לשיחה קורעת הלב הזו נלי דדבייב לא ציפתה. זה קרה בליל 7 בפברואר 2021, זמן קצר אחרי שקברה את בתה, דיאנה ז"ל, בת 32 ואמא לארבעה ילדים קטנים. הכאב המצמית וסימני השאלה המייסרים לא הרפו. נלי ידעה שבעלה של דיאנה, שוטר הסיור אמיר רז, הודה בחקירתו שירה בה. היא ניסתה להבין מדוע וכיצד ביצע את המעשה הנורא.
"הייתי עם הילדים באחד מחדרי השינה בבית", היא משחזרת. "פתאום הבת הגדולה של דיאנה, שהיתה אז בת 7 וחצי, התעוררה. היא ראתה שאני לא מצליחה להירדם וביקשה לדבר איתי. לראשונה היא סיפרה מה ראתה ביום שבו אמא שלה נרצחה. היא אמרה שאבא שלה לקח מהמטבח סכין, שם אותו על השולחן ואחר כך מצא חבל וקשר אותה ואת האחים שלה לכיסאות בסלון. כשאמרה לו שזה כואב להם, הוא ענה שזה משחק.
צפו בראיון המטלטל // צילום: משה בן שמחון
"ואז הילדה תיארה איך אבא שלה חנק את אמא שלה ואיך דקר אותה. דיאנה ביקשה מהבת שתקרא לעזרה. הילדה השתחררה מהקשירה ורצה לכיוון המדרגות לקומה השנייה, כשאמיר צועק לה 'אל תעשי את זה'. הוא רץ אליה, תפס ביד שלה והעיף אותה עד שנפלה ונחבלה מהמדרגות. הילדה הספיקה לראות את דיאנה מנסה לברוח, אבל הדלת היתה נעולה. היא סיפרה שבמו עיניה ראתה את אמיר שולף אקדח ויורה באמא שלה. היא תיארה איך עמד מעליה, ירה בה בראש והכל התמלא בדם.
"התאפקתי לא לצרוח ולא לפרוץ בבכי, כדי לא להבהיל את הילדה. כמעט התעלפתי. לא יכולתי לעכל מה היא ודיאנה עברו באותם רגעים מחרידים. הילדה נרדמה אחרי שפרקה מליבה את הזוועה. אני לא יכולתי לעצום עין".
מאז הרצח, לפני כמעט שנתיים, הפכו נלי (56) ובעלה, אבנר (60), להורים לארבעת יתומיה של דיאנה, שהקטן בהם עוד לא בן 3. עם ציון יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים, שחל היום, פותחים לראשונה בני הזוג את ביתם ואת ליבם וחושפים את חייהם בצל הטרגדיה.
במקום ליהנות מזוגיות רגועה, הם מתרוצצים אחרי ילדים הסובלים מטראומה. במקום לתכנן טיולים משותפים, הם מסיעים את הארבעה לטיפולים פסיכולוגיים. את המפגשים עם החברים הם המירו באסיפות הורים ובמסיבות סיום בגן, ואת רגעי השלווה מול הטלוויזיה מחליפים כעת לילות ללא שינה - כשהילדים מתעוררים בבכי באמצע הלילה בגלל הסיוטים.
"גידלנו ארבעה ילדים בוגרים ויש לנו שבעה נכדים", אומר אבנר. "רצינו להפחית את העבודה, אולי לצאת לטייל בחו"ל, אבל עכשיו אני נאלץ לעבוד בשתי עבודות. כל יום אני מתפלל לאלוהים שייתן לנו חיים ארוכים ובריאים. לא בשבילי, בשביל הילדים של דיאנה. הם מפחדים שיקרה גם לנו משהו. חרדת הנטישה שלהם מובנת. קשה לעכל את סרט האימה שהם עברו".
כתב האישום שהוגש כנגד רז (34), והתיאורים המפורטים של הרצח שזעזע את המדינה, הופכים את הבטן. האישומים החמורים נשענים על הודאתו של רז בחקירה במח"ש, על עדויותיהם של אמו ושל מפקדו במשטרה, שהגיעו לזירה אחרי שהתקשר אליהם, ועל תיאוריה הקוהרנטיים ויוצאי הדופן של בתו, שנושאת על כתפיה הקטנות את החוויה המפלצתית.
"קשר את הילדים בחבל"
על פי כתב האישום, בני הזוג נישאו ב־2011 והתגוררו בקוטג' במושב נעלה שבשומרון. הם נפרדו לשלושה שבועות, ביולי 2020, אולם החליטו לחזור לחיות יחד. בבוקר 5 בפברואר, כך נטען, החל ויכוח מילולי ביניהם אחרי שדיאנה - יועצת זוגית מוערכת ומוכרת - חשדה שרז בוגד בה. בשלב כלשהו היא שפכה עליו כוס קפה פושר. הוא עלה לחדר ההורים כדי להחליף חולצה, הוציא מהכספת את אקדחו האישי מסוג גלוק, ושם אותו בנרתיק על מותניו. רז יצא מהבית ל־40 דקות, וכשחזר חודש הוויכוח ביניהם. דיאנה יצאה מהבית, ורז חיפש אחריה כשהוא מותיר את ילדיהם לבדם. כשחזר, בסביבות 13:47, דיאנה היתה בבית - והוויכוח ביניהם נמשך.
