מתי בפעם האחרונה פחדת?
"כשחליתי בקורונה הבנתי מה זה פחד מוות, זה פחד אחר. לילה לפני שאושפזתי בבית החולים איכילוב לא הצלחתי לישון - גם מהחרדה וגם מהשיעולים. הרגשתי שכל הגוף שלי נשלף מתוכו ושאני מאוד לא בסדר, וצדקתי. באותו לילה מצבי החריף והריאות שלי היו במצב מאוד לא טוב. חשבתי על כל ההפריות החוץ־גופיות שעשיתי כדי ללדת את הילדים שלי, ובשביל מה עברתי את כל זה? כדי למות מקורונה?
"אחרי שהחלמתי הכל השתנה. נדלקה בי אש להספיק, לרצות, לעשות ולשים את עצמי מקדימה, לכבוש ולא לראות בעיניים. יכול להיות שזה מה שהיה צריך לקרות כדי שאני אתעורר. אני בטוב עם כולם, אבל אם מישהו יעמוד לי בדרך - הוא יעוף בבעיטה".
מתי בפעם האחרונה התפללת?
"אני מדליקה נרות שבת ומתפללת בכל שישי. כשחבר שלי נפטר עשיתי את זה לעילוי נשמתו, ומאז אני ממשיכה. אני מאמינה באלוהות, לא בישות מסוימת. אני מאמינה באנרגיות ובכך שרב הנסתר על הגלוי. אני מאמינה שהאלוהים הוא בתוכי ושאני הבמאית של הסרט שלי. אני החזרתי את עצמי מעולם המתים. כולנו מחוברים בשורש למאגר אנרגיה גדול יותר שממנו אנחנו ניזונים. יכול להיות שזה מדע בדיוני, אבל ככה אני מרגישה.
"בסרט 'בחורים טובים' גילמתי שדכנית, והתפקיד העיף לי את הסכך. עניין אותי להציץ לחברה החרדית. שדכנית זה מקצוע מרתק. זה לא 'חתונמי' או טינדר, אלא מישהי שחוקרת מי את ומי הוא, ואומרת אם במקרה הזה נפש האדם יכולה להתחבר לתמיד. עשיתי תחקיר לצורך התפקיד, נפגשתי עם שדכנית שלימדה אותי את רזי המקצוע. חטפתי שוק כי הבנתי כמה אנחנו ממוגדרים שם, כמה כל אדם מדורג לפי ערכו הכספי. גם אצלנו, החילונים, שופטים ככה אנשים, אבל שם זה פתוח מאוד, והאמת היא שאני לא יודעת מה עדיף".
מתי בפעם האחרונה כעסת?
"אני מתעוררת בלילה מכעס על רצח נשים. זה מקומם אותי, מרתיח אותי, כואב לי ונשאר בתוכי. נשים הפכו להיות כמו פיסטוקים שמפצחים. זה ייגמר רק בענישה חמורה, תלייה, סירוס. שיירקבו בכלא עד יום מותם. לתלות אותם מרגיש לי כמו לפטור אותם. צריך הרתעה קשה, וגם חינוך וטיפול אמיתי ומעמיק. אני נשברת מזה, זה כעס אמיתי ותהומי שמבעבע בי. אני מחנכת את הילדים שלי לעצמאות. שמעתי את הבת שלי אומרת לחבר בגן: 'אני לא אוהבת שאתה אומר לי מה לעשות, אני עושה מה שאני רוצה ויש לי ראש לחשוב'. אני מחנכת את הבת שלי לסמוך על עצמה, ושאם מישהו מרביץ לה - להחזיר לו. אמרתי לה: 'תחזירי בלי פחד'. אני לא מאמינה בלהגיש את הלחי השנייה. אני מאמינה בלהגיש את הסטירה הבאה כדי שלא תרים עלי יותר יד".
מתי בפעם האחרונה קיבלת עצה טובה?
"עצה נקייה אני אוהבת לבקש מחברים. החברים שלי הם עוגן, הם המשפחה שאני בוחרת. עירית בנדק ואני דומות וגם חברות, וזה מבלבל אנשים כי אני המון עם דביר, משחקת את אשתו או את אחותו. דביר הוא גם חבר טוב שלי. אני מתייעצת איתו כי יש בו משהו מאוד פרקטי, וגם אני אוהבת פרקטיקה, פרקטיקה תצילנו ממוות. אני מתייעצת איתו מה לעשות ומה להגיד במקרים מסוימים. שנינו פעילים בוועדים, אז אני אוהבת לשאול אותו מה דעתו כשאני מתלבטת, והוא תמיד עוזר. גם עם איציק כהן אני מתייעצת, ועם אנשים שיש להם ראייה רחבה ושמכירים אותי היטב".
מתי בפעם האחרונה עשית שינוי חיצוני?
"עברתי ניתוח שרוול לפני חמש שנים, כי התחילו לי בעיות בריאות. שקלתי 120 ק"ג אחרי תקופה של הורמונים, הפריות ולידות. היה לי חשוב לרדת במשקל, אבל לא להיות רזה מדי. אני אוהבת נשים מלאות. רציתי לחזור להיות כמו שהייתי לפני הנישואים והילדים, וירדתי 40 ק"ג. יש לי מאמנת ספורט אישית, שאני שרופה עליה ושונאת אותה בו־בזמן. אני עושה ספורט שלוש פעמים בשבוע, אבל אני לא מכורה, אני מחכה להתמכר. אני שונאת את זה. זה קשה מאוד לשמור על המשקל, אבל אני מקפידה על כך.
"המשקל שלי לא הפריע לי בקריירה. היום, בגיל שלי, אלו תפקידי אופי לחלוטין. אפילו לא מסתכלים אם את רזה או שמנה. אלו תפקידים של אמא, דודה, רב־פקד במשטרה, סוהרת. לא מצפים מאישה בת 40, 50 או 60 פלוס להיות רזה. גם לא אכפת לאף אחד, אולי רק אם זה קשור לתפקיד. תפקיד של פליטת שואה אני לא אקבל".
מתי בפעם האחרונה גילית על עצמך משהו חדש?
"עוד לפני שחליתי בקורונה היתה לי תובנה עמוקה שאני זה העסק של עצמי, ואיפה שאני אפתח את העסק שלי הוא יצליח. הבנתי שכל ההצלחות שלי הן בזכותי ושכל הכישלונות שלי הם בזכותי בלבד. אני יכולה לקבל הזדמנות ממפיק או מבמאית, ואני מקבלת הזדמנויות כי זו אני וכי העסק שלי אטרקטיבי בזכותי. אני לא מקבלת הזדמנויות על טבולה ראסה, אני מקבלת אותן כי בניתי יהלום שמנצנץ וזו אני. התובנה הזו התיישבה אצלי, והבנתי שאני לא תלויה באף אחד. כלומר, אתם לא עושים לי טובה, אני שמחה לעבוד בשיתוף פעולה, אבל אני לא בהכרת תודה על זה שבוחרים בי ולא מחכה שייתנו לי, אני מאפשרת לי לבחור".
מתי בפעם האחרונה עשית סלפי?
"אני עושה הרבה. אמרו לי לפני כשנה להרים את האינסטגרם שלי ואמרתי בסדר, די להיות דינוזאור עתיק, ומאז נסחפתי לזה. אני אוהבת להצחיק ולעשות נונסנס, ואני לא קונה עוקבים, מי שרוצה שיעקוב. יש לי 6,500 עוקבים, שמגיבים ושואלים שאלות, וזה כיף. אני מעלה סרטונים מאחורי הקלעים, ואנשים מתלהבים מזה. החומרים בוטים וגסים, זה החלק הילדותי שבי ואני אוהבת אותו.
"הייתי ילדה רגישה, עדינה ומרצה שחולמת על עולם המשחק. גדלתי עם אבא שלא ידע איך לאכול אותי. הוא היה ניצול שואה שרוט מאוד. הוא צעק הרבה וחווה התקפי זעם שיצאו עלינו, כך שעברתי מעין סירוס במקום הזה, ונאבקתי בו. הפכתי לנערה כועסת וטיפלתי בעצמי כדי להרגיע ולשחרר את זה, רק נשארה בי הלוחמת. שום דבר לא בא לי בקלות או בפרוטקציה, וזה בסדר".
מתי בפעם האחרונה כתבת?
"כתבתי את ההצגה 'גאון בכלוב' עם השחקן יואב בר־לב, ואת הצגת הילדים 'המכשפה בבית ממול', שרצה כבר עשר שנים, ואנחנו עובדים עכשיו על הדבר הבא. כתיבה היא פעולה סיזיפית, אבל אני מתה על זה. כשאת מפצחת משהו את אש, ואני ישר צועקת: 'יש לי את זה! איזה רעיון מבריק!'.
"אני אוהבת לכתוב עם מישהו באותו הראש. אני ויואב מפרים זה את זה. אנחנו חברים טובים, קולגות וכותבים יחד המון. יש לי רעיון גם לסדרת טלוויזיה, כך שדברים מתבשלים".
מתי בפעם האחרונה קינאת?
"קנאה מפרה אותי, היא שורפת. יש מקום לכולם, ואני גם בטוחה מאוד בעצמי ובמקום שלי, אז אני לא מרירה. כרגע אני מקנאה בשחקנים שעובדים בחו"ל, ולכן אני מנסה להפעיל את עצמי ולהגיע לשם. זה היעד הבא שלי. בא לי גיחות לחוץ לארץ, להופיע בסדרות ובסרטים. אבל בתפקידים טובים, לא קשקושים. לא הפסקתי לקבל תגובות מטורפות על 'מלכת היופי', נוסף על ביקורת מחמיאה ב'ניו יורק טיימס'. הגיעו תגובות מאנשים מכל העולם אחרי שהסדרה עלתה בנטפליקס, ועכשיו אני מרגישה שלא מספיק לי פה, כבר חנוק לי. אנחנו נמצאים בכפר גלובלי, ובא לי להתאוורר, אני רוצה עוד. חברי איציק כהן מעורר בי השראה, לא קנאה. 'פאודה' פתחה לו את כל העולם, ואני רואה בו מקור השראה. בעלי צילם את 'פאודה', שסיימה עכשיו עונה פסיכית".
מתי בפעם האחרונה ערכת שיחת נפש?
"בכל יום, עם מיכלי, החברה הכי טובה שלי. היא לא מהתעשייה, היא מהנדסת בחברת טבע והיא מכירה אותי מגיל אפס. גדלנו יחד, והיא יודעת להעמיד אותי במקום, היא כמו אחותי. אנחנו נשמעות ונראות אותו הדבר, וחשבו לפעמים שאנחנו תאומות. היא מצלמת אותי לאודישנים ומכירה את העולם שלי על בוריו.
"היא אלמנה עם ילדים, והיא מדהימה. הילדים שלה גדלים כמו הילדים שלי, ואנחנו תמיד יחד, גם ברווקות שלנו היינו יחד. בעלי קיבל אותנו יחד, כחבילה. אנחנו מדברות ארבע פעמים ביום, על כל דבר. היא יודעת עלי הכל, ותיקח איתה הכל לקבר. לדעתי אנחנו יחד כבר כמה גלגולים".
עירית קפלן: בת 49, שחקנית, תושבת רמת גן. נשואה לצלם ניתאי נצר. אם לשניים - עילאי ולונה. למדה משחק בבית צבי ושיחקה בתיאטרון, בקולנוע ובסדרות טלוויזיה. זוכת פרס אופיר לשחקנית הראשית הטובה ביותר לשנת 2009. שיחקה ב"שעת אפס" (כאן) וב"מלכת היופי של ירושלים", שעליה גם זכתה בפרס שחקנית המשנה הטובה ביותר בטקס פרסי האקדמיה לטלוויזיה (2022). בימים אלה היא מככבת בסרט "בחורים טובים", בבימויו של ארז תדמור.
