איילולי, אולי תלכי לעשות אמבטיה בזמן שאבא מדבר", לוחש רמי (שם בדוי, כמו שאר השמות בכתבה) לבתו בת ה־8 ומלטף את תלתליה הזהובים. עיניו הכחולות נוצצות מאושר כשהוא עוקב אחר הילדה המדלגת כל הדרך אל חדר האמבטיה. הטלפון הנייד שלו מצלצל, על הצג מופיע מספר מחו"ל. "זאת בטח אמא שלך", הוא אומר לאיילה ומגיש לה את המכשיר. איילה מספרת לאמה בצרפתית רהוטה את מה שעבר עליה במשך היום. השיחה ביניהן נשמעת קולחת ונעימה.
למתבונן מהצד זה נראה כמו ערב שגרתי של אב גרוש עם בתו. אבל לרגעים האלה קדמה דרמה קורעת לב ומורטת עצבים שארכה שנה וחצי. שנה וחצי חלפו מהיום שבו חטפה גרושתו של רמי את בתם אל כפר מרוחק בצרפת ומנעה ממנו כל קשר איתה. במשך הזמן הזה הוא לא ראה את הילדה ולא שמע אותה. תיק בית הספר עם הפרחים הסגלגלים, שקנה לה ליומה הראשון בכיתה א', נשאר בחדרה מיותם, ויחד איתו החלל הגדול שנפער בליבו.
במבצע חילוץ נועז, שכלל מעקבים של חוקר פרטי, מארבים של שעות, ובעיקר הרבה נחישות ואהבה אינסופית, הצליח רמי להחזיר את בתו לארץ בתחילת פברואר השנה. אמה בחרה להישאר בצרפת. רמי לא מונע ממנה את הקשר הטלפוני עם בתה.
"יצאתי למסע הזה עם כעס נוראי ורצון עצום בנקמה", הוא אומר. "לא הצלחתי להבין איך אמא יכולה לעשות דבר כזה לבת שלה. באיזו קלות היא בחרה לפרק לה את החיים. הידיעה שהילדה שלי גדלה ואני לא מכיר אותה, והיא לא יודעת לאן אבא שלה נעלם לה פתאום, נכנסה לי מתחת לעור וחיסלה אותי מבפנים. כל מה שרץ לי בראש זה שהלילה יורד, הילדה שלי לבד, ואני לא שם כדי לחבק ולהרגיע אותה.
"עכשיו כשהיא איתי, אני רוצה להשמיע את הסיפור שלי, כדי שלא יהיו עוד אבות או ילדים שיעברו מסכת ייסורים כזאת. אין לי ספק שהילדה שלי חוותה טראומה עצומה, וכמו שהקדשתי שנה וחצי מחיי כדי להחזיר אותה, אני אקדיש עכשיו את חיי כדי לשקם אותה ולהחזיר לה את הביטחון ואת האהבה שהיא איבדה בדרך".
• • •
רמי (38), מוסיקאי במקצועו, נולד בדרום והתגלה כבר בגיל צעיר ככישרון מוסיקלי. "בגיל 10 כבר למדתי בקונסרבטוריון, ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים, ובגיל 16 כבר עזבתי את בית הספר, רציתי רק לעשות מוסיקה. בגיל 18 התחלתי ללמוד בבית ספר למוסיקה".
הוא לא גויס לצה"ל. "הגעתי לצו ראשון עם מעיל עור ושיער ארוך. אמרתי להם שבכל מקום שאני הולך אני חייב את המוסיקה שלי, והם שיחררו אותי. כתבו שאני לא מקבל מרות".
בגיל 20 עבר לגור בתל אביב, ובגיל 22 סיים בהצטיינות את הלימודים בבית הספר למוסיקה. במשך שנה עבד בלהקה גדולה, ומשם המשיך ללהקת אירועים. "תמיד היה ברור לי שאני רוצה להרוויח הרבה כסף, ידעתי שעושים את זה רק באירועים, ולשם כיוונתי. באמת הרווחתי מעולה. בגיל 25 כבר קניתי דירה בדרום והייתי מאושר".
את מוניק, עולה טרייה מצרפת בת 33, הכיר במועדון תל־אביבי בשנת 2008, כשהיה בן 29. "היא באה לישראל לבדה וגרה במרכז קליטה ברעננה. העברית שלה לא היתה טובה, ודיברנו באנגלית. אני לא יודע אם להגדיר את זה כאהבה ממבט ראשון, אבל אחרי חודש היא כבר עברה לגור איתי בדירה שלי בתל אביב. אחרי שנה כבר התחתנו ועברנו לדירה שלי בדרום".
ב־2009, שנה לאחר החתונה, נולדה איילה. שם, אומר רמי, החלו היחסים להידרדר.
"מוניק לא עבדה. אחרי שאיילה נולדה היא כל הזמן שידרה שהילדה הזו שייכת לה, ושאני נמצא בבית רק על תקן המפרנס. היא היתה מאוד רכושנית כלפיה. לא הסכימה שבני משפחה או חברים יבואו לבקר, וכל הזמן היתה עצבנית ומצוברחת.
"אני מבחינתי עשיתי את המקסימום כדי להקל. הפסקתי לעבוד כמוסיקאי, כי מוניק אמרה שלא כדאי שאעבוד בלילות כשיש תינוקת בבית. מצאתי עבודה בחברה תל־אביבית שמייצרת אביזרים לאמנים, ולראשונה בחיי קמתי מוקדם בבוקר ליום עבודה של שמונה עד חמש.
"עשיתי הכל כדי לרצות אותה, אבל זה לא עזר. כשהיא היתה מתעצבנת, היתה מעיפה ושוברת דברים בבית, ואחר כך גם הפנתה את האלימות כלפיי וכלפי איילה. לא יכולתי לסבול את זה. דיברתי איתה המון, ניסיתי להסביר לה שההתנהגות שלה לא בסדר, אבל היא לא הקשיבה.
"כשאיילה היתה בת 3, מוניק אמרה לי שהיא רוצה לקחת אותה לשבוע לצרפת, לבקר את המשפחה שלה. לא התנגדתי, חשבתי שזה ירגיע אותה קצת. היא פגשה את הוריה ואת אחותה רק פעמיים מאז שהתחתנו, הם נראו משפחה מאוד קרה.
"אחרי שבוע בצרפת, היא אמרה שהיא רוצה להישאר עוד קצת. היתה ממציאה תירוצים, כמו 'איילה לא מרגישה טוב'. הסכמתי. אחרי כמה ימים היא שוב התקשרה שהיא נשארת לעוד קצת. מאוד לא אהבתי את זה, אבל שתקתי. רציתי שהיא תהיה מאושרת, הזוגיות שלנו היתה כבר על סף גסיסה. בסוף היא חזרה אחרי חודש וחצי".
כשאיילה הגיעה לגיל 5, מוניק שוב ביקשה לקחת אותה לצרפת, ושוב, "רק לשבוע". גם הפעם התארכה השהות שלה שם עוד ועוד. "התחלתי להשתגע. אמרתי לה שאני בא לצרפת להיות איתן, והיא הורידה אותי מהרעיון, אמרה ש'אין טעם, אני אוטוטו חוזרת. אל תעשה דרמות'. בסוף היא חזרה אחרי חצי שנה. את יודעת מה זה חצי שנה לא לראות את הילדה שלי?"
הנסיעה השנייה היתה מבחינת רמי הקש ששבר את גב הגמל. כשמוניק חזרה, הוא החליט לבקש ממנה להתגרש. היא הסכימה.
הסכם הגירושים עבר חלק. רמי התחייב לשלם מזונות, ונקבעו לו זמני שהייה עם איילה: ימי שני וחמישי וכל שבת שנייה. אלא ששנה בלבד לאחר הגירושים הכל החל להתמוטט.
"פתאום, בזמן שאיילה היתה איתי, היא היתה באה, בתואנה שהילדה לא רוצה להיות איתי לבד. כששאלתי את איילה, היא אמרה שזה לא נכון. היא היתה באה אלי הביתה, ולפעמים ראיתי שהיא מחטטת לי בארונות, כאילו מנסה לעשות פרובוקציה. היא אמרה שהיא לא סומכת עלי, ולכן היא נשארת כדי להשגיח.
"ביולי 2015, תחילת החופש הגדול, מוניק אמרה שהיא רוצה לקחת את איילה לצרפת לשבועיים. סירבתי בכל תוקף. בביקור האחרון של איילה אצלי מוניק שוב באה איתה. היא היתה עצבנית והתחילה לקלל אותי, לאוזני הילדה, שהיתה אז בת 6. אחר כך תפסה את איילה ביד וגררה אותה מהבית בכוח. זו היתה הפעם האחרונה שבה ראיתי אותה.
"בבוקר רצתי לבית המשפט לענייני משפחה, אמרתי לפקידה שאני רוצה להוציא צו עיכוב יציאה מהארץ לבת שלי, כי אני חושש שגרושתי תנסה לחטוף אותה. הפקידה אמרה לי שאין דבר כזה צו עיכוב חד־צדדי, ושאני צריך לבוא עם גרושתי. זה נשמע לי מוזר, אבל לא היה לי עורך דין או מישהו שידריך אותי. חשבתי שזה משהו רגיל שאני יכול לעשות לבד. ניסיתי להשיג את מוניק בטלפון, והיא לא ענתה.
"החשד התחיל להפוך למוחשי, אבל עדיין סירבתי להאמין, הרי רק שבוע לפני כן היא ביקשה שאקנה לאיילה את הספרים ואת התיק לכיתה א'. המשכתי להתקשר ללא הפסקה. נסעתי לבית שלה, דפקתי על הדלת, ולא היתה שום תשובה. כאילו בלעה אותה האדמה".
• • •
רק לאחר שלושה ימים מורטי עצבים גילה רמי מה קרה לבתו. "רגע לפני שהתחלתי לאבד את השפיות, מוניק שלחה לי סמס, שהן בצרפת. היא לא אמרה לי איפה היא נמצאת, לא כתבה אם היא מתכוונת לחזור ולא נתנה לי לדבר עם איילה. הרגשתי שכל עולמי חרב עלי.
"ניגשתי למשטרה והגשתי תלונה על חטיפה. הפקיד רשם את התלונה ואמר לי לחזור אחרי כמה ימים כדי לברר איפה הדברים עומדים. אחרי כמה ימים חזרתי לתחנה, ונדהמתי לגלות שהתיק נסגר מחוסר עניין לציבור. הייתי בהלם. לא ידעתי מה לעשות.
"שלחתי למוניק אינספור הודעות, ביקשתי שתחזור. היא הרגיעה אותי ואמרה שתחזור לקראת סוף החופש. זה נשמע לי הגיוני, הרי איילה היתה צריכה להתחיל כיתה א'. לא האמנתי שהיא תיתן לה לפספס את היום הזה".
ב־1 בספטמבר ניגש רמי בהתרגשות לבית הספר עם התיק החדש שקנה לאיילה, אבל איילה לא הגיעה. הוא ניסה להתקשר למוניק, ואחרי כמה ניסיונות היא שלחה לו הודעת סמס שהחליטה להישאר בצרפת עוד קצת, ושתחזור אחרי החגים.
"כנראה הייתי תמים ורציתי להאמין לה. ניסיתי להדחיק את המחשבה שהיא לא תחזור לעולם. אלה היו חודשים קשים, שבהם הפכתי לצל של עצמי. אני לא יכול לתאר לך את עוצמות הכאב שהיה לי בגוף. שלושה חודשים לא שמעתי את הקול של הבת שלי".
המפגש הראשון בין רמי לאיילה בצרפת. "בכיתי כמו תינוק, והיא בכתה יחד איתי"
מוניק ואיילה לא חזרו אחרי החגים. בנובמבר רמי כבר הבין.
"הידיעה הזאת שאיילה לא חוזרת גמרה אותי. עברתי ימים קשים, שלא ניתנים לתיאור. הפסקתי לחיות. לא יצאתי מהבית, בכיתי כל הזמן. ואז החלטתי שאני חייב לפעול, שלא אנוח עד שאיילה תהיה איתי פה, מוגנת".
רמי פנה לעו"ד גיל שחף וגולל בפניו את הסיפור. "מרגע שרמי נכנס אלינו למשרד ואמר לנו שהוא לא מתכוון להרפות עד שאיילה תחזור, היה ברור לי שזה מסוג התיקים שמשנים חיים", אומר שחף. "הנחישות שלו, האהבה הגדולה שלו, הדביקה אותנו.
"הסברנו לו שמבחינה ביורוקרטית, הדרך ארוכה. למרות אמנת האג, שקובעת שכל ילד שהוצא מהמדינה שהיתה מרכז חייו מחויב לחזור אליה, זה אף פעם לא פשוט, במיוחד כשצריך להתנהל לפי מערכת המשפט של מדינה זרה, שבה יש חוקים שונים. בצרפת חווינו את השוני הזה הלכה למעשה בכל רגע נתון".
בשלב הראשון, הם הלכו למשטרה. "ברגע שהם הבינו שאנחנו בתמונה, הם פתחו מחדש את התיק", אומרת עו"ד מורן שחור, עוזרת מנכ"ל במשרד של עו"ד שחף, שליוותה את רמי מהרגע הראשון.
"את סטירת הלחי הראשונה חטפתי כשהוצאתי ממשרד הפנים דו"ח כניסות ויציאות של מוניק, ולהפתעתי, גיליתי שבחודש ספטמבר היא באה לארץ לשלושה ימים, שבהם משכה כספים מחשבון הבנק שלה, כמו ביטוח לאומי. אם תיק התלונה שרמי הגיש בגין חטיפה לא היה נסגר, המשטרה היתה יודעת שהיא בישראל ומעכבת אותה לחקירה, וכל הסאגה הזו היתה יכולה להסתיים בתוך חודש".
לקראת סוף נובמבר פנו עורכי הדין לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה לסעד לפי סעיף 15 של אמנת האג - המאפשר מתן פסק דין הצהרתי, שקובע שהילד הוצא ממדינת ישראל שלא כדין. ב־30 בנובמבר נמחקה התובענה, בטענה שיש לנהל את ההליכים במדינה שאליה נחטפה הילדה.
עורכי הדין לא ויתרו, והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. גם הוא נמחק.
בשלב הזה הצליח רמי לשוחח עם מוניק בטלפון והבין שהיא נמצאת בבית הוריה, בכפר קטן במחוז שאמברי שבדרום צרפת, לא רחוק מהגבול השוויצרי.
עו"ד שחור, שדוברת צרפתית, פנתה לעורכת דין צרפתייה בבקשה שתפנה לבית משפט בצרפת ותדרוש יישום של אמנת האג (שעליה חתומות ישראל וצרפת), הקובעת שיש להחזיר את הילדה אל המדינה שממנה נלקחה. "פשוט חיפשתי בגוגל עורכת דין מומלצת שמתמחה בחטיפות ילדים. מצאתי ארבע כאלו, והחלטתי ללכת על זאת שהכי נראתה לי.
"בדיעבד זאת היתה החלטה נבונה, נפלנו על עורכת דין מומחית. תירגמנו את כל המסמכים לצרפתית ושלחנו אליה".
• • •
באפריל 2016, תשעה חודשים לאחר שאיילה נחטפה מישראל, התקיים הדיון הראשון בעניינה בבית המשפט לענייני משפחה בחבל שאמברי. רמי, שטס לצרפת, פגש בדיון את מוניק, לראשונה מאז עזבה את הארץ. "חשבתי רק שאולי היא תביא את איילה ואני סוף סוף אזכה לראות ולחבק אותה", הוא אומר.
השופטת דחתה את כתב ההגנה שהגישה מוניק וקבעה דיון נוסף לסוף מאי. "מוניק הבינה בדיון שהיא לא תוכל למנוע ממני לראות את איילה", אומר רמי. "היא לקחה אותי לבית של הוריה ואיפשרה לי להיפגש עם איילה למשך חצי שעה.
"לפני שנפגשנו שוחחתי איתה בטלפון, והיא התרגשה בטירוף. לא הפסיקה לקרוא לי 'אבא, אבא'. כשהגעתי לבית של הסבתא, יצאתי מהאוטו. היא עמדה על השביל מחוץ לבית, ופשוט רצנו אחד לעבר השני. הרגשתי שהלב שלי עומד להתפוצץ.
"כשהגעתי אליה, הנפתי אותה באוויר וחיבקתי חזק־חזק. בכיתי כמו תינוק, והיא בכתה יחד איתי. התחבקנו והתנשקנו וזה לא היה מספיק. ניסיתי למלא חסר של שבעה חודשים ברגע.
"היא סיפרה לי שהיא כל הזמן רצתה לחזור אלי, ולא ממש מבינה למה אמא שלה לקחה אותה לצרפת. בכל פעם שהיא שאלה עלי, אמא שלה אמרה לה שאני איש רע. לפני הביקור הזה היא לא אמרה לאיילה שאני בא כי אני אוהב אותה ורוצה לראות אותה, אלא שאני רוצה להתנקם באמא שלה.
"הלב שלי התכווץ. פתאום הבנתי כמה שקרים האכילו את הילדה הקטנה שלי, כמה הרעילו את הלב שלה. היא שאלה אותי למה לא צילצלתי אליה ולמה לא שלחתי לה הודעות כדי לחפש אותה. הסברתי לה שלא הפסקתי לצלצל ולשלוח הודעות, אבל אמא שלה לא נתנה לה לדבר איתי.
"מוניק נתנה לי להיות עם איילה רק חצי שעה. הפרידה היתה קשה. היא לא רצתה שאני אלך, וזה קרע אותי. כל כך התחשק לי לקחת אותה ופשוט לחזור לארץ, אבל ידעתי שאני עלול להסתבך. אני במדינה זרה ולא במגרש הביתי שלי. הבטחתי לאיילה שבעוד חודש וחצי יהיה דיון נוסף, ואז נקבל החלטה שהיא חוזרת לארץ. אמרתי לה שתיקח יומן ותסמן לעצמה את הימים, כדי שתדע מתי מגיע הרגע".
האם מוניק ושוטר צרפתי. "אמא שלה צעקה לשכנים שיזעיקו משטרה"
בסוף יוני 2016 ניתן פסק הדין, והשופטת הורתה למוניק להשיב את הילדה לישראל מיד. "היא כמובן לא החזירה את איילה", אומרת עו"ד שחור, "ולכן נסענו שוב לצרפת כדי לקחת אותה בעצמנו.
"החשש הכי גדול שלנו היה שמוניק תנסה להוציא אותה מצרפת, ואז לא יהיה סיכוי שנצליח לאתר אותה. בעזרת הרשות המרכזית לעניין אמנת האג, שפועלת במשרד המשפטים, הצלחנו להוציא לאיילה צו עיכוב יציאה מצרפת".
כעבור חודש, כשנוכחו שמוניק לא מחזירה את איילה לארץ, שוב טסו רמי ועו"ד שחור לצרפת, ובידם פסק הדין שקבע שעל הילדה לחזור לישראל. שום דבר לא הכין אותם למפח הנפש שחוו שם.
"בפסק הדין נכתב שאנחנו רשאים להיעזר בכוחות הביטחון המקומיים", משחזרת עו"ד שחור. "פניתי לתחנת המשטרה במחוז שאמברי, הצגתי להם את ההחלטה וביקשתי מהם לאכוף אותה, שיביאו לנו את הילדה. להפתעתי הם אמרו שהם לא יכולים לטפל בזה, וביקשו שנפנה אל התובע של המחוז, שהוא המוציא לפועל של החלטות בית המשפט. מה שלא ידענו באותו הרגע זה שהוא רשאי גם להפוך את החלטות בית המשפט, ולהחליט שהילדה נשארת בצרפת.
"לא האמנתי שאחרי כל מה שעברנו, אנחנו תלויים בתובע. עורכת הדין הצרפתייה שלנו היתה בחופשה, ולא היה ניתן להשיג אותה. הרגשנו לבד. הלחץ התחיל להשפיע על רמי. החלטתי להגיש תלונה נגד האמא בגין חטיפה, והסברתי להם שהיא עבריינית שמצפצפת על החוק ולא מקיימת החלטות שיפוטיות".
אחרי הגשת התלונה, כשהם אובדי עצות, החליטו רמי ועורכת דינו לנסוע אל בית הוריה של מוניק. "כשהגענו, אמא של מוניק אמרה שהיא לא בבית, שהיא נסעה עם איילה לחופשה בפאריס", אומר רמי. "הסברתי לה שבית משפט קבע שהיא צריכה להעביר אלי את הילדה ושהיא מפרה צו. זה לא עניין אותה. היא המשיכה להגיד שהיא לא נמצאת, אבל חשדנו שהיא משקרת".
• • •
רמי ועו"ד שחור הסתובבו בעיר, ואף הראו תמונות של איילה לנערים מקומיים שפגשו. "אחד הנערים הצביע לעבר מכונית לבנה, ואמר שזאת מוניק", משחזרת עו"ד שחור. "קפצנו לאוטו ופשוט התחלנו לנסוע אחריה בטירוף. את צריכה להבין את הסיטואציה. הכפר הזה נמצא על הר, השבילים צרים, ועל הכביש אין מקום לשני רכבים. בסיבובים אין מעקה בטיחות, וכל החלקה יכולה להעיף אותך לתהום. אבל ברגע הזה חשבנו רק על איילה. היינו באטרף.
"תוך כדי נהיגה חייגתי לתחנת המשטרה, וביקשתי מהם שיסגרו את הכבישים באזור, כי מוניק בורחת במכונית לבנה. השוטר שדיבר איתי גיחך. הוא שאל מה מספר הרישוי של הרכב, אבל לא הצלחתי לראות, זה היה רחוק מדי. כשאמרתי לו שאני לא יודעת, הוא אמר: 'את יודעת כמה רכבים לבנים יש פה?' מהר מאוד הבנו שלא נקבל פה סיוע. האוטו שלה נעלם לנו מהעין, והחלטנו לחזור לכפר".
את המשך היום הם העבירו כשהם מסתתרים בשיחים מול בית הוריה של מוניק. "באיזשהו שלב, בן הזוג של אחותה של מוניק יצא לעברנו וביקש שנעזוב", מספרת עו"ד שחור. "הוא אמר שזה שטח פרטי, ושאנחנו מסיגי גבול.
"הרוחות התלהטו, התפתח עימות, והוא דחף אותי. רמי בא להגן עלי, אבל נדחף על ידי אחותה של מוניק, ואז הוא פשוט אמר לי שנחזור לאוטו.
"ישבנו באוטו וחיכינו. אחרי חמש שעות הבנו שמוניק כנראה באמת לא נמצאת, והחלטנו לחזור למלון. שם שיתפנו את המנהל במה שעברנו. הוא סיפר לנו שאחותו היא עורכת דין לענייני משפחה, ושכדאי לנו להיפגש איתה. נפגשנו איתה למחרת וגוללנו בפניה את כל הסיפור. היא קבעה לנו פגישה עם התובע ליום שלישי בבוקר.
"התובע, בחור צעיר בסביבות גיל 30, הכיר את הפרטים. הסתבר שאחרי שהשתוללתי בתחנת המשטרה וצעקתי על השוטרים שהם לא מסייעים לי, מפקד התחנה עידכן אותו.
"הוא הסביר לנו שמוניק מתכוונת להגיש ערעור, ולכן הוא לא יכול לתת החלטה. הוא הציע שנקיים גישור, שיתקיים במשטרה על ידי מגשר שהוא פסיכולוג, כדי לשכנע את האמא בדרכי שלום להביא את הילדה.
"זה היה אבסורדי ומתסכל ברמות שלא יתוארו. איפה נשמע דבר כזה, שמקיימים גישור כדי לשכנע מישהו לקיים פסק דין? זה היה השלב שבו הרגשתי עוד יותר כמה אני לא במגרש הביתי שלי".
בלית ברירה, ובהמלצת עורכת הדין המקומית, נקבע גישור להמשך אותו השבוע. מוניק הגיעה לגישור ללא איילה.
רמי: "המגשר הסביר לנו שהיא פוחדת להחזיר את איילה לישראל. הם כל הזמן דיברו על טובת הילדה ואמרו שהם לא יעשו שום דבר בכוח. חזרנו לארץ בראש מורכן, עם ההבנה שבמערכה הזו הפסדנו".
עו"ד שחור עידכנה את הרשות המרכזית במשרד המשפטים באירועים, ושם החליטו להוציא לאיילה צו עיכוב יציאה מישראל עד גיל 18. "פחדנו שמוניק תקיים כביכול את פסק הדין ותביא אותה לארץ, ואחרי עשר דקות שוב תעלה איתה לטיסה ותיעלם לנו".
לרשות המרכזית במשרד המשפטים לא היתה יכולת להשפיע?
"אמנת האג קובעת שהרשות המרכזית של המדינה שממנה נחטף הילד תנהל מגעים עם הרשות המרכזית של המדינה שאליה נחטף הילד, אבל בפועל הם לא תיפקדו ולא סייעו לנו בהחזרת הילדה לארץ, במיוחד כשעמדנו חסרי אונים מול אי אכיפת פסקי הדין ואי שיתוף הפעולה מצד הרשויות בצרפת. בכל מקרה השארנו אותם בתמונה, כי ידענו שאולי נזדקק להם בהמשך".
• • •
בסוף ספטמבר, שלושה חודשים לאחר מתן פסק הדין, הגישה מוניק לבית המשפט לענייני משפחה בצרפת ערעור על החלטתו. במקביל הודיעה לרמי שפג תוקפו של הדרכון הישראלי של איילה, ולכן לא תוכל להביאה לארץ. עו"ד שחור פנתה לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה לקבל הוראה לחידוש הדרכון של איילה.
"השופטת עפרה גיא קבעה שעל המשיבה להגיב לבקשה בתוך 30 יום. זה היה הזוי: איך אני משיגה עכשיו את מוניק, ומבקשת ממנה להגיב לבית המשפט בארץ? ביקשתי שזמן התגובה יקוצר לשבוע, ובמקביל פניתי לרשות המרכזית וביקשתי מהם לפנות לשגרירות ישראל בצרפת כדי שינפיקו לאיילה תעודת מעבר זמנית. ידענו שאנחנו לקראת הישורת האחרונה, אבל מכשולים רבים עוד לפנינו".
רמי ועו"ד מורן שחור אחרי הוצאת תעודת המעבר בקונסוליה. "חששנו שמוניק תוציא אותה מצרפת"
בדצמבר שוב קבע בית המשפט בצרפת שעל מוניק להחזיר את איילה לישראל בתוך 15 יום, ושאם לא תעשה כן, רמי יוכל לקחת אותה בעצמו, ולהיעזר לשם כך בכוחות הסדר והביטחון המקומיים. השופט אף קבע שעל כל יום של איחור בקיום פסק הדין תחויב מוניק בקנס של 500 יורו.
"ההחלטה החזירה לנו את התקווה", אומר רמי. "החלטנו שהפעם אנחנו לא חוזרים על טעויות העבר, אלא נוסעים לצרפת עם מבצע מפורט, כך שלא יהיה מקום לטעויות. החלטנו לשבת בשקט ולא להראות לחץ, כדי שמוניק לא תילחץ ותברח.
"לפני סיום השבועיים שבית המשפט הקצה שכרתי זוג חוקרים פרטיים מקומיים, בעל ואישה, שיעקבו אחרי מוניק כל הזמן. מכיוון שהכפר קטן וכל זר נקלט שם בחשדנות, הם המציאו סיפור כיסוי, שהם רוצים לרכוש בית קטן שבבעלות הוריה של מוניק, וככה הצליחו להתקרב אליה ולראות את איילה מקרוב. את המבצע הזה שמרנו בסוד אפילו מעורכת הדין המקומית שלנו. לא היתה לנו הפריבילגיה לטעות.
"אחרי שלושה שבועות של מעקב, החוקר הודיע לי שהעניינים מתנהלים כרגיל, ולא נראה שיש למוניק כוונה להיעלם. במקביל, קיבלנו הודעה משגרירות ישראל בצרפת, שתעודת המעבר של איילה מוכנה. קנינו לאיילה כרטיס טיסה לארץ ל־29 בינואר 2017. הזמנתי מסוק פרטי, שיעמוד בכוננות ויוכל לחלץ אותנו במקרה הצורך מצרפת לציריך, ומשם נצא לישראל".
רמי ועורכי הדין שחף ושחור יצאו לפאריס לקחת את תעודת המעבר של איילה, ומשם נסעו לשאמברי. "במשך כל הזמן הזה החוקר ישב על איילה ולא נתן לה לצאת מטווח הראייה שלו", הוא מספר. "במקביל, עורכת הדין המקומית שלנו ניסחה בקשה לתובע, שייתן לנו את הסמכות לקחת את הילדה. ידענו שאנחנו חייבים להתנהל לפי החוק ולא לעשות טעויות".
עו"ד שחור: "להפתעתנו, הפעם היתה תובעת שטיפלה בבקשה שלנו, וכשעורכת הדין שלנו חזרה מהפגישה איתה, היא נראתה נורא. התובעת קבעה שהיא לא תיתן לאכוף את פסק הדין באמצע שנת הלימודים, אלא רק בסופה. היא גם טענה שמדינת ישראל מגלה חוצפה בכך שהיא מתערבת בהחלטות פנימיות של צרפת. בסעיף האחרון במכתב התשובה של התובעת נכתב: 'מאחר שלילדה יש אזרחות צרפתית, אני לא מאשרת להוציאה מגבולות צרפת'.
"היינו נסערים מאוד, הרגשנו שהשופטים בצרפת הם כמו בובות על חוט. עורכת הדין המקומית אמרה לנו שהיא מתביישת, והתנצלה בשם המדינה.
"מאחר שכבר היה פסק דין שמאפשר לנו להוציא את הילדה, כל מה שהיינו צריכים זה להחליט איך ומתי לוקחים אותה ויוצאים מהמדינה הזאת כמה שיותר מהר. החלטנו שהזמן הכי נכון לעשות את זה הוא ברגע שהיא מסיימת את יום הלימודים. הכוונה היתה לתפוס אותה ברחוב, לפני שהיא מגיעה לבית של סבתה".
• • •
שעת השי"ן נקבעה ליום רביעי, 1 בפברואר, בשעה 11:30, השעה שבה מסתיים יום הלימודים. "החוקר סיפר לנו שאיילה מאוד ידידותית, ושהיא תמיד עומדת בחצר בית הספר ליד הגדר ומנופפת לשלום לכל רכב שהיא רואה", מספר רמי.
"החלטנו להתפצל לשני רכבים. אני הייתי ברכב אחד עם עורכי הדין ואשתו של החוקר, במרחק 50 מטר מבית הספר. ברכב השני ישב החוקר, שתיצפת על בית הספר. התפקיד שלו היה להודיע לנו כשהוא מזהה את איילה בחצר.
"ברגע שהוא זיהה אותה ואמר לי שהיא לובשת מעיל סגול, זינקתי מהאוטו ורצתי בכל הכוח לכיוון בית הספר. דילגתי מעל הגדר הנמוכה ונכנסתי לחצר, אבל לא ראיתי אותה. חשבתי שאולי החוקר התבלבל. המורה ומנהלת בית הספר שאלו מי אני, אבל התעלמתי מהן, רק צעקתי 'איילה! איילה!'. באותו רגע המנהלת הכניסה בחזרה את כל הילדים לכיתות וסגרה את הדלת. חזרתי לרכב ואמרתי לעורכי הדין שאיילה לא שם. החוקר התעקש שהיא בפנים".
עו"ד גיל שחף ואיילה בשדה התעופה בציריך, לפני החזרה לארץ. "זה מסוג התיקים שמשנים חיים"
בשלב הזה החליטו רמי ועורכי הדין לעשות סיבוב בשכונה. מהחוקר הם ביקשו לחכות בכניסה לכפר, כך שאם מוניק תנסה לברוח, הוא יוכל לראותה. להפתעתם, הם ראו אותה מגיעה ברכב לבית אחותה, שצמוד למבנה בית הספר.
"יצאתי לעברה ואמרתי לה שבאתי לקחת את איילה. הספקתי לראות מזוודה בתוך הרכב שלה, שהעידה על כך שהיא תיכננה לברוח. מוניק אמרה שאם אני רוצה לקחת את איילה אני אצטרך לקרוא למשטרה, ושלעולם לא אצליח לקחת אותה ממנה, כי היא יותר חכמה ממני. היא נכנסה לרכב ונסעה. אני וגיל נסענו אחריה, ועו"ד שחור נשארה לשמור בבית הספר".
מוניק נסעה לבית הוריה, ושם התפתח בין הצדדים עימות קולני. רמי: "אמא שלה צעקה לשכנים שיזעיקו משטרה, בטענה שאני מנסה להרוג אותה. העובדה שבכלל לא נגעתי בה לא שינתה דבר. בשלב הזה נכנסתי לאמוק. התחלתי לצרוח בכל הכוח 'איילה! איילה! איילה!'. אני חושב שהרעדתי את כל הכפר.
"כשהמשטרה הגיעה, זיהינו שמדובר בשוטרים שכבר מכירים אותנו מהפעם הקודמת. השוטר אמר שהוא צריך להרים טלפון לתובע הכללי. לא הבנו אם מדובר בתובע הכללי של צרפת או רק במישהו שהוא מעל התובעת שסירבה לאכוף את ההחלטה. הוא דיבר עם מישהו ואמר שבתוך חמש דקות תתקבל החלטה. כשהוא קיבל את השיחה המיוחלת, הוא לקח את מוניק הצידה ואמר לה שהילדה צריכה עכשיו לחזור לישראל.
"להפתעתי, היא קיבלה את זה. כנראה הבינה שאין לה ברירה. היא ביקשה ממני שאתן לה שבועיים כדי להיפרד, אבל אמרתי לה שאין מצב, ושאם היא רוצה, היא מוזמנת לבוא לארץ. היא לא רצתה".
רמי מיהר עם עורכי הדין ועם קצין המשטרה לבית הספר. השעה היתה כמעט 11:30. יום הלימודים עמד להסתיים, וליבו של רמי הלם בחוזקה. השוטר נכנס לבית הספר כדי לעדכן את המנהלת בהחלטה, והיא ביקשה לעכב מעט את ביצועה כדי שאיילה תיפרד מחבריה באופן מסודר.
עו"ד שחור: "מהניסיון שהיה לנו בשנה האחרונה עם החוק בצרפת, פחדתי שבעוד רגע יגיע טלפון שיהפוך שוב את ההחלטה. ואז נפתחה הדלת, ומחזה קורע לב כזה לא ראיתי מימיי. ילדים בני 8 התחילו לצאת בזה אחר זה, בוכים, כמו אחרי הלוויה. ברגע הזה כולנו בכינו, גם מעצב וגם מהתרגשות".
רמי: "כשהילדים יצאו, חיפשתי את איילה. לא ראיתי אותה. נכנסתי לכיתה, ושם ראיתי אותה יושבת על כיסא בכיתה הריקה, בראש מורכן. ברגע שנכנסתי היא הרימה את הראש, עיניה זרחו. רצתי אליה והרמתי אותה. צעקתי, 'לולי שלי!' חיבקתי אותה באושר ולא יכולתי להירגע. כשהיא נלקחה ממני היא היתה בת 6 וקצת, ועכשיו היא כבר היתה ילדה גדולה. עטפתי אותה ולא הרפיתי. היא חיבקה אותי חזק ולא עזבה.
"אמרתי לה שאנחנו חוזרים לישראל. היא נראתה שמחה. הסתבר שהיא קצת שכחה את העברית, אז עו"ד שחור עזרה לנו בתרגום".
רגע לפני שאיילה ורמי עזבו את צרפת, הם נאלצו להסכים לבקשת מפקד המשטרה להגיע לתחנה, כדי שמוניק ובני דודיה של איילה יוכלו להיפרד ממנה. במהלך השהות בתחנה הזמינה עו"ד שחור כרטיסי טיסה מציריך לישראל, והפעם גם לאיילה הקטנה. "זירזנו את מפגש הפרידה, מחשש שבעוד רגע מישהו באזור ימשוך בחוטים ויסרב לתת להם לצאת מהמדינה", היא אומרת.
"אחרי פחות מחצי שעה, רמי ואיילה נכנסו לרכב ונסעו לשווייץ. מציריך הם עלו על טיסה לארץ. בדרך רמי ביטל את המסוק שהזמין".
• • •
לפני שלושה חודשים, שנה וחצי לאחר שאיילה נחטפה, היא נחתה עם אביה בישראל. "איילה היתה מאוד רגועה וחייכנית לאורך כל הטיסה", אומר רמי. "הרגשתי שלאט לאט, הזיכרונות והעברית מתחילים לחזור אליה. היא שאלה אותי אם לסבתא עדיין יש שיער בלונדיני ואם לסבא עדיין יש שפם. כשנחתנו בנתב"ג, היא ראתה ביסלי במכונת הממתקים, ונזכרה עד כמה היא אהבה את זה. אחר כך היא ביקשה לאכול במקדונלד'ס. האווירה היתה שמחה".
איילה. נמצאת בקשר טלפוני עם אמהּ // צילום: יהושע יוסף
רמי מספר שהוא מאפשר לבתו קשר חופשי עם אמה. "אני נותן להן את המרחב שלהן, לא שואל על מה הן מדברות ולא מתערב. מוניק אמרה שהיא תגיע לישראל בחודש מארס, אבל זה לא קרה. בינתיים אני גר עם איילה בבית של הוריי, כך שיש לי עזרה. עכשיו אני צריך לראות איך אני מחזיר את הסכום האסטרונומי שהוצאתי מהחסכונות שלי על כל ההליך, כולל מבצע החילוץ - בערך חצי מיליון שקל.
"היא מאוד קשורה להורים שלי, ועושה רושם שטוב לה. אני מנסה בעיקר להעניק לה קביעות, ביטחון והרבה אהבה, כך שרוב הכיף שאנחנו עושים הוא באזור הבית. היא רק רוכשת את השפה שלה בחזרה ומסתגלת לחיים פה בארץ.
"אין לי ספק שההשלכות של כל הסיפור הזה יצוצו, אבל אני פה בשבילה, כדי לעזור לה להכיל את כל מה שחוותה בשנה וחצי האחרונות. בסך הכל עברו רק חודשיים מאז שהיא חזרה.
"האבסורד הוא שאני לא יכול לרשום את איילה לבית הספר ואפילו לא לקופת חולים בלי אישור של אמא שלה, בגלל שלפי הסכם הגירושים, המשמורת בידיה. עכשיו אף מוסד פה לא מוכן לקבל אותה בלי אישור. הגשתי בקשה לקבלת משמורת זמנית, ובינתיים רשמתי אותה לבית ספר פרטי, שמאוד טוב לה בו".
רמי עדיין כועס. "המדינה שלי הפנתה לי גב, החל ביחס של בית המשפט כלפיי כשביקשתי את צו עיכוב היציאה מהארץ, דרך סגירת התלונה במשטרה מחוסר עניין לציבור ועד לרגע הזה, שלא מעניקים לי את המשמורת הזמנית.
"עברתי כבר מספיק, הגיע הזמן שיקלו עלי קצת. אין לי ספק שאם המקרה היה הפוך, כל הרשויות במדינה היו עומדות על הרגליים האחוריות כדי לסייע לאם. חבל לי שזה ככה, אבל אני מקווה שבקרוב כל זה יהיה מאחורינו ונוכל לשקם את חיינו".
michali100@gmail.comתגובות: "התיק נסגר משיקולים מקצועיים"
ממשרד המשפטים נמסר: "בשל צנעת הפרט לא נוכל למסור מידע על המקרה הקונקרטי המוזכר בפנייה, שכן אין מדובר בהליכים משפטיים פומביים המתנהלים בישראל. עם זאת נאמר כי טענות עורכי דינו של האב נגד משרד המשפטים הן חסרות בסיס.
"המחלקה לעניינים בינלאומיים בפרקליטות המדינה, במסגרת תפקידה כרשות מרכזית לעניין החזרת ילדים חטופים, פונה במקרים המתאימים לרשות הרלוונטית במדינה השנייה בבקשה להחזרת הילד, במסגרת אמנת האג. הליך לפי אמנת האג מתנהל בבית המשפט במדינה שאליה נחטף הילד, בהתאם לחוקים ולפרוצדורות באותה המדינה. מטרת ההליך היא להחזיר ילד חטוף למקום מגוריו הקבוע, כדי שדיון בסכסוך המשמורת, ככל שישנו, יידון במקום מושבו הקבוע של הילד - במקרה זה, ישראל.
"יודגש כי ההחלטה אם להחזיר ילד חטוף נתונה לסמכותו של בית המשפט במדינה שאליה נחטף הילד. מדובר בהליך משפטי שמדינת ישראל אינה צד לו, אך הרשות המרכזית בישראל עוקבת אחר ההליך ומסייעת במידת האפשר, בהתאם לסמכויות הנתונות לה במסגרת אמנת האג.
"במקרים שבהם בית המשפט במדינה שאליה נחטף הילד קובע כי יש להחזיר את הילד לישראל, אותה מדינה אחראית לאכוף את ההחלטה ולדאוג להשבת הילד לישראל. כאשר מוגש ערעור על ההחלטה להחזיר ילד לישראל, ככל שההחלטה אינה ניתנת לאכיפה עד שפסק הדין הפך חלוט (סופי לאחר הכרעה בערעור), אין באפשרותה של הרשות המרכזית בישראל להתערב בעניין ולכפות את החזרת הילד לישראל".
ממשטרת ישראל נמסר: "עם קבלת התלונה נפתחה חקירה במשטרה, שהתנהלה במקצועיות, ביסודיות, ללא משוא פנים, וללא כל קשר לזהותו של המתלונן או הקורבן. מעדותו של המתלונן עלה כי גרושתו יצאה מגבולות המדינה יחד עם בתו לשם בדיקות רפואיות. בניגוד לנטען, תיק החקירה נסגר לאחר ביצוע כלל פעולות החקירה ומשלא עלה חשד לפלילים - משיקולים מקצועיים ועניינים בלבד.
"לאחר שנבחן ערר שהגיש המתלונן, הוחלט בפרקליטות המדינה ובמשטרת ישראל על בחינה נוספת של התיק, ובעדותו הנוספת של המתלונן עלו פרטים חדשים אודות המקרה. בימים אלה, עם השלמת פעולות החקירה ולאחר עיון הפרקליט המלווה, מועבר התיק לעיון והחלטה של פרקליטות המדינה בהתאם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו