחרי ההשתלה, מוטי ממשיך להתחזק. לפני כמה חודשים חווה דחייה של השתל, ואושפז שוב בטיפול נמרץ למשך כשבוע, אבל בשלושת החודשים האחרונים גופו מחלים, ואיתו, לדבריו, גם הנפש.

מאז ההשתלה, יספר ברעד, הוא חש צורך להעלות את המודעות לנושא. "הפכתי למעין דובר של השתלות ותרומת איברים", הוא צוחק. "אני בא ומדבר עם אנשים לפני שהם עוברים השתלה, כדי שיראו ממני שזה מצליח. מסביר להם על הכדורים, על החיים שאחרי. מרים להם את המורל, שיבינו שזה מעניק חיים.

"הנושא מורכב. זה עושה לי טוב, אבל כשאני רואה את המטופלים שמחכים להשתלת לב - קשה לי. אני הרי מכיר את הקשיים, הייתי שם. בחודשים האחרונים כמעט שלא היו תרומות לב, ואנשים מחכים זמן ארוך להשתלה וסובלים.

"פעם ליוויתי בחור שהיה במשך תקופה ארוכה מאוד עם לב מלאכותי, וכבר לא האמין שיקבל לב אדם. הוא רצה לקפוץ מהחלון ולסיים הכל. אמרתי לו שאם כבר - נקפוץ ביחד, אבל קודם נאכל משהו. ואז ראיתי אצלו תמונה של תינוקת, נכדתו. אמרתי לו שאם לא למען עצמו, הוא צריך לחיות למענה. השיחה הזאת הצילה אותו.

"כשאני קורא על השתלות בפייסבוק, אני מגיב תמיד במילים 'איזו משפחה אצילה'. כי אני יודע שזה לא קל בכלל, לקחת אדם הכי יקר ולפזר את איבריו בכל הארץ. זה לא דבר מובן מאליו, ומי שמסכים לעשות את זה הוא אדם ברמה מאוד גבוהה. זה צעד פשוט מדהים".

batchene@gmail.com