שוב נתחיל מחדש / ערן סוויסה
סיכומי השנה של עולם הבידור בשנת 2005 עסקו כולם בקאמבק הגדול של אותה תקופה, ובאופן כללי כזה שלא נראה כמוהו שנים קודם - צביקה פיק.
זה התחיל בסדרת הקאלט "המאסטרו" והמשיך בכהונה כשופט ב"כוכב נולד". משם למעשה פיק לא נעלם אף פעם עד ליומו האחרון. סיבובי הופעות, אורח רצוי באולפנים, זמר מושמע ברדיו וכותב שירים בקצב מסחרחר, כולל הרבה מאוד שלא שמעתם עליהם, כי הם נכשלו ולא זכו לתהילה של השירים שיצר בתחילת דרכו.
הקאמבק הטבעי מאוד הזה, כלפי חוץ, מעולם לא היה מובן מאליו עבור פיק עצמו. הזמר, שידע שנים של היעלמות כמעט טוטאלית, הבין שאת ההזדמנות החדשה שקיבל אסור לו לפספס.
הייתי בן 12 כשרקדתי את "הרקדן האוטומטי" ונחשפתי לראשונה לזמר במסיבת סיום. אחרי עשור בדיוק התחלתי לעבוד ככתב בידור ורכילות. אף אחד לא הכין אותי לשיחת טלפון ממנו שבוע אחרי כניסתי לתפקיד.
השעה עדיין לא היתה שמונה בבוקר, ועל הצג הופיע מספר שמסתיים בחמישה אפסים. כזה ששמור לאח"מים חמים במיוחד. מהעבר השני של הקו היה זה פיק, עם הקול והאינטונציה המפורסמים שלו, שזכו לעשרות חיקויים לאורך השנים.
"ערן, האם זה יפה לכתוב ככה?" הוא שאל. "אני מבקש ממך לדבר איתי לפני כל ידיעה שאתה מפרסם".
אני לא זוכר מה היתה התגובה שלי אליו, אבל אני כן זוכר שרצתי בתוך חדרי הבית כדי להשמיע לאמא שלי את קולו של הזמר שעליו גדלה.
השיחה ההיא היתה הראשונה מתוך מאות שיגיעו אחר כך. צביקה היה אובססיבי בצורה קיצונית לתדמית שלו כלפי חוץ, באופן שכמוהו לא הכרתי קודם - וגם לא כיום.
השבוע, שעות אחרי שנודע דבר מותו, סיפרו קולגות ואנשי תעשייה רבים איך נהג לעדכן אותם. כולם היו חברים בקבוצות ווטסאפ המוניות שבהן הקפיד לשלוח לפחות פעם בשבוע תמונה חדשה או לינק לשיר ישן. חיפוש זריז בקבוצה הזאת מעלה תמונה שלו עם גל גדות, תמונה עם נועה קירל ותמונה של דניאלה, בתו, עם בעלה קוונטין טרנטינו. היו שם גם הרבה ידיעות חדשותיות - כולן כמובן חיוביות.
שם לא מצאו מקבלי ההודעות ממנו זכר לאירוע המוחי שעבר לפני ארבע שנים, או למצבו הרפואי.
אחרי מותו עברתי גם על ההתכתבויות האישיות שלנו. על כל מילה שכתבתי הגיעה תגובה. טובה או רעה - זה כבר לא משנה. פיק ראה הכל, זכר הכל, ולאורך השנים ניסה לשמור על הכל. הוא גם דאג שאדע שהוא יודע הכל. אפילו כשאיחלתי לו מזל טוב על הולדת בנו, בידיעה שפרסמתי בעיתון, נזף בי שלא הייתי צריך להזכיר את גילו. "מה זה שייך?" תהה.
המשבר הגדול ביחסים שלנו היה סביב תחקיר שפרסמתי על התנהלותו העסקית, תחת הכותרת "החמקן האוטומטי". מדובר היה בגילויים עיתונאיים שלא היו נוחים לו ולתדמית שניסה להציג.
מאחורי הקלעים הוא ניסה להביא לגניזת התחקיר, כולל שיחות נמרצות אל תוך הלילה והתערבות של עורכי דין. בשלב מסוים הוא עירב אף את מו"ל העיתון שבו עבדתי באותם ימים, כדי שישפיע. שלא במפתיע, גם אחרי פרסום התחקיר הוא התעקש וטען אחרת ממה שתואר בו על התנהגותו.
פיק גם היה חרוץ בלתי נלאה. לא במקרה שלפו כמה זמרות התכתבויות שבהן הציע לכתוב להן אלבום, או שיופיעו במופע שפנטז עליו ולא יצא לפועל.
