ליונל מסי - שחקן עם שליחות

ביום שלישי השבוע, בדקה ה־34 של חצי גמר המונדיאל בין ארגנטינה לקרואטיה, במצב של 0:0, נשרק פנדל לטובת הדרום־אמריקנים. הקפטן ליאו מסי פינה את חבריו מאזור הסכנה ולקח על עצמו את הבעיטה. טוב, היה ברור שזה תפקידו בתסריט. הוא הכוכב הראשי, אלא מי?

לכל שחקן קשה לבעוט פנדלים במעמדים האלה. השער פתאום נראה קטן כמו קופסת גפרורים והשוער ענק כמו גוליבר. במקום מרחק של 11 מטרים זה נראה כמו שלושה קילומטרים, והרגליים, אוי הרגליים, כל אחת שוקלת טונה. ישנם שחקנים רבים שמוותרים ברצון על התענוג; שפראייר אחר ייקח על עצמו את האחריות.

רק שלאותה בעיטה של מסי היה משקל גדול יותר בדפי ההיסטוריה. בגיל 35, הכוכב שנבחר שבע פעמים לשחקן השנה בעולם ידע שזו אולי ההזדמנות האחרונה שלו להביא את גביע העולם לארגנטינה. ואם יעשה זאת, יוריד קוף עצום מגבו. לא רק מראדונה, בן ארצו, ירשום את עצמו באותיות של זהב בפרק הראשון, אלא גם הילד שנולד ברוסריו, וייתכן ששאלת הכדורגלן הגדול בכל הזמנים תוכרע עבורו ועבור רבים - ביום ראשון, בקטאר.

אבל הי, חכו רגע, זה מסי, כוכב שמשתכר מיליונים רבים. הוא יכול היה להגיד לעצמו שגם אם יחמיץ - הוא הגיע למעמד חצי הגמר המכובד, ברזיל הגדולה עפה ברבע הגמר ומעמדו בכדורגל העולמי יציב כמו פלדה. ואם לא מתאים, שנגיש תלונה מסודרת. יחמיץ? אז יחמיץ. קורה. לא?

אז זהו, שלא. למסי, שבגיל 11 קיבל הורמונים לגדילה וצמח על מגרשי כורכר רעועים, יש שליחות שהוא חייב לסיים לפני שיתלה את נעליו. הוא השליח שאמור להביא את הגאולה למיליוני אוהדים בבואנוס איירס ולחבר'ה הארגנטינאים שגרים אצלי בבניין, בקומת הקרקע. הוא לא יכול להחמיץ, זה גדול עליו ועלינו.

מסי ירה פנדל מושלם לפינה העליונה של השער, לא השאיר לקרואטים שביב של סיכוי. עוצמה, דיוק, כאילו בלילה, במיטתו, שקד על השרטוטים ותכנון המהלך. מאותו רגע הגאון הארגנטינאי ריחף על הדשא, 35 שנותיו לא נראו עליו. לחשוב שבתחילת הטורניר גארי נוויל, לשעבר שחקן נבחרת אנגליה ומנצ'סטר יונייטד והיום אחד הפרשנים הבכירים, אמר שמסי כבר לא מפחיד. מאותו יום קולו פחות נשמע.

מסי וארגנטינה הפסידו לפני שמונה שנים בגמר המונדיאל 1:0 לגרמניה, אבל הכוכב, שזכה באינספור תארים וקיבל כל מחמאה שרשומה בספר, מגיע לסוף הסרט, ורגע לפני הרצת הקרדיטים, ישנן שתי אופציות לסיום - הפי־אנד ונצנצים, או טרגדיה סוחטת דמעות.

כשמסי ירד מאושר מהדשא, לוקה מודריץ' הקרואטי הסתובב עם מבט עצוב של סיום. אם הארגנטינאי הוא גיבור־על בעולם הכדורגל, מודריץ' הוא בן אנוש שעם השנים רכש יכולות לא אנושיות. הורים שילדיהם חולמים להיות כדורגלנים - שלא יבקשו מהם ללמוד טכניקה מהארגנטינאי, כי אין טעם, אלא שילמדו מוסר עבודה מהקרואטי, זה אמור להיות המודל.

כמו שלמסי זו אולי ההזדמנות האחרונה להביא גביע, למודריץ' בן ה־37 זה בוודאות היה הפינאלה בטורניר הגדול. ועדיין - עבור מה שהשחקן הצנוע הזה השיג במהלך הקריירה, הוא ראוי לסטנדינג אוביישן ארוך מכל חובב ספורט.

מודריץ' בעצמו סחב את קרואטיה לפני ארבע שנים לגמר המונדיאל, והשנה החזיר אותה לחבורת ארבע הגדולות, והפך נבחרת שמייצגת 4 מיליון תושבים למפלצת ספורטיבית. אופי של ווינר, חריצות שאין כדוגמתה והבנת משחק של גאון. אין הרבה שחקנים בהיסטוריה של המשחק שהבינו כמוהו את המכניקה, ואני מתכוון לרכיבי המנוע. בשבת, במשחק על המקום השלישי, לפחות שיקבל פרס ניחומים, בהחלט מגיע לו.