עקיבא נוביק: "יש עיתונאים שיש להם בייס, ויש כאלה שמתחנפים לבייס"

איך הזמן רץ כשנהנים, הא? עקיבא נוביק סוגר שנתיים ב"תאגיד", שם נחת אחרי הפיטורים המפתיעים מערוץ 13. מבט ברזומה שלו מגלה הספק נאה ומעלה שאלות שעוד יידונו כאן לגבי עתידו. כי אם כבר עברת ברוב התחנות המרכזיות בתקשורת המקומית הקטנה שלנו, איפה תהיה בעוד 20 שנה? הבחור, בואו נזכור, בסך הכל בן 34.

זה לא שנוביק לא חושב על זה, אבל כרגע הוא עסוק בהווה: משתלט לאיטו על הרדיו ועל מסך השידור הציבורי, תוך קונצנזוס כמעט בלתי אפשרי בין הקולגות, המבקרים והצופים בבית. הוא מעיד על עצמו: "אין לי קליקה, ולכן אני חשוף הרבה יותר לביקורות וחוטף מהצד הזה וגם מהצד השני. אני לא משויך לאף צד במפה הפוליטית ולאף צד באופן כללי. בעידן שלנו זה מייצר בעיה, אבל זה מי שאני. המאבק הזה בין להפוך לטאלנט שמביע דעות על כל נושא שבעולם לבין להישאר עיתונאי שמחויב רק לאמת מלווה אותי. אני יכול להרוויח יותר כסף, אבל איפה אני אהיה לדוגמה בעוד עשר שנים? הדעה תתחלף או תהיה יקרה מדי, ויחליפו אותי בדעה אחרת. מצד שני, לעיתונות טובה תמיד יהיה ביקוש בציבור".

עקיבא, בוא נדבר על מה שחשוב באמת. אתה בן 34, חובש כיפה, ורווק. מה יהיה?

"בוא נאמר שסבתא שלי מחכה לנכדים, והיא כבר בת 96. שמע, לצערי אין לי תשובה טובה לזה. היא בהחלט רוצה נכדים, ואני רוצה ילדים לא פחות. אבל עוד לא מצאתי עם מי. ולשאלתך - כן, אני סטרייט".

לא מרגיש בבית בתל אביב

הוא נולד בירושלים וגדל בעפרה. על אבא שלו, יצחק נוביק, שהיה ממורשעי המחתרת היהודית, אין לו בעיה לדבר, אבל הוא מעדיף שלא. "הוא לא דמות ציבורית, לא עובד בתקשורת וחי את חייו הפרטיים, אז אני לא יודע איך זה יכול לתרום לכתבה", הוא מבהיר עוד לפני שאנחנו מתיישבים. בכל מקרה זה לא הפריע לנוביק להיבחר ב־2016 לרשימת 30 הצעירים המבטיחים בארץ מתחת לגיל 30 של הירחון "פורבס". ביוני 2017 הוא פרסם את הסדרה "דתיים על הרצף", שעסקה בתופעת הדתל"שים. ב־2018 קיבל תואר במשפטים בקריה האקדמית אונו.

אבל נקודת המפנה המרכזית של חייו קרתה ללא ספק ב־2007, כשהתקבל לשירות ככתב בגלי צה"ל. עד אז כתבים שהסתובבו עם כיפה היו מראה נדיר. הוא מודה שהמסלול לתקשורת הפגיש אותו עם סיטואציות של מה שהוא מגדיר "בורות בידע של תרבות בינלאומית, בטח יחסית לאחרים, אבל ידע מקומי שלעיתים עלה על האחרים". הוא מספר שלמד לקרוא בגיל 3 וטוען שלעניין הזה היתה השפעה הרבה יותר גדולה על חייו מאשר אירועים דרמטיים כמו פינוי גוש קטיף, שדחפו אותו אל עולם התקשורת. הוא מעיד על עצמו שעיתונות ותקשורת זה פשוט הוא: "אני לא בטוח עד כמה הילד בן 17 הזה רצה לתקן את העולם וללכת לתקשורת. אני לא חושב שבגיל 17 הייתי כל כך אידיאליסט".