הכל נאמר. לצביקה היתה קריירה מפוארת, פורצת דרך ועל־זמנית. כזו שתמשיך לדורי דורות. אבל הוא גם היה עקשן וחרוץ בצורה יוצאת דופן, ואולי דווקא אלה התכונות שהפכו אותו לאייקון שהיה.
הפופ מוביל / יאיר ניצני
צביקה היה זמר, מלחין ומוזיקאי מיוחד. אהבתי במיוחד את הפופיסט שבו, ואצלי הוא מתחבר לתחושה המתוקה שאני מנסה לשמר, של הנאה משמיעת שיר פופ מזוקק בפעם הראשונה. שיר אחד עגול, מגניב, שעושה לך כל כך טוב, שאתה פשוט רוצה לשמוע אותו שוב ושוב - עד שיגיע להיט אחר ויתפוס את מקומו. כאלה היו בשנים ההם "ונוס" של שוקינג בלו וגם "שני תפוחים" ו"הרקדן האוטומטי" של צביקה.
כשהחיילים של הלהקות הצבאיות קיפצו במדים ושרו על שריונרים, חסקה וסיירת חרוב, צביקה ניגן עם הלהקות של רחוב המסגר והתחיל לייצר פופ חצוף וסקסי יותר. השוקולדה והשמנים והרזים, הלהקות המוקדמות של צביקה, היו נוער השוליים והילדים ה"פחות טובים" של התקופה, עם גיטרות חשמליות, מכנסיים מתרחבים ושיער ארוך.
הפופ של צביקה הקדים את זמנו, הוגש על גבי תקליטונים של 45 סיבובים לדקה, בלי תסביכים, בלי רגשי נחיתות ובלי חולצה על העטיפה. הוא התלבש כמו מישהו מכוכב אחר, כוכב צבעוני שיש בו הרבה יותר פאייטים, והיה תמיד גדול מהחיים. אהבתי את השימוש המוקדם והסקרני שעשה בסינתיסייזרים החלוציים, ממש כמו ג'ורג'יו מורודר בתחילת שנות ה־70.
הוא גם היה איש משעשע מאוד, כזה שמעביר את המסרים שלו בטון רגוע עם הסאונד הפיקי המאנפף. כשראיתי את המספר שלו מחייג אלי בשיחה המזוהה, נהגתי לענות לו בחיקוי של צביקה פיק "אהלן, צביקה", והוא היה עונה לי "די יאיר, ברצינות", עם ה־ר' הפולנית המפורסמת.
בהתכתבות האחרונה שלנו, כששאלתי לשלומו, הוא ענה לי "סוג של בסדר..." לא היה, וכנראה גם לא יהיה, כאן עוד מישהו מהסוג של צביקה פיק.
ביטלמניה של איש אחד / אסף נבו
באפריל 2020 העניק לי צביקה פיק ז"ל ראיון שער למוסף הפסח של "שישבת". השיחה בינינו, בשיא ימי הקורונה, התקיימה שנתיים אחרי האירוע המוחי שעבר בטיסה מלונדון, שנגמרה בבית חולים בווינה, ואחרי השיקום הארוך שעבר כשהוחזר לארץ.
בראיון החגיגי נחשף, שוב, נדבך מהותי במבנה האישיות האמיתי של פיק: כל עוד מדובר בענייני קריירה והצלחות, צביקה היה חיית תקשורת מהמיומנות ביותר שצמחו בעולם הסלבס המקומי, מפורסם שהעסיק את מדורי הרכילות במשך חמישה עשורים. אבל ברגע שמשהו משתבש - הוא הפך לחרד קיצוני לפרטיותו. זאת היתה, בין השאר, הסיבה שבמשך חודשים איש כמעט לא ידע מה באמת קרה לו, מה מצבו בפועל, ממה הוא סובל ובמה הוא נלחם.
"זה היה נורא לא נעים", הסביר את מצבו הבריאותי בראיון, מנסה לגמד את הדרמה. "ככה פתאום, בלי מחלה, לא הרגשתי כלום. הרגשתי טוב ורק רציתי לישון. הכריחו אותי לרדת מהמטוס, ללכת לבית חולים ולעשות בדיקות - אז הלכתי. העבירו אותי לבית חולים, והלכתי לישון. כשקמתי בבוקר רציתי לדבר, אבל יצאה לי רק מילה אחת: 'מה'. רק 'מה'. הראש עובד והפה לא מצליח.
"אתה יודע מה זה? אף מילה, אף מילה לא הצלחתי להגיד. איבדתי את הכושר לדבר, בלי שום דבר שקרה לי. לא היה שום דבר שקשור לסכנת חיים. לא איבדתי הכרה, לא התעלפתי, לא כלום. הייתי צלול כל הזמן. משהו קטן זז אצלי, וזהו".
