בן, בית: המשפחה ה"מלווה" הפכה לבסיס אוהב

"את יודעת איך גרמתי לג'ני ולטדי להתלהב ממני בפעם הראשונה?", שון טויל מערבב במהירות בעזרת כפית את הקפה בכוס. "כשהם הזמינו אותי לארוחת ערב ביקשתי לעצור בדרך כדי לקנות ירקות, והכנתי להם מוקפץ. אני לא יודע אם היה להם טעים באמת או לא, אבל עובדה - עברו כמעט 13 שנה, ועד היום הם לא השתחררו ממני", הוא צוחק.

ג'ני טויל מחייכת. היא זוכרת את היום ההוא, שבו אספה את שון מהפנימייה שבה גדל. הוא היה אז בן 14, נער שעבר כל חייו בין מסגרות רווחה שונות, והיא אם לארבעה ילדים גדולים שהתחילה לעבוד בפנימייה, ורק רצתה לעזור לו להרגיש חלק מבית חם.

הקשר ביניהם התחיל במסגרת תוכנית "משפחה מלווה". משפחת טויל היתה מארחת את שון מדי פעם בחופשת הקיץ, ואחר כך לשבתות שלמות. עד מהרה החלה ג'ני להתנדב בוועד ההורים של הכיתה שבה למד, להסיע אותו לחוגים, ובעיקר להעניק לו אהבה אינסופית. היום, כשהוא בן 27, שון כבר בן־בית בביתם של ג'ני וטדי, ואפילו שינה את שם משפחתו לטויל.

"ככה ידעתי שבאופן רשמי אני חלק מהמשפחה", הוא מניח יד אוהבת על כתפה של ג'ני. "לא היה רשום בתעודת הזהות שלי שם האב, אז הוספתי את שמו של טדי. רציתי גם לשנות את שם האם לג'ני, אבל אמי הביולוגית חיה, כך שזה לא התאפשר. צחקתי עם טדי שלפחות לפי תעודת הזהות שלי הוא זכה גם בבן וגם באישה 'נוספת'. ואני זכיתי לחזור הביתה".

הביתה, כך מגדיר שון את בית משפחת טויל, שנכנסה לו עמוק לתוך הלב. בית קרקע גדול ביישוב כוכב יאיר, עם חלונות גדולים הפונים לחצר וסלון גדול שעל קירותיו תלויות תמונות משפחתיות, ששון הוא חלק בלתי נפרד מהן. שמש חמימה נכנסת לבית, ושון מכין לנו קפה וגם תה. ארבעת כלבי המשפחה מתרוצצים בין הסלון לחצר, ושון מלטף את גבו של ראס, הגדול שבהם, להרגיע אותו.

רק לאחרונה חזר לגור בבית הזה, אחרי שעבר בין דירות שכורות במרכז הארץ ובשרון. הוא נכנס ליחידת הדיור שדלתה האחת נפתחת מחצר הכניסה, ודלתה השנייה פונה אל המטבח והסלון של בית טויל. שני עולמות נפרדים אך מחוברים ושזורים זה בזה - כפי שחייו של שון שזורים בחיי המשפחה שמלווה אותו כבר כמעט עשור וחצי.

"היה שבוע קשוח"

הוא חייכן, תזזיתי, מלא שמחת חיים. שיערו קצר, עיניו טובות, ועל פניו חיוך ענק שמסתיר מאחוריו סיפור חיים לא פשוט. הוא הילד הרביעי של אמו הביולוגית. מאז שהוא זוכר את עצמו, עבר בין בתים ופנימיות. "שיחקו בי פינג פונג", הוא מגחך.

כשהיה בן שנה הוצא מהבית לראשונה על ידי רשויות הרווחה, בשל מה שהוגדר "חוסר מסוגלות הורית" של אמו, וגדל אצל משפחה מאמצת. אחרי כארבע שנים קיבלה אותו אמו הביולוגית בחזרה וגידלה אותו יחד עם אחיו. כעבור כמה חודשים דאגו רשויות הרווחה שוב לשלומו ולשלום אחיו, והוציאו את השניים מהבית.

"אמא שלי עברה לחו"ל, ואני ואחי עברנו בין לא מעט מסגרות. היינו אצל משפחות דתיות, חילוניות, אפילו במקלט חירום של פנימייה.

"בכיתה ב' אחותי, שלהבת, לקחה אותי ואת אחי וגרנו יחד בחולון. היא היתה אז בת 23 ורצתה לדאוג לנו. זו היתה תקופה מדהימה, שבה חוויתי סוף־סוף ילדות. הסתובבתי עם חברים, שיחקתי, היו לי אוכל ואהבה בבית. אמא שלי, שהיתה בקשר עם שלהבת, הזמינה אותנו אליה לחו"ל. היא התחתנה שם עם גבר מקומי, ונסענו אליה לשבוע.

"זה היה שבוע קשוח. היתה בבית אלימות מילולית ופיזית. לא כלפיי, אבל האווירה היתה לא טובה. לא היה לי פשוט, ועברתי שם אירועים קשים ומשמעותיים עבורי. אבל אני חושב שבתוך־תוכנו, לאמא שלי, לאחים שלי ולי היתה איזושהי תקווה שנוכל לחזור להיות משפחה. מי לא רוצה להיות חלק ממשפחה?"

כמה חודשים אחרי הביקור חזרה אמו של שון לישראל עם בן זוגה, והם גרו עם כמה מילדיה בחולון. אבל החלום להיות משפחה מאוחדת לא החזיק מעמד.

"מהר מאוד התחיל בלאגן. אמא שלי חוותה התפרצויות זעם, והיתה הרבה אלימות מילולית ופיזית בבית. אחותי עזבה את הבית והשאירה אותי ואת אחי איתה, מתוך מחשבה שילד צריך להיות עם אמא שלו.

"אני התחברתי עם בן הזוג של אמא שלי, כי היינו יורדים למטה כדי לתת לאמא שלי שקט. הוא היה מדליק סיגריה, והיינו עושים סיבוב ברגל לרבע שעה, לחצי שעה, לפעמים לשעתיים, כדי לתת לה להירגע. בגלל שהייתי איתו, התחלתי לעשן בעצמי. מצד שני, גם למדתי אנגלית כדי לתקשר איתו, כך שהיו לזה יתרונות", הוא צוחק.

"אל תטעי. זה שאני צוחק עכשיו לא אומר שצחקתי הרבה בתקופה ההיא. אמא שלי התמודדה בעצמה עם דברים לא פשוטים, והיה לי מאוד קשה. אח שלי היה בא לנחם אותי כשהיא היתה מגזימה. איתו היא התנהלה אחרת, כי היה להם קשר עמוק. הרי הוא גר איתה חלק גדול מהחיים שלו, בהשוואה אלי.

"אני זוכר שבלילה לפני שעזבתי, כשהייתי בכיתה ז', אמא שלי התפוצצה עלי ובכיתי שעות. אח שלי לא בא לנחם אותי באותו לילה. כמה שבועות לפני כן כבר נפלה עלי ההבנה שהוא תכף עומד להתגייס, ושהוא לא יהיה שם יותר כדי להרגיע אותי. הבנתי שאני לבית ההוא כבר לא אוכל לחזור", הוא מקיש באצבעו על השולחן.

"הלכתי ליועצת של בית הספר ואמרתי לה שאם אצטרך לחזור הביתה - אני אתלה את עצמי. היא הזעיקה את שירותי הרווחה, ובדצמבר 2009 העבירו אותי בצו חירום לפנימיית 'עלומים' בכפר סבא".

הוא נשען לאחור בכיסאו ומשלים: "שם ממש הרגשתי שאני מתחיל דף חדש. אפילו פיזית. גבהתי, צמחתי, כי פתאום משהו אצלי השתחרר.

"אבל עדיין הייתי צריך להראות שאני חזק כדי לשרוד בג'ונגל הזה של הפנימייה. לא היו לי כסף או בגדים, כי לא רציתי להיות בקשר עם אמא שלי, ולא רצו שהיא תדע איפה אני נמצא. הרגשתי שאני חייב לשמור על עצמי, כי אם היו מגלים עד כמה אני רגיש, היו אוכלים אותי.

"אז הייתי אלים. היו לי הפרעות קשב וריכוז, אבל לא ידעתי אך לווסת את זה, אז או שהפרעתי בשיעורים - או שישנתי. היה לי חשוב להראות שאף אחד כבר לא יכול לפגוע בי כמו שאמא שלי פגעה בי".

"היו לך עיניים טובות"

את ג'ני הכיר שון מעט אחרי שהגיע לפנימייה. היא היתה אז בשנה האחרונה ללימודי פוטותרפיה (טיפול רגשי באמצעות צילום) ועשתה סטאז' בפנימייה יחד עם סטודנטית לעבודה סוציאלית. פעם בשבוע, במשך שלושה חודשים, היתה מגיעה לעבודה בפוטותרפיה עם הילדים. מהרגע הראשון ששון ראה אותה, הוא זיהה, לדבריו, שיש לה עיניים טובות.

ג'ני (59) הגיעה לעולם הפנימיות כמעט במקרה. היא עלתה לישראל בגפה מדרום אפריקה, בגיל 18, כדי ללמוד למשך שנה, ופגשה כאן את טדי (64), שעלה מצרפת, והיום הוא בעל חנות צעצועים במודיעין. אחרי כשלוש שנים יחד נישאו. במהלך השנים השתקעו בכוכב יאיר ונולדו להם ארבעה ילדים: אלכס (36), עובדת סוציאלית, נשואה ואם לשתי בנות; ג'סיקה (33), עובדת כיועצת וכמחנכת, נשואה ואם לשניים; אדם (30), שסיים לאחרונה תואר במנהל עסקים והיום מנהל את החנות עם אביו; וסטפני (27), שלומדת רפואה בטכניון.

"כשהגעתי לפנימייה הייתי קצת בהלם", נזכרת ג'ני. "הרי הכרתי קודם את הילדים של כוכב יאיר, שהוא יישוב מבוסס, ופתאום אני פוגשת קבוצה של 17 ילדי פנימייה מקסימים, שמשוועים לתשומת לב שמגיעה להם. הייתי בשוק מפערי השפה, מהצעקות, מהחסכים בציוד, בהשכלה, ובעיקר בתשומת הלב, אבל ישר התאהבתי בהם. רציתי לתת להם עוד ועוד, ככל שיכולתי.

"הסדנה שהעברנו להם נערכה אחת לשבוע. המחשנו להם שרואים אותם דרך המצלמה, ושהם יכולים לתעד את העולם בדרך שבה הם בוחרים לנכון. אני זוכרת שביום האחרון כל אחד קיבל מסגרת תמונה עשויה חרוזים, ושון בא אלי כי נשברו לו כמה חרוזים. תוך כדי שאני מתקנת לו את המסגרת, במשך כעשר דקות, הוא סיפר לי את כל סיפור חייו. זה שבה אותי. אחר כך העובדת הסוציאלית שליוותה אותנו סיפרה לי שבדפי ההערכה היא ציינה ששון רואה בי דמות אימהית".

שון קוטע את הדברים בחיבה: "אני לא יודע אם ראיתי בך דמות אימהית, אבל התחברתי אלייך מאוד. אהבתי אותך, ממש אהבתי את העיניים שלך".

כשהסדנה הסתיימה, מעט לפני היציאה לחופש הגדול, החליטה ג'ני לעשות שינוי בחייה וביקשה לעבוד עם ילדי הפנימייה באופן קבוע. בינתיים, הציעו לה להיות משפחה מלווה לאחד מילדי הפנימייה. עוד לפני שביקשה, הציעו לה ללוות את שון.

"איך שהציעו לי את זה, אמרתי מייד 'כן'. רק אחר כך שאלתי מה זה משפחה מלווה", צחוקה של ג'ני מתגלגל. "הסבירו לי שהמשמעות היא לקחת את הילד אלינו בכל שבת שנייה ובחופשות.

"כשטדי שמע על ההצעה, הוא שאל אם אפשר להביא את הילד אלינו בכל שבת, ולא רק פעם בשבועיים. ראיתי שהוא מאוד רוצה להיות חלק מהדבר הזה, וזה שימח אותי. ואז העובדת הסוציאלית אמרה שמדובר בשון - ואני הייתי מאוד מאושרת".

