שומרי החיים: האנשים שבחרו לרתום את ניסיונם האישי כדי למנוע את הטרגדיה הבאה

428 - זה מספר האנשים ששמו קץ לחייהם בישראל בשנת 2019, לפי נתוני משרד הבריאות. נתון מזעזע שלא הצטמצם באופן משמעותי בשני העשורים האחרונים. רק השבוע, למרבה הצער, עמד הנושא במוקד עניין ציבורי סוער ברשתות החברתיות סביב התאבדותו של נער בן 13 מרעננה.

לפי הערכות של ארגונים העוסקים במניעת התאבדויות, בכל שנה נוטלים את חייהם כ־500 ישראלים - גברים, נשים ובני נוער - שאם שואלים את העוסקים בנושא חלקם היו יכולים אולי להינצל אם היו מקבלים טיפול מיטבי ותמיכה בזמן ובמקום הנכונים.

התוכניות למניעת התאבדויות קיימות על השולחן, תקציבים הוקצו, אבל המספרים עדיין לא מעידים על ירידה מספקת בהיקפים - אם כי, כמובן, כל אדם הוא עולם ומלואו. וכששואלים את גיל רביב, סגן מנהל מערך בריאות הנפש בקופ"ח מאוחדת אם הנושא נמצא בטיפול, הוא עונה שמטפלים - אבל תמיד אפשר לעשות יותר.

"בכל שנה מתאבדים בארץ כ־500 איש, לעומת 350 שנהרגים בתאונות דרכים", הוא אומר. "אבל בעוד נושא הבטיחות בדרכים מקבל הד תקשורתי וביטוי ציבורי נרחב, נושא האובדנות כמעט נעלם מהתודעה".

גיל (64) מכיר את נושא ההתאבדויות מקרוב מאוד. לפני 40 שנה נפטר אחיו יובל ז"ל, הצעיר ממנו בשנתיים, כשירה בעצמו בחדרו שבקיבוץ. גיל קטע טיול ממושך למזרח ולאוסטרליה כדי להגיע להלוויה. בהמשך תכנן לעבוד בחקלאות בקיבוץ, אולי בהדרכה, אך לא צפה באיזו מידה ישפיע מות אחיו על מסלולו המקצועי. לאורך השנים, הוא מספר בהתרגשות, כששירת בצבא בקבע כאחראי מערך פסיכולוגי וכקצין פסיכולוגיה בחיל האוויר, הוא לא חיבר מספיק בין הסיפור האישי הכואב שלו לבין חייו המקצועיים.

"עד שבאחד השיעורים שהעברתי שמעתי אב שכול שבנו התאבד אומר 'שימו לב לאחים' - ואז קלטתי שבעצם מדובר בי. פתאום כל ההגנות שלי נפלו. הבנתי שנושא ההתאבדויות משמעותי עבורי, והתחלתי לעסוק בו באופן נרחב. בעבודה שלי יש תמיד סוג של תחושה שיובל שומר עלי. עכשיו אני מנסה לשמור על אחרים מלעשות את מה שהוא עשה. כמו שיש משפחות שבהן אח אחד עבריין והשני שוטר, אצלנו אחי נפטר מהתאבדות - ואני עוסק במניעה".

גיל הוא לא היחיד שחווה אובדן כתוצאה מהתאבדות, ושהחליט בעקבות זאת לעסוק במניעה. גם עפרה וחגי חרמש, שבנם אסף ז"ל התאבד במהלך שירותו הצבאי, קמו מתוך השבר והקימו את אחת העמותות החזקות ביותר הפועלות כיום למניעת התאבדות. העמותה, "בשביל החיים", מעניקה תמיכה למשפחות שבהן אחד מבני המשפחה התאבד ופועלת להעלאת המודעות למניעת המקרים הכואבים.

בחודשים האחרונים הצטרף למאמצי המניעה גם הנער מאור וולף, שאחותו רונית ז"ל שמה קץ לחייה באפריל שעבר. אף שהוא רק תלמיד כיתה ט', הקים מאור השנה עם חברו בני שפירר את עמותת "שרק תחייך", אשר הציבה לה גם היא כמטרה להעלות את המודעות לאובדנות, ומציעה סיוע לזקוקים לטיפול כדי למנוע התאבדות.

ביחד, וכל אחד לחוד, הם פועלים בנחישות לצמצם את היקף התופעה בישראל. ובעוד לא ניכרת מגמת ירידה משמעותית במספר המתאבדים, וטיפול המדינה במערך בריאות הנפש לוקה בחסר, דווקא מי שחוו את האובדן והשכול על בשרם הם שבחרו לצאת ולהילחם בכל הכוח כדי שהמקרה הבא לא יתרחש.

"להכשיר שומרי סף לזיהוי"

גיל רביב מכיר, כאמור, את נושא ההתאבדות היטב. הוא שוחה בנתונים, ובטון קולח ורהוט מדבר על הדו"חות שמופצים בתחום על ידי עמותות שונות ועל ידי משרד הבריאות. מתגאה בלא מעט תוכניות שהגה בצבא, ושבזכותן ירד שיעור ההתאבדויות של חיילים. אבל כשהוא מדבר על אחיו יובל דיבורו מתרכך והוא נע באי־נוחות בכיסאו, מכחכח בגרונו נרגש.

הוא גר כיום בלהבים, נשוי ואב לשתי בנות ולבן, סב לשני נכדים. בן בכור למשפחה שהיתה ממקימי קיבוץ נחל עוז, שם גדל עם שני אחיו, יובל ויעל. בצבא שירת במודיעין, בעוד יובל שירת בשריון כקצין הדרכה בג'וליס. "אחי היה בחור נאה, כריזמטי, מאוד אהוב בחברה. היה פעיל בהפגנות פוליטיות שהיו אז. לא הפגין התנהגות שמראה על מצוקה כלשהי.

"לימים, במסגרת התפקיד שלי, למדתי שבתחום הזה יש את חוכמת הבדיעבד, כשאנשים מנסים לאסוף אירועים שקרו לפני המוות ולהשתמש בהם כסימנים, להכשיר 'שומרי סף' שיוכלו לזהות נטיות אובדניות ולהתריע או לטפל בהן. אבל אתה לא תמיד יכול לקרוא את הסימנים האלה בזמן אמת.

"קצת לפני שאחי התאבד הוא נפרד מבת זוגו. שנה לפני כן, כשהוא השתחרר מהצבא, פרצה מלחמת לבנון הראשונה, והוא גויס למילואים - אבל לא שירת מייד בחזית. אני יודע שזה העציב אותו, אבל האם זה מה שהוביל אותו למעשה? אני לא יודע".

גיל ניגש למדף הספרים בחדר, מוציא ממנו יומן שאחיו הותיר אחריו, ובו גם המכתב האחרון שכתב לבני משפחתו. בידיים רועדות הוא מקריא כמה שורות: "אל תחפשו איפה טעינו, מה עשינו לא בסדר, ואל תיתפסו לדברים קטנים. אהבתי אתכם, וידעתי תמיד שאתם אותי". קולו של גיל רועד כשהוא מניח את המכתב בצד.

"היום אנחנו, אנשי המקצוע, יודעים להגיד שלמכתבי התאבדות לא אמורה להיות השפעה גדולה על מי שקורא בהם אחר כך", הוא ממשיך בקול סמכותי. "כשאנשים עומדים להתאבד הם נמצאים בסערת רגשות מאוד גדולה, ושיקול הדעת שלהם לקוי. לכן צריך גם להסתכל על ההנחיות ועל ההוראות שהם משאירים בעירבון מאוד מוגבל". ובכל זאת, המכתב נשאר אצלו במקום נגיש על מדפי הספרים.

"כששואלים אותי למה יובל התאבד, אני עונה שזה בגלל שהיה לו נשק. אנשים זוקפים גבה, אבל בעיניי זאת האמת לאמיתה. גם העובדה שהיה לו נשק היא מוזרה. למרות שהחלים מפציעה והיה מגובס, הוא קיבל תורנות שמירה על הקיבוץ עם ג'יפ ועוזי צמוד. עד היום לא הבנתי למה נתנו נשק לאדם בגבס. אבל עובדה הרי אם לא היה לו נשק, היה לו קשה מאוד לעשות את זה, אבל ברגע שאחי החליט לפגוע בעצמו, ב־30 במאי 1983, כשהיה בן 23, הוא לקח את הנשק וירה". 

הוא עוצר לרגע, לוגם מכוס המים שלצידו. "בכל פעם שאני מספר על זה אני חש צמרמורת", הוא לוחש. "כשהוא התאבד היו לי המון שאלות שלא היתה עליהן תשובה. למה? מה קרה? ידעתי שבת קיבוץ מצאה אותו ירוי בחדרו, וזהו.

