מתוקף עבודתי אני נוסע בדרכים יותר מהישראלי הממוצע. לפעמים אני נהנה מהנסיעה. אבל אם זכרוני לא בוגד בי, אני חושב שפעם, לפני שנים, נהניתי הרבה יותר. לא פעם אני מוזמן להופיע ביישובים כפריים יפהפיים, ויש מעט מאוד משפטים מטופשים מזן "הדרך ליישוב היא אחת היפות בארץ. נוף עוצר נשימה, לא רואה את טוסקנה ממטר. אם לא היית נוסע בחושך היית ממש נהנה".
נו טוב. זה אתם שהזמנתם אותי להופיע בערב... חוץ מזה, זה לא סוד שחוויית הנסיעה בישראל הפכה להיות פחות נעימה. והפקקים הם לא הסיבה העיקרית לכך. יש גם את העניין הקטן ההוא עם הפחד.
בקיצור, זה קרה גם לי. דווקא באור יום. הייתי בדרך להרצאה בראש העין. השמש זרחה, הרמזורים צייצו, והכניסה לעיר היתה מלאכת מחשבת של מעגלי תנועה נפתלים שבמרכז כל אחד מהם עמד פסל אידיוטי למדי. גם הווייז, לידיעתכם, לא אוהב מעגלי תנועה, ומשהו בקול של הקריינית שאומרת "צא ביציאה השלישית" מסגיר מין תחושה נבוכה שחייבת להיות דרך טובה יותר לתת את ההנחיה.
בקיצור, לא הכרתי את הכביש, והיה שם מין שמאלה חזק שמיד אחריו צריך לשבור מהר ימינה אל הרמזור. לא כיף. ואז ראיתי משהו במראה. נהג שהיה מאחוריי, בחור צעיר, קלט מיד, כנראה, שאני לא מקומי. אז הוא בנה על עקיפה מגניבה, חיתוך מרהיב ושבירה שתשאיר אותי מאחור עוד לפני הרמזור. בגיל מסוים אתה עשוי להאמין שאפשר להספיק המון במאה מטר.
רק עכשיו הבחנתי בכך שלא הצליח לו, ושהוא כועס שלא הצליח. עלי הוא כועס. מאוד. כנראה שלא לקחתי את הפנייה כמו שהוא שיער שאקח, ועכשיו, היי, הוא יוצא ממכוניתו בזעם מתגלגל כדי... כדי מה באמת.
בקיצור, בחור בשנות ה-20 לחייו יוצא מהרכב בטריקת דלת וצועד לעברי בתנועה מאיימת. הוא לא בא לשוחח. לא להעיר ולא לתבוע את עלבונו. הוא בא לעשות מעשה. שמחתי לראות במראה שידיו ריקות. הוא התחיל לדפוק בכוח על החלונות. סגרתי. וידאתי שהכל נעול. עובדה שאני כותב את המילים האלה.
אני כבר לא בגיל, אמרתי לעצמי. למרות שגם כשהייתי בגיל, בואו... מבין הג'קים שבעולם, תמיד הייתי יותר בקטע של הציור השבועי לילד ופחות בקטע של ג'קי צ'אן. התבוננתי בו במבט הכי לא מתגרה שיכולתי לאמץ וחשבתי לי ששם, בצד הנכון של החלון, מתפרע בחור שהיה יכול להיות הילד שלי. למרות שזה ביטוי אידיוטי. אילו הוא היה הילד שלי, אני לא חושב שהוא היה מתנהג ככה. או נוהג ככה. אבל לך תדע. אולי גם ההורים שלו חושבים כך.
בינתיים סימנתי לו בשפת התנועות את כל מחוות ההתרפסות התיאטרליות שעלו על דעתי. התנצלתי כמו אפס. הצמדתי כפות ידיים והרכנתי ראש. הייתי נזיר בורמזי ורבי אלימלך ומהנעלבים ואינם עולבים. אתה צודק. אתה צודק. רק תירגע סוף סוף וחזור למכונית שלך. הרי מתישהו תהרוג מישהו. או לפחות תשלח אותו לבית החולים עם פציעה קשה. תחבוש כיפה בבית המשפט, מה שייצור סימטריה משונה עם חבישת הראש של הפצוע שלך.
הוא יגיע לדיון כשהוא מסתייע בהליכון וקרוב משפחה. אתה תבקש התחשבות מכבוד השופטת. התחשבות בגילך הצעיר, מן הסתם. תנופף בתיק הנקי שלך, שעצם העובדה שהוא נקי הוא חרפה למשטרה וסכנה לכולנו. כולם יתבקשו יום אחד להתחשב בך, למרות שאתה עצמך מעולם לא חשבת להתחשב במישהו או במשהו. אל דאגה, גבר, הם יתחשבו.