למד מחדש נימוסים

כל בית משפחת טויל נרתם לאירוח של שון. הקומה העליונה בבית, שכוללת ארבעה חדרי השינה, אורגנה מחדש. הבת הבכורה, אלכס, שהתה אז בטיול בחו"ל, והכירה את שון לראשונה בשיחת סקייפ. ג'סיקה היתה קצינה בצבא וישנה בבסיס. סטפני עברה לחדרו של אדם, שעבר ליחידת דיור חדשה למטה - ושון קיבל את החדר של אדם. היום, כאמור, שון ישן ביחידת הדיור.

שון בילה אז את החופש הגדול בין כיתה ז' ל־ח'. בתחילה, הוא מספר כעת בלחש, קצת כעס כשסיפרו לו שילך למשפחה מארחת. "הרגשתי שאחותי ויתרה עלי, כי הרי לפני כן בחופשות הייתי יוצא אליה. אבל היא פנתה לעובדת סוציאלית בבקשה לעזרה, כי היא הבינה שיהיה לה קשה לדאוג לי לבילויים במשך כל הקיץ.

"למרות הכעס, הייתי מוכן לנסות משהו אחר. מהר מאוד גיליתי שהגעתי לבית הכי מארח בעולם. ג'ני חשבה על הפרטים הכי קטנים, ובהתחלה היא לא רק היתה המשפחה המארחת שלי, אלא גם של חצי מהחברים שלי. היום אני חושב שזה היה קצת מוגזם, כי לא צריך לתת מעצמך כל כך הרבה לכולם".

באותו קיץ היתה ג'ני מגיעה אחת לכמה ימים לחולון, אוספת את שון מבית אחותו ומארחת אותו בביתה, כאילו היה אחד מילדיה. בראש השנה כבר נשאר גם לישון בביתם בפעם הראשונה. אט־אט היטשטש הגבול בין משפחה מלווה למשפחה לכל דבר, וג'ני דאגה לשון גם בשעות אחר הצהריים.

היא רשמה אותו לחוג ג'ו ג'יטסו וליוותה אותו לפעילות שם, התנדבה להיות בוועד הכיתה שלו, לקחה אותו לבדיקות רופאים, ליוותה אותו באבחון שעבר לליקויי למידה, ועוד. בין לבין לימדה אותו נימוסים וחוקי התנהגות נאותה, ובמקביל למדה דרכו איך לקבל ולחנך ילד שגדל אחרת ממה שהכירה מניסיונה האישי.

גם טדי התמסר לטיפול בשון. "הוא ממש נכנס למשפחה וללב שלנו", הוא אומר. "בזמנו, כשהייתי בן 50, לא תכננתי להיות אבא לעוד נער מתבגר, עם כל המורכבות של הגיל הזה. אבל כשג'ני נכנסה לעולם הפנימיות, היא חשפה אותי ואת ילדינו לעולם של משפחות מארחות. זה לא תהליך פשוט להיכנס אליו, אבל הבנתי כמה זה משמעותי וחשוב - אז מובן שתמכתי בהחלטה. היו קצת לילות בלי שינה ודאגות, אבל הכל נעשה באהבה ובהבנה שאנחנו לומדים להכיר את שון ואת הצרכים שלו.

"הכרנו ילד פיקח, שאפתן ודעתן, שזקוק לתמיכה ולעיתים גם לגבולות. במשך השנים היו, ועדיין יש, רגעים מאוד מרגשים, ואנחנו גאים בשון מאוד. כמו עם שאר הילדים שלנו, אני מנסה לתת לשון עצות וללמד אותו על החיים ממקום של דאגה ואהבה, ובמקביל למדתי אני משון - ואני עדיין לומד ממנו כל הזמן".

ג'ני חוזרת ואומרת שבלי התמיכה מכל בני המשפחה, היא לא היתה יכולה לצאת למסע עם שון. "כולם בבית היו חלק בלתי נפרד מהדרך הזו. אני התאהבתי בפנימייה, בילדים, במקום, ועד היום אני מרגישה שהפנימייה היא הבית השני שלי. גם העובדה שהכרנו שם את שון, ושהוא נכנס אלינו הביתה, שינתה לי את החיים לטובה בכל המובנים".

אילו תגובות קיבלת בפנימייה לכך שאת דואגת לכל הילדים, אבל לוקחת רק אחד בקביעות הביתה?

"אני חושבת ששון לא אהב בהתחלה כשהייתי אומרת שאני אוהבת את כל הילדים בפנימייה. הוא היה צריך להיות בטוח במקום שלו, ואני הבנתי את זה. לי ולטדי אין ממש משפחה פה בארץ, מלבד המשפחה שבנינו. שנינו עלינו לבד, ואולי לכן הבנתי איך מרגישים הילדים שאין להם איפה להיות בחג - והיה לי חשוב להזמין גם את החברים שלו לחגים. אבל תמיד ידעתי שמשהו אחר נוצר בין שנינו, ועובדה שהוא כאן עד עכשיו. אני כל כך שמחה על כך".

בקשר עם האם הביולוגית

בישראל חיים כיום כ־6,500 ילדים בפנימיות הפועלות מטעם משרד הרווחה והביטחון החברתי. לכ־20 אחוזים מהם אין עורף משפחתי ובית תומך ובטוח, ולכן הם לא יכולים לחזור אליו בסופי שבוע, בחגים ובחופשות ארוכות. תוכנית "משפחה מלווה", המופעלת על ידי המשרד בשיתוף עמותת "ילדים בסיכוי", נועדה לאפשר להם להיות בקשר עקבי ורציף עם דמויות הוריות, ולחוות חוויה משפחתית מיטיבה.

"המשפחה נותנת לילד בפעם הראשונה בחייו לחוות רגשות עמוקים של מחויבות, שייכות, ביטחון ואהבה", מסבירה שלומית בירנבוים, מנהלת תחום בוגרים, משפחות וילדים נעדרי עורף משפחתי במשרד. "המשפחה גם שומרת עימו על קשר קבוע ומגלה מעורבות בתחומי חייו השונים, ובאמצעות כך החשיבות של המשפחה בעיני הילד משתנה".

לדברי בירנבוים, כל משפחה כזו נבחרת בתום הליך אבחון מקצועי ומקבלת הדרכה מצוות הפנימייה. "בשנה שעברה הצליחו 94 אחוזים מהצימודים, והקשר התהדק בין הנערים והנערות לבין המשפחות המלוות. המטרה היא שברבות הימים המשפחות המלוות יהפכו למענה משמעותי בחייהם של החניכים, גם אחרי סיום התקופה בפנימייה".

שון ובני משפחת טויל הם דוגמה לקשר הטוב הזה ולחיבור שקשה לפספס. הם שונים, אולי, זה מזה במראה, במבטא ובתנועות הגוף, אבל כל כך קשורים זה לזה; הבדיחות המשותפות, ההקנטות הקטנות וההערצה ההדדית האינסופית.

ג'ני לא מפסיקה לחבק את שון ולהדגיש כמה הוא הוסיף לחייה וכמה היא גאה בו על הדרך שעבר. שון, מצידו, חוזר ומדגיש עד כמה הוא מעריך את ג'ני על תשומת הלב לפרטים הקטנים כגדולים ועל נתינתה האינסופית. במהלך השיחה הוא גם מגלה לראשונה שג'ני שילמה סכום כסף לא מבוטל כדי שילמד בתיכון פרטי - והוא לא מוצא את המילים להודות לה.

לפעמים הוא קורא לה מאם, לפעמים ג'ני, לפעמים מאמי. אבל ג'ני הכי מתרגשת כששון ממש קורא לה "אמא שלי".

"פעם ליוויתי אותו לאיזה טיול, ומורה שלא מכירה אותנו התיישבה לידנו", היא נזכרת. "שון הציג אותי כאמא שלו, וכשהמורה צחקה איך זה שאין לו עיניים כחולות כמו שלי, שון ענה שרק לו ולאחותו הקטנה יצאו עיניים חומות. הוא התכוון בדבריו לבת שלי, סטפני. ואז הבנתי שאנחנו באמת משפחה", היא מחייכת אל שון.

שון פרח עם הזמן. הוא החל לימודים בתיכון אורט אכוון, ואחר כך בתיכון תל אביב בכפר סבא, התנדב שנתיים במגן דוד אדום והשלים בגרות מלאה. "התרחקתי מצרות", הוא מחייך. "פתאום לא היה חסר לי כלום, אז היה לי קל להשתנות".

במהלך השנים ביקשה משפחת טויל לאמץ את שון באופן רשמי, אבל מכיוון שהיה צריך לקבל לשם כך את אישור אמו הביולוגית, שון העדיף שלא לפנות לבית המשפט. "אמא שלי ניסתה ליצור איתי קשר לאורך השנים, אבל לי זה היה קשה מדי והעדפתי להתרחק ממנה", הוא אומר בשקט. "היום אני מסתכל על הדברים אחרת, אני מדבר איתה מדי פעם ואפילו פוגש אותה, אבל אז הקשר איתה עשה לי לא טוב".

בשנתו האחרונה של שון בפנימייה, כשהיה בן 18, עברה ג'ני לעבוד במחלקת הרווחה בעיריית כפר סבא. ב־2016 היא חזרה לעבוד במשרה מלאה בפנימייה, כרכזת משאבים ואחראית מתנדבים. במקביל היא ממשיכה להעביר בהתנדבות את חוג הצילום והוראת האנגלית.

במהלך שירותו הצבאי בנח"ל הוכר שון כחייל בודד, אבל באישור הצבא המשיך לגור בבית משפחת טויל. אחרי השחרור עבד בעבודה מועדפת בחקלאות, וב־2019 חזר לפנימיית עלומים ועבד בה במשך שנתיים כמדריך בחטיבה הבוגרת. באותה שנה חלתה ג'ני בסרטן השד. במשך שנה וחצי עברה טיפולי כימותרפיה קשים והתאוששה בבית. כיום כבר החלימה והיא נמצאת במעקב, אבל מחלתה "שברה" את שון, כהגדרתו.

"התפרקתי מרוב דאגה. גרתי בפנימייה כמדריך ונתתי את כל־כולי לילדים, כשבלב הייתי סופר־מודאג בגללה. בלי קשר, לא היה לי קל להיות מדריך בפנימייה שבה גדלתי. השנה הראשונה היתה מאוד מאתגרת בשבילי, אבל בשנה השנייה כבר הייתי מדריך מוביל. הרגשתי שאני מצליח לקבל ולתת יותר אחריות, זה נתן לי כלים לחיים.

"כחניך לשעבר וכמדריך כעת, אני יודע להגיד שיש הרבה בעיות במציאת מטפלים מתאימים לילדים. לצערי הרב, יש אנשים שאסור להם לעבוד בחינוך, במיוחד עם נוער שחווה קשיים, כי הם עלולים לגרום יותר נזק מתועלת. הרי המדריכים הם כמו ההורים של הילדים האלה, וכשלא מכשירים אותם כמו שצריך, ולא נותנים להם את הכלים הנכונים, המדריכים מותשים מהר מאוד ועלולים להוציא את זה על הילדים".

לאחרונה התחיל להשלים פערי מידע על עברו והצליח לאסוף מעט תמונות מילדותו. בין השאר, קיבל מאחיו תמונות של סבו וסבתו, ותמונה שלו כילד יושב על ברכי מנהל הפנימייה שבה התחנך.

עכשיו הוא בשנת הלימודים האחרונה שלו, בלימודי טיפול ברפואה אינטגרטיבית מאחדת במכללה של ד"ר נאדר בוטו בהרצליה, ועובד כמנהל קשרי קהילה וכמנהל פעילויות בעמותת "יום אחד, תיקון עולם". במקביל, הוא מתנדב בעמותת "ילדים בסיכוי" ומעביר הרצאות על סיפור חייו, כדי לתת למשפחות מארחות ולנוער בסיכון כלים איך להתמודד עם המציאות.

"בעמותה שבה אני מתנדב אנחנו מקדמים חניכי פנימיות. בהרצאות אני מקפיד לתת לחבר'ה מהפנימיות תחושת מסוגלות והבנה שבכל רגע נתון הם יכולים לבחור איך לראות את הסיפור שלהם. לקחת ממנו את הדברים הטובים, שנותנים לנו איכויות מדהימות שאין לאחרים שלא גדלו כמונו. אין דבר שממלא אותי יותר מאשר נתינה, וזה משהו שלמדתי מאמא. וכשאני אומר אמא אני מתכוון לג'ני, כמובן".

batchene@gmail.com

משפחות שמעוניינות להשתלב במערך "משפחות מלוות" מוזמנות לפנות במייל: HadarB@Yeladim.org.il