ג'קי לוי: מתי אני מתנהג כימני ומתי כשמאלני?

בספרו של אמיר גוטפרוינד "העולם, קצת אחר כך" משתרבב לו קטע קצר ומבריק על אחד בשם "אברהם איחוד, אברהם מאוחד". הימים ימי הפיצול המר בתנועה הקיבוצית, תחילת שנות ה-50. במרכז הוויכוח עומדת דמותו של סטאלין, וחדרי האוכל מתפקעים מצעקות ומשטמה. אלו מתעקשים שסטאלין הוא "שמש העמים" ותקוותה של האנושות. וחבריהם זועקים: נפלתם על הראש? סטאלין רוצח המונים והשטן בהתגלמותו.

המחלוקת ריסקה קהילות, חתכה קיבוצים, ופירקה משפחות. גדרות נמתחו בין המחנות, ורק האברהם ההוא לא הצליח לבחור צד. משני עברי הגדר התלהמו אנשים שהיו קרובים ויקרים לליבו, ובשניהם נאמרו דברים שהתיישבו על ליבו.

בלית ברירה, אברהם עצמו התפצל ל"אברהם איחוד ואברהם מאוחד", ולא ברור אם קו החיתוך עבר אופקית לרוחב מותניו, או חתך אנכית ממרכז המצח ומטה.

אני מזכיר את ההברקה הספרותית של גוטפרוינד ז"ל, כי בסערת האבק שמסביב, אני מזדהה עמוקות עם אברהם. אין לי פוזיציה, או כרטיס חבר. עתידה של ישראל מדאיג אותי הרבה יותר מאשר עתיד הקואליציה או האופוזיציה. אין לי שום עניין בימין כשלעצמו או בשמאל כשלעצמו. החיים המשותפים כאן מעניינים ומדאיגים אותי מאוד.

מדאיגה, למשל, התחושה שמוטב לשתוק. כבר שנים שאני כותב ומדבר ללא הרף, גם כי זה תפקידי וכי ככה אני, לא סותם את הפה. אבל לאחרונה השתנו הדברים, ולא פעם מרחפת מין תחושה שכדאי לשתוק.

***

האם אתה שמאל או ימין? שואלים לא פעם. וזאת שאלה מהותית וכבדת משקל. שהרי אם אתה "ימין" אתה אמור להתעלם מההרשעות של דרעי, ואילו אם אתה "שמאל", אתה אמור להתעלם מפרשיית אבי חימי (באמת, איזו מין תגובה זאת "לא ירפו את ידי"? מי מייעץ לך, עו"ד חימי, בכל הנוגע לבחירת מילים?).

ומכיוון שאין לי עניין מיוחד להתעלם, או להחזיק השקפת עולם סלקטיבית ועלובה כל כך, ויתרתי כבר מזמן על ההשתייכות המחנאית. ולא. אני לא לבד בבחירה הזאת. ושלא תטענה אתכם השתיקות. איש מאנשי החיבור, המרכז וההידברות לא נעלם ולא עזב לשומקום. בטח שאיש מאיתנו לא הוקסם פתאום מאחד המחנות, והצטרף. אזורי המרכז אכן שקטים לאחרונה. אבל מחנה השותקים הוא גדול וחזק, והחלטתו לשתוק היא בחירה הגיונית ולא רעה, לנוכח אי הייתכנות המוחלטת של הקשבה כלשהי.

השבת שעברה הייתה אכן שבת שחורה. ירושלמים ותיקים מכירים היטב את המחזוריות הזוועתית. מקווים ומתפללים שהחיים עצמם ינצחו את מעגלי השנאה והדם, ונחרדים עד עומק הנשמה מכל התפרצות מחודשת של הטרור. אי אפשר להתרגל למעגליות הזאת, אבל מה לעשות והחיים הירושלמיים מתנהלים לצידה ובה.

מבחינה רגשית, אין דרך לעכל את ההכרה בכך שחיי אדם יהודי לא שווים מאומה. שוב. ולכן שוב אותה המתנה עקרה להבעת זעזוע. לסלידה נכלמת של איזו נציגות ערבית, למישהו שיגיד שמבחינה מוסלמית זה חילול אללה. אך לשווא.

עובדתית, האנשים האלה שמהללים רוצחים ופושעי שנאה, ומקבלים בצהלות שמחה וסוכריות את מותו של נער מתוק כמו אשר נתן מורלי בן ה-14.5, הם שכניי. בני עירי. אין מה לעשות לגבי העובדה הזאת, שיכולה להוציא מן הדעת. הנוהל מוכר. מגבירים זהירות לזמן מה. שוב נימנע מלעבור בבית חנינא או בג'בל מוכאבר. נוותר על סיבוב בשוק העיר העתיקה. שוב נביט לצדדים בחשש. עד הרגיעה הבאה - וחוזר חלילה.

ככל שהקיטוב הפוליטי מתעצם, גם חוויית הפיגוע נמדדת לפי ימין ושמאל. איש שמאל גנרי אמור להגיד משהו כמו: "מצער מאוד, אבל מתי תבינו שעד שלא תהיה להם מדינה, מעגל הדמים יימשך?" איש ימין יאמר: "מדינה? הנה תזכורת פעוטה למה שיקרה כאן אם תהיה להם מדינה".

באופן אישי, תגובתי לפיגועים היא תגובה של איש ימין. אין לי מילה אחת של הצדקה או הבנה. הטענה שמדינה פלשתינית היא הפתרון, מגוחכת בעיניי. מול טרור אני רוצה הכרעה צבאית חזקה מהסוג שמוציא את החשק לזמן רב.

אבל אז חבורת יהודים תוקפת את צוותי החדשות שהגיעו לנווה יעקב, ואני לגמרי לא איתם. לאתר הפיגוע מגיעים במוצ"ש שני חברי כנסת, ומתקבלים באלימות מילולית איומה. בני גנץ וחילי טרופר אינם אויבי האומה. כל אחד מעלובי הנפש שתקף אותם היה שמח אילו גנץ היה עומד לצידו בשעת קרב, ואילו ילדיו היו זוכים להתחנך אצל טרופר.

אבל את הדברים ההגיוניים האלה אי אפשר להפנות לשטופי מוח. ברגעים האלה אני מגיב כמו איש שמאל. אני לא כועס על המקללים והתוקפים. אני זועם על אלו שהסיתו אותם. ששטפו את מוחם באינספור עותקים של השקר "תומכי טרור", שהצליח להרעיל נשמות של המון ישראלים טובים. ולמעשה, את הנשמה הישראלית עצמה.

אני חושב שיש משהו לא הוגן בהפגנות נגד הרפורמה במערכת המשפט. זה לא רק הכותרות המוגזמות, אלא גם בגלל שלא מדובר מחטף. הסוגייה המשפטית עומדת כבר שנים במרכז השיח של המפלגות שזכו בבחירות האחרונות. זה מה שהבטיחה מפלגת הליכוד למצביעיה, ואם היא לא תפעל בעניין - היא מועלת באמון שקיבלה. זה דבר שכל דמוקרט אמור להבין ולכבד.

מצד שני, אני מסכים עם מי שאומר ששינויים מופלגים במערכת כזאת צריכים להיעשות בדחילו ורחימו. ויש משהו מבהיל בהתנהלות הממשלה שאין בה שמץ של דחילו, ועל רחימו אני בכלל לא רוצה לדבר.

***

בשולי הוויכוח הקולני, משתרבב לאחרונה מוטיב אחד נוסף, שאם לא היה עצוב, בטח היינו נקרעים מצחוק. דוברים קיצוניים משני המחנות מנסים לטעון שהם לא רק צודקים, אוחזים באמת ורואים נכוחה. הם גם - שימו לב - טובים יותר. מכאן שגם יפים יותר.

זה ה"הם" שלא בוחלים; שמנבלים את הפה; שמחריבים את הבית ולא משאירים סיכוי לעתיד משותף. אבל "אנחנו", הו אנחנו, שוחרי טוב, נקיי דעת, צופי פני עתיד ובעלי תרבות דיון ויקטוריאנית עד כמה שאפשר. כלומר, עד הרגע שכבר אי אפשר יותר מול האספסוף.

מי שלא משתתף בקרבות הבוץ האלה, ומביט על הכל מהצד, אבל מקו האמצע, לא יכול שלא לפלוט צחוק עגום. לשני המחנות אין במה להתגאות. הם לא יפים, לא שוחרי טוב, לא כל כך צודקים. הם סובלים מאותן מכות עצמן, ובעיקר מהבעיה האופטית ההיא שמונעת מגמלים לראות את דבשתם.

בשניהם מלקטים בשקידה את ההתבטאויות האיומות של היריב, למרות שבאמת אין צורך להתאמץ כדי למצוא כאלה, וטורחים כל כך להזדעזע מהן, עד שבאמת לא נשאר להם כוח להביט במראה.

אכן, עלה בגורלי להיות סוג של "אברהם איחוד אברהם מאוחד". אבל זה לא מכיוון שהתמונה לא ברורה. היא צלולה וברורה עד כאב. ברור לי, למשל, שאילו באמת יפרוץ כאן מאבק אלים, חלילה - אני לא אשתתף. לא בעסק. "אם ישאלו, אני אינני".

והריני מצהיר בזאת שמלחמת אחים (או אזרחים, למי שחוגג) תהיה המלחמה היחידה שאשתמט ממנה. בניגוד לכמה אחרים, שאפשר להתרשם שמלחמת אחים היא המלחמה הראשונה והיחידה שתגרום להם להתייצב בחזית, בלי סרבנות ובלי השתמטות. ואני ממליץ, גם למי שלא נוהג להתפלל, לומר מפעם לפעם "הריני מקבל עליי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך". וכשם שמילים יכולות להחריב, מילים מסוגלות לברוא.

shishabat@israelhayom.co.il