הדרכים הצדדיות של ישראל: "אתה יכול לזרוק פה אבן ועשרה אנשים יתקבצו סביבה"

קיבוץ פלך: לא קשור להוביט

ליד סכנין וכרמיאל נמצאת מועצה אזורית משגב. אם נתארה בכמה מילים - מעבדה ניסיונית לצורות התיישבות וחיים, אופציה מעניינת לחלק מאיתנו שתוהים איך אפשר להמשיך מכאן. על פלך שמעתם? מדובר בקיבוץ קבוצות שיזורי.

פלך אינו קשור להוביט או לעוץ לי גוץ לי. הוא ממוקם בגליל המערבי, מצפון־מערב לכרמיאל. בתחילת שנות ה־80 ניסו ליישבו, ללא הצלחה, עד שנותר עם חמש משפחות של עולים ממדינות חבר העמים. רגע לפני סגירת השערים, הוחלט בתחילת שנות האלפיים לאכלסו בבוגרי תנועת השומר הצעיר שביקשו חיי קהילה קרובים, אבל רצו לפנות למודל אחר.

"רצו ליצור פה קהילה שבה כל אחד יחיה לפי הדרך שבה הוא מאמין בתוך מעגל יותר אינטימי וקרוב, כשאת ההחלטות היומיומיות, הכלכליות ואורח החיים אני קובע. בקיצור, קבוצות שמידת השיתוף נקבעת בתוכן", מסבירה עדי פרידמן־מזרחי (41), מזכירת קיבוץ פלך. "יש אצלנו קבוצות שחיות בשיתוף כלכלי מוחלט, או חלקי, ויש קבוצות שכלל לא. הקבוצה היא בעיקר מסגרת חברתית, תרבותית, והרעיון הוא שבקבוצות מעגל חיים הוא אמנם משמעותי, אבל הן גם שזורות זו בזו".

אם כך, מדובר בקיבוץ שהופרט, אבל חולק לקבוצות שכל אחת מהן חיה לפי המודל שבחרה. בפלך חיות היום 60 משפחות שמחולקות לתשע קבוצות. הקבוצה הגדולה ביותר כוללת 12 משפחות והקטנה רק שלוש. ארבע קבוצות שיתופיות לחלוטין או באופן חלקי, ולכולן שמות כדי להבדיל ביניהן:  יער, חמה, מפרצים, דבש.

עדי ובני משפחתה חיים עם חמש משפחות נוספות בקבוצת נמרוד. יש להם חשבון בנק משותף ומרחב מחיה משותף, שכולל מטבח וסלון. את הקניות הם עורכים בצוותא, ובימי ראשון יש ערב קבוצה, בעיקר למבוגרים, שכולל שיחות בענייני השעה, לימודים משותפים והחלטות איך מתקדמים מכאן.

"אם למישהו זה לא מתאים, אז הוא לא יישאר בשותפות כלכלית", מספרת מיכל מאירס (38), המשמשת גם היא מזכירת הקיבוץ ומגיעה מקבוצת "רוח". "לפעמים נוצרים תסכולים בתוך הקבוצה, אבל אנחנו מסתכלים על הטווח הארוך. אין מישהו שרק תורם יותר. יש תקופות כמו לידה, אבטלה, תקופה שבה יותר קשה לך. כמו אצל בני זוג שיש שנים שבהן מישהו פחות מושך. המודל הזה מאפשר לכל אחד לבחור מה מתאים לו".

בקבוצות השיתופיות הקטנות מפותחת הערבות ההדדית. לא כולם חייבים, למשל, לקנות רכב. אומרים "אפשר להתחלק בצי הקבוצתי?" ואם מישהו לא יכול, אז אחד מחברי הקבוצה יתנדב לשמור על ילדיו. עדי מספרת שזו כמו חמולה, והילדים מסתכלים על החברים האחרים כמו על דודים.

"זה לא קיבוץ שמתאים לכולם", מיכל מודה. "אם למישהו מתאים לגור בלב תל אביב, אז מעולה, גם לי בא לפעמים, אבל הביקוש אצלנו עולה על ההיצע. יש קבוצות שחיות בארץ ובקשר מתמיד איתנו, כדי לדעת מתי יוכלו להגיע. הקהילה פה היא חממה לקבוצות, ומאפשרת גם את הפרטיות עם המשפחה. לא חייבים לפגוש מדי יום את כל חברי הקבוצה".