בכתב האישום נטען כי בשלב זה גמלה בליבו של רז ההחלטה להמית את דיאנה. הוא הוציא חבל באורך 8.20 מטרים והושיב את שלושת ילדיו הגדולים יותר על כיסאות ילדים בסלון. הוא ליפף סביבם את החבל וקשר אותם, בעוד התינוק, אז בן שנה וחודש, ישב בסמוך אליהם בכיסא האכלה. אחר כך נטל סכין מטבח עם להב מחודד באורך 20 ס"מ והניח אותו על שולחן פינת האוכל.
כשדיאנה ירדה מהקומה העליונה והבחינה בילדים הכבולים לכיסאות, היא צעקה לעברו של רז. בתגובה, כך נטען, הוא היכה אותה לעיני ילדיו, תפס בחולצתה באזור הצוואר, משך אותה לעבר דלת הכניסה - ושם חנק אותה בחוזקה. דיאנה צעקה לבת הבכורה שתקרא לעזרה, והילדה הצליחה להשתחרר וניסתה להגיע למדרגות. רז הגיע אליה, משך את ידה של בתו והפיל אותה על המדרגות. כתוצאה מכך נגרמו לה שטפי דם במותן ובכתף.
דיאנה ניסתה להימלט, אולם רז סגר את הדלת. הוא לקח את הסכין מפינת האוכל ודקר אותה פעמיים בירכה. דיאנה ניסתה להוציא את הסכין מידו ונחתכה בידה. בשלב הזה, כך צוין, הוא הוציא את האקדח וירה בה ירייה אחת בירכה, לעיני ילדיה. כשנפלה עם פניה על הרצפה, ירה רז ירייה נוספת לעבר ראשה. "מייד לאחר הירי הקטלני", כך נטען, "צעק רז לילדיו הבוכים 'יש, עכשיו אין אמא'. רק אז שחרר אותם מהחבל. הוא הורה לילדים לעלות לקומה העליונה, כשבידיו התינוק, ותוך שהילדה שאלה אם יהרוג גם אותם".
מייד לאחר הרצח התקשר רז לאמו ולמפקדו במשטרת מודיעין וביקש מהם להגיע לביתו. האם הגיעה ב־14:30, ורז בישר לה שהרג את דיאנה. היא יצאה לחצר העליונה של הבית, והילדים המתינו עימה בזמן שרז פעל בקור רוח והזיז את רכבה לאזור החצר התחתונה והתקין בו את כיסאות הבטיחות של הילדים. כמעט שעה אחר כך הגיע גם מפקדו, ורז עדכן גם אותו שירה באשתו. המפקד התקשר למוקד 100 ודיווח על האירוע. רז מואשם ברצח בנסיבות מחמירות, בתקיפת קטין בידי אחראי ובהתעללות בקטין בידי אחראי.
משפטו מתנהל כעת בבית המשפט המחוזי לוד, ובמארס 2021 היה אמור לעלות על דוכן העדים - אולם ברגע האחרון סירב. כעבור חודשיים שינה את דעתו, והשופטים נתנו לו הזדמנות לשטוח את גרסתו. בפתח הדיון אמר לבני משפחת דדבייב כי הוא רוצה להתנצל, אולם נמנע מלהביט בפניהם. כמה דקות אחר כך הפנה ללא רחם אצבע מאשימה כלפי דיאנה וטען כי היא התנהלה בבית כמו מפקדת. "כאשר הפקודות לא בוצעו כמו שהיא רצתה, היה בלאגן בבית", טען. כשהתבקש להעיד על הרצח, שבוצע שלושה חודשים קודם לכן, התעקש שאינו זוכר את הפרטים כפי שהעיד עליהם בחקירתו.
שלושה שבועות אחר כך היה אמור רז להתייצב לחקירה נגדית מצד הפרקליטות, אולם שוב ביטל את הדיון בטענה שאינו מרגיש טוב. כעבור שבוע התחדשו הדיונים, ורז הפתיע את הנוכחים כשענה בחיוב לשאלת התובעת, עו"ד נטלי חגי, אם היתה אפשרות שהוא היה רוצח גם את ילדיו.
לאחר עדותו ביקש סנגורו, עו"ד משה אלון, להגיש חוות דעת פסיכיאטרית פרטית בעניינו. למרות שנבדק בעבר ונמצא כשיר לעמוד לדין, טען הסנגור כי רז סובל מפוסט־טראומה בעקבות שירותו הצבאי בגבעתי.
"היה ברור שאנחנו נגדל"
דירתם השכורה של נלי ואבנר ממוקמת בבניין חדש בדרום תל אביב, שאליו עברו לפני כשנה. הבית מבהיק בניקיונו ואינו מסגיר את נוכחותם של ארבעה ילדים בני 9, 6, 4.5 וכמעט 3. רק במבט שני מבחינים בקופסאות הקרמבו המונחות על השיש ובשפע הצעצועים המסודרים בצורה מופתית על ספרייה במרפסת. מעל לספה בסלון תלוי איור של דיאנה וארבעת ילדיה. ממול, מעל פינת האוכל, תלויה תמונה אחת בלבד, של דיאנה, כשהיא לובשת סוודר ורוד.
