לא אחד מתוך 100 אלף: השתתפות ייני בהפגנה ראויה להערכה

1. תמונה אחת שווה. קפטן מכבי ת"א בכדורגל,שרן ייני, נראה השבוע בהפגנת הענק נגד הרפורמה המשפטית. כביכול אחד מתוך 100 אלף, בתוך נחיל של אדם, אפשר להמשיך לאייטם הבא. אבל לא, חכו רגע, מדובר בצעד של ספורטאי שדורש אומץ והבנה שהוא לא יעבור ככה סתם לסדר היום. מספיק היה לקרוא את התגובות באתרי הספורט כדי להבין את האמוציות שהוא עורר.

היו שם מאות שבחרו להביע דעה. מצד אחד היו שכתבו "מלך, כל הכבוד", ומצד שני קול הרבה יותר חזק וכועס, חלקו הזדהה כאוהד מכבי ת"א, זעם וסירב להשלים עם נוכחותו של ראש הקבוצה בהפגנה. "אתה לא הקפטן שלי יותר", כתב אחד מהם.

קהל אוהדי הכדורגל, בחלק מהמועדונים, הוא לא סלחן ומגיע בעיקר מהצד הימני של המפה הפוליטית. אני לא מדבר רק על בית"ר ירושלים, אלא גם על קבוצות אחרות ובכירות. לכן לערן זהבי ממכבי ת"א לא היתה בעיה להודיע באופן פומבי שהוא תומך ברה"מ נתניהו, ולאיתי שכטר, מהפועל ב"ש, להגיד שהוא מעריץ את מנהיג הליכוד. יאיר לפיד לא זכה לתמיכה נלהבת לפני הבחירות, שלא לדבר על מרב מיכאלי או על זהבה גלאון.

המיעוט השמאלני בין הכדורגלנים מעדיף בדרך כלל להישאר עמוק בארון ולצאת ממנו רק אחרי הפרישה, כי הקהל זוכר ונוקם. ושחקן, לא משנה מאיזה צד, יודע שכל משפט יכול לעלות לו ביוקר ולחסום את מעברו למועדונים אחרים.

ב־2013, כשאריאל הרוש, שוער וקפטן בית"ר ירושלים, תמך בשני השחקנים הצ'צ'נים־מוסלמים שהמועדון החתים, הוא גזר את דינו. אחרי שש שנים בקבוצה שבה גדל, בעקבות לחץ מהיציע, הוא נאלץ לצאת לגלות ארוכה, שבמהלכה עבר שמונה קבוצות. היום הוא בהפועל ב"ש.

ייני לא ילד, הוא בחור בן 36 ששיאו כבר מאחוריו. השבוע לא שותף במשחק העונה נגד מכבי חיפה, לכן לא יצא לו התעמת עם הקהל, אבל הוא ידע היטב לפני שעזב את ביתו בשבת מהם הסיכונים שהוא לוקח. בזמן שרבים מחבריו מעדיפים לדבר על הדשא ולברוח באלגנטיות מהאש המסוכנת, הקפטן בהחלט אמר את דברו.

2. משחק עונה מטורף היה השבוע בבלומפילד. מכבי ת"א השפילה ודרסה את מכבי חיפה מול אצטדיון מלא ב־27,279 אוהדים. מדובר בשני מועדונים שלא משנה נגד מי הם משחקים, הם ממלאים את היציע, וזה נכון למשחקי בית וחוץ.

לעומתם, יש בליגת העל קבוצות שחוץ מההורים, מהחברים ומהמהמרים הכבדים, הן לא מעניינות חתול צולע ומספקות מספרים מביכים. למשל, קחו את נס ציונה, עיר ואם בישראל, שעל פי הנתונים היבשים מתגוררים בה יותר מ־50 אלף איש.

בעיר יש אצטדיון יחסית לא ישן. הוא נבנה בתחילת שנות האלפיים, לא רחוק משכונת טירת שלום, אבל מי שתכנן אותו הקים יצור משונה ומוזר שלא ראוי לארח משחקים בליגה הבכירה. לכן, בלית ברירה, הקבוצה נאלצת לארח העונה את משחקיה באצטדיון המושבה בפ"ת.

נס ציונה היא לא חברה קבועה בליגת העל. עלייה שלה לפסגת הכדורגל הישראלי היא בהחלט אירוע חגיגי, אבל מתברר שבעירה היא מתקבלת בפיהוק ובהתעלמות מופגנת. הרי כמה מאוהדיה היא משכה למשחק הליגה האחרון נגד בני סכנין? 174. ולפני שבועיים כשהיא אירחה את מכבי חיפה, האלופה, האורחת הביאה איתה 9,956 אוהדים, ואילו המארחת הנפלאה רק 402. לפחות היה מניין.

נס ציונה לא לבד. גם אשדוד לא גוררת אלפים, ובני ריינה, העולה החדשה מהצפון, בקושי מוציאה אנשים מהבתים. עזבו את הכסף הגדול שמושקע במועדונים האלה, לא ברור איך אותם יישובים לא מצליחים ליצור זהות, גאוות יחידה, ואם הם נכשלים - אז באמת חבל. שאת הכסף הגדול ישקיעו בחינוך, בתרבות. בהקמת פארק יפה, מקומות שבאמת זקוקים לו.