ביום שישי, 5 באוגוסט, שעות ספורות לפני תחילת מבצע "עלות השחר", התקשרו לנטע עציון מקיבוץ נירים שבעוטף עזה וביקשו שתחזור לבסיס שבו היא משרתת. האווירה כבר היתה מתוחה ותופי המלחמה רעמו ברקע. היה ברור שמשהו גדול עומד לקרות. נאוה, אמה של נטע, התלבטה: מצד אחד - פקודת הצבא. מצד שני, תושבי האזור התבקשו להישאר ליד המרחבים המוגנים בשל איום ממשי לירי נ"ט. בליבה של נאוה נמצאת עדיין צלקת כואבת מלפני שמונה שנים בדיוק: ב־26 באוגוסט 2014 היא איבדה את בעלה, זאביק עציון, רבש"צ הקיבוץ שנהרג מפגיעת פצמ"ר, כמה שעות לפני שהפסקת האש נכנסה לתוקפה.
"התלבטנו", נאוה מספרת. "היה לי ברור שנטע לא יכולה להישאר בבית. זה הפרדוקס שבו אני חיה כל הזמן. אמרתי לטל, הבן שלי, 'יאללה, נוסעים', והיה ברור שאם עוזבים כבר לא נחזור, לפחות עד שיעבור זעם. היה צריך לארוז מהר ולזכור מה לקחת. באותן שעות היינו בעיצומן של הכנות לקראת ארוחת שישי. אתה נוסע, וזהו. משאיר מאחוריך הכל, עלא באב אללה. טל עוד נזכר שלא לקח מספיק בגדים, אז אמרתי 'נקנה, מה כבר נעשה?'. אני אומרת שלפעמים אנשים במרכז לא מבינים עם איזה סוגיות קטנות אנחנו מתמודדים כשסבב כזה מתחיל. כמו מה יהיה עם העבודה ומה עם הכלב והתוכי והארנבים? היו לנו בעיות כאלה גם עכשיו".
נפגשתי עם נאוה (61) בביתה שבקיבוץ נירים אחרי שהסערה חלפה. מדהים איך מכל הבומים של הקסאמים, מיירטי כיפת ברזל וההפגזות של חיל האוויר לא נשאר זכר בימי שגרה. את מדשאות הקיבוץ עוטפת שלווה. הציפורים מצייצות, השמש מחממת. חיים נורמליים, כמעט.
"תמיד אנחנו אומרים שהמעבר מאפס למאה מתבצע בצ'יק, אבל לעבור ממאה לאפס זה קשה יותר, החזרה לשגרה אחרי שהאדרנלין מציף אותך", היא מחייכת. "למזלנו הקהילה כאן מספיק חזקה ומתורגלת, ובכל פעם אנחנו עושים את זה טוב יותר, כי אנחנו לומדים ומפיקים לקחים".
איך את, שאיבדת כאן בעל, בנסיבות הכי טרגיות, עוד חיה פה?
"אין בכלל שאלה אם נשארים. ברור שנשארים. אני גם לא מדמיינת לעצמי שזאביק היה חושב שנעזוב את נירים. פה זה הבית, פה זה הלב. ואני פטריוטית מטבעי".
אם נחזור לרגע להיסטוריה הרחוקה, לקיבוץ נירים יש מורשת מפוארת של אומץ והישרדות. ב־15 במאי 1948, כמה שעות אחרי ההכרזה על הקמת המדינה, 42 המתיישבים הראשונים הותקפו על ידי שני גדודים של הצבא המצרי שצוידו בטנקים ובתותחים. שמונה מחברי נירים נהרגו בקרב, אבל המצרים השאירו 35 חללים. האלוף (מיל') אברהם אדן (ברן) ז"ל כתב בספרו "עד דגל הדיו": "נירים ספגה תשעה קבין של הרס והשמדה. כל מה שהיה מעל פני האדמה נהרס ונשרף. תעלות הקשר חרבו, כשליש מהלוחמים נפגעו, וביניהם המפקדים. רוב הנשק האוטומטי יצא מכלל פעולה, ואף על פי כן לא השיגו התוקפים שיתוק". עמידת הלוחמים במערכה הועלתה על נס, ובישראל העריכו אז שכישלון ההתקפה על הקיבוץ גרם למצרים להימנע מלנסות לכבוש את הנגב הצפוני.
זאביק עציון ז"ל נולד במארס 1959 בגבעתיים. הוא הדרים לנגב בתחילת שנות ה־70 בעקבות העבודה של אביו, משה, במפעל האלקטרוניקה של קיבוץ נירים. זאביק הכיר את נאוה, בת קיבוץ דברת, ב־1987, הם נישאו כעבור שלוש שנים ונולדו להם חמישה ילדים. במהלך השנים זאביק עבד במגוון עבודות ביישוב. בין השאר, ניהל את הרפת, היה אחראי להגברה ונהג באמבולנס, אבל עם הזמן היה ברור שתפקיד הרבש"צ (רכז ביטחון שוטף צבאי; א"ל) המקומי פשוט תפור עליו.
"הוא היה תמיד ביטחוניסט ושידר כל הזמן שיהיה בסדר", נאוה נזכרת. "איפה שהיה צריך, זאביק נמצא. וכשהיתה התרעת 'צבע אדום' וכולם נכנסו למרחבים המוגנים, הוא היה יוצא מהבית. אבל לא דאגתי, כי מבחינתי הוא היה חסין אש. דווקא ביום שבו נהרג שאלתי אותו 'מה אתה עושה כשיש התרעה?', והוא ענה לי 'אל תדאגי'".
הוא כל כך התגעגע
מבצע צוק איתן החל ביולי 2014. עציון נשאר ביישוב, אבל משפחתו עברה עם רוב החברים לקיבוץ משמר העמק, שהסכים לארחם. בתחילת אוגוסט החלו הפסקות האש, ואיתן גם הניסיון לשוב הביתה, לסוג של שגרה.
"לפני שחזרנו לקיבוץ ניקינו הכל במשמר העמק, כדי להשיב להם מקום מסודר", נאוה מספרת. "היה לי אז ויכוח גדול עם זאביק שאמר 'את תמיד נשארת אחרונה, לנקות אחרי כולם. תחזרו כבר'. הוא כל כך התגעגע. חזרנו לקיבוץ לשבוע, ואז הציעו לצוותי צח"י (צוות חוסן יישובי; א"ל) הפוגה במלון במרכז. זאביק לא רצה לעזוב. אמרתי לו 'אין מצב, אנחנו יוצאים'. עד שהחלטנו - כל המקומות נתפסו. בסוף מצאנו חדר באיזו אכסניית נוער ברחוב בן־יהודה בתל אביב. השארנו את הילדים אצל חברה ברחובות ועוד התלבטנו אם ללכת לסרט. בסוף אמרתי שזה יהיה בזבוז זמן וירדנו לים. באמצע הלילה היתה הפסקת חשמל ואחריה אזעקה, כי הירי מהרצועה נמשך. זאביק בדיוק היה במקלחת, ואני זוכרת ששאלתי 'מה עושים כאן כשיש אזעקה?'. הוא ענה: 'להגיד לך את האמת? אני לא יודע'. לו היה כבר ברור שהוא חוזר בסוף החופשה שלנו לקיבוץ. אני אמרתי שאין מצב שאני נשארת, בטח עם הילדים. נטע היתה אז בת 12 וטל בן 14. חזרתי לנירים, ארזתי הכל, ובדרך למשמר העמק עברנו ברפת. זאביק היה עסוק שם בפינוי של פרות שנפגעו מפצמ"ר. מישהו מהרפתנים עוד אמר לנו: 'תתרחקו, זה מסוכן'. עניתי: 'אני רק הולכת להגיד שלום לזאביק'. מי חשב שזו תהיה הפעם האחרונה? אחר כך נסענו למלא דלק וראינו אותו מרחוק נוהג ברכב. אז זה לא היה משמעותי עבורי, אבל אחרי שהוא נהרג זאת התמונה שנשארה חרותה אצלי".
אותה פרידה חטופה בקיבוץ קרתה ביום ראשון, 24 באוגוסט. יומיים לאחר מכן, ממש שעות לפני כניסת הפסקת האש שסיימה את הלחימה, זאביק יצא, יחד עם חבריו הטובים שחר מלמד וגדי ירקוני, היום ראש המועצה האזורית אשכול, לתקן את קו המתח הגבוה בקיבוץ שנפגע במהלך הירי.
התיקון בוצע ממש במרכז היישוב, לא הרחק מבתי המגורים. וכמו שאנחנו יודעים מניסיון, ממש לפני הפסקת הלחימה הצד השני מנסה לומר את המילה האחרונה. שלוש פצצות מרגמה נחתו ליד הצוות מנירים. עציון ומלמד נהרגו, ירקוני נפצע קשה ואיבד את שתי רגליו.
"מעין, בתי הגדולה, כבר היתה אחרי שחרור", נאוה מספרת, "התאומים - גיל היה בצבא ועומר בשירות לאומי. אני הייתי עם הקטנים במשמר העמק. כולם מסביבי היו בטלפונים ואמרו שהיתה פגיעה בקיבוץ, סיפרו שגדי נפצע. לא דיווחו דבר על זאביק. לראשונה בחיי התקשרתי אליו, למרות שידעתי שלא יענה, ולא כי נהרג אלא כי במצבים כאלה הוא היה עסוק וגם לא הייתי מפריעה. ואז לילך, חברה שלי, קראה לי עם דמעות בעיניים. חשבתי שזה בגלל הלחץ שכולם היו בו. לא רציתי להאמין שמשהו רע קרה. היא אמרה לי: 'אומרים שזאביק נפצע קשה'. שאלתי: 'נפצע, או משהו אחר?'. זה היה נורא קר, כי אי אפשר לעכל את זה באותם רגעים. ואז באה העובדת הסוציאלית וסיפרה לי. ואצלי, כמו עם איזה מסך שירד, זה לא חדר אותי. מאז קרו לי לא מעט דברים קשים ולמדתי להוריד מסכים, ממש סוג של הגנה עצמית".
איך הודעת לילדים?
"יש כמה דברים שעדיין קצת מעומעמים אצלי. אם תשאל אותם, הם אולי יספרו לך דברים אחרים. הודעתי לקטנים, למרות שנטע אמרה שלא סיפרנו לה והיא הבינה את זה תוך כדי, ועד היום אני די מכה על חטא. טל היה בסרט וכשחזר אני זוכרת את הפוזה, איך הוא נשכב על המיטה. את הילדים האחרים אספנו. הקיבוץ שלח אליהם שליחים, ואתה יודע איך זה, לפעמים אלה האנשים האחרונים שצריכים לבשר בשורות כאלה, אבל מה לעשות, גם הקיבוץ פעל בשעת חירום נוראית. אני זוכרת ששאלתי 'איך תהיה הלוויה, הרי יורים?', וענו לי 'כבר לא יורים, יש הפסקת אש'".
נאוה חזרה לנירים להלוויה ולשבעה. חבריה הקימו קבוצה בשם "חש"ן" (חברים של נאוה) כדי לעטוף אותה ושלא תישאר לבד. זה לקח כמה חודשים עד שהיא סיימה לאסוף את השברים וחזרה לעבודתה כגננת בקיבוץ ניר יצחק הסמוך.
"אין ברירה", היא אומרת, "הבנתי מהר שאני חייבת לשמור על השגרה, כי היא תשמור עלינו כמשפחה. ואני חייבת לחפש לעצמי תעסוקה, ואולי למצוא בעתיד גם בן זוג. עד שזה קורה לא יודעים איזה כוחות יש. קרו לנו אסונות מאז, ולא רק למשפחה. זוג מבוגר מהקיבוץ (מירה וסם וייסל ז"ל; א"ל) נהרג בתאונת דרכים קשה. לפני שלוש שנים איבדתי את אחותי עופרה, שנפטרה בגיל 69 בגלל סיבוך ממחלה. ושוב הורדתי מסך. אני מבינה שיש לי כוחות וכנראה גם למדתי להתמודד. למשל, במבצעים, כמו בסיבוב האחרון, אני חייבת להיות עסוקה בקהילה ובתרבות, ואז, על הדרך, אני גם מועילה".
את בטח עוברת לא פעם ליד המקום שבו זאביק נהרג.
"נכון, אבל זה לא מחלחל אלי. לא ראיתי את זה קורה. אני יודעת שזה שם, כי יש אבן במקום, אבל זה לא אומר לי הרבה. לא גורם לפלשבקים, זה אולי מסוג המחסומים ששמתי לעצמי. אני לא מחברת את המקום עם מה שקרה לזאביק. הייתי במשמר העמק בזמן האירוע ואני חושבת שזה קצת מגן עלי".
מה עם הבומים של הקסאמים שנשמעים אצלכם כמו מוזיקת רקע?
"זה לא נעים, אבל לדעתי זה כמו שאתה תשמע אותם. מפחיד, אבל המנהרות, דרך אגב, הפחידו אותי יותר, לפחות בהרגשה. זוכרת שבזמן השבעה באה לנחם אותי מישהי מקיבוץ מגן, שנמצא שני מטרים מפה, והיא סיפרה שאצלם יש שאננות, כי טרגדיה כמו שפקדה אותנו עוד לא קרתה אצלם. בנירים זה כבר לא משחק, אבל אני לא יודעת אם אני מגיבה אחרת מכל מי שחי פה. כשמתחילים לירות אני או בממ"ד או מתרחקת מהאזור לזמן־מה. אני לא קוראת לזה לברוח, אלא רואה בזה הגנה על חיינו. אתה יודע מה הכי נורא בעיניי? הרגע שבו נותנים שם למבצע. אז אני נכנסת לכוננות ספיגה. לאו דווקא מהחשש למה שיקרה אלא מהחשש איך אני אתנהל בתוך זה - נשארים? יוצאים? ב'עלות השחר' התפנינו למלון קיסר באילת. זו הפעם הראשונה שבה התפנינו למלון. ואני חייבת לפרגן, הם פשוט קיבלו אותנו בצורה נפלאה".
ואף פעם לא שאלת את עצמך "למה כל זה קרה לי?"
"אנשים מסביבי אולי שאלו, אבל אני ממש לא שם. הייתי רוצה שזה יהיה אחרת, אבל מה אני אעמוד עכשיו ואחכה לו? היו לי ולזאביק יחסים מאוד קרובים, גידלנו חמישה ילדים, ואני אומרת לעצמי שאילו הייתי יודעת שהוא ייעלם כל כך מהר מחיי, אולי הייתי מוותרת על כמה ויכוחים שהיו לנו בדרך".
את לא חושבת לפעמים שאולי הוא היה צריך להיזהר יותר?
"לא. הוא שמר על עצמו והיה זהיר ואחראי. מותו לא נבע מחוסר אחריות. זה היה יום נורא חם, פגעו ברשת המתח הגבוה והיו חייבים לסדר אותה. דווקא זאביק, באחריותו הרבה, פתח חדר שהיה בו גנרטור, ובכל פעם שהיה צבע אדום הם נכנסו אליו. באותה פעם הם לא הספיקו. זאביק אמר שאת ההוראות הוא מקבל מהצבא ולא מהתקשורת, ותמיד אמר 'אם יקרה לי משהו...' והוא לא באמת התכוון. מה שמוזר, שהוא עשה ביטוח חיים חודש לפני מותו. הוא סיפר לי, אבל מי התייחס לזה אז ברצינות?".
לדעתך הוא ביטח את עצמו בגלל הפחד שיקרה משהו?
"האמת, ששחר סיפר לו שהוא עושה ביטוח לעצמו, ואז זאביק אמר שגם הוא יעשה. שניהם עשו - ושניהם נהרגו, זה מדהים. זאביק למד משחר כל מיני דברים פרקטיים".
עם נאוה גרים היום בבית בנה טל, שהשתחרר לא מזמן מהצבא, ונטע, שעדיין משרתת בצה"ל. מעין הבכורה נמצאת כיום במקסיקו, ואילו התאומים גיל ועומר לא חיים בנירים; עומר לומד חינוך גופני במכללת וינגייט ומתגורר בקיבוץ יקום, וגיל נשוי ועבר לגור עם אשתו בקיבוץ צאלים, הנמצא במרחק נסיעה קצרה מנירים. גיל ממשיך לעבוד בגידולי השדה של הקיבוץ שבו נולד. כשישבתי עם אמו, הוא נכנס הביתה כדי להכין לעצמו ארוחת צהריים קלה. "אשתי מצאלים, אנחנו כבר עשר שנים יחד. היא יותר חוששת מהמצב הביטחוני ולכן גם משכה אותי לשם", הסביר, "והאמת שצאלים, כמה שהוא קרוב, הוא עולם אחר מהבחינה הזו".
נאוה: "אני לא שמחה שהוא גר במקום אחר. כאן זה הבית".
גיל: "התחלתי לעבוד בנירים מייד אחרי הצבא. אבי לא היה צריך למות כדי שאדע מה המחיר של החיים בקיבוץ, ובסוף מישהו הרי צריך לגור כאן. מאכזב אותי שעכשיו, בהתחממות האחרונה, הציגו את זה כ'ההתחממות של עוטף עזה'. כאילו הכל כרגיל במדינה, חוץ מפה. כאן סגרו כבישים לארבעה ימים. לא יכולנו להגיע לשטחים החקלאיים שנמצאים ליד הגבול בגלל החשש הביטחוני. אתה יושב מושבת ויש לך פה שדות וגידולים".
אתה לא חושש לעבוד ליד הגבול?
"תמיד קיים החשש. אני עובד באזור שבו אותרו המנהרות החודרות ב'צוק איתן', אבל במהלך העבודה אתה פחות חושב על הדברים האלה. כולנו מנסים להיזהר, אבל להגיד שאני אף פעם לא עובד בלי מיגון לכמה דקות? זה קורה. התאילנדים, הצוות שלי, גם עובדים שם ימים שלמים".
נאוה שומעת את הדברים. "אני דואגת לו כשהוא שם. אני מדברת על פחד בזמנים הקשים ולא ביום־יום. גיל יודע את זה. הוא גם שומר על עצמו ולא עושה שטויות. מעין אמרה לי כבר מזמן 'אמא, תעזבי את הקיבוץ', היא גם כעסה שאני משאירה פה את האחים שלה. אתה יודע מהי מבחינתי שאלת השאלות: 'מה התוחלת?'. אני רוצה לקוות שיהיה משהו מעבר לסבבי הלחימה שחוזרים על עצמם. שאולי נשכיל לעשות משהו עם הצד השני ונגיע לאיזה סוג של דו־קיום, חיים בשלום. שהם יוכלו לקיים את עצמם בכבוד, ואנחנו לא נהיה כל הזמן מאוימים".
את באמת מאמינה שזה אפשרי?
"אם לא בזה, אז במה אני אאמין?"
יש כאלה שאומרים "להיכנס בהם בכל הכוח".
"ממש לא. אוי ואבוי. בכל פעם כשמדברים על פעולת קרקע אני נחרדת. אני נמצאת בקבוצת ווטסאפ של המשפחות השכולות מ'צוק איתן', רואה מה לפעמים כותבים שם ההורים - וזה לא פשוט. אני שם, כי אני מרגישה שאני צריכה להיות מעודכנת. אני קוראת את התגובות הקיצוניות ולא מגיבה".
את חווה שוב ושוב את הירי, את הפחד. מאיפה יש לך שביב של אופטימיות?
"זו הדרך היחידה. הרי רוצים עוד מבצע ואחריו עוד מבצע? אני כבר לא מדברת על ילדיי, אני רוצה להאמין שנכדיי יחיו אחרת. רוצה שמי שבא לחיות פה לא יחווה את זה עוד, שיוכל לגור בשקט. תראה כמה נעים פה עכשיו. זה לא ייאמן כשאתה בא אחרי מבצע, השקט הזה".
איך לא פיתחת שנאה? הרי מעבר לגבול אולי חי יורה הפצמ"ר שהרג את זאביק.
"אני לא שם. אני מרגישה שזה לא משהו פרטי, שלי, מולם. זה משהו מתמשך, בארץ שלנו, שהלוואי שישתנה. אם אחשוב כמו שאתה שואל - לאן זה יוביל אותי? אני לא טובה בפוליטיקה. אני רק יכולה לדמיין או לחלום שאולי יהיו מתווכים בין הצדדים שיהיו מסוגלים לעשות את העבודה. אני מקווה שזה ריאלי ואני מאמינה שכן, כי אני באמת לא רואה דרך אחרת. אני יודעת שלילדים שגדלו פה תהיה בעיה לחזור לגור כאן. לא לכולם, אבל לחלק גדול. אם ילדיי לא ירצו לגור בסביבה, אני אבין את זה".
גיל שומע מהצד את השיחה. "יש הרבה פתרונות למצב. יש פתרון כואב ויש פתרון אחר, רק צריך להחליט מה עושים". נאוה: "איזה פתרון?". גיל: "מי שיפתור את הבעיה - אני בעדו, ולא אכפת לי אם הוא יבוא מהשמאל או מהימין. בסופו של דבר, כולם כאן רוצים לחיות בשקט, יש כאלה שמעוניינים באמצעות כוח ויש בדיבור. לי לא אכפת איך, ובגלל זה אני לא מצביע בבחירות לפי הנושא הביטחוני, כי בנושא הזה לדעתי כולם אותו הדבר. אני מתמקד בצד החברתי, הכלכלי".
נאוה: "הדרך שלי זו הדרך שאני מצביעה בשבילה, לא בקיצוניות. תמיד הייתי במפלגת העבודה, עוד מהבית שבו גדלתי. סוג של שמאל. אני לא כזו פוליטיקאית, אבל אני חושבת שאין מנוס מלנסות צעדים אחרים, ולצערי אני לא רואה שעושים מאמץ בכיוון".
את חושבת שמה שעובר עליכם פה מטריד בכלל את תושבי המרכז?
"ממש לא. הייתי בקיבוץ יקום ביום שהתחיל המבצע, כי עומר גר שם. הלכנו לאיזו מסעדה ואני רואה שם בנות מגיעות, מפונפנות. איפה הן חיות? תחשוב על הימים לפני המבצע, כשהיינו בעוצר. כל עוד לא קורה משהו, מה יודעים במרכז? למה שבכלל זה יעסיק אותם? אני תמיד חיה בתחושה שזר לא יבין זאת, בטח לא את הפרטים הקטנים. הרי לפעמים אומרים שאין נפגעים, אבל יש נפגעי חרדה. מה זה? אני מטפלת בילדי גן ורואה את התוצאות. אנחנו מפנים ילדים למרכזי חוסן, כאלה שמפחדים להיות לבד. בגיל הזה נשארים חריצים מאוד עמוקים".
סיפור על עתיד אחר
לנאוה יש סיפור אנושי שאותו ביקשה לחלוק איתנו. זהו סיפור שיכול אולי לבשר על אפשרות לעתיד אחר. משה עציון ז"ל, אביו של זאביק, שנפטר בשנה שעברה, היה איש מיוחד במינו, לדבריה הוא עצמו שווה סיפור. ניצול שואה שהיה פעיל עד ימיו האחרונים בקיבוץ נירים ובסביבה. אחרי מותו של זאביק, יאיר נוי, חבר קיבוץ עלומים הסמוך, היה מגיע לבקר את משה מדי יום שישי, כמחווה לאב שכול. נוי סיפר למשה שהוא מתנדב בעמותה הנקראת "בדרך להחלמה" שלוקחת ילדים פלשתינים חולים מהגבול ומלווה אותם לטיפול בישראל.
משה הצטרף ליאיר. יחד איתו היה מגיע למחסום ארז כדי ללוות את נור, נערה פלשתינית מעזה. "פעם אחת כשהגיע למחסום, פגש אותו פלשתיני ונתן לו נשיקה. הוא אמר למשה 'זה לא בשבילך, זה בשביל זאביק. הייתי סוחר בקר ועבדתי איתו'. הרי זאביק היה מנהל הרפת בקיבוץ והם היו בקשרים עם אנשים בעזה. תראה איזה קטע מרגש: אגב, אחרי שמשה נפטר אני וסמדר, אחותו של זאביק, הלכנו למחסום ארז ופגשנו את הנערה שמשה ליווה. ממש לאחרונה, באזכרה לציון שנה למותו, יאיר, חברו מקיבוץ עלומים, סיפר שבזמן המבצע האחרון אביה של הנערה שלח להם הודעת ווטסאפ וביקש שישמרו על עצמם. אלה בני אדם. אני כל הזמן חושבת עליהם, איך הם מגינים שם על עצמם".
צוברים שכבה על שכבה
לפני כשנה משה עציון שם קץ לחייו בבית העלמין שבו קבור בנו. "כתבו שזה היה כתוצאה משברון לב, אבל זה לא נכון", נאוה מספרת. "מצאנו מכתב הסבר. משה התחיל להרגיש שהוא מתערער מבחינה בריאותית ולא רצה להיות נטל על הסביבה; מצבה של אשתו, בתיה, החל להידרדר שנתיים לפני שזאביק נהרג, ואחרי מותו מצבה הורע. היו למשה בעיות לב, הוא רזה מאוד. במכתב שהשאיר כתב: 'אני חייב למות כשרגליי עוד על הקרקע', והמקום הטבעי לעשות זאת היה בבית הקברות. הוא עשה את מה שעשה מתוך חוזק. כשסיפרו שלא מוצאים אותו, אמרתי לגיל 'יש לי הרגשה שסבא עשה איזו שטות עם האקדח של אבא', ושלחתי מישהו לחפש בבית הקברות. רצונו של אדם כבודו".
גיל, שראה את סבו מוטל מת לא הרחק מקברו של אביו, אמר: "אנחנו לא חשבנו שיהיו על המקרה הזה כותרות בכל אתר ועיתון. סבא שלי לא חיפש פרסום. הוא עשה את הבחירה שלו, וביצע".
נאוה היא אישה קשוחה. אחרי כל מה שעברה היא עדיין מדברת בטון רגוע, ולפעמים גם מחייכת. אך כשמגיעים לבתה, מעין, ולמה שעבר עליה באפריל 2015, היא מבקשת לעצור לרגע וניגשת לשתות כוס מים כדי להתאפס. "לפעמים לא שמים לב, אבל הגוף מגיב פיזית, אולי זה גם קשור לעניין הנפשי והרגשי", היא מנסה להסביר. "מתברר שאנשים כאן צוברים שכבה על גבי שכבה. כנראה משהו בסוף מחלחל".
כשמונה חודשים אחרי מותו של אביה נקלעו מעין וכמה מחבריה במהלך טיול לרעידת אדמה באזור האגמים הקפואים בלנגטנג שבנפאל. זה היה אותו אירוע טרגי שבו אור אסרף ז"ל מצא את מותו. "זה היה מזעזע, נורא, אבל גם לא היה ספק שהיא תצא לטיול, כי היא תכננה אותו במשך תקופה ארוכה והיא גם לא שאלה אם אני מסכימה, וזה בסדר, כי לא התכוונתי לעצור בעדה. ככה גידלנו אותה, בביטחון הזה שהכל יהיה בסדר", נאוה מספרת. "הם היו עם אור שפשוט יצא קצת לפניהם, ובמזל, באותו רגע, שהו במקום אחר, אבל גם הם חטפו. זה קרה בשבת. הבת שלי נטע אמרה 'היתה רעידת אדמה בנפאל'. ישר התקשרתי לאמא של החברה שהיתה עם מעין, והיא אמרה לי 'לא, הם רחוקים משם'. איזה רחוקים? הם היו בלב־ליבם של האגמים הקפואים, איפה שהכל קרה. ניסינו ולא הצלחנו ליצור קשר. זה היה מאוד קשה. פה בבית היינו כמעט כמו בשבעה. המון אנשים, והרופאה הגיעה. גיל המסכן. הוא היה צריך לישון איתי".
גיל: "בדיוק יצאתי לאפטר מהצבא והיה לנו תרגיל ממש גדול שהייתי צריך להגיע אליו, אבל אמרתי למפקדים 'יש דברים יותר חשובים'. אני בדרך כלל לא הכי סקפטי, אבל הבנתי שזה רציני".
נאוה: "לא ידעתי מה קורה למעין מיום שבת עד שני בבוקר. אז מישהו בנפאל, שהיה ברשותו טלפון לווייני, התקשר ואמר שהם בסדר. אמנם לא דיברנו איתה, אבל הוא אמר שראה אותה וברביעי הם כבר חולצו. חיליק מגנוס גר ממש לידנו במושב דקל, ומעין עשתה עליו בכיתה י"ב עבודה. בצחוק אמרתי לה אז 'עוד בסוף הוא יחלץ אותך' - וזה מה שקרה, הבן שלו הגיע אליהם".
נאוה נמצאת בזוגיות בשנתיים האחרונות. קצת קשה לה לדבר על הנושא, כי הזיכרון של זאביק עדיין חי. דמויותיהם של בעלה ושל שחר מלמד נמצאות בכל פינה בקיבוץ, כמו שכתוב על אבן הזיכרון במקום שבו נהרגו: "זכרם חי בתוכנו ומאיר את דרכנו בנירים".
מדי שנה, בחודשי החורף, במסגרת פסטיבל "דרום אדום", נערכת צעדה לזכרם של השניים ושל סרן ליעד לביא ז"ל, שגם הוא נהרג במבצע צוק איתן. "דווקא דודו של הילד דניאל טרגרמן, שנהרג במבצע, הציע את רעיון הצעדה וזה הדליק אותי", נאוה מספרת. "התחלנו לארגן את האירוע, אבל בסוף אמו של דניאל החליטה לוותר. אנחנו המשכנו וזה נהיה שוס. מ־2015 כל המועצה מגיעה והמון אנשים מרחבי הארץ. וביום השנה אנחנו עורכים אזכרה בבית הקברות ואז מזמינים את כולם לערב בירה ושירה, שזה זאביק במיטבו. זאביק היה איש שמח, אופטימי, בעל חוש הומור. איש משפחה, בשלן, שהתמצא בכל תחום. סוג של אוטודידקט, שלדעתי לא מיצה את עצמו. מאוד הייתי רוצה שהוא יהיה פה והכל יימשך כרגיל, בטבעיות".
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו