פרח השכונות: הנער המרדן ששינה את גורלו

כשנתנאל חיימוב מגיע להרצות בפני בני נוער שגדלו בשכונות בסיכון, הוא נעמד מולם בביטחון, זקוף קומה, מחדיר בהם מוטיבציה להצליח בלימודים, לשרת שירות משמעותי בצבא, להגיע רחוק. הוא מדבר בלהט, בטון רהוט וחד, משלב במשפטיו ז'רגון צבאי, מספר על חשיבות השירות בצה"ל, על האחריות שמוטלת על המפקד, על היכולת הגבוהה הטמונה בכל אחד ואחד מהם.

את העובדה שגם הוא מגיע בעצמו מרקע דומה - הוא משמיט. רק לפני שנים ספורות גם הוא היה שם, במקום שבו הנערים שמאזינים לו כעת נמצאים, מקבל תמיכה והכוונה כדי לא למעוד. גם הוא עמד על סף מדרון תלול, בסכנת נשירה מבית הספר, מול סביבה אלימה ובעלת פוטנציאל להשפעה רעה. גם הוא היה זקוק לאמונו של מבוגר אחד שיתמוך בו ויראה לו את הדרך להצלחה. אחד שילמד אותו להאמין בעצמו.

את פניו מעטרים זיפים קטנים, והוא חמוש במשקפי שמש. כשהוא מסיר אותם, נחשף מבט נבוך. ניכר שהחשיפה לא קלה לו. מבחינתו, הוא לא סיפור גבורה של נער שוליים שניצל מנפילה. הוא מכיר אחרים שהגיעו למצבים קשים משלו. אבל הצמיחה האישית והמעבר המפעים שעשה, מנער מרדן שאיש כמעט לא האמין בעתידו לקצין שמחדיר כיום תקווה בלב הצעירים, הופכים אותו לבחור ששינה את גורלו במו ידיו.

"אני כבר לא הילד ההוא, והייתי מעדיף לשכוח אותו", הוא חוזר ואומר, "אבל אם אני יכול לעזור לילד אחד להבין שהוא יכול להגיע רחוק, גם אם נראה שאף אחד אחר לא מאמין בו, אני מוכן לדבר על העבר שלי כדי שילדים כמוהו יידעו שיש מקומות שיעזרו להם. שיש מבוגר אחד שמאמין בהם ושימשוך אותם למעלה.

"אני עברתי תהליך מאוד ארוך, שלא היה קל. מי היה מאמין בכלל שאני, שלא פתחתי ספר לימוד בחטיבה ולא האמנתי בחינוך, אסיים כמצטיין בית־ספרי, אשרת כקצין בצבא וכמדריך במכינה קדם־צבאית ואתן מעצמי כדי לחנך אחרים? מבחינתי זה מראה שהכל אפשרי".

הוא בן 24, האח הבכור, ולו שלושה אחים. אמו, סטלה, עובדת בחברה להדפסת חולצות. אביו, אפרים, חייט. "פריפריה חברתית", הוא מגדיר את שכונת קריית שלום בדרום תל אביב שבה גדל.

כשהוא מדבר על ילדותו, קולו מתרכך. "גדלתי עם אחיי בבית קטן, סלון ושני חדרים. היו בשכונה הרבה משפחות בקו העוני, הרבה אירועי אלימות שהייתי נגרר אליהם, למרות שברור שיכולתי להימנע מזה. ההורים שלי תמיד דאגו שלא יחסר לנו כלום, אף פעם לא רצו שנרגיש שיש לנו פחות מאחרים. לכן יש לי בסך הכל זיכרונות טובים מהשכונה. הייתי משחק כל היום כדורגל. מסיים לימודים - והולך למגרש. היו לי הרבה חברים.

