בסדרה "העיר הטובה" של HOT מגלמת השחקנית אלה לביא את מירן, נערה בסיכון, אחת מתלמידיו של המחנך עוז זהבי, שנאבק במערכת החינוך הממוסדת ובשחיתות המוניציפלית בעיר. ובעוד דמותה המתוסרטת על המרקע מתמודדת עם מציאות חיים מאתגרת, גם לביא עצמה סוחבת מעברה חוויות של ילדות קשה, בית הרוס ומעט מאוד תקווה.
"אני פוסט־טראומטית", היא פוסקת. "אבחנו אותי בגיל 17, וזה באשמת אבא שלי. גדלתי למציאות שבה אבא לא אוהב אותי. מאז שהייתי קטנה הוא היה מקניט אותי, פיזית ונפשית. היה אומר לי תמיד שאני בהמה ושמנה, ושאף אחד לא יאהב אותי כמו שאני. שאני בעצם כלום. אמא שלי היתה מתערבת להפריד בינינו, כדי למנוע את המכות שאני אקבל.
"ההורים שלי רבו ביניהם על האופן שהוא מדבר אלי, אבל זה לא עזר. אנחנו שישה אחים, חמש בנות ובן. אני האמצעית, והיחידה שסבלה ממנו ככה. כשגדלים באווירה כזאת, זה חודר לדנ"א. עד היום אני מאוד חסרת ביטחון ויש לי ספקות לגבי הכל. גם כשאני רואה את עצמי בטלוויזיה, אני חושבת, 'יצאת סתומה, לא עשית את זה טוב'. זאת שריטה שתלך איתי כל החיים בגללו".
"זיהו אותי, זיהו אותי"
לפני כמה שבועות זוהתה לביא (20) בפעם הראשונה בפומבי בזכות הסדרה, שתסיים בחמישי הקרוב את עונתה הראשונה (ב־HOT ,HOT3 VOD ו־Next TV). זה קרה לה בקניון באילת, לשם נסעה עם משפחתה לנפוש. במהלך השופינג ניגשה אליה אחת המוכרות בחנות ושאלה: "תגידי, את לא זאתי מהסדרה?".
"אני מייד נלחצתי, אבל התרגשתי נורא", היא משחזרת, בעוד אמא שלה, נורית, מוסיפה: "מה זה התרגשה? היא לא הפסיקה לצרוח לנו בחדר במלון, 'זיהו אותי, זיהו אותי'".
החיים לא תמיד חייכו כך אל לביא. כשהיתה בת 12, אחרי "שנים של התעללות פיזית ונפשית", הוכתה משפחתה במכת גורל קשה. "אבא שלי בעצם ניסה לרצוח את אמא שלי, וזה היה מאוד מצלק", היא משחזרת. "הסתובבתי ימים עם חרדות. היו לי חלומות וסיוטים, והם תמיד נגמרו בזה שאמא שלי מתה בסוף. הייתי מתעוררת בבהלה בלילות ורצה אליה, לראות שהיא ישנה במיטה ושהכל בסדר".
האם, נורית, מספרת על הזוגיות שנרקמה בינה לבין אבי ששת ילדיה, החלה כששניהם היו בני 14 והסתיימה בגיל 40 - כשעולמה חרב עליה. "למדנו יחד באותה כיתה. לי לא היה טוב בבית, ומצאתי אותו. הוא אדם עם מבנה גוף רחב, שני מטרים גובה, וחשבתי שהוא יגן עלי וישמור עלי", היא משחזרת את ראשית הקשר עם אביה של אלה. "עד 2014 הוא בעיקר פגע באלה. היא דומה לו מבחינה חיצונית, והוא כנראה הוציא עליה כעסים שהיו לו על עצמו".
מתי הרגשת שינוי ביחס כלפייך?
