מבלי להקל ראש, חלילה, במחלוקת שהתעוררה בימים האחרונים סביב פעילותה של קרן שומרון לקולנוע, היא מזכירה לי את החידה המבודחת: כמה בתי כנסת דרושים לשני יהודים החיים על אי בודד? - התשובה היא שניים, אחד לכל אחד. זה ברור. כי הרי לא יעלה על הדעת ששני יהודים יתפללו יחד. אולי אחד מהם אשכנזי והשני ספרדי, או - חמור מזה - האחד חסיד והשני מתנגד?
המחמירים והקנאים יבנו בוודאי שני בתי כנסת נוספים, כדי שיהיה לכל אחד מהם עוד מקום ש"כף רגלי לא תדרוך בו לעולם". אגב, בעדות מסוימות - לא חשוב איזה - המספר יכול להגיע גם לשישה, שמונה ואפילו עשרה בתי כנסת. אתם לא רוצים לדעת למה.
ועכשיו צצה השאלה: לכמה קרנות בדיוק זקוקה תעשיית הקולנוע הזעירה שלנו, הנסמכת כולה על שולחן התקציבים הציבוריים ואינה בנויה על רווחים מקניית כרטיסים?
נוסף על הקרנות הוותיקות (קרן הקולנוע הישראלית, קרן מקור, קרן אבי חי, הקרן לעידוד הסרט הישראלי וקרן הקולנוע ירושלים) עלתה לאחרונה לכותרות קרן שומרון, שמטרתה המוצהרת היא "לפתח תעשייה מקומית בתחומי הקולנוע, הטלוויזיה והמדיה החדשה באזור יהודה ושומרון. בבסיס יוזמה זו עומדת תפיסה הרואה חשיבות בהעצמת הנראות והייצוג של הפריפריה על המסך ובפיתוח שיח תרבותי ומקצועי בין היוצרים המתגוררים באזורים אלה לבין תעשיית הקולנוע הישראלית הענפה הפועלת במרכז".
כצפוי, הרוחות סערו: המצדדים בירכו על הקמת הקרן ש"תיתן ביטוי לקולות חדשים", ואילו המתנגדים ראו בקרן "ביטוי נוסף לדיכוי של העם הפלשתיני באזור הנתון למשטר צבאי". עד כאן הדברים מוכרים וידועים.
אלא שבסערת המחלוקת, נדמה שאיש לא שם לב שכל הכספים המוזרמים לקרנות הקולנוע הישראליות הם כספים ציבוריים (מלבד קרן אבי חי הפרטית), וגם כספי קרן שומרון מגיעים מן הסתם מתקציב משרד התרבות.
ולכן נשאלת השאלה: למה לעצור כאן? למה לא לקחת את הקונספט הזה הלאה?
שמאלנים, עוכרי ישראל ולוגמי אספרסו המתגוררים מחדרה ועד גדרה יגישו את תסריטיהם לאישור באחת הקרנות התל־אביביות, ואילו מתנחלים ונערי גבעות יגישו את יצירותיהם לקרן שומרון. אהבתם את זה? בואו נמשיך. למה שלא נקים גם בתי קולנוע מיוחדים שבהם יוקרנו רק סרטים של השמאל החילוני, ואחרים לסרטים של הימין הדתי?
חשבתם ששני בתי כנסת לשני יהודים זו בדיחה? מתברר שהבדיחה הזאת היא החיים שלנו כאן, ואפשר רק לבכות ממנה.