בשעות הצהריים הדירה שקטה. "רגע לפני הסערה", מחייכת נלי. "תכף אבנר ייצא לסיבוב הסעות ויביא את הגדולה מבית הספר ואת השאר מהגן ומהפעוטון".
עד לרצח בתם היתה נלי בעלת מספרה מצליחה בחולון, ואבנר עבד במחלקת הניקיון באיקאה. כעת היא נמצאת בבית, ובעלה מחלק את יומו בין שתי משמרות מלאות ומאתגרות פיזית: האחת באיקאה והשנייה במספרה, במקום נלי, שכן גם הוא ספר במקצועו.
"אחרי ההלוויה אמרתי לאבנר שאין ספק שהילדים יגדלו אצלנו", מספרת נלי בעיניים דומעות, "לא עניין אותי מה יגידו אמיר והמשפחה שלו, או מה המחירים האישיים שנשלם. אבנר הסכים איתי. ידענו שלא יהיה קל. אנחנו הורים לארבעה ילדים בוגרים, וזה הזמן שלנו ליהנות משבעת הנכדים ולהתרגש מהנכד השמיני שבדרך. פתאום, באמצע החיים, הפכנו שוב הורים לארבעה ילדים קטנים, כמו שהיה לפני 30 שנה.
"אין ספק שהסיבוב השני שלנו כהורים הוא מאתגר, בין היתר בגלל הגיל, אבל לילדים קשה הרבה יותר. אבא שלהם רצח את אמא שלהם, וביום אחד הם נשארו בלי הורים. לפעמים הקטנים מתבלבלים וקוראים לאבנר 'אבא' ולי 'אמא'. אני מתקנת אותם ומסבירה להם שאנחנו סבא וסבתא".
היו היסוסים בהתחלה?
אבנר: "מה פתאום? שאני אתן את הילדים של הבת שלי לאדם זר כדי שיגדל אותם? בשום שלב זה לא היה קורה. היינו נלחמים עליהם בכל מחיר".
איך הילדים התייחסו לשינוי המהותי?
נלי: "בימים הראשונים הם היו בהלם. היו להם התפרצויות בכי, ולחלקם גם התפרצויות זעם. אחד הילדים הגיב בצורה קיצונית בכל פעם שהפסיד במשחק או כשמשהו לא נראה לו. זה היה יכול להיגמר בהשתטחות על הרצפה, בזריקת חפצים ואפילו בבעיטה בארונות. לראות ילד סובל ככה זה חוסר אונים. הוא לא ידע איך להביע או להבין את כל הרגשות שהתרוצצו בו אחרי טראומה נוראית כל כך.
"מהיום הראשון לקחנו מדריכת הורים, שהכירה את דיאנה. היא איתנו עד היום, ואנחנו לא עושים שום צעד בלעדיה. כשהיינו הורים צעירים, אף אחד לא אמר לנו איך להתנהג וגידלנו שני בנים ושתי בנות מוצלחים. אנחנו מבינים שהפעם זה שונה. אלה ארבעה ילדים שראו את אבא יורה באמא".
איך הגבתם להתפרצויות הכעס?
נלי: "לקחנו את הילד הצידה והסברנו לו בעדינות שבאלימות לא פותרים דברים. אנחנו מאוד זהירים בתגובות שלנו. כשהילדים שלנו היו קטנים, לפעמים כעסנו עליהם. על הילדים של דיאנה לעולם לא נרים את הקול".
בחמשת החודשים הראשונים, כדי לשמור על שגרה כלשהי, החליטו נלי ואבנר להשאיר את שלושת הילדים הבוגרים יותר בבית הספר ובגנים בנעלה, ואילו ד' הקטן נשאר איתם בבית. "לא רצינו לנתק אותם מהחברים ומהמורים באמצע השנה", היא מספרת, "הם עברו מספיק, ולא רצינו להוסיף לטראומה. בכל יום הם נסעו וחזרו עם הסעות. הקטן גם ככה לא רצה לרדת מהידיים. הוא תפס את החולצה שלי כל כך חזק עד שכמעט קרע אותה".
"לא שואלים על אבא"
ההחלטה לשים את חייהם בהמתנה ניכרת גם בחדרי השינה בביתם של נלי ואבנר. החדר הראשון, המרוחק מהשאר, הפך לחדר משחקים ובו נבנה מתקן נינג'ה קטן, כולל הטבעות. בקצה השני, בסוף המסדרון, ממוקמים שלושה חדרים נוספים, הצמודים זה לזה. האמצעי הוא חדר השינה של ההורים. משני צידיו, וללא טיפת פרטיות, נמצאים חדרי הבנות והבנים. בשניהם מיטות קומתיים, שולחנות כתיבה עם מחשב ושפע של צעצועים וספרים.