נורית: "האלימות כלפיי התחילה אחרי שגיליתי שהוא בוגד בי עם החברה הכי טובה שלי. ביקשתי שנתגרש ושנעשה את זה יפה, למען הילדים. הוא אמר 'סבבה', לחץ לי יד וביקש חיבוק. העדפתי שלא להתחבק והלכתי להתקלח. עוד לא הורדתי חולצה - והוא פרץ את הדלת, לקח את מעמד הברזל של נייר הטואלט, ועם זה פשוט פוצץ אותי במכות.
"הייתי כולי כחולה, ראיתי את הסוף. חשבתי שאני עומדת למות, ורק דאגתי מה יהיה על הילדים שלי ואיך הוא יישאר אחריי לגדל אותם. לא יצא ממני קול, לא ירדו לי דמעות. רק קפאתי. ואז, אחרי שהוא פוצץ אותי - הוא עצר וחזר למיטה, כאילו כלום לא קרה.
"אני זוכרת שהתיישבתי על הכורסה בסלון, מנסה להסדיר נשימה. פתאום הוא הגיע בריצה, סחב אותי מהשיער, הפך אותי עם הכורסה והתחיל לגרור אותי בבית - מהשערות. ניסיתי לא לצעוק כדי שהילדים לא ישמעו, אבל הבנות שמעו בכל זאת. הן יצאו מהחדרים שלהן וקפצו עליו. הוא העיף אותן ממנו כאילו היו פרפר.
"איכשהו הצלחנו בסוף כולנו להעיף אותו אל מחוץ לבית. נעלנו את הדלת, והוא התחיל לדפוק עליה. שיחקנו כאילו אנחנו מתקשרות בטלפון למשטרה - והוא פשוט ברח. אבל האמת היתה שפחדנו להתקשר. פחדנו מאוד־מאוד, ועד היום אנחנו פוחדות ממנו".
אלה: "כששואלים אותי אם אני מפחדת ללכת ברחוב לבד בחושך, התשובה שלי היא כן. אבל לא בגלל אנסים וכאלה, אלא בגלל אבא שלי. כי היו מקרים. כשאני רואה אותו ברחוב, אני נעצרת מהפחד".
נורית: "בעקבות תלונה במשטרה הוא הורחק מהבית ל־21 יום, אבל לא עמד בהגבלות. הוא עקב אחריי לכל מקום. מילא לי את הבית בפרחים וביקש סליחה. זה דפוק. אף אחד במדינה לא באמת אוכף את החוק. אני שילמתי מחיר, ולצערי גם הבת שלי".
לדבריה, נורית היתה בהיריון מתקדם עם ילדם השישי, כשהמצב הסלים. "הוא חזר לגור איתנו, גר בקומה למעלה, ואני למטה עם הילדים. ככה במשך שנה. ואז, בפעם השנייה שהוא תקף אותי, העפתי אותו סופית מהבית. הייתי ממש לקראת לידה והוא דחף אותי לקיר. הבנות שוב באו לעזרתי, סילקנו אותו והחלפתי צילינדר בדלת".
בהמשך, בזכות תושייה של בתם הבכורה, האב נכלא. "הוא התקשר אל הבת ואיים להרוג אותי", משחזרת נורית בקול שבור. "אמר לה: 'אולי היום אמא תמות?', ותיאר איך הוא מתכוון לפגוע בי. על דעת עצמה היא הורידה לטלפון מקליט שיחות, והקליטה אותו מאיים בשבע שיחות. אחר כך היא ביקשה ממני ללכת איתה למשטרה. לא ידעתי כלום. היא השמיעה את ההקלטות לחוקרת. אני לא הייתי מסוגלת לשמוע את מה שהוא אמר בהקלטות.