בתל אביב, גם בשעת הראיון, הוא מודה שהוא עדיין לא מרגיש בבית, ממש כפי שחש כשהגיע למבחנים בגלי צה"ל. "הגעתי לראיון בגל"צ מתוך חשש שיעלו עלי שאני ימני, חשש פנימי כזה, והיתה בי דריכות פנימית לענות את השאלות הנכונות. ברגע שהם ידעו שאני ימני, רציתי להראות להם שלא באתי להשתלט, שלא יחשדו. בתוכי הרגשתי שאני צריך לענות את התשובות הנכונות, בעיקר עבורם".

הגישה הזאת, אם תרשה לי להיות לרגע מאוד סטריאוטיפי, מאפיינת אתכם, חובשי הכיפות הסרוגות. אתם מסתובבים בעולם בתחושת אנדרדוג, למרות שרבים טוענים שאתם מזמן "המאפיה" השולטת בתקשורת

"היום מובן שהייתי נוהג אחרת, והייתי בא עם כיפה הרבה יותר גדולה, אבל זה לא כי התקשורת השתנתה, אלא כי אני השתניתי. בסוף בכל פאנל יש היום את הכיסא ששמור לימני. האם יש כיסא השמור לשמאלני? אם אתה מסתכל על השינוי שלנו, עמית סגל וסיון רהב־מאיר פרצו את הדרך, הם חצבו בסלע עבורנו. השינוי הגדול קרה לדעתי במקביל לרשתות החברתיות. זה גרם לדמוקרטיזציה גדולה מאוד שהתקשורת עברה, ולזה שבתקופה שאני התחלתי להיות עיתונאי הפידבק של המאזינים עבר קפיצה של עשרות שנים. פעם המליצו לפתוח ג'ימייל. אחר כך אמרו לפתוח פייסבוק, אני אמרתי בהרצאה שלי לפתוח טוויטר. ועכשיו אני מניח שמסבירים לפתוח טיקטוק, מה שהופך אותי מיידית, על אף גילי הצעיר, לבומר. אם כשאתה התחלת את הקריירה העיתונאית שלך הפידבק היה מכתבים למערכת, אני ניהלתי טלמסר בגל"צ. הקשבנו פעם בשבוע להודעות מוקלטות שאנשים השאירו. וכיום, כשהגשתי רק הבוקר תוכנית רדיו, היו לי יותר מ־100 פידבקים תוך כדי שידור".

אז למה הימנים עדיין מתבכיינים?

"זה שיש מגמה או תהליך - זה טוב וחשוב, אבל אין עדיין ייצוג אמיתי לכל הקבוצות. אלא מה? יש פה את אפקט 'בן הרב'. פעם ניסיתי לבדוק אם נכונה השמועה שילדי רבנים מתפקרים בהיקפים גדולים. הגעתי למישהי שבדקה את זה וטענה שממש לא. אלא שכשרואים בן של רב שהוריד את הכיפה מתרגשים מזה יותר, אז יש תחושה של תופעה. ככה גם פה - אנחנו כל כך נרעשים מלראות כיפה פה וכיסוי ראש שם בתקשורת, מרגישים כאילו המסך אוזן. דה פקטו, אין עדיין איזון אמיתי. אבל לא באתי לקונן פה היום".

אם ככה, מה יגיד אזרח ערבי?

"אם הייתי צרכן תקשורת ערבי, הייתי משתגע מול הטלוויזיה, העיתון, האתר. או דובר רוסית. שם הייצוג החסר הרבה יותר חריף. או סתם אנשים מהפריפריה. או בוא נקרא לילד בשמו - תומכי נתניהו. חלק את התקשורת לתומכי גוש נתניהו ולמתנגדי הגוש, ותקבל סטייה מבהילה מהמצב בחברה הישראלית. אני מניח שאם תבדוק את מידת הליברליות של התקשורת אל מול הליברליות של הציבור, תגלה אותה הסטייה בדיוק. שמרנות היא לא הדעה הרווחת בתקשורת הישראלית".

אתה חזק במדמנת הטוויטר. למה אתה שם? מה אתה צריך את זה?

"בסדר, אתה נוגע כאן בנקודת תורפה. זו חרפתי. אני חולם על היום שבו אוכל להיגמל מזה. אבל אין עיתונאי בארץ שלא חושב פעם ביום על לעזוב את טוויטר. זה קורה לכולם, ואתה אומר לעצמך: 'זהו, אני יוצא מזה. אני לא צריך את מה שזה עושה לנפש שלי'. מצד שני, זו תיבת תהודה אדירה וזה חלק מהעבודה שלך היום כעיתונאי. אתה לא יכול לסיים שידור וללכת הביתה כמו פעם. אתה מוציא קטעים מהתוכנית, אתה מקדם אותם, אתה עונה לאנשים שפונים אליך. אבל במקביל גם יש לי 2,000 איש שחסמתי לנוכח השיח האלים. אני מסכים איתך. זה מאוד בעייתי, ואני אמשיך לחשוב בכל יום שאולי זה היום הנכון לצאת מהטוויטר".

בכל התוכניות שיש בהן מגיש מימין ומגיש משמאל אני מרגיש כמו בהיאבקות מבוימת. ההוא יגיד ככה, ההוא יענה לו בדיוק מה שצפוי, והם יריבו. הכל מרגיש מתוסרט.

"אני כופר בזה. מביאים ימנים ושמאלנים כדי שיהיה מגוון דעות, ואתה רואה שמאז שרשת ב' הלכו על זה, כל הרדיו הישראלי הולך להגשה זוגית. זה בעיקר מה שהולך עכשיו ברדיו".

לא כולם. אביעד קיסוס וטל ברמן מגישים בזוג, בלי הקרבות, וזה לא המבוימים של הימני העצבני והשמאלני יפה הנפש.

"אני לא נהנה לצפות כשיש את הקרבות הללו ולא נהנה לקחת חלק בתוכניות מהסוג הזה. אני כן אוהב להגיש בזוג, זה יותר נחמד לי, גם אם אני רוב הזמן מגיש לבד. בעימותים מבוימים אני לא נהנה. חיים לוינסון, למשל, היה לפעמים עושה לי קטע ובא ותופס את הצד שלי. ושם האתגר האמיתי. כי הוא למשל עכשיו נותן מונולוג על סמוטריץ', וקרע אותו על כך שהוא לא בונה מספיק ביהודה ושומרון. אז מה אני אעשה? כמה עוד אפשר להגן עליו כשהטיעונים נכונים. אני כן נהנה כשההגשה המשותפת היא באווירה טובה ובחיכוך טוב".

לא היית מעדיף לשדר לבד?

"לא, כי אני לא בא לרדיו רק כדי לצבור נקודות עבור המחנה, אלא לנסות להעמיק וגם לגרום הנאה למאזינים שנמצאים בבית".

יוצא שאתה עושה המון דברים יחד, מפוליטיקה ועד האירוויזיון

"בדור העיתונאים שלנו אתה יכול להיות מומחה אירוויזיונים ולמחרת לראיין חבר כנסת באותה מידה של ידענות ועומק. אני לא מאמין שמישהו בעידן שלנו חושב שיש עם זה בעיה".

איך הגעת להנחיית האירוויזיון?

"האירוויזיון זו אחת החוויות האינטנסיביות שהיו לי. אסף ליברמן ואני יושבים שבוע במלון, יוצאים החוצה רק לחזרות ולתחרות. אנחנו קוראים חומרים כל הלילה, למרות שאני יודע מראש שחצי מהמידע הזה אין לי מה לעשות איתו, כי השיר לא יימשך לנצח. אני מוצא את עצמי עוקב אחרי זמרים וזמרות שאיש חוץ ממני ומאסף לא יודע עליהם כל כך הרבה דברים... הרבה מידע מיותר".

ספרים ותכנים דתיים

הוא תוצר של גל"צ, אבל מצהיר שיש בו הרצון להעמיק. הוא מודה שזה לא משנה אם זה כרוך בהכנות לשידור האירוויזיון, או לכל נושא אחר. בבית שבו גדל לא היו טלוויזיה ועיתונות מיינסטרים, אלא בעיקר ספרים ותכנים דתיים. המסלול הדו־ראשי הזה אפיין את כל חייו. מצד אחד הוא עוד לא התחתן, אבל מצד שני הכיפה שעל ראשו היא עדיין המצפן שמכוון אותו. ולעיתים, לדבריו, גם פוגעת לו בקריירה.

איך זה להיות דתי בתקשורת, שהיא תחום מאוד חילוני בהגדרתו? יש איזה פלרטוט עם החילוניות כאופציה?

"בהתחלה היו דברים שהיה לי קשה איתם בתקשורת. בשפה, לדוגמה, בטח בתחילת הדרך, זה צרם לי. היו הרבה תופעות שנתקלתי בהן לראשונה בתקשורת, אפילו ברמת הטלוויזיה שפתוחה בשבת. היום כמובן למי שדתי בתקשורת הרבה יותר קל, כי ההתחשבות רבה יותר. אני מבין על מה אתה מדבר, אבל אני לא בטוח שזה נכון. המפגש הזה עם החילוניות היה קורה גם אם הייתי בוחר בקריירה צבאית או ברפואה. אני יכול לומר לך שאני מפסיד אלפי שקלים בחודש מזה שאני לא עובד בשבת. הייתי יכול לעשות שבתות תרבות, לדוגמה".

אבל עכשיו אתה בקונצנזוס. עכשיו אתה חלק מאלו שפעם לא נתנו לך ייצוג.

"אורי אורבך דיבר פעם על שיחת הברזייה ואמר שהיא קובעת מה זה אנחנו, מה הנורמלי, את מי אנחנו שואלים כאחד מאיתנו, מי זה האנחנו האמורפי הזה? ומבלי משים, לא בכוונה חלילה, אנחנו, שזה אני ומה שאני מייצג, לא היינו חלק משיחת הברזייה הזאת. במשך שנים זה היה המצב. ואני הסתובבתי בשנים הראשונות שלי בתקשורת עם איזו תפיסה שאם רק יידעו כמה אני ימני, זה יהיה בעוכריי. ואני חוזר לאורבך. הוא אמר לי פעם שיבוא יום שזה יתהפך, ושלהיות ימני ודתי בתקשורת יהיה יתרון. אני חושב שהיום הזה הגיע".

אז אתה לא מסכים שאתם שולטים בתקשורת, ומצד שני אומר שלהיות היום עיתונאי עם כיפה וימני זה יתרון.

"המצב השתפר, זה ברור. כי בסוף, עיתונאי לא חי רק מלהכות שוק על ירך את היריב האידיאולוגי. לא בכל שידור שאני יוצא ממנו אני מרגיש שייצגתי את המחנה בצורה הכי טובה שיכולתי. אני אגיד לך עוד משהו לגבי זה. סיקרתי את המערכת הפוליטית כמה שנים, אני עדיין בהרבה מובנים מסקר אותה, יש הרבה דרכים לחלק את המערכת הפוליטית: ימין ושמאל, דתיים וחילונים, שמרנים או ליברלים. אבל בעיניי מה שחשוב הוא שיש אנשים שנמצאים מעל רף החשיבות העצמית הסבירה ואנשים שנמצאים מתחתיו. כשאתה קולט את החלוקה הזאת, אתה מבין הרבה דברים על הפוליטיקה כשמגיעים למשא ומתן או לוועדה או לכל דבר. כשיש אנשים שסף החשיבות העצמית שלהם עולה על זה של האנשים בחדר, זה מוביל לקטסטרופה. וכשבאים אנשים שיש להם הומור עצמי והם לא משוכנעים שהם מתנת האל לבני האדם, אז ברוב המקרים הם יהיו פוליטיקאים יותר טובים. זה נכון מאוד לדעתי גם לגבי אנשי תקשורת".

יש דמיון בין עיתונאים לפוליטיקאים?

"כן, בשנים האחרונות יש יותר ויותר. יש עיתונאים שיש להם בייס. יש עיתונאים שמתחנפים לבייס. יש עיתונאים שמטפחים את הפרסונה שלהם ועושים לעצמם סושיאל. אני חושב שדווקא כתבים שמסקרים את התחום הפוליטי לא עוברים לפוליטיקה. עיתונאים, טאלנטים, מגישים - עברו לפוליטיקה. לגבי כתבים, אפשר למנות אולי על יד אחת את אלה שראו את הפוליטיקה מקרוב במסדרונות ועברו צד. הטאלנטים שעברו צד גילו מהר מאוד את מה שהכתבים שהסתובבו בכנסת ידעו שנים, שבכנסת אתה לא טאלנט. רחוק מזה".

הגעת לתאגיד על תקן של טאלנט?

"אני עובד בחברת חדשות שהמהדורה שלה מביאה הישגים עיתונאיים שקובעים סדר יום. הנוכחות הדיגיטלית של 'כאן חדשות' היא סיפור הצלחה חד־משמעי, כי אתה רואה את הנתונים. תראה את האפקט של רשת ב' ברדיו, של תחקירים, של סדרות רשת ופודקאסטים. יש באזז לא נורמלי סביב 'כאן', לדעתי הלא־בלתי־משוחדת, ובצדק. אני מרגיש שיש לי חופש עיתונאי מוחלט".

אמרת שבתקופה שלך בערוץ 13 הרגשת כמו מלצר עם זמזם, מוקפץ בכל ווטסאפ ורץ לכל מקום שמבקשים.

"הפיטורים שלי מ־13 באו בתקופה שהייתי בה בשפל מקצועי ובתחושות קשות לגבי המקצוע. חשתי מיצוי. כשפיטרו אותי, או יותר נכון בעטו בי, יצאתי מערוץ 13 שפוף ובתחושת מיאוס. בדיעבד התברר שבעטו אותי כלפי מעלה. אם מישהו היה אומר לי שככה הדברים ייראו שנתיים אחרי, אולי לא הייתי חושב שחרב עלי עולמי כמו ברגע ההוא, כשיצאתי משיחת הפיטורים".

איפה תהיה בעוד עשר שנים?

"אף אחד לא יודע איך ייראה תפקיד העיתונאי בעוד עשר שנים, אין לנו מושג מה יהיו הדרישות ממנו ומה יהיו הכלים העומדים לרשותו. אתה האמנת לפני עשר שנים שככה תיראה העיתונות בימינו? בוא נאמר שאם אני אשאר רלוונטי לצעירים, זה כבר יהיה משהו. אתה יודע איזה דבר מעליב זה בעיניי כשאתה בא לסקר אירוע מסוים ורואה את החבר'ה שהיו איתך בקורס הקדם־צבאי?"ונאמר שאבקש ממך להמר כיצד יסתיימו הבחירות הקרובות?

"הפתרונות קשורים בזה שפוליטיקאי כלשהו יפר הבטחה. זה יקרה בהכרח. האם זה אומר שאנחנו צריכים לעשות יותר הנחות לפוליטיקאים שמשקרים? אני חושב שלא. זה רק משקיע אותנו עמוק בבוץ הזה. אני חושב שיקרה אחד משניים: או שתקוים הרוטציה שתובטח לגנץ, או שחלק ממחנה רק־לא־ביבי כן יישב עם ביבי. כי בסוף 'רק־לא־ביבי' הוא אחד המיזמים הכי כושלים בפוליטיקה של זמננו, פעולת גרילה שהצליחה פעם אחת, כדרכן של תוכניות כאלה".

אתה נפגע מזה שפוליטיקאים משקרים לך?

"קודם כל, רוב הזמן בכנסת הרגשתי שהפוליטיקאים הם יותר טובים מכפי שהם משתקפים. בגדול, הח"כים הם הרבה יותר ערכיים והרבה יותר טובים ממה שאנחנו עושים מהם. האם יש לי נקודות שבירה? בוודאי, למשל כשחברי כנסת רצים בין מפלגות ומחליפים צדדים בלי בעיה בכלל. כשאתה רואה בעיניים את השינויים בדפי המסרים, אתה רואה גם עכשיו בבחירות פוליטיקאים שמדלגים בין מחנות, שמספיק מבט קל בטוויטר שלהם כדי לראות שהם אפילו לא מחקו את מה שהם אמרו לפני חצי שנה. עד כדי כך הם מזלזלים, שהם אפילו לא טורחים למחוק את ההפך הגמור".

נוביק על עבודתו בכנסת: "הח"כים הם הרבה יותר ערכיים וטובים ממה שאנחנו עושים מהם" (להמחשה)

אבל בתקשורת משתפים עם זה פעולה. אתם מעבירים את המסרים הללו לעיתים, כמובן עבור סיפורים.

"וזו המצאה של הימין? של הדור שלנו? של יעקב ברדוגו? הרי זה דבר שנעשה שנים קודם על ידי עיתונאים. אני התעקשתי לא ללכת בדרך הזאת ואני לא אלך בה, על אף הצעות ובקשות שקיבלתי ואני עדיין מקבל. מה, אני לא מקבל טלפונים מפוליטיקאים שאומרים לי 'המצב קשה, אני צריך אותך עכשיו'. ואני אומר לעצמי 'תבחן את עצמך באלף עיניים, אתה לא בגיוס כללי'. והפוליטיקאים מתבאסים מזה. לפעמים אתה רואה פוליטיקאי שעומד להתרסק והוא חבר, אבל אסור להתערב, למרות שאתה רוצה להזהיר אותו".

אפשר לומר שמבחינה תקשורתית "ממשלת השינוי" יצרה פחות כותרות. הפוליטיקה חזרה להיות רעש רקע.

"יש למישהו ספק שביבי צדק כשאמר שהתקשורת עשתה הנחה לממשלת בנט, שלו בחיים לא היו עושים? שהיא אמרה ועשתה דברים בנושאים מסוימים שלביבי לא היו מוותרים עליהם כמו שוויתרו להם? ואני שם את הדעות שלי כרגע בצד, כמי שהתאכזב מאוד כימני מביבי ומנפתלי בנט כמצביע. תשמע, כשאנשים באים אלי ברחוב ואומרים לי 'בנט הבטיח שהוא יהיה יותר ימינה מביבי והוא רימה אותי', מה אני יכול להגיד? הם צודקים. אבל בכל זאת רציתי בשביל היציבות שממשלת בנט־לפיד תחזיק מעמד, על אף הטעויות שלה והפספוס שלה לעשות דברים גדולים והיסטוריים".

לפני כמה שנים הוספת לשמך את השם האמצעי ראול, על שמו של ראול ולנברג. למה? "לפני כמה שנים כתבתי ידיעה קטנה לעיתון על בית כנסת שנקרא על שמו. קראתי קצת כדי לתת רקע עליו, ומצאתי את עצמי ממרר בבכי. כעבור כמה שנים הוספתי את שמו בתעודת הזהות, עקיבא ראול נוביק, כדי שבכל פעם שמישהו ישאל, אוכל להפנות אותו לקרוא על האיש הזה. מאז נשאבתי לעיסוק עיתונאי בזכר השואה, ערכתי עם אחרים את הפודקאסט 'לך תזכור', ואין לי מספיק מילים לתאר לך כמה הנושא הזה חשוב לי."