נלי מלטפת מבלי משים את המיטה בחדר הבנים. "את יודעת", היא כמעט לוחשת, "בן ה־6 לא מוכן לישון לבדו למעלה, אז ארגנו בחלק התחתון מיטה נוספת והם ישנים שם ביחד, קרוב אחד לשני, ולפעמים אוחזים ידיים. הטראומה של הילדים באה לידי ביטוי גם ביום וגם בלילה. ראית ילדים שקופצים בבהלה כשמורידים מים בשירותים? אנחנו רואים בעיניים שלהם את החרדות. הם מפחדים ללכת לבד במסדרון וישנים רק עם אור".
אבנר: "אני לא מסוגל להיכנס למיטה לפני שבדקתי כמה פעמים שהם ישנים. בסוף אני קורס ונרדם".
נלי: "חדר השינה שלנו ממוקם כך שנוכל לקפוץ מייד לכל אחד מחדרי הילדים. הם עדיין לא ישנים טוב בלילה. הם כבר לא מתעוררים בצרחות כמו בהתחלה, אבל הקטן קורא לי כל הזמן. אבנר ואני לא ישנו כבר שנתיים לילה שלם. אנחנו שומעים את הילדים מדברים או בוכים מתוך שינה. יש להם סיוטים. לפני כמה ימים שמעתי אחד מהם אומר 'די, די, לא רוצה'. קמתי, ליטפתי לו את היד. לפעמים אני מחבקת ומחכה שיירגעו. הם מפנימים את העובדה שאמא שלהם לא תבוא אליהם יותר. הם קוראים לה בלילה פחות ופחות".
הם חיפשו גם את אבא שלהם?
אבנר: "מעולם לא".
הילדים שואלים על דיאנה?
נלי: "הם שואלים איפה היא עכשיו, ואנחנו עונים שהיא בשמיים. חשוב לנו לספר שהיתה להם אמא טובה, ואנחנו מקפידים לשמר את הזיכרונות ממנה. יש תמונות שלה בחדרים שלהם ובסלון".
הם מבינים את המשמעות של המוות, ושאבא הרג את אמא?
אבנר: "שני הגדולים היו עדים לרצח ומבינים מה זה אומר שאבא ירה באמא. השלישית היתה רק בת 3 ולא ממש הבינה מה היא רואה. הקטן לא יזכור כלום. גם לא יהיו לו זיכרונות מוחשיים מדיאנה".
מישהו מהם שאל למה אבא ירה באמא?
נלי: "רק הגדולה שואלת. פעם אחת היא אמרה לי בבגרות שהם יכלו להיפרד. ביום אחר אמרה שהיתה רוצה לשאול את אבא שלה למה הוא הרג את אמא. הלב שלי החסיר פעימה. המראות לא עוזבים אותה".
אתם, למעשה, ההצלה של הילדים.
נלי: "אנחנו אמנם הצלנו את הילדים, אבל גם הם הצילו אותנו. לולא הם, אולי לא היינו רוצים להמשיך לחיות. קרש ההצלה שלנו הוא הצחוק שלהם והדמיון של ארבעתם לדיאנה. אנחנו לא יכולים לשקוע כשהם כאן. בזכותם לא הכל שחור".
סדר יומם של נלי ואבנר שונה לחלוטין מזה של חבריהם. במקום לקום בבוקר וליהנות מכוס קפה במרפסת לפני היציאה לעבודה, הם פותחים את היום בסערה. "הילדים קמים מוקדם וכל הבית על הרגליים", מחייכת נלי. "הם אוכלים ארוחת בוקר, ואז אבנר לוקח אותם למסגרות החינוכיות וממשיך לעבודה. בזמן הזה אני מסדרת את הבלאגן, שמה צעצועים במקום, מכבסת ערימות של בגדים, מקפלת מה שהתייבש, מבשלת ומנקה. פעמיים בשבוע אני לוקחת את שני הקטנים לטיפולים רגשיים ברמת גן, בכפר סבא או בצפון תל אביב. את הדרך אני עושה באוטובוס או בשניים, כי אני לא נוהגת".
"הרגשה רעה ביום הרצח"
אל ההורים מצטרפת בתם, מריאנה דיין (30), שהיתה קרובה מאוד לאחותה דיאנה. בעקבות האסון המשפחתי גם היא עזבה את עבודתה כמדריכה במרכזי נוער שהקימה. היא מוותרת, לדבריה, בינתיים על זוגיות, ולאחרונה עקרה את חייה מתל אביב לכפר אז"ר, כדי שליתומים יהיה גם בית עם חצר.
מריאנה היא הבולדוזר של הבית. כמעט מדי יום היא מסיעה את שני הגדולים לטיפולים שונים בטראומה, לרכיבה טיפולית ליד פתח תקווה ולחוגים. "אני לא חיה איתם באותו בית, אבל מעורבת באופן מלא בגידול הילדים. החיים של כולנו הם רק סביבם כרגע, ואין ברירה אחרת. כדי שלא יחיו בתוך אווירה דיכאונית, אני לוקחת אותם לטיולים בטבע או לספארי, מסתובבת איתם בחנויות, ובחצר הצבתי להם טרמפולינה ענקית.
"אצל כולם יש הידרדרות קלה בלימודים, והיא מובנת. בהתייעצות עם מדריכת ההורים הוחלט שכדי לא להעמיס עליה, הגדולה תלמד בינתיים בכיתה ד' רגילה, למרות שבעבר היתה בכיתת מחוננים. את בן ה־6 נרשום לכיתה א' רק בשנה הבאה".
אבנר מציג סרטון ששלחה לו דיאנה חודשים ספורים לפני מותה, ובו נראים שניים מהילדים, אז בני שנתיים וחצי ו־4, כשהם קוראים מתוך כרטיסיות, שעליהם רשמה מילים שונות. "דיאנה מאוד השקיעה בילדים", רועד קולו, "כולם ידעו לקרוא ולכתוב בגיל צעיר".
מריאנה: "אנחנו חיים בטרפת יומיומית. זה לא רק הטיפולים, יש גם את הפגישות עם המטפלים, האתגרים שמתגלים מדי יום והפגישות עם עורכי דין לבחינת תביעות אזרחיות שקשורות לרכוש של דיאנה ואמיר. הבית שלהם סגור, ואנחנו אפילו לא יכולים להשכיר אותו עד לסיום המשפט ולהשתמש בכסף לטובת הילדים. בגלל שהמשפט נמשך כבר שנתיים, ההורים שלי מוגדרים כאפוטרופוסים זמניים ולא כקבועים. אם היו רוצים לקחת את הילדים לחו"ל, הם מחויבים לקבל אישור מאמיר. ככה זה יהיה עד לגזר הדין".
איך אתם מצליחים לפרנס את ארבעת הילדים?
מריאנה: "ההורים שלי נרשמו כמשפחת אומנת חירום ב'ארגון שחר לשירותי אומנה', ולכן מתוקצבים דרכם. כל הכסף הולך לטובת הילדים ולצרכים שלהם. מאחר שההורים לא מתפרנסים כמו בעבר, התקשרתי לפני כחצי שנה לביטוח לאומי כדי לברר איך אפשר לסייע להם, שלא יקרסו כלכלית. הפקידה ענתה לי בחוסר רגישות ואמרה שההורים צריכים לחפש הכנסה נוספת. שאלתי אותה איך היא חושבת שהם יעשו את זה עם ארבעה ילדים קטנים, אבל לא היתה לה תשובה".
נלי: "שום דבר בחיים שלנו היום לא דומה לעבר. מי האמין שאמצא את עצמי הולכת לאסיפות הורים או למפגשים בגנים כהורה העיקרי ולא כסבתא. ביולי השנה, במסיבת סיום בגן של בן ה־6, שאל אותי אחד החברים שלו אם אני אמא שלו. עניתי שאני הסבתא. הוא שאל איפה האמא ואמרתי שאין לו, ולכן הוא גדל איתנו.
"הכנתי את עצמי לשאלות האלו. ידעתי מה לומר אם ישאלו על דיאנה, אבל לילדים קשה עם השאלות. הסתכלתי על בן ה־6, שהרכין את הראש, והלב שלי נשבר לרסיסים. מה שלא נעשה, הוא ירגיש שונה כי אמא שלו לא איתו. בשנה הבאה אלווה אותו לכיתה א', ואין לי ספק שגם שם החיסרון שלה יבלוט".
נלי זוכרת בבירור את השיחה האחרונה שלה עם דיאנה. זה היה ביום חמישי, יום לפני שנרצחה. "דיברתי איתה בטלפון, כי הייתי בחנות צעצועים והתייעצתי איתה מה לקנות לילדים. אחרי שקשקשנו קצת, התנצלתי שלא אוכל להגיע למחרת כי יש לי המון עבודה במספרה. היא ענתה 'שטויות, תשחררי, הכל בסדר. תביאי בשבוע הבא'. לא שיערתי שבשבוע הבא אשב עליה שבעה".
אבנר: "לי לא יצא לדבר איתה. ראיתי רק שביום חמישי היא שלחה תמונות וסרטונים של הילדים. זאת היתה התקשורת היחידה שלי איתה לפני הרצח".
מריאנה היתה האחרונה ששוחחה עם אחותה. "דיברנו בסביבות השעה אחת, ולפי כתב האישום זה היה במהלך המריבה שלהם. סיפרתי על קשר זוגי שהתחלתי, והיא נתנה לי עצות. לא שמעתי בקול שלה מצוקה. כששאלתי על הילדים ועל אמיר, היא ענתה שהכל בסדר - ומיהרה לסיים את השיחה. עכשיו אני מאשימה את עצמי שלא לחצתי עליה. אולי היתה מספרת לי מה קורה".
נלי: "גם אני מאשימה את עצמי שלא נסעתי אליה ביום שישי. אולי הייתי מצליחה למנוע את הרצח".
מריאנה: "רק בדיעבד שמענו מחברה קרובה שלה ששבועיים לפני הרצח אמיר לא התגורר בבית. הם נפרדו שוב, ודיאנה תכננה להתגרש ממנו. מצאתי לזה הוכחה במחשב שלה. היו שם מסמכי גירושים מעורך דין".
יש לכן מושג מדוע היא לא שיתפה אתכן במתיחות בינה לבין אמיר?
מריאנה: "היא היתה חזקה, ואולי חשבה שתוכל להתמודד עם זה בעצמה".
נלי: "אני חושבת שזה קשור לבת משפחה שחלתה אז בסרטן. דיאנה ידעה שהיינו מאוד מודאגים, ואולי לא רצתה להדאיג אותנו עוד יותר".
איך קיבלתם את ההודעה על מותה?
אבנר: "במשך חמש שעות אף גורם רשמי, דוגמת המשטרה, לא עדכן אותנו. בשעות אחר הצהריים הייתי בדרך הביתה אחרי שצבעתי לנלי את המספרה, וראיתי שכל הרחוב חשוך בגלל הפסקת חשמל. היתה לי תחושה רעה, כמו סימן לאסון שעומד לקרות. בבית היו נלי, הבן הקטן שלנו ואמא שלי. הלכתי לבית הכנסת, וגם שם הרגשתי אותו דבר. חזרתי הביתה והתארגנתי לקידוש. ואז נשמעה דפיקה חזקה בדלת. זאת היתה מריאנה. ההרגשה הרעה שוב חזרה".
מריאנה: "באותו יום, בשתיים בצהריים, בדיוק בשעה שדיאנה נרצחה, עלה לי פתאום החום. הייתי בטוחה שזאת קורונה, ולכן נשארתי בבית. ארבע שעות אחר כך, כשאנחנו לא מודעים לרצח, התקשר בן דוד שלי וסיפר ששמע מחברים בנעלה שדיאנה נפצעה בראש. מייד התקשרתי אליה, והיא לא ענתה. לא היתה תשובה גם מהבית ומאמיר.
"הייתי בטוחה שהיא נפצעה בפיגוע, בגלל שהיישוב ממוקם בשומרון. פתחתי את האינטרנט, והדבר הראשון שראיתי הוא שיש חשד שאמא לארבעה מנעלה נרצחה על ידי בעלה. לא שיערתי שזאת דיאנה. היא חזקה ועוצמתית, ומה פתאום שאמיר יפגע בה? נכנסתי לפייסבוק וראיתי את התמונה שלה בכל מקום. הייתי בהלם. לא יכולתי לזוז ובהיתי במסך של הטלפון.
"כשהתעשתי, חשבתי על ההורים שלי ועל הילדים של דיאנה. לקחתי מונית לבית הוריי, כי ידעתי שהם לא יענו לטלפון בשבת. בדרך התקשרתי לאמא של אמיר ושאלתי אותה אם זה אמיתי. היא אמרה שזה נכון, ושהילדים אצלה. בכיתי. כשהגעתי להורים, המתנתי לרגע בחוץ. רציתי לתת להם עוד כמה שניות של חסד. ידעתי שהבשורה שאני מביאה תהרוס להם את החיים. עליתי לאט במדרגות לקומה הרביעית, וכל הדרך שקלתי איך לבשר להם בעדינות. כשאמא פתחה את הדלת, אמרתי רק 'דיאנה מתה'. ראיתי את ההלם על הפנים שלהם".
נלי: "השוק היה כל כך גדול, שגם אני הייתי בטוחה שמדובר בפיגוע. לרגע לא חשבתי על רצח. מריאנה הזכירה את אמיר, וזה לא נתפס בראש. חשבתי שאולי אחד מהילדים שיחק עם הנשק ונפלט כדור. תפקדנו כמו רובוטים. אמרתי למריאנה שניסע להביא את הילדים. למטה ראינו שוטרים, והם ביקשו שנעלה בחזרה. אמרתי להם 'עכשיו אתם נזכרים? כל המדינה ידעה ורק אנחנו לא'. רק בדירה הם בישרו לנו שאמיר ירה בדיאנה ושהיא לא בחיים".
"הילדים לא דיברו מההלם"
נלי ומריאנה לא זוכרות כיצד הגיעו ליישוב ניל"י, במטה בנימין, שבו מתגוררים הוריו של אמיר, אריה ואובי, ושבו שהו הילדים אחרי הרצח. "אני זוכרת שנכנסתי אליהם הביתה כשאני בוכה, ושלושת הילדים הגדולים רצו אלי וחיבקו לי את הרגליים", משחזרת נלי. "הגדולה היתה עם עיניים אדומות. היא אמרה 'אמא מתה'. האחרים היו מבוהלים. שאלתי את אמא של אמיר מה קרה, והיא ענתה שהיא יודעת רק שאמיר התקשר ואמר שהוא צריך אותה דחוף כי הרג את דיאנה.
"היא לקחה אותי הצידה ואמרה משהו כמו 'תבכי, תבכי, מותר לך לבכות'. לא סליחה, לא שום דבר. כשסיפרה שלקחה לאמיר עורך דין, נפל לי האסימון. הילדה שלי נרצחה, ועם זה את מתעסקת עכשיו? היא הגיעה לבית של דיאנה בזמן שהבת שלי שכבה שם מתה, ואפילו לא הזעיקה אמבולנס. לא חשבת שיכולת להציל את החיים שלה? אולי דיאנה רק נפצעה? העיקר שזכרה לקחת מהכספת של דיאנה ואמיר כסף וחפצים.