"הלכנו למשטרה כי הוא אמר לבת שלי: 'אני מחכה כאן עם פטיש 5 קילו כדי לתת לאמא בראש ולגמור את זה היום'. ישר שלחו אליו שוטרים ועצרו אותו. הוא היה במעצר שמונה ימים. זאת בדיחה. בעקבות מצבו הבריאותי הוציאו אותו למעצר בית של שנה וחצי בבית של חבר שלו, עם אזיקון על הרגל. ואחר כך שואלים למה נשים נרצחות כאן.
"היום הוא עושה עבודות שירות, נוסע בג'יפ, נשוי למי שהיתה החברה הכי טובה שלי, מסתלבט על העולם ולא משלם מזונות. זה משהו. ברוך השם, גם אני נמצאת היום בזוגיות חדשה, כבר כמה שנים, ויש לי בן זוג מקסים".
אלה: "בן הזוג של אמא הוא כל מה שיכולתי לבקש בתקופה הכי רעה בחיים שלי. הוא התמודד עם הסיוטים שלי בלילות. הוא מכיל ומקבל. הוא מתנה. הוא אבא שלי לכל דבר".
"זה רק יוצר נזק נפשי"
כדי לאבחן את הפוסט טראומה ולהצליח לחיות איתה, עברה אלה טיפולים פסיכיאטריים. אביה הביולוגי התנגד, ואף איים למנוע את קבלת הטיפול. "בכל טיפול אלה רצתה לוותר, ואני התחננתי שתמשיך ובכיתי", נזכרת נורית.
אלה: "בכל טיפול עמדו שני שוטרי יס"מ מחוץ לדלת, כדי לשמור עלי. הם היו יורדים איתי במעלית ומלווים אותי מהמרפאה עד האוטו של אמא. אנשים שהסתכלו עלי בטח חשבו שאני בת של ראש ממשלה. עד לאיזה רמות אפשר להגיע? רוצים לטפל בבת שלך, אז למה לא?".
בהמשך היא נפגשה עם אביה כמה פעמים נוספות, במרכז קשר ובליווי סוציאלי. "לאורך כל הפגישה הוא קילל את אמא. זה נגמר ביום שבאתי לתת לו חיבוק, כאבא, והוא העיף אותי מעליו. הוא אמר שהוא לא אוהב אותי עוד, ושיש לו משפחה אחרת. רצתי החוצה בבכי, והעובדת הסוציאלית רצה אחריי ואמרה לאמא שלי: 'אל תביאי אותה עוד לפגוש אותו, זה רק יוצר נזק נפשי'".
נורית: "היום אנחנו כבר שמונה שנים אחרי הסיפור הזה. אין מזונות, אין קשר ואין כלום. הבן הקטן, שהייתי בהיריון איתו כשהוא תקף אותי, לא מכיר אותו. עד היום אין מצב שהילדים שלי יחזרו הביתה ברגל מבית הספר, כי היו כמה פעמים שהם התקשרו באטרף, 'אבא עוקב אחרינו עם האוטו', והייתי יוצאת אליהם בריצה. זה מפחיד. הוצאתי נגדו צווי הרחקה מהילדים, אבל זה לא הרתיע אותו".
אלה: "פעם יצאתי מחדר הכושר וראיתי מכונית לצידי. אני עוצרת, וגם הנהג עוצר. אני ממשיכה ללכת, והוא נוסע אחריי. ואז אני רואה את הפרצוף שלו. הוא שאל: 'מה, כבר לא אומרים שלום?' דפקתי ריצה כמו שלא רצתי במכון. ברחתי, ותוך כדי התקשרתי לאחותי ולאמא. אחותי הקטנה יצאה לעברי בפיג'מה, ונתתי לה חיבוק ארוך. רעדתי בכל הגוף. זה לא כיף. למה אני חיה בעולם שבו אני מפחדת מאבא שלי?
"אני זוכרת שהייתי מסתכלת על בנות אחרות בבית הספר, ואבא שלהן היה בא לקחת אותן מהלימודים. היו חיבוקים וקשר כזה שהייתי מסתכלת ומקנאה. אבא שלי לא ידע באיזו כיתה אני בכלל. זה לא עניין אותו".
בעבר, הן מספרות, נחשבו למשפחה אמידה. בית דו־מפלסי, מכוניות, טיסות לחו"ל ומסעדות פאר. בשלב מסוים האב פשט רגל, ובהמשך עבד כאיש מכירות אצל רעייתו. היא הפעילה מחסנים לאחסון סחורה מיובאת, שירתה לקוחות נחשבים, והעסק שגשג. "אחרי שהוא עזב את הבית, כשראיתי שהכל מתפרק, הרגשתי שאני צריכה להיות נטו עם הילדים ולעשות הבראה למצב", מספרת נורית. "החלטתי שאני רוצה למכור את העסק.
"כשהייתי בשמירת היריון נעלמה סחורה של לקוחות, התחילו לתבוע אותי - ופשטתי רגל. הגעתי לחובות ולתביעות של 12 מיליון שקלים. נשארתי בלי כלום, בלי משכורת ובלי עסק. אמא שלי לקחה הלוואה כדי לשלם לעורך דין, אבל הוא עקץ אותנו וברח עם הכסף. פניתי לעורך דין אחר, שאמר לי להתכונן לכך שאאבד את הבית ואת האוטו. ואני עם תינוק בן חודש. ניתקו לי חשמל, כי לא יכולתי לשלם חשבונות.
"זאת היתה התקופה הכי נוראית שלי בחיים. באותם ימים הכרתי את בן הזוג הנוכחי שלי ואמרתי לו שהוא מתאבד שיעי בזה שהוא נכנס לבית כזה. לא היה אוכל במקרר. הוא התחיל לפזר צ'קים כדי לעזור לנו, ובסוף גם הוא נפל. התנהגנו בחוסר אחריות, אבל לא יכולנו להשאיר את הילדים רעבים. היינו נעזרים בסלי מזון, אבל לא סיפרתי לילדים.
"אחרי ארבע שנים הסכמתי לפנות את הבית, רק אחרי שבבנק הבטיחו לשלם לי שנתיים שכירות. עם מה שנשאר ממכירת הבית - הבנק שילם לנושים, ובזה סגרו את התיק שלי.
"היום אנחנו במצב מעולה. יש אוכל, יש שכר דירה, ואנחנו אומרים תודה כל בוקר. אני מתפרנסת ממכירה של אוכל ביתי. אם בעלי לשעבר היה משלם מזונות, זה היה עוזר לנו והיה טוב יותר. אני משתדלת שלא יחסר להם כלום".
אלה: "בבת אחת הפכתי מילדה שאבא שלה קונה לה אייפון בכיתה ד', לאחת שאין לה כסף. וגם כשלא היה, אמא עדיין לא נתנה לנו הרגשה של חוסר".
מה ההשלכות שאת עדיין סוחבת איתך מהתקופה ההיא?
אלה: "אני לא מאמינה באף אחד. בן הזוג של אמא שלי סובל מזה. בשנה הראשונה שלו איתנו הייתי שואלת אותו כמעט כל יום: 'אתה לא תעזוב אותנו כמו אבא שלי, נכון?' הייתי בטוחה שכל בן אדם שבא - יעזוב. קשה להתחבר אלי. אני יכולה להיות מצחיקה ונחמדה והכל, אבל מאוד קשה להיכנס לי ללב באמת. התאוששנו בעיקר בזכות אמא שלי והאבא המאמץ. אנחנו המשפחה הכי מאוחדת שאני מכירה".
נורית, איך את מסבירה לעצמך את העובדה שנשארת עם הגבר הקודם כל כך הרבה שנים?
"הייתי עיוורת. כשאוהבים לא רואים את הפגמים. כמה שנים קודם הבת הגדולה שלי ביקשה ממני שאתגרש ממנו. איזו ילדה אומרת בגיל 12 שאבא ואמא צריכים להתגרש? היא לא היתה מוכנה לספר לי למה. לימים התברר לי שהוא נתן לה לדבר עם חברות שלו, והן אמרו לה שעוד מעט 'אמא תתאשפז במוסד' והן יגדלו אותה במקומי.
"כמה שנים קודם לכן עשו עליו תחקירים בתוכנית 'כלבוטק'. הייתי עיוורת, אין לי דרך אחרת להסביר את זה. ואני לא אישה טיפשה, אבל הייתי כל כך איתו, רציתי להגן עליו ולשמור עליו. חשבתי שהוא גם ישמור ויגן עלי. הוא התחתן מחדש לא מזמן.
"עד היום הוא מטריד אותי, שולח הודעות ולא מרפה. 'בואי ניפגש, אני רוצה לתקן'. אבל אני שמתי את הפרק הזה מאחוריי. אני משקיעה את כולי כדי להרים את הילדים, ואני נלחמת יום־יום. זה מאוד קשוח. שישה ילדים, כל אחד נדפק באיזשהו אופן, ואני מנסה לתת לכל אחד את העזרה שאני יכולה".
"ילדים פירקו אותי במכות"
בו בזמן חוותה אלה גם התעללות בבית הספר. "בחטיבת הביניים התייחסו מאוד למשקל שלי, עשו עלי חרם במשך שלוש שנים. לא אשכח איך בגיל 13 שלושה בנים הזמינו אותי למסיבה בבית הספר אחרי הלימודים. הייתי באופוריה, התלבשתי יפה וחזרתי לשם אחרי הצהריים. ראיתי פח צפרדע הפוך על הצד, ולפני שהבנתי מה קורה בא ילד ובעט לי בברך, ועוד אחד בעט לי בגב, ונפלתי לרצפה.
"בתוך שניות חבורה של 20-15 ילדים היתה מעלי, יורקים, מרביצים, מפרקים אותי במכות. זה לא היה המקרה הראשון, אבל הפעם אפילו לא ניסיתי להחזיר. פיצצו אותי במכות, כולי חתכים, דיממתי מהאף. שכבתי שם קפואה, הרגשתי את החום של הדמעות על הפנים שלי והרגשתי ריקה מבפנים. בסוף גלגלו אותי לתוך הפח ותקעו אותו טוב כדי שלא אוכל לצאת.
"וכשאני כלואה בפח, אמא שלי מסמסת לי 'מה איתך?', ואני עונה: 'הכל בסדר. אני נהנית, אל תדאגי'. התחלתי להתפלל לאלוהים, ואחרי אולי שלוש שעות הצלחתי, לא יודעת באיזה כוחות, לתת בעיטות עד שהפח נפתח. הלכתי הביתה ונכנסתי בריצה ישר למקלחת.
"עמדתי מול המראה והסתכלתי לעצמי בעיניים. בגיל ההתבגרות את שונאת את כולך, אבל את העיניים שלי תמיד אהבתי. ובאותו רגע העיניים שלי הפכו לזכוכית. הן היו שקופות. לא ידעתי מה לעשות. הסתרתי את הפציעות שלי במצח עם פוני ולבשתי בגדים ארוכים. באתי לאמא, להביא לה חיבוק אחרי המקלחת, וכשהיא חיבקה אותי כאב לי פיזית. היא שאלה על הבגדים הארוכים, אבל שיקרתי משהו. הלכתי לחדר ובכיתי בשקט כדי שאף אחד לא ישמע".
איך שורדים שלוש שנים של חרם אכזרי כזה?
"הייתי שוכבת על המיטה שלי ומדמיינת שאני לא פה. אני בטוחה שגם היום יש ילדים שעושים ככה. לא הבנתי למה זה מגיע לי, הרי כל הפשע שלי היה להיות שמנה. ברגע שאמא שלי גילתה על החרם, אבל לא על האלימות שחוויתי, מייד כל המורות היו אצלנו בבית. המחנכת שלי הסבירה לאמא: 'היא גדולה, היא מרתיעה ילדים'. אז העבירו אותי לכיתת מדעים, בטענה שהם ילדים הרבה יותר מקבלים. אבל שם זה רק נהיה יותר גרוע.
"פעם הזמינו אותי למסיבת יום הולדת של מישהי מהכיתה, ושמעתי אותה מדברת עלי. ההורים שלה הסתובבו בבית, ופתאום היא לקחה קנקן מים ושפכה עלי, מול כולם. ואני, כדי שאמא שלי לא תדע, השארתי את המתנה שהבאתי לה על השטיח - וברחתי. חזרתי הביתה ברגל בגשם, ושוב לא סיפרתי לאמא. לא רציתי להכביד עליה עוד יותר ממה שהיא התמודדה. אחרי שנתיים של חרם באה עוד שנה כזאת, והמצב רק נהיה יותר גרוע".
איך הסיוט הזה נגמר?
נורית: "יום אחד דיברנו בטלפון, ושמעתי ברקע בנות אומרות לאלה: 'למה את יושבת פה? אנחנו צריכות לנשום את האוויר שאת נושמת?' ואז קיללו אותה. אמרתי לה מייד: 'עכשיו תצאי מבית הספר. זה היום האחרון שלך שם'".
אלה: "כשחזרתי הביתה היה לאמא פרצוף מאוכזב, כזה של 'איך לא סיפרת לי'. ואז ישבנו וסיפרתי ששוב עושים עלי חרם. לא חזרתי עוד לבית הספר הזה. שבועיים אחר כך מצאנו בית ספר קטן ברחובות, ועברתי אליו. אחרי שנה או שנתיים שודרה בטלוויזיה כתבה על ילד שהתאבד בגלל חרם שעשו עליו. אז אזרתי אומץ ואמרתי לה: 'גם אני לא הייתי רחוקה מזה'. התחלתי לספר לה מה עבר עלי כל השנים. היא היתה שומעת, בוכה ומחבקת אותי, ובן הזוג שלה בוכה מאחוריי".
איך היחסים שלך היום עם משקל גופך?
"היום המשקל כבר לא מפריע לי, כי אני רואה כוכבות מדהימות שמצליחות. תקוה גדעון, נטע ברזילי, מיה דגן מהטיקטוק. הזמרת ליזו היא השראה מטורפת מבחינתי. פעם הפירוש של להיות שמנה היה להתחבא, ללבוש שקים כדי שלא יראו אותך, אבל ליזו חוגגת את עצמה, ומי שזה לא בא לו טוב - שלא יסתכל. זה נהדר שהמודעות עלתה ושאידיאל היופי השתנה. אני מאוד מקווה שילדות אחרות לא יהיו צריכות לעבור את מה שאני עברתי בגלל שאני שמנה".
"היא לב על שתי רגליים"
אל התפקיד ב"העיר הטובה" - הראשון שלה בטלוויזיה ובתחום המשחק בכלל - הגיעה במקרה, כשמלהקת של הסדרה ביקרה בבית הספר כדי לחפש שחקנים. "אני בת מזל, כי קיבלתי 'כן' כבר באודישן הראשון שלי", היא זורחת. "אני בטוחה שזה לא יהיה ככה בהמשך, ושאצטרך לפתח עור של פיל. מה הפנטזיה שלי בקריירה? אין שחקן ישראלי שלא חולם להיות גל גדות, אז אני מכוונת לשם. ואני רוצה למצוא סוכן או סוכנת שינתבו אותי למקומות טובים".
יום הצילום הראשון שלה הוקדש לסצנה משותפת עם עוז זהבי, רק שניהם מול המצלמה. "אני רעדתי. זה לא לקפוץ למים עמוקים, אלא לקפוץ לתוך לב האוקיינוס עם משקולת של 100 קילו על הרגל, ובוא נראה אותך שוחה. למזלי, עוז ידע להתמודד עם הסיטואציה. הוא ראה שאני לחוצה, לקח אותי הצידה ואמר: 'למה את נלחצת? מקסימום תתבלבלי, נצחק ונמשיך. תיהני מזה'. הוא אדם מדהים, נורא שלו, וזה מידבק. יש לו מלא רבדים בתוכו, ולמדתי ממנו מלא".
איך היה לעבוד עם סלבס?
"בהתחלה חשבתי שהם יהיו מאוד סנובים, בעיקר עוז, אגם בוחבוט ואילנית לוי, אבל אילנית היתה ההפתעה הכי גדולה. היא לב על שתי רגליים. נורא מחבקת ומקבלת. היא התנהגה אלי כאילו היא חברה שלי. מכילה, מקשיבה. היא מדהימה. וגם אגם.
"הסדרה הזאת מאפשרת להבין מה עובר ילד שבא מסביבת מצוקה, ואולי באמצעותה צופים יבינו שהצעירים לא באמת כאלה בעייתיים, אלא פשוט מתמודדים עם מציאות חיים שונה וקשה. כל ילד צריך מבוגר שמאמין בו, שיעזור לו לנתב את החיים למקום טוב ולא למקום רע".
קיבלת תגובות על התפקיד מהסביבה?
"היו כאלה שעשו עלי בזמנו את החרם, ועכשיו ראו אותי בטלוויזיה. הם ניסו להתנחמד אלי פתאום. אני סולחת להם, כי זה העבר ולפעמים עושים טעויות. אני סולחת - אבל לא שוכחת. זה תמיד יישאר חלק ממני. זה גם מה שהפך אותי למי שאני, חיזק וחישל אותי. פעם לא הייתי מדברת ככה.
"לפני שהסדרה עלתה הייתי חודש וחצי בחרדות, בוכה. מאוד פחדתי שלא אבוא טוב לאנשים בעין, שהקהל הישראלי לא יידע איך לקבל את זה שיש ילדה שמנה על המסך שלו. ואז באירוע ההשקה התחלתי לקבל פידבקים חיוביים. יום אחד קיבלתי הודעה באינסטגרם: 'איזו שחקנית מדהימה את'. שלחתי אותה בקבוצה של המשפחה שלי וכתבתי: 'אמא'לה, יש אנשים שאוהבים אותי'.
"אני עדיין לא בטוחה בעצמי. למשל, אני לא מרגישה בנוח ללבוש גופייה. מצד שני, יותר ויותר אנשים אומרים לי לאחרונה: 'איזו יפה את', עדיין קשה לי לעכל".
אבא שלך הגיב להצלחה שלך?
"הוא עדיין כותב לי לפעמים במסנג'ר. אני מבקשת ממנו לא לכתוב לי, אז לפעמים זה מסתיים בריב קטן. לפני כמה זמן הוא אמר משהו שמאוד לא אהבתי: 'ראיתי את התמונה שלך ונורא יפית'. זה כאב לי בלב, כי כל ההורים אמורים לחשוב שהבת שלהם הכי יפה. אבא שלי החורג תמיד אומר לי 'את הכי יפה בעולם'. הוא תמיד מרים לי ויאהב אותי בזכות מי שאני. לכן כואב לי שאצל אבא שלי הביולוגי זה לא ככה".
דיברת איתו על הסדרה?
"אני לא יודעת מה הוא חושב על הסדרה, ואני אפילו לא יודעת אם הוא צפה בה. אני מקווה שהוא רואה, כי אולי זה יגרום לו להבין מה הוא פספס. אנשים אוהבים את הבת שלך עכשיו, ואתה לא אהבת אותה - אז תראה מה פספסת".
shishabat@israelhayom.co.il