את בסמה הינו פגשתי בג'וליס, במסעדת "נור" שבבעלותה. אבל היא אמרה שהשעה מוקדמת מדי והציעה שנאכל ארוחת בוקר בבית הקפה שלה, הנמצא במרחק של כמה דקות הליכה. המסעדה וגם בית הקפה קרויים על שמו של נור - הבן היחיד שלה ושל רב־סמל ראשון מרסל חיר ז"ל, שנפטר ביוני 2015. כמעט 13 שנה היה שרוי בתרדמת בעקבות פציעה קשה שעבר בשירות מילואים, ואז ליבו נדם.
אנו נפגשים לקראת מרוץ "בשביל הבנים הדרוזים", הנערך מדי שנה לזכר החללים הדרוזים. השנה הוא יתקיים ביום שישי, 16 בספטמבר, בפעם השמינית, ביער לביא הסמוך לצומת גולני. "אני בעד כל דבר שינציח את החללים הדרוזים", אומרת בסמה, "אני לא מספרת את הסיפור שלי ככה סתם, אני מספרת כדי להנציח את זכר בעלי. לכל החללים מגיעים כבוד והערכה. הם נתנו את חייהם בשביל המדינה. אז בואו תהיו איתנו ונראה להם שאנחנו יחד לא רק בדמים, אלא גם בחיים".
אני מחמיא לה על שני העסקים שהיא מנהלת ומטפחת. "אנשים לא מבינים", היא אומרת בתגובה. "מסתכלים עלי ואומרים 'בסמה עשירה. המשיכה בחייה והיא פורחת וזוהרת'", היא מחייכת במרירות. "אף אחד לא יודע מה באמת עובר עלי. אין רגע אחד שאני לא חושבת על מה שקרה לי. כל מה שאתה רואה פה הוא תוצאה של עבודה קשה. אני לא נחה. תראה את האצבעות שלי. אני שוטפת כלים, מבשלת, מנקה. לא קיבלתי כלום על מגש של כסף. אבל זה כדי להוכיח לעצמי ולבן שלי ולאנשים שגרים בסביבה שגם לי מותר. תנו לי לחיות".
חיים עדיין בקודים שונים
העדה הדרוזית השתלבה בכל תחומי החיים בישראל, גם בדרגים הגבוהים בצה"ל, בפוליטיקה, בכלכלה ובחינוך. אבל חלק ממנה חי עדיין על פי קודים שונים. לכן סיפורה של בסמה (43) מעניין כל כך: היא לא רק אשת עסקים נחושה, אלא גם מי ששברה מוסכמות ותקרות זכוכית בזו אחר זו. היא נולדה בג'וליס. יש לה עוד חמש אחיות ואח, אבל מגיל צעיר היתה שונה. בעוד אחיותיה התחתנו עם קרובים ממשפחת הינו המורחבת, היא התאהבה במרסל מכפר יאסיף, שעבד למחייתו כגנן בקיבוץ לוחמי הגטאות. הם הכירו בטרם מלאו לה 17, בחתונה. בהתחלה הקשר נשמר בסוד, אך כשיצא החוצה משפחתה של בסמה התנגדה לו. הסיבה: מרסל לא היה בן החמולה ולא בן הכפר שלה.
"מדובר בכבוד המשפחה", היא מסבירה, "אמי, שהיתה אז אלמנה, הצליחה לחתן את חמש האחיות שלי. וגם אני הייתי צריכה להתחתן בתוך המשפחה, אבל היא נכנעה כי לא היתה לה ברירה. האהבה שלנו גברה על הכל". ב־2001 מרסל ובסמה התחתנו ועברו לגור בכפר יאסיף, במתחם של סלימאן חיר, אביו של מרסל, שם התגוררו גם יתר אחיו. בסמה סיימה קורס מזכירות והנהלת חשבונות, עבדה במרפאה בג'וליס וחלומה היה לגדל ילדים ולטפח משפחה עם בעלה. מרסל אהב את העבודה בגננות, אבל רצה לחזור לצבא ולשרת בקבע. בקיץ 2002 הוא נקרא למילואים. בסמה, שהיתה בחודש החמישי להריונה, התחננה שלא ישאירה לבד, אבל תחושת החובה גברה עליו, והוא הלך.
ב־4 באוגוסט 2002 מרסל היה בתעסוקה מבצעית באזור בית אל. "באותה תקופה היו הרבה פיגועים", היא נזכרת. "הם היו שני ג'יפים, והג'יפ שבו נסע עלה על מטען. מרסל ישב מאחור. הוא חטף רסיס קטן שנכנס מתחת לעין. הוא אמנם היה עם קסדה ושכפ"ץ, אבל זה היה רסיס, קטן יותר מנקודת חן. בהתחלה מרסל יצא מהג'יפ ועזר לטפל בחבריו, ואז התמוטט. התחילו לעשות לו החייאה, חשדו שיש לו דם בריאות, אבל לפי תנועת הידיים הבינו שזה קשור לפגיעה במוח. הזעיקו מסוק והטיסו אותו להדסה עין כרם. הוא עבר ניתוח. הכניסו אותו לסי.טי וראו שכל המוח מוצף בדם. הוא הפך לצמח".
איך זה נודע לך?
"באותו יום הרגשתי שמשהו לא תקין. כשקמתי לעבודה הרגשתי שהגוף לא זז. השיחה האחרונה שלי עם מרסל היתה באחת וחצי, וברבע לשתיים הוא נפצע. אמרתי לו שאני מרגישה לא טוב. הוא אמר, 'תנוחי, שמרי על עצמך, אוהב אותך'. הסביר שהוא יוצא לסיור ושלא תהיה קליטה. בכל זאת ניסיתי לתפוס אותו ולא הצלחתי. אחרי זה הגיעה אחת מהחברות שלי, שכבר ידעה שקרה משהו לבעלי. היא הגיעה כדי להיות איתי, ואז באו וסיפרו שנפצע. כבר בשבוע הראשון היתה לי שיחה עם אחד הפרופסורים, שאמר 'בעלך יהיה צמח לכל החיים'. אמרתי לו שמרסל פקח עיניים, הסתכל עלי. אני מרגישה אותו. הוא אמר, 'צר לי להגיד לך שלא'. זו היתה המכה של חיי".
מתח עם משפחת הבעל
בתחילה מרסל היה מאושפז בהדסה עין כרם. אחרי כמה חודשים הועבר לבית לוינשטיין ברעננה. באותם ימים בסמה לא עזבה אותו, כמו משפחתו הגדולה שהגיעה מכפר יאסיף. אך ככל שנקפו הימים, כך החל להתעורר מתח בינה לבין משפחת בעלה סביב שאלת האפוטרופסות עליו.
"משפחתו של בעלי רצתה לשלוט בכל", היא מספרת. "זקני העדה מאמינים שאישה במצבי צריכה להיות בחיק המשפחה של הבעל ואמורה להישמע להנחיות וללכת לפי ההוראות ולפי מה שהם מכתיבים. הכל לפי התבנית המסורתית. התווכחנו על כל דבר. כשעמדתי ללדת היה אפילו ויכוח איפה אשהה אחרי הלידה, בבית אמי או בבית הורי בעלי. עד כדי כך. אני לא ויתרתי. לא הכרתי את עצמי כלוחמת כזו. עד אז הייתי בחורה קטנה ושקטה".
מאיפה זה בא לך?
"כנראה שזה כמו לביאה שמגינה על גוריה. לא רציתי שמישהו יבוא ויקבע לי ולבני את החיים. כוח עצום הניע אותי. תמיד אמרתי ששמתי את עצמי בארון ונעלתי אותו. עד כדי כך".
נור נולד ב־10 בדצמבר 2002, יום אחרי שאביו הפצוע ציין במיטתו את יום הולדתו ה־32. רק שהיום השמח הזה לא שיפר את היחסים בין הצדדים. בסמה עזבה את הבית בכפר יאסיף וחזרה לבית אמה בג'וליס, וגם לשם משפחתה המקורי - הינו. משם ניהלה קרב משפטי על זכותה לנהל את ענייני בעלה ומשפחתה, לקבל את הקצבה שמגיעה לו כפצוע ממשרד הביטחון. בסוף ההליך המשפטי קבע בית המשפט שעמותה חיצונית תפקח על העניינים.
"זה הדבר הכי קשה שעשיתי", היא מספרת. "איך שהייתי מגיעה לבית המשפט הייתי רואה את כל המשפחה הגדולה שלו, 30-20 איש עומדים מולי, ואני מסתכלת ושואלת: על מה אנחנו רבים? בעלי מאושפז במצב קריטי ואנחנו בבית המשפט רבים על כסף? זה הזוי. כל הריב היה על מי ינהל את העניינים. בעלי לא ירש דבר. אין לו נכסים. זו הקצבה ממשרד הביטחון שבקושי מגיעה ל־7,000 שקל בחודש, ואנחנו רבים בגלל שבסמה מתעקשת לנהל את העניינים האישיים שלה ושל בנה? היו רגעים שהרמתי ידיים ואמרתי שאני לא ממשיכה, אבל בכל פעם היה עוד משהו שדחף אותי: 'את לא יכולה לוותר עכשיו'".
בכפר יאסיף הסמוך הגרסאות שונות. "מה לא עשינו כדי שזה לא יגיע לסכסוך? שמיניות באוויר", מספר זהדי חיר, אחיו של מרסל המנוח. "אמא שלי, סבתא של נור, נפטרה ולא ראתה את הנכד שלה. מבחינתי זה עצוב פי עשרה כי היא נפטרה מרוב יגון".
איך היחסים הגיעו למצב כזה?
"זה התחיל מהכבוד לאבא שלי. אבא שלי שייח', ובחיים לא הוציא מהפה משהו שירגיז את אלוהים. פתאום באה ילדה בת 20 ומכתיבה לו שהיא רוצה לחיות את חייה והיא תהיה האפוטרופוס והיא רוצה את כל מה שיש למרסל. אמרנו שבסדר, אבל שתחכה קצת. זה היה כשלושה חודשים אחרי הפציעה, עוד היינו ליד מיטתו. אני מדבר איתך עכשיו ורוצה לבכות. ניסיתי לגשר בין אבא לבינה, ולא יכולתי. אמרתי לה: 'אני מבטיח לך שלא יחסר לך דבר, אבל תני לי קצת זמן לרכך את אבא שלי שמאבד את בנו'.
"לקח לי הרבה זמן לשכנע את אבא לרדת מעניין האפוטרופוס. הוא לא היה יכול מבחינה ערכית לעזוב את הבן, להגיד שמישהי אחרת תהיה אחראית לו. אבא שלי בנה למרסל דירה. הוא עבד במפעל קרטון במשך 40 שנה, יצא עם פיצויים ואת כולם שם בדירה הזו. כשבסמה פנתה לבית משפט זה הרגיז אותו, מה עוד שעורך הדין שלה אמר באחד הדיונים 'אתה מחפש כסף'. הוא עד היום לא יכול לבלוע את זה".
בסמה מספרת שבגלל המתיחות בין הצדדים בבתי החולים, הרופאים קבעו שהיא ומשפחתו של בעלה יגיעו לביקור בשעות נפרדות. זה התחיל בבית לוינשטיין ועבר לביה"ח אלישע בחיפה, שבו היה מרסל מאושפז בשנותיו האחרונות.
"בהתחלה לקחתי את נור יחד איתי, אבל הוא היה ממש קטן", נזכרת בסמה. "כשהתחיל להתבגר הוא כבר סירב. אמר 'אבא לא שומע אותי ולא מדבר'. היה לי נורא קשה, הייתי צריכה לעזוב את הבן אצל אמא ולנסוע לחיפה. זו לא נסיעה של שעה, אלא של חצי יום, וזה נמשך 13 שנים שבהן לא איבדתי תקווה. כל הזמן היתה לי אמונה שיום אחד מרסל יפקח עיניים וידבר".
אבל ב־20 ביוני 2015 מרסל נפטר. "שלושה חודשים לפני הסוף מצבו הידרדר והוא עבר לביה"ח רמב"ם במצב קשה", מספרת בסמה. "החלה קריסת מערכות וידענו שהוא עומד למות. בלילה שנפטר הייתי בבית, אצל אמא, ופתאום בחצות הרגשתי כאבים עזים, בחיים לא הרגשתי כאב כזה. לקחו אותי לבית החולים ולא מצאו כלום, נתנו לי אינפוזיה. חזרתי הביתה בשעה שמונה בבוקר, התקלחתי, ואיך שיצאתי קיבלתי טלפון מרמב"ם וביקשו שאגיע. מייד קלטתי שמשהו לא תקין, כי זה היה שבת. לפני שנסעתי ישבתי עם נור והסברתי שאני בטוחה שאני עומדת לשמוע בשורות רעות, ושהוא צריך להיות חזק וזה מכתוב ומאלוהים ובאיזה שלב ידענו שאבא יעזוב אותנו. יותר קשה היתה הידיעה שאחרי 13 שנות נתק עם משפחתו של בעלי, נפגוש אותה בהלוויה. הוא היה אז ילד בן 13 ובכלל לא הכיר אותם".
איך זה עבר?
"לפני שמרסל נפטר היתה מין סולחה ביני לבין אחד הגיסים. להם היתה מטרה, ואני הייתי צריכה את הסולחה כדי להשתתף בהלוויה. הכל היה בסדר והיינו יחד במשך חודש ימים. ניסיתי בכל דרך לדחוף את נור שיהיה איתם, שיכירו אותו ושהוא יכיר אותם, אבל זה נגמר כשקיבלתי ממשרד הביטחון את מענק הפטירה".
זר על קברו של האב
ביום הזיכרון הראשון, פחות משנה אחרי מותו של מרסל, חזר המתח לשרור בין הצדדים. "שלחו לי מסר שאסור לי להגיע לחלקה ביום הזיכרון", אומרת בסמה. "התקשרתי לשייח' טריף, מנהיג העדה שלנו, וגם לראש המועצה, ואמרתי שאני לא מוותרת. זכותו של נור, כמו כל יתום, להגיע לקבר אביו ולשים עליו זר. אני לא אתן שייקחו את זה ממנו. זה מה שהיה ביום הזיכרון הראשון. המתח לא נעלם. הייתי צריכה לבקר בקבר יום לפני או אחרי יום הזיכרון. לפני שנתיים היתה מהומה בבית הקברות והתעלפתי. כעת משרד הביטחון הקים מצבה לבעלי בבית הקברות בג'וליס, כי רגשית מאוד קשה לי ולנור, וזה פתרון מבחינתנו. אנחנו שייכים לג'וליס".
לזהדי חיר, אחיו של מרסל, גרסה מעט שונה. "אני ואחיי ואבא שלי והאחיות ואנשי צבא היינו בחלקת הקבר ביום הזיכרון הראשון, שהוא הכי כואב. נשבע לך שזו האמת. היא נכנסה בכבוד, אחרי סכסוך של שנים, ואני, הדומיננטי במשפחה, דרשתי לכבד את מרסל ואת המעמד. שתבוא, זו זכותה לעמוד ליד הקבר בזמן הצפירה. בסיום הטקס פניתי לנור בזרועות פתוחות ובפנים מוארות ואמרתי: 'בוא תלחץ יד לסבא. תן לו לחבק אותך'. בא, לחץ לו יד, ונשבע לך שהיא הסתובבה ואמרה לילד: 'אל תתקרב, הם לא רוצים אותך', ואז התחילה לצרוח. שאני אמות אם אני משקר.
"החלקה בבית הקברות פתוחה והיא יכולה להגיע מתי שהיא רוצה. אם נור היה מחבק את סבא והיינו הולכים הביתה, הייתי מנסה לפשר בין הצדדים. מאז היא התרחקה ולא נמצאת בקשר, וכעת הקימה אנדרטה בג'וליס. הקבר של אחי בכפר יאסיף, היא מנסה לגנוב את הזהות שלו ולשים אותה בג'וליס. יש לו משפחה כאן. יש לו בית בכפר שבעזרת השם הבן שלו יזכה לגור בו, רק אם ירצה בכך".
ג'וליס נמצא במרחק נגיעה מכפר יאסיף. ועדיין עושה רושם ששנות אור מפרידות בין נור הינו למשפחת אביו. נור היום בן 19 וחצי, חייל בשירות סדיר. עם כל המכות שנפלו על המשפחה, שנה אחרי מות אביו הוא איבד את הראייה באחת מעיניו, בתאונה במגרש המשחקים. "הרגשתי כאילו הוציאו לי את הלב", מספרת בסמה.
למרות זאת לא היתה שאלה אם נור יתגייס, כי הוא רצה ללכת בעקבות אביו. "חוק הלאום פגע בנו, היה אסור להעלותו, ויש רבים באזור שכועסים ולא רוצים לשרת בצבא. נור לא מדבר על זה", אומרת אמו. "אצלי בבית שאלו: 'איך הסכמת שיתגייס?' עניתי שבשבילי הנאמנות היא מעל לכל. אני מרגישה חלק מהמדינה, מקבלת שירותים ממנה, וחובתנו לשמור עליה. לפני שנה וחצי נור התקשר והפתיע: 'אני רוצה לעשות קעקוע'. אמרתי 'סליחה?' הוא לא טיפוס כזה. הוא כבר היה אצל המקעקע ולפני שהתחיל רצה לעדכן. הוא שלח לי איזה קעקוע הוא רוצה לעשות. תמונה של חייל ולמעלה כתוב באנגלית 'אבא אתה בליבי', וליד תאריך הפטירה של מרסל. היה לי מאוד קשה, כי נור הרי לא הכיר את אבא שלו ולא חשבתי שיש לו רגש כל כך חזק כלפיו. דבר ראשון התקשרתי לגיסי, שגר אצלנו בכפר, ואמרתי: 'אני חייבת לעשות סולחה, לא בגללי ולא בגלל הכסף ולא בגלל הבית, אני רוצה שלנור יהיה קשר עם הדודים ובני הדודים שלו'.
"לצערי, עד היום הזה לא קרה. בכל פעם שאני נפגשת עם הגיס, הוא אומר 'העניין בטיפול'. על מה אתה מדבר? היתה טעות בהתנהגות שלי, בהחלטות שלי, לא הייתי בסדר ועשיתי משהו שפגע בכבוד המשפחה, בסדר. אבל למה נור אשם?"
זהדי מכיר את הדברים. "נכון שהיא פנתה לגיסי, אבל סלימאן חיר הוא חמיה, איש מכובד, בריא בשכלו, שתבוא אליו עם כמה מכובדים ותגיד: 'אני רוצה לבקש סליחה ולסגור את הסכסוך', שתראה כוונות שהיא מכבדת ומבקשת מחילה על כל העוול שעשתה לאבא במשך 20 שנה. שתבוא, אהלן וסהלן. אני מבטיח שאבא שלי יקבל אותה ולא יכעס. תבוא ותגיד: 'טעיתי, אני רוצה שהבן שלנו יחיה עם הדודים והסבא שלו, בכפר שלו ולא בג'וליס, ושתרשום אותו בתעודת הזהות 'נור מרסל חיר' ולא 'נור הינו'. כשאני אראה את זה, הכל ייפתר. כל עוד זה לא נעשה, אי אפשר להתקדם".
נור יוכל לגור בדירה של המשפחה?
"הזרועות שלנו פתוחות, אבל רק בשבילו. אבא שלי אמר כל הזמן שהדירה הזו תישאר שלו, גם אם הוא לא ירצה לבוא, כי נור הוא הבן של מרסל ועל זה חמשת האחים חתומים. אנחנו לא יכולים לדמיין שהדירה הזו לא תגיע אליו. זה בעקרונות של הדת שלנו וזה עמוד השדרה של אבא שלי. אבל היא לא תהיה על שמו עד שלא נראה שהוא חי בינינו. שיבוא לראות את הדודים, את סבא שלו. העניין הזה רגיש".
מאבק על זכויות האלמנות
בינתיים, נור ואמו מתגוררים בבית סבתו בג'וליס. בסמה אמנם זכתה בהגרלה בשטח קרקע ביישוב, אבל אומרת שלא תוכל לעמוד בסכומים הגבוהים הדרושים לפיתוח הקרקע ונמצאת בקדמת המאבק על זכויות אלמנות צה"ל הדרוזיות ושמירת זכויותיהם של יתומי צה"ל מעבר לגיל 21.
"אנחנו גרים אצל אמא שלי, בבית קטן ובתנאים קשים", היא מספרת. "במשך 13 שנים ישנו בחדר אחד. כשנור חגג 13 החלטתי שאני עושה לו חדר משלו. לקחתי חדר מהבית של אחי, ובלי ליידע אף אחד הבאתי קבלן והתחלתי לשפץ חדר. קבעתי עובדה. תבין, בכל פעם אתה מגלה דבר חדש שאנחנו האלמנות לא מודעות לו. לאחרונה זכיתי בחלקת אדמה, אבל גיליתי שאני לא זכאית להנחה, בעוד חייל משוחרר או נכה צה"ל כן מקבלים. אני מתבקשת לשלם סכום של חצי מיליון שקל עבור חלקה, ועוד לא תקעתי מסמר. אם לא אקבל את ההנחה, אני אלך על כל הקופה. מצידי שיגרשו אותי. הרי אני לא יכולה לקחת את עצמי לכרמיאל או לחיפה. המשפחה והחברה לא ייתנו לי.
"אם נולדת בכפר דרוזי, את ממשיכה לחיות בו. אבל מה? להישאר ככה, בלי בית? מה, אני צריכה לשרוף את עצמי כמו שעשה נכה צה"ל בשביל שאנשים יבינו שאני במצוקה? מה לא עשיתי, פניתי לשרים, לח"כים, אחרי שגיליתי שצריך לשנות את החוק ולהוסיף סעיף שגם לאלמנה מגיע. אין מי שבאמת מבין מה מתרחש וקורה, ואין מי שישמיע את קולה של האלמנה הדרוזית".
אותו הדבר נכון גם לגבי יתומים?
"זה מאבק הקשור לכלל יתומי צה"ל. בגיל 21 הם כבר כמעט לא זכאים לשום הטבה. יש לי בן אחד, אני לא בקשר עם משפחתו של בעלי. אם יקרה לי משהו, מה יקרה לו? מי ידאג לו? לאבד זכויות בגיל 21 זה לא נתפס. לא צריך להיות גאון כדי להבין שאצלנו האבא הוא המפרנס, הדואג לילדיו. ופתאום כשהאבא איננו, הבן בגיל 21 מפסיק להיות יתום, איך זה?"
את בקשר עם אלמנות דרוזיות אחרות?
"ברור. אנחנו באותה סירה ובאותו כאב. אם הייתי מעדה אחרת, מן הסתם היו לי אפשרויות אחרות. אמנם אנחנו, הדרוזים, התקדמנו והתפתחנו וזה אחרת ממה שהיה, אבל עדיין אלמנה דרוזית היא אישה מוגבלת. היא לא יכולה להתפתח, לא יכולה ללכת ללמוד. תתפלא לשמוע, אבל אני לא יכולה לטייל לבד בארץ. יש עדיין הרבה אלמנות שסובלות, ואני עוד הצלחתי כאישה עצמאית שיש לה שני עסקים".
להגיע ללימודים עם מלווה
בסמה מודה שלקח זמן עד שעיכלו את דרכה העסקית. אפילו במשפחתה הקרובה לא תמכו בה בתחילת הדרך. "עוד כשמרסל שכב בבית החולים רציתי ללמוד משהו אחר", היא מספרת. "כל הזמן רציתי לעסוק באפיית עוגות, כי הייתי מכינה עוגת סברינה וכולם התלהבו. עשיתי קורס אפיית עוגות במכללת השף בחיפה. הייתי צריכה את הליווי של אחי, וזה באמת היה הזוי. בעלי היה מאושפז ולבקר אותו לבד זה היה בסדר מבחינת המשפחה, אבל ללימודים רצו שיהיה לי מלווה.
"התחלתי לעסוק באפיית עוגות בבית, בעזרת טוסטר אובן קטן. למזלי, זה רץ בכל הכפר והתחילו להתקשר ולהזמין. עבדתי יפה עד שיום אחד התקשר בחור מהכפר מר'אר ואמר: 'יצא לי לטעום את העוגות שלך ואני מעוניין לפגוש אותך ולדבר על עסקים'. צחקתי, חשבתי שהוא מנסה להתחיל איתי. למחרת התקשר שוב ואמר שהוא בדרך. הייתי המומה והייתי צריכה להשיג את אחי, כי היה אסור לי לשבת עם גברים לבד. ישבנו ודיברנו, ואז הם ביקשו שאכין עבורם 35 עוגות. אחי התנגד, אמא שלי גם. אמרו: 'תתחילי לעבוד מול גברים, השתגעת?' הכנתי 35 עוגות בטוסטר אובן, עוגה אחרי עוגה. לפני ההזמנה השנייה האחיין שלי שמע את הסיפור ויחד ניסינו לשכנע את אמא שלי שאני צריכה לפתוח עסק. היום אני רשומה אצל אנשי הכפר בנייד כ'בסמה עוגייה'".
אחרי שנה וחצי האחיין הלך ללימודים ובסמה רצתה לפתוח בית קפה. "התעקשתי שאני רוצה להיות במרכז הכפר", היא צוחקת. "כולם הרי באים לכאן, כולם מרכלים אחד על השני, אז חסכתי להם וארגנתי מקום. שישה חודשים אחרי שבעלה נפטר, במקום להיות באבל, בסמה רוצה לפתוח בית קפה, וכל העולם התנגד. אבל עמדה מאחור מחשבה. נור היה אז בגיל התבגרות ולא ממש התחבר לעסק של אפיית עוגות, חשב שהוא נשי מדי. היינו קצת רחוקים אחד מהשני והתחלתי לחשוב מה אני עושה כדי לקרב אותו, לא רציתי שכל היום יהיה בבית מול המחשב. הוא היה מבסוט כשפתחתי את בית הקפה, כי זו היתה תחנת מפגש של כל הצעירים בכפר".
כשבסמה ראתה שהקליינטורה המקומית לא מספיקה, היא עירבה שתי עמותות תיירות מקומיות ושכנעה אותן להביא אליה בלוגרים וכתבי אוכל. כתבות שפורסמו על המקום החלו למשוך לקוחות מכל הארץ. "היו מקרים שאי אפשר לשכוח", היא מספרת. "לראות איש מבוגר, בן 70 פלוס שבקושי עולה במדרגות, מוציא מהכיס שלו את הכתבה עלי. אלה דברים שלא חוויתי אף פעם".
למה נשארת בג'וליס?
"היו לי הרבה הצעות, אפילו מתל אביב. אבל המטרה שלי היא להביא את האנשים לכאן. הרי כשרציתי לפתוח את בית הקפה רוב הדברים ששמעתי היו בסגנון 'מי יבוא? איך תשרדי?' זה אחד הדברים שדחפו אותי להמשיך בשלי ולהישאר כאן".
לפני כשנתיים הופיעה עם עוגיות המעמול שלה בתוכנית "הקינוח המושלם" בערוץ 12, מה שהוסיף עוד לפרסום שלה. לקוחות כבר ביקשו תמונות סלפי איתה. "זה עוד צעד לא מקובל", היא מספרת. "זה התחיל בתקופת הקורונה. התקשרו וביקשו שאשתתף בתוכנית. בהתחלה סירבתי, אבל אחרי זה אמרתי שגם ככה יש סגרים אז שיהיה, וזו היתה חוויה. הבאתי מעמולים והם התעלפו עליהם. הכל צולם חצי שנה לפני השידור, ואף אחד בג'וליס לא ידע על זה חוץ ממני ומהמשפחה הקרובה. כשהופעתי, אנשים היו מופתעים. הרבה הגיעו לכאן בגלל זה".
כעת, לצד בית הקפה, יש גם מסעדה. בסמה החליטה לגדול, בעודה משאירה לבן שלה את העסק הקטן, וכעת היא בענייני אוכל דרוזי מסורתי. "ראיתי שיש תנועה וביקוש ומגיעים הרבה אנשים", היא אומרת. "אני מבשלת כעת אוכל של הבית והמסורת. ארוחה דרוזית אותנטית, אלה דברים שלמדתי בבית מאמא ומסבתא".
חשובה לך המסורת?
"תמיד. אמנם היום אני חופשייה לגמרי ועצמאית, אבל הרבה אנשים שואלים למשל, 'למה אין לך בירה במסעדה?' כי רוב הלקוחות שלי לא מהכפר. אני עונה, 'אם התמונה של השייח' טריף תלויה על הקיר, אני לא אכניס בירה'. אני כאן בשביל לשמור על המסורת, על המנהגים ועל הערכים שלנו. כל מה שעשיתי זה כדי להוכיח שאני אלמנה דרוזית מכפר קטן, שיכולה להגיע רחוק".
מה זה להוכיח?
"לא בשביל עצמי. אני מסתכלת על הדרך שסללתי, ולא בשבילי. אני מרגישה סיפוק, אבל עשיתי הכל רק למען הבן שלי וכדי להוכיח לחברה שאמנם אני אלמנה, אבל יש לי כוח. אני יכולה להיות אמא וגם אבא. אני יכולה להיות כמו כל גבר ולנהל עסק, והכל בסדר".
ייתכן שתתחתני שוב?
"מהבחינה הלכתית אין איסור, אבל מבחינה חברתית אנחנו עדיין מדברים על ערכים ומנהגים. אפילו אם תשאל את צעירי הכפר, כולל את בני נור, הוא יגיד לך שלא, בשביל מה?" היא מחייכת. "אם אתה שואל אותי באופן אישי, אני אומרת 'למה לא?' הרי אם לי היה קורה משהו, מן הסתם בעלי היה מתחתן שוב. אבל אצלנו, הנשים, זה אחרת. זה מבחינתי הדבר הכי קשה".