כשהבחור ויתר, סב על עקביו וחזר מקלל אל הרכב. חשבתי מחשבות שאת רובן קשה לנסח. בטח שלא בעברית שעוברת את העורכים הנכבדים של העיתון שבידיכם. חשבתי, למשל, מה הייתי עושה אילו היה לו משהו ביד? איזה מפתח בוקסות, או חפץ מתכתי אחר שמשמש לתיקון פנצ'רים, או לפנצ'ור נהגים? האם יכולתי לעשות משהו בכלל מול שמשה מנופצת?
ובעיקר חשבתי איך זה שאני לא מופתע. ואיך זה, אני חושב עכשיו, שגם רוב הקוראים, מן הסתם, לא מופתעים? הרי רק בשבוע האחרון קראתי על שלושה מקרים של אלימות קשה שהרקע שלה, כפי שדיווחה המשטרה וכפי שפורסם, היה - עקיפה.
הנה כי כן, כבר אין צורך אצלנו בסכסוך מוקדם כדי להגיע לדקירות. או להטחת קסדה בראש. לא חייב לרחוש שם סכסוך כספי, רומנטי או עברייני. עקיפה, רבותי, זה כל מה שצריך. ומרגע זה קליפת השום היא ערך חייו של הנהג האידיוט שבסך הכל נסע לאנשהו, ולא ידע, עד לרגע החבטה בראשו, שהוא הזדמן לתוך משחק אקסטרים וירטואלי שריצד בנפשו - המעורערת למדי - של הנהג או הרוכב שזה עתה מנסה להרוג אותו.
מה קורה פה?!
***
כולם מדברים על העונשים הקלים שגוזר בית המשפט, וקשה להתווכח איתם. חלק מהטקסטים שיוצאים משולחנם של השופטים נראים כמו התפלפלות מסולסלת שלא היתה מביישת את חכמי חלם.
אזרחים רבים מאמינים לתומם שתפקיד בית המשפט הוא להפוך את חייהם, או לפחות את רשות הרבים, למקום מוגן ובטוח יותר. אבל השופטים לא שם. הם לא תברואנים שמתעסקים בסילוק מפגעים או אשפה. במקצוע השיפוט הם עוסקים, למען השם, וזהו מקצוע ספרותי ואינטלקטואלי. כך שכל עו"ד יודע כמה קל לטעון שדקירה בחזה, או ירייה קטלנית, הן בכלל לא ניסיון לרצח כמו שעלולים היינו, חובבנים ושטחיים שכמותנו, לחשוב.
מה שמבהיר שבזמן שבכבישים שלנו מסתובבים רוצחים ממין חדש, כאלה שנדלקים תוך שנייה; כאלה שלא צריכים יותר משתי מילים וקסדה כדי לעבור מזרות מוחלטת לניסיון להרוג אותך; בזמן הזה, שופטינו עדיין רואים את הרצח הקלאסי כמשהו שחייב להתבשל לאט. על הפתילייה. עם חיבוטי נפש ושרבוטים ביומן. כמו ברומנים של המאה ה-19. ובקיצור, השופטים שלנו חיים בספר של בלזאק, בזמן שהרוצחים חיים בטיקטוק. השאלה היא רק איפה אנחנו חיים.
בדבר אחד השופטים צודקים: רוצחי הכבישים שלנו לא קמים בבוקר ומתכננים לרצוח מישהו. מוטיב ה"כוונה" הקלאסי חסר שם. הבעיה היא שהם אולי לא מתכננים, אבל תמיד מוכנים לשפוך דם. מה שאומר ששום ענישה חמורה לא באמת תשנה את העובדה, אם ניקח רק דוגמה אחת בולטת, שיש כאן בינינו צעירים רבים שלא מסוגלים לשמוע הערה. או לכבד אנשים מבוגרים. או סתם לקבל את העובדה שיש עוד אנשים בעולם ועבורם המדרכה והכביש הם אמצעי להגיע מכאן לשם.
זאת תופעה אנושית מפלצתית, והיא מתרחשת מתחת לאף שלנו. והיא צמחה דווקא מתוך דור שגדל לכאורה בעולם מתוקן יותר, שבו מורים לא מכים תלמידים, ואף מבוגר לא צועק "תסתלק הביתה צוציק". ועם כל הביקורת על בתי המשפט הרכים שלנו, הכישלון החינוכי והתרבותי, שמתוכו צמחה המפלצת הזאת, הוא רחב ועמוק בהרבה מכל שאלה של הרתעה ועונש. בינתיים חברות וחברים, תדאגו לחלונות חזקים ברכב.
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו