מתי בפעם האחרונה קינאת?
"אני לא מקנא באדם על מי שהוא או על הישגיו, אבל אם אני שומע שיר שמישהו אחר כתב והוא יפה בעיניי, אני חושב 'הלוואי שאלה היו המילים שלי'. זה קורה לא מעט, אבל אני מייד מקבל השראה מזה ומנכס משהו אלי. גם אם אני רואה ציור שלא אני ציירתי והוא טוב וראוי בעיניי, אז אני מקנא, חושב לעצמי 'למה אני לא חשבתי על זה בעצמי' - אבל אני אדם שמאוד מאושר בחלקו.
"אני לא מייחס חשיבות רבה לחומר, כך שאם יש למישהו בית גדול משלי או רכב חדש משלי, בגד, שעון או תכשיטים, אלה לא שאיפותיי. לעושר אין שום משמעות בעיניי ואני אומר את זה בלב שלם ובנפש חפצה. אני מבין את חשיבותה של הכנסה, אבל מעבר לזה יש לי חברים שמאוד הצליחו ברמה הכלכלית אבל הם לא מאושרים במיוחד".
מתי בפעם האחרונה שרת?
"השבוע. כשאני מתקלח אני שר, כי אני חוזר על שירים לקראת המופע. בדרך כלל אני לא שר במקלחת, אבל עכשיו גזרתי על עצמי לשמוע אותו שיר ולשיר אותו שלוש־ארבע פעמים ברצף בזמן המקלחת, כי ככה המילים נחקקות לי ואני גם יוצא נקי יותר. זה מדהים כמה שאין קיצורי דרך. אם רוצים שהמילים יתקבעו, במיוחד בראפ שיש בו המון טקסט, זה דורש הרבה חזרתיות כדי שהכל יעבוד ויהיה כמו טבע שני. אני מרגיש עכשיו שאני מוכן, יודע את כל המילים. היה לי הרבה זמן להתכונן להופעות עם האלבום החדש.
"לאלבום הזה, 'המחברת', התכוננתי כמעט 20 שנה. חלק מהשירים נכתבו לפני יותר מעשור. אזלו לי כל התירוצים, לכן זה קורה עכשיו. כל פעם סיפרתי לעצמי סיפור, למשל שאני בדיוק טס להודו, או שיש קורונה, והאם בכלל יש קהל לראפ בארץ. אני דחיין ידוע, אז דחיתי ודחיתי עד שהדברים היו חייבים לצאת החוצה כדי שלא יירקבו בפנים. אני מניח שבמידה רבה, האלבום שיוצא עכשיו קשור גם לגיל 50. זה גיל של חשבון נפש. יש לך עדיין מספיק קדימה - אבל יותר לאחור - והבנתי שאם זה לא קורה עכשיו, אז מתי אקפוץ על הבמה?"
מתי בפעם האחרונה דיברת עם ההורים?
"עם אבי פולי דיברתי לפני יומיים. הצטערתי לומר לו שלא ניפגש הערב, כי העבודה על האלבום גוזלת לי הרבה מהזמן הפנוי. נשאבתי לעבודה ואני מרגיש קצת אשמה שאין לי זמן, כי זמננו קצוב. אבא פולי (השחקן פולי רשף - ש"ז) מאז ומתמיד היה עבורי מישהו ללכת בדרכו. בדרך שבה הוא מתייחס לחיים, בהומור שלו, ביצירתיות, ובאהבה שלו לספרות, לכתיבה, למשחק, לתיאטרון, לטלוויזיה ולקולנוע. כל זה אצלי הוא פועל יוצא של השנים שבהן הוא חינך אותי. מקומה של אמי לא נפקד, ממנה למדתי דברים אחרים. את ההנאות הגדולות בחיים למדתי מאבא.
