אף שראה אור לפני כמעט מאה שנה, "במערב אין כל חדש" היה ונשאר רב־המכר הגדול ביותר בתולדות גרמניה. ספרו הקלאסי של אריך מריה רמרק מתאר את קורותיו של חייל גרמני צעיר ופטריוט בשם פול בשוחות המדממות והבוציות של החזית המערבית, במהלך השבועות האחרונים של מלחמת העולם הראשונה. הוא נמכר מאז פרסומו ביותר מ־50 מיליון עותקים, תורגם ליותר מ־20 שפות, היה מועמד לפרס נובל לשלום ונחשב גם כיום לטקסט אנטי־מלחמתי מכונן.
ב־1930 זכה הספר לעיבוד קולנועי מצליח ומהולל בבימויו של לואיס מיילסטון, שקטף שני פרסי אוסקר לסרט הטוב ביותר ולבמאי הטוב ביותר, והוכתר בתואר סרט המלחמה הגדול בכל הזמנים. ב־1979 הופקה גרסה דוברת אנגלית נוספת בכיכובם של ריצ'רד תומאס וארנסט בורגניין.
רק כעת, הודות למעורבותו של כוכב הקולנוע הגרמני דניאל בריהל ("להתראות, לנין", "ממזרים חסרי כבוד", "קפטן אמריקה: מלחמת אזרחים"), שבחר להרים את הכפפה עם חברת ההפקה שלו, סוף־סוף יש גם גרסה בשפת המקור. החדשות הטובות עוד יותר הן שמדובר בגרסה מושקעת, מרשימה ומפוארת בכל קנה מידה. כמיטב סרטי המלחמה, היא גם תטלטל לכם את הנשמה ותותיר אתכם חסרי נשימה. כבר זמן רב שלא קיבלנו סרט כה אינטנסיבי ומשכנע בזוועותיו.
את פול בן ה־17, שדרך עיניו מוצגים האירועים, מגלם פליקס קאמרר, שחקן אוסטרי לא מוכר שמגיש הופעה מצמררת שמותירה חותם עמוק. בתחילת הסרט הוא נצפה מזייף את חתימת הוריו כדי שיוכל להתנדב לשורות הצבא. אך הרגשות הפטריוטיים העזים שגורמים לו ולחבריו התמימים להצטרף למלחמה בהתלהבות ילדותית, מתפוגגים במהירות שיא על רקע המראות והקולות המחרידים של שדה הקרב. לצד קאמרר מופיע גם השחקן אלברכט שוך, שעושה עבודה יוצאת מן הכלל בתפקיד קאט, חייל מבוגר יותר שחובר אל פול בשוחות.
עוד לפני הבכורה העולמית שלו בפסטיבל טורונטו האחרון, הסרט נבחר לייצג את גרמניה בטקס האוסקר, ואילו אתם תוכלו לצפות בו החל מסוף השבוע הקרוב בנטפליקס.
"כמו כל ילד גרמני, גם אני קראתי את הספר כשהייתי תלמיד צעיר", מספר בריהל בן ה־44 בראיון שמתקיים במהלך פסטיבל הקולנוע של ציריך, שם נערכה הפרמיירה האירופית של הסרט. "חזרתי אליו שוב מאוחר יותר בחיים, ובשתי הקריאות התרשמתי עמוקות מהכתיבה ומהאופן שבו רמרק מתאר את החוויות של החיילים בחזית. הכל מרגיש מאוד אמיתי. חשבתי שיהיה מאוד מעניין לעשות גרסה בגרמנית. למעשה, לא הבנתי איך יכול להיות שחלפו כמעט מאה שנה ואף אחד עדיין לא עשה את זה".
"ההרגשה היתה שזהו העיתוי הנכון", מוסיף הבמאי אדוארד ברגר ("פטריק מלרוז"), שנבחר להוביל את הפקת הגרסה החדשה. "כשהתחלנו לעבוד על הסרט, לפני שנתיים וחצי, החומרים נראו מאוד רלוונטיים. הנשיאות של טראמפ, הברקזיט, עליית הימין הקיצוני בצרפת ובהונגריה, גם בגרמניה הימין הקיצוני מתחזק. הטון בכל העולם נהיה יותר אגרסיבי ויותר לאומני. מובן שכשצילמנו את הסרט לא ידענו שתפרוץ המלחמה באוקראינה, אבל עכשיו רואים בטלוויזיה הרבה תמונות שכאילו לקוחות ישירות מהסרט שלנו. כמו החיילים הרוסים שנשלחים היישר לחזית מבלי שקיבלו כל הכשרה לכך, למשל. הנושאים האלה תמיד רלוונטיים לצערי".