"אמא שלי אומרת שהייתי תלמיד טוב, אבל אני הרגשתי שיש לי קושי. בבית דיברו עברית, רוסית ובוכרית, ולכן התקשיתי, למשל, ללמוד אנגלית. וכשהיה לי קשה, התחילו אצלי בעיות התנהגות. כשפחות הבנתי את החומר שנלמד, חיפשתי לעשות משהו מעניין בכיתה, וזה לא תמיד היה בדרכים טובות", חיוכו נבוך.

"הייתי תמיד הילד שהמורים המקצועיים לא רצו שיישב אצלם בכיתה. מתחצף, לא מקשיב, נגרר לבלאגן. לא ממש עניין אותי מה שקורה בבית הספר. כשעליתי לכיתה ז' בתיכון עירוני ה' בתל אביב, הבנתי שהמסלול שלי הוא בדרך למטה.

"זה נחשב בעבר לבית ספר גרוע ומלא באירועי אלימות, תיכון בקריסה. לא רציתי ללמוד שם, אבל ידעתי שאין לי סיכוי להתקבל למקום אחר, כי היו לי ציונים נמוכים והמון הערות על הפרעות. היתה לי שאיפה להצליח. אמרתי להורים שלי 'תראו שאלך לבית ספר חדש ואצליח להתקדם', אבל זה לא באמת הצליח. שוב הייתי מפריע, שוב המורים היו צועקים עלי, והתחיל המעגל הזה של ההידרדרות".

הוא לוקח נשימה עמוקה. "המחנכת ורכזת השכבה אמרו לי שאני לא בכיוון הנכון. הן אמרו שיש לי פוטנציאל אבל שאני לא מתאמץ, ולכן אולי כדאי שאלך לתיכון מקצועי שבו אלמד מקצוע פשוט ואוכל להתפרנס, וזהו.

"בכנות, זה משהו שעבר לי בראש. חשבתי שאולי אני לא יודע דברים ושאין סיכוי שאצליח, אבל לא רציתי לוותר. בכל שנה הייתי אומר לאמא שלי 'אני הולך לעשות שינוי', ולא עשיתי. הוריי לא כעסו עלי, הם רק היו מאוכזבים, ואני לא רציתי לאכזב אותם עוד".

הוא סופר על אצבעות כף ידו כמה דמויות מרכזיות שבאותן שנים הצליחו לחדור לליבו ולגרום לו להבין שהוא מסוגל: המנהל החדש בתיכון עירוני ה', המורה להוראה מתקנת, המנכ"ל של עמותת "גשר אל הנוער", המ"פ שלו בצבא. כולם נתנו לו כלים שהיום הוא כבר יודע להשתמש בהם לטובתו.

"לבית הספר שלי הגיע מנהל חדש, יהורם לוי, שהפך את עירוני ה' למבוקש ברמה טובה. הוא הסתובב כל הזמן בחצר, דרבן ילדים לחזור לכיתה, העיר למאחרים, ביקש שנעמוד כשהוא נכנס לכיתה. הוא הקפיד מאוד על כללים, ראו שהתלמידים חשובים לו. הוא העיף את התלמידים הבעייתיים וקידם את החזקים. ואני, שלא רציתי לעוף מהתיכון, חיפשתי את הדרך להצליח.

"התחלתי לקבל שיעורים פרטיים, עם מורה להוראה מתקנת בשם בת־שבע. מבחינתי, היא היתה האדם המשמעותי הראשון במערכת שממש האמין בי", חיוכו מתרחב. "בהתחלה היינו נפגשים שעה בשבוע כדי לקבל תגבור, עם עוד ארבעה חברים מהכיתה. אני לא יודע להגיד מה קרה שם, היא פשוט תפסה אותי הכי קצר שאפשר, גרמה לי לשאול את עצמי שאלות כמו מה אני רוצה להשיג מעצמי, ואם אני חושב שאני יכול להגיע למקום טוב. בהתחלה אמרתי שלא. אחר כך הבנתי שכן, שאני יכול.