"עם אמי, רבקה, דיברתי בפעם האחרונה לפני 11 חודשים. אמרתי לה מילים מנחמות על ערש דווי. ניסיתי לטעת בה אומץ. היא היתה חולה בכל מיני מחלות וידענו שהסוף קרוב. מצד אחד, פרידה מהורה זו חוויה טבעית שכל חיינו אנו מבינים שלא ניתן לחמוק ממנה, ובכל זאת כשזה פוגע - זה מפיל. למזלי הייתי ער למצב בשנים האחרונות ודאגתי לייצר רגעים שהיו משמעותיים. ידעתי שאלה יהיו זיכרונות מתוקים בימים המרים והקשים שלאחר לכתה. בינתיים עוד לא כתבתי לה שיר. אני נותן לשנה הזו לעבור".
מתי בפעם האחרונה היית בסכנת חיים?
"לפני חמש שנים. עשיתי 'זיפ ליין', סוג של אומגה מטורפת, בקוסטה ריקה או בקולומביה, לא זוכר כבר. באיזשהו שלב מי שהיה לפניי שם נתקע באמצע המסלול ואני השתחררתי כבר לכיוונו. זה זיפ ליין ארוך, שלוקח הרבה זמן, וכשראיתי שאני ממש צובר תאוצה ותיכף נתקע בו באמצע המסלול, הוא השתחרר והמשיך הלאה. היה לי שם רגע של אמת עם עצמי. בכל פעם שאני זוכה לספר את הסיפור על האומגה, מבחינתי זה נס.
"אגב, זו לא הפעם היחידה שהייתי בסכנת חיים. אני רוכב על אופניים בעיר והרבה פעמים מוצא את עצמי מסתכן. כמי שרכב על אופנוע בעברו יצא לי גם למצוא את עצמי באוויר בסלואו מושן, מנסה לחשב איך ליפול בצורה המיטבית. היו לי הרבה תאונות, מספיק כדי שאוותר על האופנוע. ויתרתי סופית כששברתי שוב את יד שמאל, מה שקרה כמה פעמים. בשורה התחתונה, הרי לא נוכל לחיות בפחדים כל חיינו. יש באופנוע, באומגה או בגלישה אלמנט מסוים של סכנה, אבל יש שם גם ריגוש. פעם יותר אהבתי את הריגושים האלה, היום כבר פחות. הגיל נותן שכל".
מתי בפעם האחרונה חגגת יום הולדת?
"הייתי בן 50 במאי, כמעט לפני שנה כבר, אבל לא חגגתי כי אמי נפטרה ממש בסמוך ליום ההולדת שלי ושל אחותי. הייתי אמור לחגוג ביום שישי בטברנה יוונית, כבר שכרתי את המקום, הזמנתי בופה ולהקה ויצאו הזמנות לכולם, ובבוקר החגיגה היתה הידרדרות במצבה. שכחתי לבטל מול כולם, ככה שחבר טוב שלי אפילו הגיע למקום, אבל לא היתה מסיבה. אני מקווה שהשנה אחגוג, אעשה קלוז'ר, כי מופע הבכורה שלי ייערך ב־6 במאי, יום אחרי יום ההולדת שלי. זו תהיה המתנה הכי גדולה.
"בגיל 50 יש תובנות כבר, למשל על ארעיות החיים. השעון הביולוגי פתאום משמעותי ביותר ואז עולה גם הצורך להספיק, במין מרוץ כזה שלא מוביל לשום מקום. לא משנה איזה דבר אותיר אחריי, אבל זה גונב את הדעת. הרי אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים כדי להעסיק את עצמנו שלא להתמודד עם המחשבה שאנחנו בני חלוף".
מתי בפעם האחרונה איירת?
"היום בארבע בבוקר. אני עובד עבור משרד החוץ, כחלק ממערך ההסברה הישראלי, בעיקר לקהלים דוברי ערבית. כמי שהיה גם יו"ר איגוד הקריקטורה והקומיקס אני מכין קריקטורות שמנגישות את הצד הישראלי בסכסוך. יש דסק במשרד החוץ של דוברי ערבית ומזרחנים, ואנחנו יושבים ביחד על הרעיונות. אני לא דובר ערבית, אבל למדתי לכתוב ערבית בגלל העבודה. התעקשתי על זה, בשביל שהקו יהיה יפה וגם כדי לעשות צעד לקראת הצד השני. כשהתחלתי לאייר לא יכולתי לקרוא ערבית, ועכשיו אני קורא ומזהה מילים. אני עושה את זה כבר שלוש־ארבע שנים, ויש לקריקטורות האלה היום מיליוני עוקבים.