"אחרי שנים קיבלתי קצת יותר פרטים. מישהי סיפרה שכמה ימים לפני שנפטר הוא נתן לה פרח, ככה סתם, אירוע שבדיעבד יכול להיראות כמתנת פרידה. אחי גם עבר תאונת עבודה כחודש לפני שנפטר מהתאבדות. הוא שבר רגל ונאלץ לשבת בכיסא גלגלים. היום אני יודע להגיד שלעיתים רבות רואים אירוע מקדים של תאונה שמתרחשת לפני ההתאבדות, שאפשר לפרש אותה כסימן לבאות. אבל מי יכול לחשוב שכל תאונה תוביל להתאבדות?"

"רוצים לעזור לכל אחד"

לאורך השנים עבד גיל כמדריך שכבת הנוער בקיבוץ וכמחנך בתיכון, למד לתואר ראשון במדעי ההתנהגות ולתואר שני בפסיכולוגיה. בשנות ה־90, כשהיה בן 35 ונשוי למרתה, עולה מארגנטינה שעברה לנחל עוז, החליט להתגייס לקבע כקצין פסיכולוגיה (מקביל לקצין בריאות הנפש) בחיל האוויר, ולעבור התמחות בפסיכולוגיה תוך השירות. הוא שירת כפסיכולוג של בסיס חצרים, ובתפקידו האחרון שימש ראש ענף פסיכולוגיה בחיל האוויר. היום הוא סא"ל במילואים.

"בצבא, למרבה הצער, היו לא מעט מקרי התאבדות", הוא אומר. "לרוב הקב"נים היה אירוע שקשור להתאבדות של חיילים, ואלה אירועים שנצרבים, נחרטים ולא עוזבים אותך. דיברתי עם חייל מילואים והפניתי אותו לטיפול. כמה ימים אחר כך שמעתי שהוא התאבד. במקרה אחר הייתי צריך למנוע מאבא שנסע בסערה בתוך הבסיס מלהגיע לחדר של הבן שלו, כדי לראות שהוא פגע בעצמו. אלו אירועים קשים שקרו לחיילים, ושאנחנו, הקב"נים ביחידות ואני, הכרנו מקרוב.

"אני זוכר שבאחד הטקסים, בהר הטייסים, עמדתי ליד עמוד גל־עד לזכר הנופלים, וכמוכה ברק הבנתי שכל השמות מוכרים לי, כי הם נפטרו מהתאבדות כשאני הייתי בתפקיד. לא חיילים שלי, אבל חיילים שהיו במסגרת טיפול של החיל. ואז הבנתי שאני צריך לעשות משהו מעבר לרגיל".

גיל החל לפתח תוכנית למניעת אובדנות בצבא, שלה קרא "יש מוצ"א" - למניעת מצוקה וצמצום אובדנות. "אחד הדברים העיקריים שהצלחנו לשנות הוא שחיילים בטירונות כלל־צה"לית לא יוצאים הביתה עם נשק, מהלך שהוביל לצמצום משמעותי במספר ההתאבדויות. מובן שכל אירוע הוא אובדן גדול מאוד, אבל כשלחייל אין גישה לנשק, קשה לו יותר להתאבד. בארה"ב רואים שיש שיעור התאבדות גבוה במדינות שבהן קל לשאת נשק. זה משהו שאסור שיקרה אצלנו".

ב־2006 השתחרר מהצבא והחל לעבוד במערך בריאות הנפש בקופ"ח מאוחדת. היה אחראי להיערכות לרפורמה בבריאות הנפש שנכנסה לתוקף ב־2015, ואשר במסגרתה האחריות למתן שירותי בריאות הנפש הועברה ממשרד הבריאות לקופות החולים. ובעוד הושמעו לא מעט ביקורות נגד הרפורמה, בעיקר על תורים ארוכים ועל אנשי מקצוע שלא בהכרח עברו הכשרה מספקת, גיל אומר ש"בזכות הרפורמה יש חלופות אשפוז טובות ואפשרות לקבל שירותים דרך קופות החולים, שעד כה אפשר היה לקבל רק בפרטי".

עיקר הפעילות של גיל כיום היא התוכנית למניעת אובדנות, בשיתוף היחידה למניעת אובדנות במשרד הבריאות. אחד ההישגים שבהם הוא מתגאה הוא הקמת תוכנית מקיפה בקופת החולים. "מאוחדת היתה הראשונה שהכשירה את כל האחיות, עובדים סוציאליים, פיזיותרפיסטים ועוד בנושא מניעת אובדנות, כדי לבנות צוות של שומרי סף לזיהוי של מקרים אובדניים. הכשרנו אותם איך לתשאל את מי שהם חושדים שמגלה סימני אובדנות או דיכאון ולהפנות אותו לטיפול.

"הקפדנו גם על יצירת רצף טיפולי לקבוצות סיכון. בתי החולים מדווחים לנו על אנשים שביצעו ניסיון אובדני והגיעו לבית החולים, או על אנשים שאושפזו בבית חולים פסיכיאטרי והשתחררו, ומפנים אותם להמשך טיפול בקהילה".

למה צריך לטפל באדם שסיים אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי?

"אדם שאושפז יוצא מבית החולים אחרי שאסף כוחות והוא מאוזן. זה יישמע אירוני, אבל לפעמים זה מה שנותן לו כוחות לבצע התאבדות. הרי אדם שאין לו מוטיבציה לא יוכל להרוג את עצמו. אבל הוא צריך להיות במעקב גם אחרי השחרור, ובימים אלה אנחנו משיקים פרוטוקול של שלוש פגישות שיכולות להתקיים אפילו מרחוק, כדי לעזור לכל אחד - ולא משנה איפה הוא גר.

"אנחנו גם פועלים לשינוי השיח על התאבדות. אנשים נוטים לשאול מה הסיבה שאדם התאבד, אבל אנחנו יודעים שאין סיבה אחת להתאבדות. במועצה הלאומית למניעת אובדנות, שבה אני חבר, כתבנו הנחיות כדי שהתקשורת והציבור לא ישתמשו במונחים המוטעים, ולא יאמרו למשל 'התאבד בגלל אהבה נכזבת'. הרי זו לא הסיבה היחידה שבגללה אדם שם קץ לחייו, אלא יש משהו שורשי ועמוק יותר.

"אני, למשל, מקפיד להגיד שאחי נפטר מהתאבדות, לא התאבד. כמו שאדם נפטר ממחלה, התאבדות היתה סיבת המוות שלו. צריך לשנות את השיח בעניין. גם לי לקח המון שנים לספר באירועים מקצועיים שאחי התאבד. ואז הבנתי שאני רוצה לעשות שינוי וצריך להראות שאפשר להרגיש עם זה בנוח, והתחלתי להציג את עצמי גם כאח שכול ולדבר על המעורבות האישית שלי בעניין".

"יש רבים שלא משתפים"

בדומה לגיל, גם עפרה (76) ופרופ' חגי חרמש (75) הפכו את מניעת האובדנות למשימת חייהם. בנם הבכור, אסף ז"ל, שם קץ לחייו בזמן ששירת כמש"ק שלישות בבסיס שיזפון. זה קרה ב־27 באוגוסט 1995, אחרי עשרה חודשי שירות בצבא.

כשלוש שנים אחרי מותו הקימו עפרה וחגי את עמותת "בשביל החיים", שתומכת במשפחות שכולות על רקע התאבדות ופועלת להעלאת המודעות לנושא ההתאבדות בישראל. חגי הוא פסיכיאטר, שבין השאר כיהן יותר מ־20 שנה כמנהל מרפאת המבוגרים והיחידה להפרעות חרדה בביה"ח גהה, ואף ייסד את החברה הישראלית לבריאות הנפש בקהילה. עפרה ניהלה בהצלחה עסק תעשייתי משפחתי בעבר. היום היא מקדישה את כל מרצה לעמותה. הם גרים בהרצליה, הורים לשלוש בנות.

עפרה אוהבת לדבר על אסף שלה, שבלט ביכולת הביטוי שלו ובזיכרונו יוצא הדופן. "מגיל מאוד צעיר הוא ידע לזהות ציפורים במגדיר, פרחים, עצים", היא מתגאה. "מצד שני, היו לו בעיות מוטוריות. כילד הוא ידע מעט מאוד יחסים חברתיים, אבל היה מאוד אהוב. הוא למד בכיתות מחוננים ובצופים, וחברים היו מזמינים אותו להיפגש. אבל הוא היה ילד מאוד סגור".

היום, היא אומרת, אולי היתה שמה לב יותר למצבו החברתי. "אם הייתי מודעת למה שאני יודעת כיום, אני חושבת שאפשר היה להציל את אסף", היא נאנחת בכאב. "בהתאבדות יש גם חטוטרת למי שנותר. מסכת שלמה של רגשות אשם, של מה יכולתי לעשות ולא עשיתי, או מה עשיתי ולא הייתי צריכה לעשות, ואת מסתובבת עם מיליוני שאלות".

חגי מכיר את הנושא היטב גם בכובעו המקצועי כפסיכיאטר. "בדיעבד, היו כל מיני סימנים", הוא אומר. "הם לא היו גדולים. אסף היה שייך למתבגרים, וגם למבוגרים, שלא משתפים במלוא החומרה איתותים על גודל המצוקה והסבל שלהם, ועל המחשבה לשים קץ לחייהם. יש כמה עשרות אחוזים כאלה, שלא משתפים.

"אסף היה במבדקים לקורס קצינים, ועבר שם מבחנים פסיכולוגיים. חלק מהתגובות שלו במבחנים, שכאיש מקצוע אני מכיר, הדליקו נוריות אדומות, והוחלט לזמן אותו למבדקים נוספים כעבור חצי שנה. שבוע לפני מבדקים אלה הוא התאבד".

הצבא שיתף אתכם בממצאי המבדקים שאסף עבר?

"לא, אבל אסף עצמו שיתף מה הוא ענה שם. הוא אפילו אמר: 'ומה הם חושבים, שאני אתאבד?' - זה מאוד ברור לי שהגורמים במבדקים עשו בירור ולקחו את העניין מאוד ברצינות".

עד היום חגי מגדיר את מות בנו כפספוס של חייו. "כמה חודשים אחרי שאסף התאבד מצאנו פתק קטנצ'יק באחת המגירות בחדר שלו, שבו הוא כתב שרע וקשה לו מאוד. ממש מילים בודדות. אין לנו מושג מתי זה נכתב.

"זה מלווה אותי כבר 28 שנים. כאיש מקצוע הצלחתי להציל מקרי אובדנות, אבל ההפתעה הכי גדולה והכי חמורה היתה שהבן שלי עשה את זה. בדיעבד, אני חושב שהיו סימנים, אבל קלים. העמותה שהקמנו מנסה להביא את האנשים בסביבה, והורים בפרט, לכך שיהיו קשובים גם לרמזים הקטנים. כל מילה, אפילו מרומזת, צריך לקחת בחומרה, להעמיק ולברר, שחס ושלום לא יקרה אסון כמו שקרה לנו".

את העמותה הקימו כחלק מהניסיון להתמודד עם הכאב. "פרופ' אלן אפטר, פסיכיאטר שמיסד את העיסוק באובדנות בישראל, ושמכיר אותי מעבודה משותפת בגהה, פנה אלי והציע לנו להקים עמותה", מספר חגי. "כשהוא פנה אלינו היה ברור שצריך להקים מערכת תמיכה אזרחית דומה למה שיש בצבא. שצריך ללכת בעקבות משרד הביטחון ומה שהוא מעניק למשפחות של מתאבדים, כי באזרחות אין מענה כזה. כמנהל מרפאה גדולה בגהה היה לי ברור שיש ריק עצום למשפחות המתאבדים באזרחות. הן מעולם לא פנו אלינו, לא ראו את עצמן כפציינטים.

"הנתונים הוכיחו שברגע שצה"ל שינה את גישתו לנושא, אחרי עשרות שנים, חלה ירידה בכמות ההתאבדויות. ממצב של יותר מ־40 חיילים שהתאבדו בשנה שבה אסף התאבד, המספרים ירדו ל־14, ל־10, ואפילו ל־7 מתאבדים בשנה. זאת תוצאה של פעילות אקטיבית, ואנחנו מנסים שגם המגזר האזרחי ייקח דוגמה מהפיילוט הגדול של צה"ל".

את פעילות העמותה התחילו בצורה מצומצמת, עם קבוצת תמיכה אחת להורים של מתאבדים, שהובילה לפתיחת קבוצות נוספות. התייעצו עם משרד הביטחון, ואט־אט התפתחו. כיום כוללת העמותה, בין השאר, ארבעה מרכזי סיוע שמעסיקים עובדים סוציאליים, המלווים את המשפחות במשך שנתיים אחרי הפטירה.

עפרה: "הקמנו מודל שבו יש מנחה מקצועי אחד ומנחה מתנדב אחד - מישהו כמוני. אחרי שסיימתי קבוצת תמיכה הרגשתי שאני יכולה לעשות את זה לצד מנחה מקצועי".

ביום רביעי הקרוב יתקיים אירוע היזמות "האקתון בשביל החיים", שיתמקד במציאת פתרונות פורצי דרך לאתגרים בתחום האובדנות. לדברי חגי, "זו הפעם הראשונה שבה מתקיים קשר מהודק ויזום בין העולם העסקי לבין עולם בריאות הנפש בתחום האובדנות".

"תקציבי הטיפול גדלו"

כאמור, נתוני משרד הבריאות לגבי התאבדויות מצביעים על כך שעם השנים לא ניכרת ירידה משמעותית במספר ההתאבדויות בישראל. על פי הנתונים, בשנת 2000 נפטרו 394 איש מהתאבדות, מתוכם 307 גברים. מספר המתאבדים בגילים צעירים (עד גיל 21) היה 53.

מאז, וב־20 השנים הבאות, מספר המתאבדים הנמוך ביותר נרשם ב־2007, אז נפטרו מהתאבדות 326 איש. ב־2020, שנת משבר הקורונה, מספר המתאבדים עמד על 437 - עלייה של 130 איש לעומת 2007.

לפי דו"ח משרד הבריאות שסקר התאבדות בשנים 2019-2003, בעשור האחרון נרשמה ירידה בשיעור ההתאבדויות בקרב בני 24-15, אבל מ־2017 המגמה השתנתה, ונרשמה עלייה בקרב בנים בגילים אלה.

ב־2013 הוקמה התוכנית הלאומית למניעת אובדנות, שלטענת משרד הבריאות פועלת כיום ב־155 רשויות מקומיות ועתידה להתרחב השנה ל־40 נוספות. עד 2025, אומרים במשרד הבריאות, התוכנית תפעל בכל הרשויות במדינה.

אלא שלפי דו"ח מבקר המדינה ל־2020, משרד הבריאות קיצץ את תקציב התוכנית, ובמקום 110 מיליון שקלים הוקצו לה כ־51 מיליון שקלים בלבד. במשרד הבריאות טוענים שדו"ח המבקר בחן את השנים 2019-2014, אז התוכנית היתה רק בראשית דרכה, וכיום התקציב גדל - ובשנתיים האחרונות אף נוצל במלואו.

עפרה: "מדינת ישראל עשתה בשנים האחרונות צעדים גדולים לתמיכה במשפחות של מתאבדים. לפני חמש שנים וחצי זכינו במכרז של משרד הרווחה, ויחד עם עמותה נוספת אנחנו תומכים במשפחות בארבעה מרכזי סיוע שמעסיקים עובדים סוציאליים, המלווים את המשפחות במשך שנתיים לאחר הפטירה.

"היום יש סל שלם שמוכיח כי המדינה הכירה בכך שבתמיכה במשפחות של מתאבדים יש גם אלמנט של מניעה. מחקרים הוכיחו שבמשפחה שקרה בה אסון של התאבדות הסיכוי שתהיה התאבדות נוספת גדול פי שמונה בהשוואה לאוכלוסייה הכללית.

"לנו יש פרויקטים גדולים, עם מתנדבים, שבהם הגענו לאלפי הורים. למשל פרויקט 'הורים ומדברים', שבאמצעות הרצאות של אנשי מקצוע ומתנדבים מלמד הורים איך להיות יותר קשובים למצוקות של ילדים מתבגרים. מה לעשות אם חושדים במשהו, למי לפנות, איך לטפל, מה הסימנים. אנחנו מנסים להגיע גם למקומות עבודה, לדבר בחברות גדולות, לעורר מודעות יותר גדולה לכל הנושא".

אילו בעיות אתם מזהים בטיפול המדינה בנושא התאבדויות?

עפרה: "אחת הבעיות היא שאין רישום מסודר של התאבדויות בישראל. אולי עוד מעט נדע כמה התאבדו לפני שלוש שנים. אנחנו לוחצים מאוד שימונה בקר או רשם, שיהיה אחראי לרישום מדויק של מקרי האובדנות באותה שנה. שנדע כבר היום אם היתה עלייה או ירידה במספר ההתאבדויות ב־2022".

חגי: "דפקנו על כל דלת אפשרית כדי שהרישום הזה, בזמן אמת, יקרה ושנדע את המספרים".

באיזו מידה אפשר באמת למנוע התאבדויות?

חגי: "אם מישהו נחוש להתאבד, לא נצליח להציל אותו, אבל יש עשרות אחוזים שמתנדנדים ומתלבטים לפני המעשה. אני חושב שגם אסף התלבט. המאבק צריך להיות על הציבור הזה. אם נאתר אותם, אם נשאל אותם מפורשות, אם נעשה להם את הפסיכותרפיות שקיימות היום נגד דיכאון ונגד התאבדות, ואם ניתן להם את התרופות המתאימות - נציל אותם. אם מדינת ישראל תצליח להציל 20%, מדובר ב־120 איש - וזה מספר עצום.

"החלק הגדול והמסובך יותר הוא להגדיל את מספר אנשי המקצוע של בריאות הנפש - פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, רופאים. יש מחסור עצום. להגדיל את שכר המטפלים הציבוריים, כי נכון להיום הוא כל כך נמוך ומעליב והם לא רוצים להישאר בשירות הציבורי".

לפי בדיקת פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית, שבחן את טבלאות השכר של פסיכולוגים מומחים, שכר הפסיכולוגים עומד על 42 שקלים לשעה, ויש המקבלים השלמה לשכר מינימום.

"זה השכר אחרי חמש שנות לימוד אוניברסיטאיות, שנתיים עד ארבע שנים של התמחות בשטח ומעבר מבחן קשה בסוף התהליך", אומר חגי, "וזאת אחת הסיבות שכמעט אף אחד לא נשאר בשירות הציבורי. בעמותה אנחנו פועלים עם הממשלה כדי להגדיל רשמית את השכר ולמשוך מטפלים ועובדים סוציאליים לשירות הציבורי".

"הייתי בהלם כמו כולם"

העמותה שהקימו מאור וולף (15) וחברו לשכבה, בני שפירר, מבקשת לעזור בדיוק למי שמתקשים להגיע לטיפול פסיכולוגי דרך קופת החולים או באופן פרטי, ולהעניק להם מימון לטיפול. "זאת תופעה קשה שחייבים לטפל בה, וכסף לא אמור להיות הגורם שימנע מאיתנו להציל אדם", מדגיש מאור.

הוא היה בן 14 כשאחותו רונית נטלה את חייה בביתם בירושלים, כשהיתה בת 20. עד אז הם היו שישה אחים, רונית הבכורה, מאור הרביעי.

במהלך חייה הקצרים הספיקה רונית ללמוד במדרשה, הדריכה שנה וחצי בתנועת הנוער עזרא, עשתה של"פ (שנת התנדבות בשיתוף משרד החינוך), התנדבה בביתו של ילד, ואפילו התגייסה לצבא. כשלמדה בקורס הוראה והדרכה ביקשה לשרת בבסיס מסוים, אך לא קיבלה את מבוקשה. במשפחה מספרים שהסירוב היה "מאוד מורכב לה", והיא השתחררה מהצבא.

"אחרי ששחררו אותה היא היתה בדיכאון כמה שבועות. אמא שלי ניסתה לעודד אותה, לקחה אותה איתה לעבודה, הזמינה חברות שיבקרו אותה, דאגה שתצא מהמיטה. אבל לאחותי היה חשוב לשרת את המדינה, למרות שהצבא כבר לא היה אופציה מבחינתה.

"רונית היתה ילדה מדהימה, שמחה, מטיילת, אחת שאהבה את החיים. כשהיא היתה עצובה לפעמים, היא היתה אומרת 'אני אתאבד' - אבל לא משהו שחשבנו שצריך לקחת ברצינות", מאור משתתק.

ב־2 באפריל 2022 מאור היה בפעולה של סניף תנועת הנוער עזרא מרכז, שבה הוא חבר, כשאחיו הגדול הגיע לפתע. תחילה סיפר האח שרונית פונתה לבית חולים, ורק אחר כך, בליווי פסיכולוגית, סיפרו למאור את האמת המרה. "במשך כמה דקות היתה שתיקה ברכב. לא שאלתי איך ומה קרה. הייתי בהלם כמו כולם. אף אחד לא חשב שזה עלול באמת לקרות. וזה קשה, אובדן מאוד משמעותי שקרה פתאום".

כבר במהלך השבעה, כשחבריו לסניף הגיעו לנחם את בני המשפחה, מאור החליט לעשות משהו שיוביל להעלאת המודעות להתאבדויות ולעודד טיפול במתמודדי נפש. "לפני זה לא ידעתי שום דבר על התאבדויות, במובן העמוק והאמיתי של המילה. בשבעה הבנתי מייד שאני רוצה להנציח את רונית בדרך טובה, והתחלתי לחקור קצת יותר את הנושא. גיליתי שיש בישראל זמני המתנה ארוכים של כמה חודשים לקבלת טיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי, ושהעלויות לטיפול פרטי הן מטורפות. הבנתי שצריך לסייע לאנשים במימון טיפולים - כדי למנוע את הפגיעה הבאה".

כששמע במהלך השבעה את השיר "שרק תחייך" של הזמרת יובל דיין, החליט שזה יהיה שם העמותה שיקים. "התחלתי לאט־לאט לדבר עם המדריכים שלי בתנועה ולהתייעץ עם אנשי מקצוע שהפנו אותי לאנשי מקצוע נוספים, ויחד עם בני פעלנו להקים עמותה שתנסה למנוע את המקרה הבא.

"הבנו שטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי יכול להציל חיים. כמו ללכת לרופא, רק שזאת מחלה שלא תמיד רואים אותה. רצינו להעניק מימון למי שצריך, כדי שמי שמחכה זמן רב לטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים, או שאין לו התקציב הדרוש לקבלת טיפול - יוכל להיעזר בעמותה".

הרעיון התמים של מאור ובני החל לקרום עור וגידים. הם נרשמו ברשם העמותות, פתחו חשבון בנק ויצאו למסע גיוס של תרומות כספיות ושל אנשי מקצוע. מכיוון שמדובר בכל זאת בשני יזמים קטינים, הם נעזרו בבני משפחה שגילם מעל 18 כדי לקבל את האישורים המתאימים.

עכשיו הם משקיעים את כל זמנם בעמותה. יושבים בשעות הקטנות של הלילה, וכן - לעיתים גם על חשבון הלימודים. "אין דבר יותר מלמד מאשר העשייה הזו", שניהם מחייכים. "בבית הספר שלנו יודעים מה אנחנו עושים ותומכים בנו, וזה המזל שלנו".

בשנה האחרונה הספיקו לארגן כנס לבני נוער להעלאת המודעות, בשיתוף גרעין "אורות" מסניף עזרא מרכז, וגם אירוע התרמה בנוכחות שר הבריאות לשעבר ניצן הורוביץ, בסיוע החברים מתנועת הנוער. באותו אירוע הצליחו לגייס לטובת העמותה כ־50 אלף שקלים. ב־27 במארס יקיימו ערב התרמה נוסף, בשיתוף עיריית ירושלים, שמקצה להם אולם, וחברת טמפו שעוזרת במימון, ובהשתתפות הסטנדאפיסט גיא הוכמן, כדי להעלות את המודעות בקרב הנוער לנושא בריאות הנפש.

מאור: "ארגנו אירוע לבני נוער כדי להסביר על התאבדויות, ואחר כך שאלנו אותם מה חידשנו להם. הרבה חבר'ה ענו שזה עזר להם להיות מודעים יותר לנושא. אמרו שהם למדו לשים לב כשחבר מפסיק להגיע למפגשים חברתיים או לבית הספר, ולהיות שם בשבילו. הם הבינו שדיכאון זו מילה עם משמעות עמוקה, ושצריך להבין שאנשים שסובלים מדיכאון לא צריכים להתחבא. שזה נורמלי, שזה בסדר לקבל טיפול - ושזה אפילו מציל חיים.

"יש לנו שתי מטרות עיקריות: האחת היא להעלות את המודעות, בעיקר מצד בני נוער, והשנייה היא לגייס כספים. אנחנו רוצים לעבוד בשיתוף עם משרד הרווחה ועמותות נוספות, כדי שאנשים יבינו שהם יכולים לסייע ולהסתייע. במקביל, אנחנו מתחילים שיתוף פעולה עם עמותת 'בשביל החיים', כדי להעביר הרצאות בבתי הספר, להעלאת המודעות לסיכויי התאבדות. ודווקא כאן יש לגיל שלנו יתרון, כי כשנער רואה נער אחר בגילו מרצה על נושא חשוב כל כך, יהיו לו קל יותר להתחבר אליו ואל הנושא כולו".

בני: "התחושה היא שמי שנמצא במשבר נפשי נכנס לסוג של מבוי סתום, כי טיפול פרטי עולה המון כסף, ובקופות החולים יש זמני המתנה ארוכים. החלטנו שבכפוף לוועדה של אנשי מקצוע שתהיה בעמותה, אנשים יוכלו לקבל מימון לטיפולים.

"אנחנו ילדים ולא אנשי מקצוע, ולכן אנחנו נעזרים באנשים מקצועיים שיוכלו לסייע לנו להחליט מי יהיה זכאי לקבל סיוע ובאיזה היקף, ואנחנו עומדים לגייס כמה שיותר תרומות כדי לממן את הפעילות. אני לא שוכח איך מאור היה שבור בשבעה של אחותו. זה לא צריך לקרות שוב".