אין בפלך מקום פנוי, נכון לעתה, אבל אם יתפנה, הקריטריונים להצטרפות הם להתחבר לקבוצה קיימת או לבוא כקבוצה מגובשת שתצליח להשתלב במרקם החיים. "כשחדשים מגיעים, אנחנו מנסים למקם אותם בבתים קרובים, אפילו צמודים, כי המפגש הפיזי מקרב מאוד", עדי מסבירה.

בפלך עומד מעל הכל היישוב, שמתנהל כקיבוץ מופרט, אבל לרוב ועדותיו נשלחים נציגים מכל קבוצה כדי שתהיה להם מילה ויהיה כוח בהחלטות החשובות. "הרעיון הוא שהקבוצות שזורות זו בזו, ואם לי, למשל, יש איזושהי יוזמה שלא מתאימה לקבוצה שלי, אולי אמצא שותפים בקבוצות אחרות. ועדת סביבה שקמה לאחרונה כוללת חברים מקבוצות שונות שחושבים שהקיבוץ צריך להיות יותר מעורב מבחינה אקולוגית. או פרויקט שקם - 'שירים מהפלך'. מישהו אמר 'אני רוצה להוציא אלבום', ואנשים מהיישוב שלחו שירים שכתבו והם כבר הולחנו".

אתם מסתדרים זה עם זה?

"יש לפעמים מתחים, ואנחנו עוסקים בדיבור עליהם ובמענה על צורכיהן של הקבוצות השונות. יש אצלנו מוסדות כמו 'צוות הקהילה', שהוא מאוד משמעותי. יושבים בו נציגים מכל הקבוצות ומטרתו להתעסק במתחים וליצור במות לשיחה".

וכך, בזמן שבמרכז התקוטטו על דמוקרטיה או דיקטטורה, בפלך ערכו הכנות למחזמר השנתי שהוצג בחדר האוכל ואמור היה להיות סולד אאוט. "מה שכיף פה זה שאתה יכול לזרוק אבן, ועשרה אנשים יתקבצו סביבה", מיכל מחייכת. "אחד אומר 'מחר אני עושה צפייה משותפת במונדיאל', ותהיה בטוח שיבואו מספיק אנשים".

מעלה צביה: בלי עיתונאים בבקשה

לעומת פלך, שפתח את שעריו בשמחה, היישוב הקהילתי מעלה צביה סגר אותם בטריקה. "דווקא אותנו מכל היישובים?" ניסתה יעל, מהנהגת המקום, לברר את רצוננו. "למה אני מגמגמת? נכווינו מהתקשורת בעבר. לא החמיאו לשוני שלנו. ובגלל זה ההעדפה שלנו היא לחיות את חיינו בשקט. אנחנו עורכים סיורים מודרכים, ויש הרבה מבקרים, אבל זה אחרת מכתבה".

תושבי מעלה צביה משתייכים לתנועת האימן שהוקמה בלונדון בתחילת שנות ה־70 על ידי ריימונד ארמין וקיבצה סביבה מאמינים. בישראל מדברים על כ־500 איש, רובם מתרכזים ביישוב שנמצא בגליל התחתון.

"נפגשנו מלכתחילה כי כל אחד ואחת מאיתנו האמין שיש ייעוד לבני אדם באשר הם, שיש מטרה גדולה וסיבות נשגבות לחיים, ושהכל הוא חלק מסיפור אחד גדול", נכתב באתר הרשמי של מעלה צביה. "דרכינו הצטלבו עם דרך האימן ומאז אנו פוסעים בה - כל אחד במסעו הפרטי וגם יחד. זוהי דרך לא סלולה, הצעדים של ההולכים בה הם שיוצרים אותה מדי יום, ועם זאת, היא באה מאיפשהו והולכת לאנשהו. ולאורכה אנו מוצאים חוכמה, ברכה ומרפא וגם שותפים לדרך".

על פי האידיאולוגיה, העקרונות המנחים את אנשי המקום הם מתן שירות על הטוב שאנשי מעלה צביה חווים בחייהם. אפשר למצוא ברשימה גם הגינות, יושר, מוסר, תקשורת בונה ואמון בעצמם, ביכולותיהם, בכוונותיהם ובכוונות אחרים. 

לאור העיקרון "אמון בכוונות אחרים" ביקשתי לשוחח עם רמי, מתושבי המקום, וניסיתי לשכנעו לספר עליו ועל התנועה. "אני מציע שתרים טלפון למזכירות", ענה בנימוס.