"כשאמרתי שאני לוקחת את הילדים, היא אמרה שנחליט אחר כך מי יגדל אותם. עניתי שאני לא שואלת אותה, הם יהיו אצלי ולא אצלה. יצאנו עם שלושה מהילדים, כי הגדולה ביקשה שקט מהאחים שלה. בשלב הזה לא ידעתי שהיא ראתה הכל. אחיו של אמיר ואבא שלו נסעו אחרינו עם בגדים וציוד לילדים".
על מה דיברתם בדרך?
נלי: "היינו בשקט, כי הילדים היו בשוק ולא הוציאו מילה".
אבנר: "כשהם הגיעו הביתה, אבא של אמיר ניגש אלי. לא רציתי לראות אותו, אז עצמתי את העיניים ושמתי את היד על הפנים. הוא דיבר ולא הקשבתי. אחר כך רצה לחבק אותי - וזזתי לאחור. הוא אמר, 'אני לא אשם', וראיתי בזה חוצפה וחוסר רגישות".
נלי: "בבית היה כאוס. משפחה ושכנים היו אצלנו. התעסקתי רק עם הילדים. הם כל הזמן אמרו 'אמא מתה, היה הרבה דם'. אחרי שאכלו השכבתי אותם במיטה וישנתי על הרצפה. למחרת, בשבת, הבלאגן נמשך. בת ה־3 לא הפסיקה לשאול מתי אמא תחזור".
ביום ראשון בבוקר הביאה מריאנה גם את הבת הגדולה. "לא הייתי מסוגלת לראות את המשפחה של אמיר, אז ביקשתי שיביאו אותה למחסום ניעלין, ושם אספתי אותה", היא אומרת. "מייד אחר כך הלכתי עם אבא לחפש קבר".
אבנר: "לא רצינו שיקברו את דיאנה בקבר בקומות, אז חיפשנו מקום בירושלים. בסוף רק הרבנות ברחובות הקצתה לנו מקום רגיל אצלם".
הצלחתם להיפרד מדיאנה לפני הקבורה?
אבנר: "ביקשתי לראות אותה, כי רציתי להיות בטוח שזאת היא. העיניים שלי היו מלאות דמעות. ראיתי רק את הפנים של דיאנה. המצח שלה היה נפוח ובצד היה לה תפר. זה המקום שממנו יצא הקליע".
מריאנה: "אבא, אתה זוכר שהייתי שם איתך?"
אבנר: "לא, באמת היית?"
מריאנה: "שאלת את הרב על הסימנים, וכל הזמן ליטפת לדיאנה את השיער. ליטפתי את התכריכים ואמרתי לה בתוך הלב שאני אוהבת אותה ושחבל שהיא לא סיפרה לי מה עובר עליה".
מישהו מהמשפחה של אמיר הגיע להלוויה?
אבנר: "לא. גם לא רציתי לראות אותם. באמצע השבעה הלכתי לרופא שיניים, וכשחזרתי ראיתי בחניה למטה את ההורים של אמיר. אבא שלו שוב רצה לחבק אותי, ואמרתי לו שיעזוב אותי, שאני לא רוצה לראות אותו ושהוא לא קיים בשבילי. הוא ביקש לראות את הנכדים ועניתי שאתייעץ עם המשפחה".
נלי: "לא הסכמנו שיראו את הילדים. מריאנה התקשרה למשטרה, והם דיברו עם ההורים של אמיר וביקשו שיעזבו. אתם רוצים לראות את הנכדים, אז איפה הסליחה? עוד לפני שקברנו את דיאנה הם התראיינו בטלוויזיה ואמרו שהם תומכים בבן שלהם".
"החיוך של דיאנה על פניהם"
לפני כחצי שנה החליטה מריאנה לייסד עם הוריה את עמותת "דיאנה דדבייב - ממשיכים את דרכה", המייעצת בחינם למשפחות שכולות כיצד להתמודד עם גידול הילדים היתומים, המעבר לעיר אחרת, מציאת מסגרות חינוכיות וטיפולים נפשיים והתמודדות עם מצבים משפטיים.
"למשפחות נפגעות טרור יש לא מעט עמותות, שדואגות גם להורים ולאחים. למשפחות הנרצחים אין אף אחד", היא אומרת. "אנחנו לא יכולים למנוע את הרצח הבא בתוך המשפחה, אבל נוכל לטפל במה שקורה אחר כך. עד עתה יש לנו בעמותה 30 מתנדבים, ועוד 70 שמעוניינים להתנדב. כולם עורכי דין, מדריכי הורים ויועצים חינוכיים. הם מלווים היום חמש משפחות. העמותה גם מחלקת סלי מזון ובגדים למי שצריך. בימים האחרונים התחלנו לארגן טיולים משותפים, כדי שהמשפחות והילדים יכירו אחד את השני ויידעו שהם לא לבד.
"בנוסף, השקתי סדרת הרצאות, 'תני לעצמך את עצמך' - משפט שהיה אהוב על דיאנה. בהרצאות אני מספרת על הרצח, מי היתה דיאנה ומהי המורשת שלה. אני לא דמות טיפולית, אבל רוצה להעניק מהניסיון ומהחוויה שלי, כי אם נתעסק רק במה שקורה בבית שלנו, הערבות ההדדית תיעלם. זה הערך שעליו אנחנו מגדלים את הילדים. נגדל אותם להיות ישרים, אוהבי אדם ולא נשמיץ בפניהם את ההורים של אמיר".
אבנר: "אם הוא ישתחרר מהכלא בעוד 25 שנה ויפגוש את הילדים, הוא יראה שלמרות שרצח את אמא שלהם, הוא לא הצליח לקלקל אותם".
קשה שלא להבחין שעל שלט הדלת שלכם מופיע השם "רז" לצד שם המשפחה שלכם.
מריאנה: "קשה לנו להסתכל על זה. הכנסנו את השם בשביל הילדים. זה גם הבית שלהם".
איך תגיבו אם הם יבקשו בעתיד לפגוש בכלא את אבא שלהם?
מריאנה: "אנחנו מאפשרים להם להביע את עצמם, ולא נמנע מהם דבר שחשוב להם. אנחנו מביאים בחשבון שייתכן שירצו לסגור מעגל ולשמוע ממנו למה הוא עשה את מה שעשה".
ההורים שלו ראו את הנכדים מאז הטרגדיה?
נלי: "המטפלים של הילדים חושבים שזה לא רצוי כרגע".
ואם הילדים יבקשו לראות אותם?
אבנר: "נעשה הכל בהתייעצות עם המטפלים".
בתוך הטיפול בילדים, הצלחתם גם להתאבל על דיאנה?
נלי: "אני קמה בבוקר עם דיאנה והולכת לישון איתה. לפני שנה חלמתי עליה. בחלום ישבנו יחד בתוך אוטו עם גג פתוח ושאלתי אותה למה היא לא סיפרה לנו על הבעיות. דיאנה ענתה שלא מספרים מה שיש בבית. אמרתי לה 'אבל את רואה מה קרה', והיא השיבה שלא ציפתה לזה".
מריאנה: "איך אפשר להמשיך בחיים ולהתאבל כראוי כשהנאשם ברצח מושך את ההליכים המשפטיים כבר שנתיים? אנחנו לא רואים את הסוף. רגע אחד הוא לא רוצה להעיד, רגע אחר רוצה, פתאום הוא שוכח את פרטי הרצח ואחר כך הוא טוען שיש לו פוסט־טראומה. הוא לא מתחרט על הרצח. מי שבאמת מצטער נכנס לכלא כדי להתחיל שיקום ולא מורח את הזמן".
נלי: "הוא רצח את הבת שלנו, וכבר שנתיים הוא רוצח את הנשמה שלנו. אסור לבית המשפט לשתף פעולה עם אנשים כאלה. הבנתי שזה לא חריג. יש לא מעט משפחות שמתמודדות מול רוצחים שמושכים את הדיונים עם כל מיני בקשות ומתישים את המשפחות האבלות. אבנר ואני הולכים לאחרונה לפסיכולוג, כי כל דיון כזה ממוטט אותנו".
אתם מצליחים למצוא נחמה כלשהי?
נלי: "כשאנחנו רואים את החיוך של דיאנה על הפנים של הילדים, או כשהבן הקטן נכנס בבוקר למיטה שלנו ומחבק אותנו".
חשבתם על זה שתהיו בני 70 פלוס כשהוא יתגייס לצה"ל?
אבנר: "אני לא יודע מה יהיה מחר. יש לנו שגרה עם הילדים, ורק אליה אני מתייחס".
תגובות
סנגורו של אמיר רז, עו"ד משה אלון, מסר בתגובה: "באופן טבעי, משפט לוקח זמן. אנחנו מסכימים לכל הארכת מעצר ולא מבקשים שחרור. אמנם אמיר עבר אבחון פסיכיאטרי מטעם המדינה, אבל אנו חולקים על הממצאים ורוצים להגיש חוות דעת פרטית מטעמנו. ההליכים המשפטיים נמשכים, כי קשה להכניס לבית המעצר גורמים רפואיים בגלל ביורוקרטיה שקשורה לשב"ס.
"אמיר מודה שהוא ירה בדיאנה, ולא מכחיש את ההמתה או את גרימת המוות. כסנגור, אני מעוניין לבחון את מצבו הנפשי בעת ביצוע העבירה, כי יש לזה משקל בעת מתן העונש. זכותו הבסיסית של כל נאשם היא להתגונן בפני האישומים נגדו".
לגבי הטענות כלפי אמו של רז, מסר עו"ד אלון: "התנהלות האם בזירה ואי־הזמנת האמבולנס נבעה מההלם שלה. לגבי הטענות על לקיחת כסף וחפצים מהכספת, מדובר בסכום זניח ובמספר מדליות שהועברו לביתם כדי לשמור עליהן. הם לא הסתירו את העובדה הזו".
ממשטרת ישראל נמסר: "עם הגעת גורמי רווחה, נמסרה הודעה למשפחת דדבייב. אנחנו משתתפים בצערה של המשפחה".
tala@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו