כשווארוורה לוגווין עזבה את קייב לצידה המערבי של אוקראינה בימיה הראשונים של המלחמה, החיים בעיר היו עדיין רגועים יחסית. כשחזרה אחרי שלושה חודשים, הנופים המוכרים והאהובים של עירה הוחרבו על ידי טנקים, מחסומים ובזנ"טים.
לוגווין (38), בעלת עסק משפחתי וציירת חובבת, הגיבה למציאות החדשה בדרך לא שגרתית. עם צבעים ומכחולים דקים, היא התיישבה בכיכר העצמאות בקייב ולאט־לאט, בנגיעות מכחול עדינות, עיטרה את הברזלים בציורי פרחים מסורתיים. "הציורים הם סמל עבורי, סמל להגנה על התרבות האוקראינית, וגם על אוקראינה עצמה, שהיא אומה חזקה וצומחת, למרות המלחמה", היא אומרת היום, בביקורה הראשון בישראל לרגל פתיחת תערוכה מיוחדת שבה היא משתתפת.
היא עומדת בחצר מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, אוחזת במכחול הדק בין אצבעותיה, מושחת את הצבע בנגיעות עדינות על עמודי ברזל שהונחו שם במיוחד עבורה. "הציור הזה הוא כמו מדיטציה עבורי, דרך להתמודד עם המלחמה ולהישאר בחיים", קולה שקט. "אוקראינה היא המדינה שלי, והקרבתי הרבה בשבילה. הבן שלי, בן 11, עבר להולנד עם הגרוש שלי, ואחרי התלבטויות רבות החלטתי להישאר באוקראינה עם בן הזוג שלי. זו היתה ההחלטה הכי קשה בחיי, אבל הרגשתי שהמדינה שלי צריכה אותי כמו שאני צריכה אותה. אני יוצאת לבקר אותו בכל כמה שבועות וחוזרת לקייב, אל אזור הלחימה, כי שם נמצאים החיים שלי.
"כשבחרתי לצייר על הברזל, הראיתי שאנחנו יכולים לעשות מהדברים הלא יפים דברים יפים. כשאנשים רואים את זה ומחייכים, אני יודעת שעשיתי משהו טוב למען המדינה שלי".
"אי אפשר לעמוד מהצד"
לוגווין היא אחת מ־12 יוצרות אוקראיניות, שיצירותיהן מוצגות החל מהשבוע ועד פברואר 2023 בתערוכה הנושאת את השם הלא פשוט "כבר אין לנו עתיד". מדובר ביצירות - צילומים, ציורים ומיצגים - שמבטאים כאב, כאב של מלחמה. עם חלק מהאמניות הקשר היה משובש בגלל התנאים. חלקן העדיפו לתקשר בדוא"ל כי ידעו שלא יוכלו להתחייב על שעת שיחה מסוימת, אבל כולן מצאו דרך לבטא את הכאב, הן הפרטי והן הלאומי, דרך האמנות - עמודי מתכת גסים שעליהם פרחים קטנים ועדינים, צילום של צעירה שעיניה עצומות בחוזקה וקמטי דאגה עמוקים במצחה, או ציור של אם ובנה שעומדים מחובקים במרפסת וצופים בטנקים הרועמים ברחוב העולה באש.
"הרעיון לאצור תערוכה כמחווה לעם האוקראיני היה ספונטני, אבל התפתח לתיעוד סיפורי מלחמה מורכבים ולתיאור החיים באוקראינה מנקודת מבטן של האמניות", מצהירות האוצרות סוזן לנדאו וסבטלנה ריינגולד לקראת פתיחת התערוכה, יחד עם האוצרת הראשית של המוזיאון ד"ר דבי הרשמן. "הרגשתי שבימים אלה אי אפשר לעמוד מהצד, שחייבים להשמיע קול, ותערוכת אמנות היא הדרך לעשות זאת", מדגישה ריינגולד.
האוצרות פנו עצמאית אל יוצרות אוקראיניות, וזכו להיענות מפתיעה. "הפנייה זכתה לתגובה מהירה אצל היוצרות. הקושי היה להיות בקשר רציף עם האמניות, בגלל התנאים הפיזיים הקשים שבהם מצאו את עצמן פעמים רבות לאורך חודשי ההכנה לתערוכה.
"כל תערוכה היא אתגר - על כמה וכמה תערוכה שדורשת מאמץ מיוחד להביא עבודות מאזורי קרב. התערוכה מבקשת לדבר על כוח ההתמודדות לעומת ההרס והאובדן של המלחמה, ולהשמיע קול נשי בימים שבהם קולה של האישה מושתק. זהו הקול שעליו מוותרים כמעט באופן מיידי.
"לאורך ההיסטוריה תיעוד המלחמה הופקד לרוב בידי גברים. אנחנו מקוות שהתערוכה שלנו, שמציגה יצירות של נשים אמניות, תוכל להצביע על חשיבות המבט הנשי, וכן על חיוניות השינוי התודעתי הכרוך בכך. האמניות המשתתפות בתערוכה בוחנות מחדש את מעמדן כנשים וכאזרחיות. היצירה שלהן מעניקה כוח לקולן של הנשים האוקראיניות, שאף מלחמה לא תוכל להשתיק".
זיכרונות מקייב
"הציורים המוצגים בתערוכה היו חלק מהדרך שלי להתמודד עם ההלם של המלחמה", אומרת זויה צ'רקסקי (45), אמנית המחאה הישראלית שעלתה מאוקראינה לפני כ־30 שנה. בימי שגרה הציורים שלה הומוריסטיים, חריפים וביקורתיים, וכוללים גם עבודות המבוססות על זיכרונות מילדותה בקייב. עם תחילת המלחמה צ'רקסקי לקחה את זיכרונות הילדות צעד אחד קדימה, וציירה את ההרס השורר בעיר ילדותה, דרך גברים פצועים בגן משחקים או נגן אקורדיון פגוע המוטל על הרצפה ליד כלי הנגינה.
"לאורך השנים הייתי מגיעה לקייב ומסתובבת בשכונות הילדות שלי כדי לאסוף חומר לסדרה ההומוריסטית שלי. כשראיתי פתאום בתקשורת תמונות של טנקים רוסיים נכנסים לשכונה הצפונית שבה גדלתי בקייב, הרגשתי שהמלחמה נכנסת לציורים שלי. היה לי ברור שאני צריכה לעשות משהו.
"ציירתי ילדה עומדת ליד חלון, שדרכו רואים איש שמנסה לעצור את הטנק. קידמתי את הציור בפייסבוק, ומכרתי אותו לאדם שהוכיח שביצע תרומה לארגון שעוזר לאוקראינה. בשבועות הראשונים של המלחמה ציירתי את מה שהרגשתי, ותיארתי את הכניסה של הרוסים לקייב. אלו הציורים שמוצגים כיום בתערוכה, ומטרתם להעלות את המודעות למלחמה ולהראות את הקושי שקיים בה. כמי שגרה בישראל, אני מאמינה שישראל יכולה לעשות הרבה יותר למען אוקראינה, כמו לעזור למשפחות להגיע לכאן, ומקווה שהיא תעשה זאת".
על שברי זכוכית
בחלק אחר של התערוכה ניצבת תמונת תקריב של אישה צעירה. פניה חרושות קמטי דאגה, מבטה חודר מבעד לעדשה. התמונה צולמה במקלטים שהוקמו בלבוב, על ידי אלאנה סובאץ' (42), אמנית ואוצרת בגלריה הלאומית לאמנות בעיר. סובאץ' ושותפתה, הלן ז'גיר, מתעדות את סיפוריהם של הפליטים על נטישת כל החיים שהכירו לטובת עתיד בלתי ידוע.
"מתחילת המלחמה כולנו עברנו שינוי, ומחפשים תפקיד שבו נוכל להיות כמה שיותר יעילים", מסבירה סובאץ'. "אם לפני המלחמה חיפשתי עומק ומשמעות בדברים הרגילים של היום־יום, עכשיו הגישה שלי בצילום היא יותר תיעודית. אני מתעדת את ההווה, כי ההיסטוריה מתפתחת כאן ועכשיו. המלחמה לקחה ממני את הזיכרונות, ועכשיו אני מתמלאת מסיפורים של אחרים כדי ליצור זיכרונות".
בחודשים שעברו מתחילת המלחמה סובאץ' שמעה לא מעט סיפורים שהשפיעו על עבודותיה, כמו וידויה של אישה ממריופול, שאמרה כי מבחינתה המלחמה היתה על שברי זכוכית - ועל שתיקה. "היא סיפרה איך היא הלכה על שברי זכוכית בדממה מוחלטת, ושמעה את הצליל של הזכוכית המתנפצת מתחת לרגליה כל כך חזק כאילו הוא מפלח את הגוף. היא זכרה איך היא נכנסה לבית סמוך שבו כל החלונות היו פרוצים, וכשקראה לאחד האנשים בבית לא היה הד, כי הקול עבר דרך הזכוכית ולא פגש כל מכשול.
"סיפור אחר שנגע בי היה על בחור מאזור חרסון, שמה ששבר אותו היה עץ אגס. כשהחלה הפלישה הרוסית, הוא השתחרר מהכלא והלך לשמור על בית בכפר. הוא הכין סכינים מושחזות תוצרת בית, והסביר שהסכינים נועדו לא רק להגן עליו אלא בעיקר לפגוע בחזרה. בחצר הבית הוא מצא עץ אגס וטיפח אותו מאוד, אפילו עטף אותו בבגדים כדי לשמור על הגזע. הבחור סיפר שהוא לא נשבר כשהרוסים נכנסו והיה מוכן להילחם, אבל כשפגז פגע בעץ והחצר התכסתה בעלים, הוא התפרק לרסיסים והתחיל לבכות. הוא עבר כל כך הרבה, אבל מה ששבר אותו היה עץ האגס.
"מה שהכי כואב לי הוא האמירה שחוזרת בשיחות עם האוקראינים, שלפיה אין עתיד. שאנחנו כמו עצים שנעקרו ממקומם ופוזרו לכל עבר, ומה שנשאר לנו הוא פיסות זיכרון של מה שהיה לפני המלחמה".