"כמו השירה והמשחק, האיור היה שם מאז ומתמיד. העניין שלי בזה התחיל בגיל מוקדם מאוד והאיור היה עבורי כלי נגיש ורב־יכולת לקחת עיפרון ודף ולייצר עולם. עשיתי את זה מהגן, וידעתי שאני טוב. כבר אז ציירתי עם פרספקטיבות, פשוט ידעתי לראות את הדברים ולרשום באופן מאוד מקצועי יחסית לגיל שלי. קיבלתי פידבקים חיוביים, אז דבקתי בזה".
מתי בפעם האחרונה התמכרת למשהו?
"אני מכור להכל - לפחמימות, לאלכוהול, לסרטים, לסדרות. מכור כמו כולנו, אבל יודע לשלוט בכל ההתמכרויות. למדתי שדחיית סיפוקים זה אחד הדברים הכי חשובים, ממש לקח חשוב לחיים. לא היצרים ישלטו בנו - להפך. אני שולט על כל ההתמכרויות שלי, כמו שאומר המשפט הידוע: 'זו לא התמכרות אם אתה ממשיך בעבודה שלך'. לא אעשה אלכוהול או קומיקס כל היום".
מתי בפעם האחרונה גילית על עצמך משהו חדש?
"לפני שנה גיליתי שאני לא מצליח לקרוא ספר מקרוב ושאני צריך משקפיים. מאז אני עם משקפי קריאה. מבחינה חיצונית עברתי הרבה שינויים, והשינוי הכי גדול היה כשהורדתי את הראסטות לפני 15 שנים. אני מתגעגע אליהן לפעמים, ואולי גם למי שהייתי. מתגעגע לטיפש הזה שעולה על אופנוע ולא מבין את המשמעות".
מתי בפעם האחרונה הקשבת למשהו והתלהבת?
"כמעט כל יום אני מגלה התלהבות ממישהו. יש לי סוג של התמכרות קטנה, לחפש ביוטיוב ובמקומות נידחים זמרים מתחילים. ככל שהיוצר או היוצרת יותר צעירים ולא מנוסים ועם פחות עוקבים, כך הערך שלהם עולה בעיניי. אני מרגיש שהם שרים רק עבורי, רק אני זוכה לגלות אותם, ויש תענוג גדול בלהיות יחיד סגולה שרואה אותם ברגעיהם הראשונים.
"יש משהו שלמדתי להעריך ברבות השנים - כשמישהו עושה את צעדיו הראשונים, יש בו כבר באופן מאוד מובהק מה שלימים יהיה סימן ההכר שלו. כשאני מסתכל על עבודותיהם הראשונות של היצ'קוק או של קורוסאווה, הרבה לפני הפרסים וההכרה העולמית, טביעת האצבע הייחודית כבר שם. זה מראה שיצירתיות הרבה פעמים פורצת בכלים מוגבלים. היום אני יכול לפרגן למישהו שגיליתי הרבה לפני כולם, למשל את דודא. היום כולם מכירים אותו והוא מפיק וראפר, אבל אני עוקב אחריו מהשיר הראשון. בתחום שלי יש לי את הכלים לזהות מי באמת ייחודי".
מתי בפעם האחרונה הגשמת חלום?
"אני חושב שזה קורה עכשיו, עם האלבום שלי. לא ידעתי כמה אני זקוק לזה, חשבתי שאפשר גם בלי, אבל לא. הבנתי שאנשים אהבו אותי לאורך השנים, זוכרים לי עד היום רגעים ושירים שכתבתי ויודעים בעל פה את כל המילים. פעם לא הבנתי כמה זה היה חשוב לי, כי הייתי צעיר ואולי לקחתי את זה כמובן מאליו, לא שזה בא לי בקלות.
"בעבר, שב"ק ס' היתה השאיפה שלי לעשות ראפ בעברית. היום החלום הוא לעשות את זה לבד, כי במשך כל השנים - גם אחרי שהתפרקנו - היו לי עוד הרכבים נחשבים וטובים. הייתי בכל מיני נקודות משמעותיות ביצירת המוזיקה הזו, אבל תמיד עם שותפים, תמיד כחלק מהלהקה. הפעם יש לי להקה שמנגנת את השירים שאני כתבתי. ההרגשה היא שזה מאני טיים".
מתי בפעם האחרונה קראו לך נימי נימ?
"כל הזמן, ואף פעם לא מאייתים את זה נכון. יש כאלה שכותבים ביחד נימינים, ויש נימי־נים. נימי זה קיצור של נמרוד ונימ הגיע פשוט כי הוא מתגלגל יפה על הלשון. אני אוהב את הכינוי, הוא משאיר אותי ילדותי".
מתי בפעם האחרונה התעצבנת?
"באלבום החדש יש לי שיר שנקרא 'עצבני', שהרי כמו כולם מתישהו בפקק אנחנו מתעצבנים ומענישים את עצמנו בעצבים האלה, כי הרי אנחנו יכולים לבחור אחרת. אני לא מתעצבן כששואלים אותי על ילדים, כי זה נראה לי נורא טבעי ששואלים למה אין לי, אבל נראה לי טבעי גם לא לענות. אני לא יודע אם אני אל־הורי, לא חשבתי על הגדרות כאלה. לקח לי 20 שנה להוציא אלבום, אז אולי אני לייט בלומר, ואולי זה הפחד מלהתבגר.
"גם עכשיו, כשאני רואה מה קורה מסביב, אני נשאר אופטימי מטבעי ומאמין ביכולת העם ששרד את המשברים הנוראים ביותר בהיסטוריה האנושית להתגבר על כל מחלוקת. עם כל חזרה מחו"ל, למשל, אני עוד יותר בטוח שמקומי הוא פה. זו לא שפתי שם והאנשים, חביבים ככל שיהיו, לא חולקים איתי אותם ערכי יסוד, תרבות, דת, זיכרונות, ערבות הדדית. אלה דברים שאני מקדש ושומר קרוב לליבי. פה זה הבית ללא ספק".
מתי בפעם הראשונה?
מתי בפעם הראשונה עלית לבמה?
"בבית הספר היסודי, בכיתה ד'. הייתי הכוכב של בית הספר 'סוקולוב' בבת ים. זו היתה הצגת סוף שנה, כל האימהות מחו דמעה וכל האבות מחאו כפיים כשעשיתי חיקויים. נכנסתי עם חמש־שש דמויות, כשבעצם עשיתי חיקויים לחמש עדות, מעין כל עדות ישראל. הייתי רומני, יקה, תימני שכבש את כולם ועוד. אבא פולי הכין אותי לזה, הוא נתן לי להרגיש נוח עם האפשרות להשתטות בפני קהל זר, וזו היה חוויה מכוננת. באותו רגע הבנתי שאני יכול פשוט לצחוק, וכשאנשים צוחקים יחד איתי אני מרומם את רוחם. מאז למעשה נקבעה דרכי"
נמרוד רשף \ בן 50, זמר, שחקן, קריין, קומיקסאי ומדבב. נשוי לעדי, תושב תל אביב. היה חבר בלהקות שב"ק ס' ובויאקה. הוציא עם ההרכבים חמישה אלבומים, פרסם ספרי קומיקס, שיחק ודיבב בסרטים ובסדרות טלוויזיה. כיהן כיו"ר איגוד הקריקטורה והקומיקס בישראל. החודש הוציא אלבום סולו ראשון, "המחברת". יופיע ב־6 במאי במועדון הבארבי בת"א.
shirshirziv@gmail.com