כשעברנו לדבר על הקריירה, זרם ממנו משהו אחר. "ב־20 השנים האחרונות אנשים הבינו שההופעה החיצונית שלי ומה שאני עושה על הבמה זה רק חלק אחד. הם הבינו שהצלחתי ליצור קריירה שהיא לא מובנת מאליה שקרתה", הסביר. "השירים גדלו כל הזמן, ודור אחרי דור אוהבים אותם. בכל פעם שאני נתקל בזה, אני בהלם מחדש.
"פתאום אנשים שמו לב שהצטברו לי שירים, הרבה שירים, שהם פופולריים בכל הגילים, ועדיין מושמעים ברדיו, וזה לא מובן מאליו. אני גאה בהם ובזה שעדיין כל כך הרבה אנשים אוהבים אותם. אני שמח מאוד, אלוהים בירך אותי".
ואכן, אלוהי הרוקנרול בירך את פיק בהתאוששות ובשיקום, שהחזירו אותו בפעם האחרונה לבמות ההצלחה של הפסטיגל (2019), לצד מיטב הכוכבים הצעירים.
"הופעתי 130 הופעות בתוך שלושה חודשים, ראו אותי יותר מ־600 אלף איש, 10,000 איש בכל הופעה, ארבע פעמים ביום", פירט בהתרגשות על התגובות שקיבל בפסטיגל. "זו כמות שמספיקה עד מעל לראש. קיבלתי כמות אדירה של אהבה מהקהל. זה היה לא ייאמן שזה קורה כל יום, כל יום, ארבע פעמים. הסתכלתי על הקהל ולא האמנתי. ילדים ומבוגרים שרים יחד את השירים שלי. ילדים קטנים שרים שירים שנוצרו לפני עשרות שנים. אחרי ארבע הופעות כאלה אתה הולך הביתה ולא יכול לישון בלילה מרוב ההתרגשות".
אם מודי בר־און ז"ל היה יוצר סדרה על תולדות המוזיקה הפופולרית בישראל, לצביקה היה מקום של כבוד בה. כנראה מכובד יותר מהמקום שקיבל בחייו על ידי קובעי הטעם והדעה, ובוודאי מכובד יותר מתמונת הסיום, שבה המוזיקאי עתיר ההישגים והפרסים מחזר בערוב ימיו על פתחיהן של כוכבות צעירות כדי להלחין עבורן שירים, מתדפק על הדלתות של מכונות הפופ כדי להישאר רלוונטי בהווה המהיר והחמקמק של תרבות האינסטנט.
בסדרה שבר־און היה יוצר, הוא היה מספר את סיפורו של הנריק האאוטסיידר, עולה חדש שנאבק על מקומו בעולם שנשלט על ידי צברים. לבוש מוזר (גם כילד וגם ככוכב), העברית לא שפת אמו, בלי שירות בלהקה צבאית, בלי קשרים, בלי פרוטקציות. רק כישרון ומרפקים וחינוך שקיבל מהבית להאמין בעצמו ואף פעם לא לוותר.
בעשור הגדול שלו, בין 1970 ל־1980, פיק שינה את עולם המוזיקה בישראל בהקשר של דמות הכוכב. לצד ההצלחה כמוזיקאי, כמלחין וכמעבד שלהיטיו היו לגורדי שחקים, הוא הפך את הכוכבות למקצוע. ההופעה על הבמה, הבגדים, הרכילויות, ההערצה ההיסטרית וההמונית. הוא היה הראשון שגרם לאלפי מעריצות לצרוח באטרף. ביטלמניה של איש אחד.
בסדרה שלו מודי בר־און היה לוקח בשלב מסוים נשימה ומסביר שאי־ההצלחה של צביקה לאורך שנות ה־80 היתה רק המבוא לגעגוע אליו ולקאמבק המפואר שלו בשנות ה־90. אבל בסוף, כשאבק הכוכבים מתפזר, היה מסביר מודי, גם צביקה ידע שמה שחשוב באמת ומה שנשאר לנצח הוא המוזיקה עצמה, השירים.
צביקה התייחס לכך בראיון ההוא: "הדבר החשוב ביותר בקריירה שלי הוא השירים שכתבתי. קח את כל הקריירה שלי, כל ההופעות והתקליטים שמכרתי, הטלוויזיה והאירוויזיון וההערצה, וכל הכתבות בעיתונים - בלי השירים לא היה כלום. אפשר לנתח את הקריירה שלי בלי סוף. הכל בולשיט. בסוף יש דבר אחד שחשוב - הקהל אוהב את השירים בלי סוף, בלי סוף, וזה הדבר הכי חשוב".
ווליום משלו / אייל לוי
בשבוע שעבר, בגני התערוכה, במהלך סיקור הפריימריז של הליכוד, נזכרתי בצביקה פיק. מה הקשר? בשנות ה־70 וה־80, במקום שבו צעדו דוד אמסלם ופמלייתו, עמדה הבמה של עיר הנוער. אין ילד באזור המרכז שלא עבר בחודשי הקיץ דרך שערי העיר ההיא.
