ביום שהאדמה תרעד

השבוע, אחרי שהאדמה רעדה, הקרע בעם השתנה. מעתה כבר לא היינו שמאלנים, ימנים, חילונים או חרדים. באותו היום חולקנו לאלו שהרגישו, רעדו, קפצו ממיטתם באמצע הלילה והפציצו בהודעות "הרגשתם?" בווטסאפ, לאלו ש... ובכן, ישנו.

אני ורבים ממכריי משתייכים למחנה השני. הישן, המנומנם, זה שחימם את הבית לסופה אבל כלל לא הרגיש במנורות מתנדנדות ובחתולות המשתוללות. עברו הרבה מאוד שעות מאז אירע האסון ועד שבכלל ידענו שהוא קרה. וזה אסון גדול שהותיר חללים רבים, ואנשים המומים חסרי כל, ואנשים במדינה קטנה סמוכה, שמייד מתחילים לחשוב איך לעזור ואיך לדאוג שגם לנו זה לא יקרה.

לפני 20 שנה וקצת עליתי על יסעור צה"לי כחלק ממשלחת צבאית שהקימה בית חולים שדה בטורקיה אחרי רעידת אדמה הרסנית. זה היה בנובמבר 99', שלושה חודשים אחרי הרעידה שבה ניצלה שירן פרנקו המקסימה, כשהיתה רעידת משנה בדוזג'ה המרוחקת כ־120 ק"מ מאיזמיט, שם היה מוקד הרעידה הקודמת. ישראל האלופה בסיוע פתחה שם עוד בית חולים שדה, משני, כדי לסייע בטיפולי השגרה, ואני הצטרפתי כחובשת.

מה אני זוכרת משם? בעיקר ילדים מפויחים עם פציעות שטחיות, יולדות שלידתן הוקדמה בשל הלחץ, וילד רעב שכל הזמן בא לחדר האוכל הצבאי והסביר שהוא בא לכאן כי אין לו טעם ללכת לבית הספר. היינו סגורים באוהלים הארעיים, התקלחנו בבקבוקי מים מינרליים כי לא היו מים זורמים. רק כשהוציאו אותנו לסיור מסביבנו גילינו בתים הרוסים ומאובקים, שאריות שלמות של חיים שנעלמו ברגע אחד. אלו מראות שעולים לנגד עיניי בחטף בכל פעם שישראל מוציאה בית חולים שדה, ועלו שוב בתחילת השבוע כשאדמת טורקיה שוב רעדה. אבל אם הם לא גורמים לי להכין ארגז חירום עם קופסאות שימורים, אני מניחה שמי לא ראו או חוו - מוכנים עוד פחות.

אם לשפוט לפי שיחות אקראיות שניהלנו בימים האחרונים, רמת ההפתעה של אדם שקם ומבין שקרה בלילה אסון שהוא כלל לא מודע לו, היא עצומה. זו תחושה שנרדמנו במשמרת, שאנחנו ברמת מוכנות אפס. כי מי באמת יודע מה לעשות כשהאדמה רועדת? אנשים בנס ציונה דיווחו שהמיטה שלהם קפצה מצד לצד, שכנה כתבה שהמנורות התנדנדו, אבל כאן יש משפחות שלמות שהתנדנדו רק לצד השני מתחת לפוך.

ככל שמתברר גודל האסון, כך מתחיל להתברר שכולנו נרדמנו בשמירה. אנחנו רק יודעים, וגם זה בהערכה גסה, שתהיה כאן רעידת אדמה, ושאין לנו יכולת אמיתית להתגונן. "זה יכול לקרות בעוד יום, או חודשים, או שנים", מזהירים המומחים, נותנים לנו אפס במוכנות. דו"חות מבקר המדינה לאורך השנים מתריעים ללא סוף שאין פה מספיק תוכניות למיגון בניינים, או מוכנות כללית לרעידות אדמה, אבל המצב הזה לא באמת משתנה. בחופים יש שלטי אזהרה מפני צונאמי. בכל חורף יש פה סופה, אבל בכל פעם אנחנו מופתעים מחדש שהטבע מתנהג כמו הטבע.

הבעיה העיקרית היא שאנחנו לא יודעים מה לעשות, ומנסים להיאחז בדברים הבטוחים. אנחנו כבר מתורגלים בכניסה לממ"ד, לצערנו. רק שבמקרה של אדמה רועדת, אני רושמת לעצמי, אמורים להשאיר את הדלת פתוחה, כדי שלא להילכד. אם אין לכם מרחב מוגן ויש אזעקה, בפיקוד העורף מנחים לצאת לחדר המדרגות או ללכת לחדר הכי פנימי בבית. אלא אם כן מדובר ברעידת אדמה, אז עדיף לרוץ החוצה. עכשיו רק נותר לקוות שאם נרגיש את האדמה נשמטת תחת רגלינו, נדע שזה הטבע ולא בן עוולה שבא להורגנו. אם כבר חייב לקרות אסון, שיהיה אחד במאה, מוקדם לנו מדי לאפוקליפסה.

בתחילת השבוע בני הבכור, הקרוב לגיל מצוות, ראה את כותרות החדשות בסקרנות עזה. מבלי לומר מילה נכנס לחדר, קשר בחבל מזרן שטח ושמיכה עבה, זרק לתיק גב בגדים להחלפה, גרביים, פנס וכמה משחקים, "כדי שיהיה לאחיות במה לשחק, אם נצטרך לברוח". הוא לא פחד. לא נכנס לחרדה. הוא הלך על הפרקטיקה, שיהיה לנו מה ללבוש. הסתכלתי על העיניים הגדולות שלו, המודאגות בלי לדאוג, ולצד מילות הרגעה הצעתי לו להוסיף לתיק מטען נייד.

אנחנו מדינה מתוקנת, אמרתי, בטח ידאגו לנו לאוכל, למים, לשמיכות. אפילו לנייר טואלט. לאנשים בטוח נשאר מתקופת הקורונה, אז אגרו אותו בכמויות. אבל בלי הנייד יכול להיות שבכלל לא נדע שהאדמה רעדה.