הקולנוע הפך לבית משוגעים
ספרו של רמרק, המבוסס על חוויות המלחמה של הסופר (ועל חוויות שאסף מחיילים נוספים), נושא עימו מטען היסטורי ותרבותי כבד מאוד. הוא יצא לאור בינואר 1929, עשר שנים בלבד לאחר סיומה של מלחמת העולם הראשונה, על רקע התחזקות המפלגה הנציונל־סוציאליסטית בגרמניה, והפך מייד לסנסציה עולמית. לראיה - בתוך שנה לאחר פרסומו הוא תורגם גם לעברית וגם ליידיש.
אבל הנאצים לא אהבו את המסרים הפציפיסטיים, ההומניסטיים והא־פוליטיים המובהקים של רמרק. הם שנאו את חוסר הפטריוטיות שלו, והם תיעבו את האופן שבו הציג את התבוסה המשפילה שספגה גרמניה מידיהן של אנגליה וצרפת. עד מהרה הם החלו להפיץ שמועות שרמרק יהודי, טענו שהוא כלל לא שירת בצבא, וניסו להשחיר את שמו.
שנה לאחר מכן, בראשית דצמבר 1930, העיבוד ההוליוודי של הספר, בבימויו של לואיס מיילסטון, הוקרן לראשונה באולם ה־Mozartsaal המפואר שבברלין. על פי הדיווח בעיתון המקומי Vossische Zeitung, קהל המוזמנים, שכלל אנשי רוח וסלבריטאים רבים, נותר בהלם עמוק בשל מה שראו עיניו. אף אחד לא מחא כפיים, ואף אחד לא הוציא הגה במשך דקות ארוכות. הנאצים, שמיהרו לזהות את הסכנה למורל ולכבוד הלאומיים (ואת ההזדמנות לחולל פרובוקציה מתוקשרת), דאגו לפוצץ את ההקרנות הבאות של הסרט.
ב־5 בדצמבר, בהנהגתו של יוזף גבלס, הסתננו אל הקהל עשרות פעילים נאצים לבושי חולצות חומות, שדרשו לעצור את ההקרנה ולהדליק את האורות. הם פיזרו באולם פצצות סירחון, שחררו עכברים, צעקו שמדובר ב"Judenfilm" (סרט של יהודים), ואף היכו צופים.
"בתוך עשר דקות בית הקולנוע הפך לבית משוגעים", כתב בסיפוק גבלס ביומן שלו על האירועים, "המשטרה נותרה חסרת אונים". באופן מקרי, באותו הערב נכחה בקהל גם הקולנוענית הגרמנייה לני ריפנשטאל, שהפכה מאוחר יותר לבמאית הבית של הרייך השלישי. לאחר מכן סיפרה שזה היה המפגש הראשון שלה עם גבלס.
גם בווינה ניסו הנאצים למנוע את הקרנת הסרט, ומהומות פרצו ברחבי העיר לאחר שיותר מאלף שוטרים הקיפו את בית הקולנוע וביקשו למנוע את כניסתם. באופן לא מפתיע, זמן קצר לאחר מכן הסרט נאסר להקרנה ברפובליקת ויימאר בידי הצנזורה בטענה שהוא "פוגע במוניטין של החייל הגרמני". הוא לא הוקרן שוב בגרמניה עד 1952.
ב־1933 גם הספר צונזר באופן גורף, וכאשר הנאצים החלו לשרוף ספרים, גם "במערב אין כל חדש" וגם "הדרך חזרה", ספר ההמשך שכתב רמרק, היו בין אלה שהועלו באש בידי הנאצים.
רמרק הבין שהפך למטרה ושחייו נתונים בסכנה. בתחילת 1933, זמן קצר לאחר מינויו של היטלר לקנצלר גרמניה, הוא נמלט מגרמניה לשווייץ, ובהמשך היגר לארה"ב.
"הנאצים לא הגיעו משום מקום", אומר בריהל. "תמיד מעניין לעקוב אחר שרשרת האירועים ולנסות לראות איפה התהליך התחיל. ובמקרה הזה, הכל התחיל כאן, בסוף מלחמת העולם הראשונה. 'סרט לבן' של מיכאל האנקה מציג את זה בצורה מאוד חכמה ומדויקת. שאלו את רמרק בראיון, כשכבר היה מבוגר, אם היה טעם לכתוב את הספר שלו בכלל, בהתחשב במה שקרה בגרמניה בשנים שלאחר מכן, אם זה לא שבר את רוחו וגרם לו לחשוב שלספר שלו לא היתה כל השפעה, והוא ענה שלא. הוא אמר שאסור להפסיק לדבר על הנושאים האלה. זה סיפור חסר זמן, נצחי. חייבים להמשיך ולספר אותו".
ברגר: "רמרק כתב את הספר לפני יותר מ־90 שנה. לא היו לו הפרספקטיבה וספרי ההיסטוריה שיש לנו. היה חשוב לנו להראות שזו היתה רק ההתחלה. שעוד מלחמה, הרבה יותר גרועה, כבר היתה בדרך. היה חשוב לנו להראות את חוסר התוחלת של המלחמה. היה חשוב לנו שיראו שאף אחד לא למד שום דבר ממה שקרה. עשרים שנה אחר כך זה הרי קרה שוב".
פוליטיקאי לעזאזל
כדי להרחיב את יריעת הסרט ולספק את ההקשר ההיסטורי הדרוש, החליטו ברגר ושותפיו היצירתיים להוסיף לטקסט המקורי של רמרק ציר עלילתי נוסף, לצד הציר העלילתי המרכזי, שמתחקה אחר חוויות המלחמה של החייל הצעיר פול. הסצנות שנוספו מתארות את המשא ומתן להפסקת האש בין גרמניה לצרפת, שנערכו על קרון רכבת בלב יער קומפיין בצרפת. דניאל בריהל מגלם את הפוליטיקאי מתיאס ארצברגר, ראש המשלחת הגרמנית לשיחות, והאיש שחתם על הסכם שביתת הנשק.
"הגנרלים לא רצו לחתום על הסכם לסיום המלחמה", מסביר ברגר, "אז הם בחרו פוליטיקאי למשימה, כדי שאחר כך יוכלו להאשים אותו ואת יתר הפוליטיקאים בהפסד. הגנרלים טענו כמובן שאם הפוליטיקאים לא היו עוצרים אותם, הצבא היה מנצח. כך בעצם נוצר מיתוס הבגידה באומה שנקרא Dolchstoßlegende, שפירושו 'תקיעת סכין בגב'. המעמד הזה של הרכבות באמצע היער מפורסם מאוד בהיסטוריה הגרמנית, אבל מחוץ לגרמניה פחות מכירים אותו. היטלר ביסס את כל הקמפיין שלו על תחושת הנבגדות הזאת. ככה הוא גם הצדיק את מעשי התוקפנות שלו".
"לא ידענו אם הזגזוג בין סצנות המשא ומתן לבין סצנות המלחמה יעבוד", מספר בריהל. "שאלנו את עצמנו אם אולי עדיף פשוט להישאר עם החיילים, אבל לדעתי זה מאוד אפקטיבי לראות את ההבדל העצום בין הכאוס של שדה הקרב לבין גינוני הנימוסים של השיחות ברכבת. זה רגע אייקוני בהיסטוריה.
"ארצברגר, הדמות שאני מגלם, היה פוליטיקאי שמרן מדרום גרמניה שהצליח לעשות את דרכו עד ברלין. מהר מאוד הפכו אותו למטרה, כי הוא היה מאוד ביקורתי כלפי המדיניות הגרמנית. הוא ידע שעלולים לפגוע בו, אבל הוא לא נרתע. הוא נרצח כמה שנים לאחר חתימת ההסכם בפעולת נקמה. אמרו עליו שבגלל פחדנותו גרמניה הפסידה במלחמה, וזה הפך לאבן יסוד בתעמולה הנאצית. עד כדי כך שכשהיטלר כבש את צרפת - הוא ביקש את אותו קרון רכבת שבו נחתם ההסכם לסיום מלחמת העולם הראשונה. הוא רצה שהצרפתים יישבו שם כשהם חותמים על הסכם הכניעה שלהם".
לא סיפור גבורה
לא קיים מחסור בסרטים על מלחמת העולם הראשונה. "שבילי התהילה" של סטנלי קובריק עדיין נחשב לאחת מפסגות הז'אנר. לפני עשור יצא "סוס מלחמה" של סטיבן ספילברג, ואילו לפני שנתיים חרך את המסכים "1917", סרטו עטור השבחים והמרשים טכנית של סם מנדס, שצולם כולו ב"טייק אחד". ובכל זאת, מספר הסרטים שמובאים מנקודת המבט של הצד הגרמני שואפים לאפס. "מסיבות שונות פשוט לא נגעו בזה עד עכשיו", אומר ברגר.
לטענת בריהל, ההבדל העיקרי בין סרטים שמובאים מנקודת המבט של הצד המנצח לבין סרטים שמובאים מנקודת המבט של הצד המפסיד הוא שהצד המפסיד לא יכול להרשות לעצמו להציג את עצמו באופן הרואי. "סרט מלחמה אמריקני או אנגלי רשאי לספר סיפורי גבורה", הוא אומר. "היות שהם שחררו את אירופה והביסו את הפשיסטים, מותר להם כביכול לעשות זאת, ובאמת לא חסרות יצירות מופת בז'אנר הזה. אבל אנחנו גרמנים, ובכל מה שקשור למלחמת העולם הראשונה, אצלנו אין רגעים של חגיגות או של גלוריפיקציה. אין אלמנטים הרואיים בסרט שלנו. מה שנמצא על המסך זה התמצית של הספר של רמרק. גם אלה ששרדו נדפקו לנצח וחייהם נהרסו. אין מנצחים במלחמה".
"אנחנו לא ירשנו שום דבר שאפשר להתגאות בו", מוסיף ברגר. "רק אשמה וסיפורי זוועות. מה המורשת הגרמנית הותירה בעולם? מה המורשת הגרמנית הותירה בנו? שתי מלחמות נוראיות. התחושות האלה ללא ספק מתדלקות את הסרט וגורמות לו להיות אחר מסרט מלחמה רגיל".
היה איזשהו חשש לגעת בטקסט כל כך קאנוני וטעון? הרגשתם אחריות מיוחדת?
בריהל: "לא יודע אם היה חשש, אבל בהחלט היה מתח חיובי. כולנו הרגשנו שאנחנו מספרים סיפור חשוב, וכולנו הרגשנו אחריות ורצינו להיות הכי טובים שאנחנו יכולים. למרות ימי הצילום הקשים, השחקנים הצעירים אף פעם לא התלוננו, כי הם הרגישו שהם חלק ממשהו מיוחד. נחמד שזה קורה לפעמים".
מה הנחה אתכם בדרך המאוד גראפית שבה בחרתם להציג את הזוועות?
ברגר: "המטרה היתה לשים את הצופים בתוך המגפיים הצבאיים של הדמות הראשית שלנו, פול, ולגרום להם להרגיש את מה שהוא מרגיש. מבחינת האלימות, זה היה חייב להיות מחריד, כי אחרת זה שקר. רצינו שזה יהיה הכי בלתי נסבל שאפשר, מבלי שזה יהיה בלתי אפשרי לצפייה. אם מנקים את זה, זה הופך לגלוריפיקציה ולתעמולה".
יש סרטי מלחמה ספציפיים שנתנו לך השראה?
"אני חושב שצפיתי בכולם לאורך השנים, אבל לקראת העבודה על הסרט הזה צפיתי בעיקר בסרטים שנותנים חוויה סובייקטיבית. את 'הבן של שאול' של לאסלו נמש, למשל (שמתרחש באושוויץ ומובא דרך עיניו של איש זונדרקומנדו יהודי שעובד בפינוי תאי הגזים - י.ק), אני מאוד מעריך. זו יצירה מאוד קיצונית שממש מכריחה את הצופה לעבור את המסע בנעליה של הדמות. הסרט שלנו שונה, מטבע הדברים, אבל לקחתי הרבה ממנו. רציתי ליצור חוויה דומה באמצעים אחרים. סרט נוסף שתמיד השפיע עלי הוא 'אפוקליפסה עכשיו' - סרט די מחריד לדעתי. יש בו פחות סיפור ויותר אווירה. הכאוס של המלחמה".
"זו, כמובן, גישה אחרת לחלוטין מהגישה של 'ממזרים חסרי כבוד'", מוסיף בריהל בחיוך שובבי כשהוא מזכיר את סרט המלחמה המבריק של קוונטין טרנטינו, שבו הוא עצמו מככב כפרידריך צולר, גיבור מלחמה נאצי שמתאהב בבעלת בית קולנוע יהודייה בצרפת הכבושה.
"אני חושב שהסרט של קוונטין מבריק. הדרך שבה הוא המציא את ההיסטוריה מחדש גאונית בעיניי, ואני מאוד גאה להיות חלק מהסרט הזה. אבל כאן המטרה שלנו שונה. אני מקווה שכמה שיותר צעירים יצפו בסרט, ואני מקווה שחלק מהם גם ירצו לקרוא את הספר אחרי הצפייה. אז נדע שמטרתנו הושגה".