מתחם גני התערוכה הפך באותם ימים לג'ימבורי ענקי למתבגרים נלהבים. בצד אחד התקיים טורניר קטרגל, בצד השני נערכה תחרות כישרונות צעירים, אבל במרכז האירוע, מדי ערב, היתה הופעה. אז היו הופעות, והיה צביקה פיק.
חבורת בני ה־14 ידעה שבערב שבו המאסטרו יפגיז, זה אולי הסיכוי היחיד והקלוש שלה להכיר נערה בת גילם. כן, זה הערב שבו הכוכבים יסתדרו ודלת הקסמים תיפתח.
במשך שנה פנטזנו על ההופעה, לכן באותו יום לבשנו את מיטב בגדי הדני זוקו וסידרנו את השיער, שלא יברח. תרגלנו בחזרה הגנרלית שורות מחץ משירי האליל ושיננו פרטי טריוויה נבחרים. אמנם לא מתנו על המוזיקה של פיק, היינו יותר בכיוון של לד זפלין ופינק פלויד, אבל את מי רוג'ר ווטרס כבר יכול היה לשדך?
ואז, כשהשמש שקעה מעל גני התערוכה והזרקורים האירו, פיק עלה לבמה. כן, בול על אותה בלטה שבה אמסלם פרש את משנתו, נרשמו לפני יותר מ־40 שנה צרחות היסטריות והתעלפויות בסיטונות. כמה שניסינו לעניין את הבחורות, היינו אוויר מבחינתן. הן הסתכלו דרכנו לעבר הבמה, כדי לקלוט עוד קצת מגודלו של פיק. והוא היה עצום.
"ההופעה בעיר הנוער היתה, לדעתי, הראשונה בישראל שבה היו עשרות אלפי אנשים", נזכר מוטי דיכנה, הבסיסט של פיק באותן שנים. "לא הכרנו דברים כאלה אז. התנפלו עליו כמו על מיק ג'אגר. להופעות בפריפריה היינו נוסעים בניידות משטרה ובאמבולנסים, כאילו אלוהים הגיע. צביקה התלבש אחרת, התאפר. מי שמע אז על תופעות דומות? הוא שר מוזיקה בווליום ולא כזו של זקנים. כוכב הרוק הראשון בישראל".
פורץ דרך?
"מהפכן. היו אז להקות צבאיות, כוורת ניגנה רוק נעים, ואילו צביקה הביא בלדות שקטות ולצידן את 'מעלה מעלה'. זה היה חלום הרוק בהתגלמותו, והיה לנו הרכב מעולה. ננסי ברנדס היה המנהל המוזיקלי והקלידן, וצביקה היה איש מאוד מצחיק. השילוב של שניהם היה מטורף".
ברנדס הצטרף לצביקה שנתיים אחרי שעלה לישראל מרומניה. "הייתי עוטף אותו בהמון מצב רוח", הוא נזכר כעת. "עשיתי כל מיני קונצים על הבמה, וגם היה קל מאוד להתאהב בו, כי הוא היה שונה. האביזרים שהביא, הסגנון. רוד סטיוארט הישראלי. אותה תקופה היתה שילוב של זמר נפלא ובחור גבוה וחתיך. אני זוכר הופעות שבהן בחורות היו זורקות תחתונים על הבמה, אבל מסכן, הם לא היו במידה שלו".
מתגעגע אליו?
"מאוד. לא מזמן עשו ערב מחווה לכבודו בסינמה סיטי. הוא היה על הפסנתר, וזמרים שרו את שיריו. גם אני הוזמנתי לדבר, והצחקתי אותו. הוא אמר 'חמש שנים לא צחקתי ככה'. חיבקתי אותו ולחשתי 'אתה יודע כמה אני אוהב אותך'".
מהערב ההיסטרי בעיר הנוער לא זכרתי את הנגינה של דיכנה, וגם לא את ההלצות של ברנדס. זכרתי רק שבניגוד לתוכניות המקוריות סיימנו אותו לבד, ללא מספרי טלפון או דייט לסופ"ש. חבורת נערים שחזרה עם הזנב בין הרגליים, אבל עדיין זמזמה את 'מעלה, מעלה' בתקווה שבשנה הבאה היא תהיה בפסגה, בעיר הנוער הבנויה.
בשבוע שעבר הסתובבתי בגני התערוכה בין הביתנים של ניר ברקת ואמיר אוחנה. עיר הנוער כבר לא היתה שם, הבמה המיתולוגית נעלמה יחד איתה, וכעת מפיק, המאסטרו, תישאר רק מצבה.