אמרתי לו שהוא איש פרטי. מה הקשר להנהגה? "למה אתה מיתמם?" שאל. "יש לנו היסטוריה של יחסי ציבור לא טובים, וכשאני שומע עיתונאים, אני בדרך כלל שומע אג'נדה מאחור".

פניתי לרון, מזכיר היישוב, במטרה להפשיר את היחסים. רון היה מקסים, אבל גם הוא דחה אותי באלגנטיות. "אתה לא מקבל 'לא'?" שאל. "התחלת ערוץ הידברות עם יעל, אני מעדיף שתמשיך אותו איתה. אתה מוזמן לבקר, הדלת פתוחה, אבל כעיתונאי לא בטוח, כי אנחנו חלשים ביחסי ציבור".

בסוף יעל ענתה. בהודעת ווטסאפ ברורה וחדה היא מסרה תגובה רשמית: "אנחנו חיים במדינה חופשית, לפחות במידה מסוימת, לפחות בינתיים, וכל אדם רשאי, מוזמן, לייצג את עצמו ולדבר בשם עצמו בכל פורום או מדיה שיבחר. זה תקף גם למעלה צביה. אם תפנה לתושבים בהצעה להתראיין, נא להדגיש בפניהם מראש שזה לא באישור, או המלצה, או הפניה של רון או יעל או הנהלת היישוב, שהנהלת היישוב שקלה והחליטה שלא להשתתף בכתבה, ושהם יכולים לייצג את עצמם אך לא את היישוב".

על מנת לא לסבך אף אחד בבגידה, חדרנו אל היישוב בחשאיות. שער הכניסה אמנם היה סגור, אבל נסענו אחרי משאית שבדיוק נכנסה. היישוב מרהיב, בתים צבעוניים ומיוחדים שטובלים בירק גלילי. אם תרצו, אפשר להזמין סיורים ולקבל הסברים. רק עשו טובה, אל תגיעו עם תעודת עיתונאי.

יודפת: עם איש החלילים

לא כל צורות החיים שרדו באזור משגב. במושב השיתופי יודפת מסתובב איתן ורדי, בן 83, מאחרוני השכטריסטים ומאלה שהקימו את היישוב ב־1960. "אם רבים היו הולכים בדרכנו, היה במדינה הרבה יותר טוב", הוא משוכנע. "אבל רובנו כבר לא בחיים וקם דור שלא ידע את יוסף. דבר פה עם הצעירים על יוסף שכטר והם לא יידעו במה מדובר, אבל מה שכן נשאר ביודפת הוא ה'ביחד', אנחנו מאוד מאוחדים. כל חתונה וברית הם אירועים שכולם חוגגים. הרוח השכטריסטית".

יוסף שכטר היה רב מוסמך ומורה ליהדות בבית הספר הריאלי בחיפה בשנות ה־40 וה־50. איש כריזמטי שדבריו חדרו עמוק ללב תלמידיו. "היתה לו טענה לתנועה הקיבוצית, שזרקה את הדת היהודית ובמקומה לקחה דת חדשה - הסוציאליזם. הוא אמר 'טעות, צריכים לשמור על הדת היהודית'. היתה לו גם ביקורת כלפי האורתודוקסיה הדתית, שאותה האשים בקיפאון ובשמרנות. אמר שלא צריך לקיים את כל המצוות המעשיות. הוא טען, למשל, שמותר להדליק אור בשבת, כי זו לא עבודה. הסביר איך צריך לחיות את הדת בצורה מודרנית. הוא טען שבחיינו יש שני מישורים: המישור הפשוט, הכלכלי, והמישור שבו צריך לחפש משמעות בחיים. המצוות תפקידן להזכיר בכל יום מחדש את המישור הגבוה".

ורדי לא למד בריאלי בחיפה. הוא מגיע מקריית חיים הסמוכה, בן למשפחה חילונית. כשהיה בכיתה י"א, שמע לראשונה את משנתו של שכטר. "פתאום התגלה לי עולם חדש", הוא מספר. "במקום החולצה הכחולה פגשתי תכנים עשירים שהוא המליץ עליהם. זה משך אותי, כי חיפשתי כבר אז משמעות".

שכטר הטיף לחיים ביחד וקרא להם "עדה". "אקריא לך את המשפט הכי חשוב", ורדי פותח ספר וקורא: "'העדה עולה בערכה הפנימי על ערך האישיות, על היחיד. דבר זה שייך לעצם מהותו ומבנהו של העולם. על מנת שכך נבנה העולם, שבני האדם יתחברו ויהיו לעדה, לעם'".

השכטריסטים מצאו את מקומם ביודפת שבגליל התחתון. שכטר אמנם שמח מאוד שתלמידיו הלכו אחריו, אבל המשיך להתגורר בחיפה והיה מגיע ליישוב לא פעם כדי לשוחח ולהדריך.

ורדי, שהיה בוגר הקונסרבטוריון בחיפה, זנח את הנגינה בפסנתר ובחליל שלמד בצעירותו ועבר לחקלאות, התמחה כמכונאי טרקטורים. הוא עשה הסבה משום ששכטר כיוון לעבודת אדמה, ואיתן לא ראה את עצמו תורם לה באמצעות נגינה. "דיברו על כת השכטריסטים", ורדי מודה, "המשפחה שלי לא התלהבה מהרעיון, אבל לא היתה יכולה להתנגד לרצוני".

ורדי התחתן עם גילה, אף היא שכטריסטית, ולהם ארבעה ילדים, אחת מהם מאומצת. אף אחד מצאצאיהם לא נשאר בעדה. "השכטריזם נתן לי משמעות לחיים", ורדי משוכנע. "הלכתי למדור אימוץ של התנועה הקיבוצית ואמרתי 'אני רוצה לאמץ'. הילדים שלי לא נשארו שכטריסטים, אבל עובדה שגם הבן שלי אימץ שני ילדים שעברו טרגדיה משפחתית. זה בהחלט החינוך".

שכטר הלך לעולמו בשנת 1994 בגיל 92. ורדי לוקח אותנו לסיור בבית הכנסת שלהם, ומשם לספרייה, שבה נמצא ספר התורה הראשון של היישוב, שנתרם על ידי יוסף ואשתו נטע. "הספר עשוי מעור שהתחיל להתרפט", הוא מספר. "הבאנו מומחה שבדק ואמר שאי אפשר לתקן, צריך לגנוז, כשהמשמעות היא קבורה באדמה. אמרתי שאני לא מוכן. ביקשתי שיביאו את הספר לספרייה. אי אפשר להתפלל איתו בשבת, אבל בשמחת תורה מותר לרקוד איתו".

ורדי היה חייל בצנחנים. ב־1982, כמילואימניק במלחמת שלום הגליל, נפצע קשה בביירות והיה במשך שנתיים בשיקום. כשיצא והתברר שלא יוכל לטפל בטרקטורים, אשתו הציעה שיחזור למוזיקה. ואכן, מאמצע שנות ה־80 איתן מנגן, מרצה וידוע כאיש החלילים מיודפת.

ורדי כבר לא צעיר. יום לפני שנפגשנו ספג מכה חזקה, ובכל זאת התעקש להיפגש ולספר את סיפורו שהולך ונעלם. "אין לי תשובה למה לא נשארו שכטריסטים", הוא מודה. "כנראה נושאים כמו יהדות וזהות כבר לא כאלה מדליקים. שכטר לא היה מרוצה אם היה רואה מה קרה ליישוב. אחד הדברים החשובים לו היה שמירת השבת, ואצלנו יש מרכז מסחרי שעובד בסופי שבוע. שכטר היה משתגע מזה וגם אני לא שמח. אני מרגיש שכטריסט וגם ביקשתי להיקבר לידו, בבית העלמין שלנו".

יובלים: מוזיקה ועבודת ידיים

לפני שעזבנו את יודפת, ורדי ביצע הדגמה קצרה לנגינת החליל המרהיבה שלו, הכנה מצוינת לתחנה הבאה - סדנת העוגבים ביישוב הקהילתי יובלים. אל תחפשו יותר מדי, בארץ יש רק שניים המתמחים בטיפול בכלי הנגינה העתיק - גדעון שמיר וממשיך דרכו, אורי שני.

שמיר, שהשנה יחגוג יום הולדת 84, היה בעבר נער פלא בנגינה בפסנתר ואפילו קיבל מלגת לימודים באנגליה, אבל כשהגיע לחו"ל הציעו שינסה עוגב, והוא נתפס. כששמיר חזר לארץ, הבין שזה ענף לא מפותח, ויצא להשתלמות בניית עוגבים בגרמניה.

55 עוגבים יש היום בארץ, העתיק שבהם נבנה בשנת 1847 וממוקם בכנסיית פטרוס הקדוש בכיכר קדומים שביפו. רוב הכלים נמצאים בכנסיות, אבל יש גם בבתים פרטיים ובאקדמיות למוזיקה. יצירת המופת ששמיר בנה, לבקשת חתן פרס ישראל ד"ר ראובן הכט, ניצבת היום במרכזו של "אודיטוריום הכט" באוניברסיטת חיפה.

"אנשים לא אוהדים את הרעיון", שמיר אומר. "אומרים לעצמם 'עד עכשיו הסתדרנו בלי, אז למה צריך את כאב הראש הזה?' אבל יש עניין בעוגב כשימור של תרבות".

שמיר הלך והזדקן וחשש שמפעל חייו ייהרס. יש פה עוגבים שחייבים תחזוקה שנתית, במיוחד החלקים העדינים מעץ ומעור, שעכברים אוהבים לכרסם. במשך שנים חיפש איש העוגבים יורש, עברו אצלו רבים שלא החזיקו מעמד מול דרישותיו הקפדניות, עד שפגש בשני, במאי תיאטרון שהחליט לעשות הסבת מקצוע.

"התקשרתי אליו בקיץ 2020, היתה לנו שיחה נחמדה ולא שמעתי ממנו עוד", שני מספר. "כמעט שנה אחרי כן הוא לפתע צלצל ושאל אם זה עדיין אקטואלי".

שני ושמיר דוברי גרמנית וחובבי מוזיקה. מתברר שסבא של סבתא של שני היה חזן בבית כנסת בגרמניה, שגם ניגן והלחין יצירות לעוגב. "חשוב לשבור את הסטיגמה", שני אומר. "עוגב הוא לא כלי נוצרי. בגרמניה, לפני השואה, היו כמעט 200 עוגבים בבתי כנסת שנכנסו עם התנועה הרפורמית. הכותרת היתה 'אנחנו רוצים להיות בדיוק כמו הגרמנים'".

זה לקח זמן עד ששמיר נתן לתלמידו בן ה־56 חופש פעולה בסדנה. "לא קל לעבוד איתו, כי הוא פרפקציוניסט, אבל זה לא הרתיע אותי", שני מספר. "מבחינתי מדובר בשילוב מנצח של עבודה פיזית קשה ועדינות על עשירית המילימטר. תחום שפתח בפניי אוקיינוס של ידע ולא רק בנגרות, אלא גם בפיזיקה ובכימיה. הרי אין שני עוגבים בעולם שהם זהים. כל עוגב מותאם לחלל שהוא עומד בו".

שני הוא היום בעל העסק ושמיר מגיע כדי לסייע. הוא כבר לא צעיר, היתה גם תקופה שהושבת בגלל מחלת הסרטן. הוא אמנם לא החלים ממנה, אבל הקצב שלה הואט.

"מבחינה כלכלית אני הבעלים, אבל מקצועית אני עדיין השוליה של גדעון", שני מודה. "עסק כזה הוא סיכון, ומבחינה פיננסית טרם הוכיח את עצמו. אז יש טיפול בעוגבים, ופעם בשנה-שנתיים הזמנה של עוגב חדש. יש לנו גם מרכז מבקרים, כי חשוב לי לחשוף את העבודה לקהל הרחב מבחינה אידיאולוגית, להראות לאנשים בישראל מה הדבר הזה".

אורי מגיע בכל בוקר מביתו שבקריית טבעון. הוא רוכב על אופניים עד לצומת זרזיר, לוקח אוטובוס, יורד בצומת יובלים ומשם ממשיך לסדנה. "לא היה לי פשוט לעשות מהפך בחיי מבחינה מנטלית", הוא מספר. "אבל אנשים שמכירים אותי במשך שנים אומרים 'אתה נראה מאושר'. זה ממלא אותי בצורה בלתי רגילה, כי זה כל כך עשיר בתחומים שאני אוהב: מוזיקה, עבודת ידיים וקהל".

חרשים: בגובה של צפת

אנשים מיוחדים יש באזור משגב, בעלי סגנון חיים שונה. "פעם אמרו שבזמני משבר, היהדות השפויה ברחה לגליל", הסביר ערן סער, מהיישוב הקהילתי חרשים, שנמצא ליד פסגת הר שזור. "אתה בא לפה והזמן יותר איטי, יש פחות לחץ. אבל אתה יודע - גם הנוף הכי יפה, עם האנשים הלא נכונים, יכול להיות גיהינום. אנחנו אוהבים את המקום".

נוף מדהים נשקף מגג ביתו של סער - זה בטוח. אבל מה חיפשנו שם בשעת אחר צהריים מקפיאה? ובכן שם, בחוץ, הכל מתרחש. סער הוא האיש האחראי למסירת נתוני מדידת הגשם בתחנת חרשים לשירות המטאורולוגי. מדובר בנקודה המיושבת הגשומה בישראל - 970 מ"מ בשנה בממוצע.

"בישראל יש שלושה תנאים בסיסיים לריבוי גשמים", הסביר כשירדנו להתחמם בביתו. "כמה שיותר צפונה, כמה שיותר מערבה וקרוב לים, וכמה שיותר גבוה. חרשים עונה לתנאים. אנחנו נמצאים 20 קילומטרים מקו החוף. צפת נמצאת על אותו קו רוחב ובאותו גובה, אבל הר מירון חוסם את העננים אז היא יותר קרה, אבל גם פחות גשומה ב־30 אחוזים. אין נקודה בגובה שלנו (850 מטרים, א"ל) הקרובה יותר לחוף מאיתנו".

מדידת הגשם מתבצעת בצורה די פרימיטיבית. על גג ביתו של סער יש מתקן שמכיל בקבוק, ובכל 24 שעות, בדרך כלל בשעות הבוקר ואחרי גשם, מרוקנים את הבקבוק למשורה ומעבירים את המספרים לשירות המטאורולוגי. אם ערן, מדריך טיולים במקצועו, לא נמצא, יעשו זאת אשתו נאוה או אחד מבני המשפחה. יש כבר תרגולת.

"אופי הגשם כאן שונה", סער הסביר. "בתל אביב הוא יותר טרופי, כאילו שופכים עליך דליים. הרי בסתיו אזור החוף מתחיל חזק. כל תחנות המדידה שם בחודשיים-שלושה הראשונים נמצאות לפניי במספרים, אבל מתישהו זה מתיישר, כי אנחנו רצים למרחקים ארוכים. תקלוט שבמאי יכול לרדת כאן גשם. בחודש מארס יכולים לרדת יותר מ־100 מילימטרים, כשאצלכם, במרכז, מדובר בשאריות".

מרגישים אצלכם את ההתחממות הגלובלית?

"האקלים משתנה גם פה. פעם בקיץ, או באביב, היה הרבה יותר קריר בערב. בחורף יש כעת פחות שלגים. פעם, על כל חמש שנים, היתה שנה אחת בלי שלג, היום זה כמעט הפוך והגשם יורד במכות שלא טובות לחקלאות. האופי, הפיזור. אם החקלאים בגליל התחתון כבר הפכו את האדמה וזרעו פעם נוספת, זה מבשר על בצורת. יש קפיצת מדרגה בחמש השנים האחרונות".

חרשים הוא יישוב ששם לב לסביבה מראשיתו. צומחים בו אלונים, אלות, קטלבים. אולי 15 מינים של עצים. אפילו במרכז היישוב יש שלט שמזהיר מפני סלמנדרות שחוצות את הכביש. "הן לא נדירות", סער הסביר. "אתה רואה אותן חופשי, אבל באוקטובר, כשהן יוצאות ממחבואן אחרי הגשמים הראשונים, הן מסתובבות כמו שיכורות, והבעיה היא שהן מאוד איטיות. הצבנו שלטים כדי שהנהגים ייזהרו".

סער, בן 67, במקור משיכון ותיקים ברמת גן. הוא הגיע לחרשים משארם א־שייח' אחרי פינוי סיני כשחיפש עם אשתו מקום שקט ורגוע, ובדיוק נתקלו בהקמת המצפים שביקשו לייהד את הגליל. "באו לכאן אנשים שיש להם מודעות לסביבה ולשמירת הטבע", הוא סיפר. "אידיאולוגיה נוספת היתה הפרטיות. לא רצו ליצור התחייבויות חברתיות, אבל לאט־לאט זה התחמם, כי נולדו ילדים ואתה חייב לבנות להם חברה. הרי גם אם אתה בא להיות נזיר על ראש ההר, אתה תכלס לא רוצה כל החיים להיות כזה".

גשם קל החל לרדת לפני שעזבנו. שאלתי אם אחרי כל כך הרבה שנים גשומות, טיפות מים שיורדות מהשמיים עדיין עושות לו את זה. "בוודאי", סער מיהר לענות. "אפור זה הצבע שאני הכי אוהב. במאי-יוני, כשהשמיים מתחילים להיות כחולים ומתחיל להיות חם, אני נכנס לדיכאון קל. לא נורא, אחרי שבוע הוא עובר".