"בת־שבע הובילה אותי צעד אחר צעד בשינוי. ההצלחה הכי גדולה שלי בכיתה ח' היתה שלא העיפו אותי מבית הספר. אחר כך לאט־לאט הציונים שלי התחילו להשתפר. הרגשתי שהנה, מישהו נלחם עלי כדי שאשאר בבית הספר. למישהו חשוב שאני אצליח. אני חושב שבתת־מודע רציתי שיילחמו עלי, וזה עוד אחד מהדברים שקידמו אותי".

אחת מנקודות המפנה, מבחינתו, היתה כשנכנס לאחד השיעורים, והמורה שלחה אותו מייד החוצה, במין הרגל מותנה. "היא אמרה 'אל תיכנס לכיתה, שנינו יודעים שתצא מהר מאוד', ואני, במקום להתעצבן או לצאת, התיישבתי על כיסא בשורה הראשונה ולא הוצאתי הגה כל השיעור.

"כשהשיעור נגמר המורה שאלה אותי אם לקחתי ריטלין, ואמרתי לה שאני לא צריך. היא אמרה לי שהתנהגתי מאוד יפה ושאמשיך כך. אני זוכר שרצתי מייד לבת־שבע וסיפרתי לה שהצלחתי לשבת בשקט שיעור שלם. הבנתי עד כמה אני מצליח להתקדם איתה, אבל עדיין הרגשתי שאני צריך תגבור".

כרטיס למהפכה

הוא היה בכיתה ט' כשצוות בית הספר - זה שהמליץ לו קודם לכן לשקול לימודים בתיכון מקצועי - סיפר לו על עמותת "גשר אל הנוער", שייסדו ורדה ודב הלפרין. מטרת העמותה, כך הוסבר לו, היא למנוע מבני נוער לנשור מלימודים, לדרבן אותם להשלים בגרות מלאה, להתגייס לצה"ל או לשרת בשירות לאומי משמעותי - ולהנחיל להם דרך ארץ, ערכים וכישורי חיים.

"אמרו לי שזה מקום שיעזור לי בלימודים. חשבתי לעצמי, איזה יופי. בת־שבע הכינה אותי לראיון הקבלה לעמותה, כי לא כל אחד יכול להיכנס לשם. הרעיון המרכזי הוא שצריך להראות מוכנות לעשות את השינוי הזה עם עצמך.

"הגעתי לראיון בבית העמותה ברחוב בן־גוריון בתל אביב, וכשביקשו ממני לספר על עצמי אמרתי את מה שתרגלתי מראש עם בת־שבע. שיש לי קושי בלימודים, אבל שאני רוצה לפתח את הכישורים שלי ולהתקדם בחיים. אמרתי את זה בצורה הכי דוגרית שיש. רציתי להיות חלק מהדבר הזה. ולמרות זאת לא עברתי", הוא צוחק.

"הם חשבו שאמרתי דברים שהדריכו אותי לומר, ולא דברים שהגיעו מהלב. קצת התבאסתי, אבל אמרתי לעצמי שאוכל לעשות את השינוי לבד, אולי עם בת־שבע. היא לקחה אותי תחת חסותה, על חשבון זמנה הפרטי, גרמה לי להאמין בעצמי ודרבנה אותי לרצות להתקדם, להשיג תעודת בגרות ולהצליח בחיים. היתה נשארת איתי אחרי הלימודים, אבל זה לא הספיק. ישבתי עם היועצת, עם המחנך שלי ועם בת־שבע, והחלטנו לעשות כל מה שאפשר כדי להגיע שוב לראיון לעמותת 'גשר אל הנוער'. ידענו ששם אוכל לקבל את התמיכה שאני צריך כדי להתקדם.

"בית הספר ביקש שיראיינו אותי שוב, והגעתי שוב לבית בבן־גוריון. הפעם עברתי את הראיון. אני לא יודע מה קנה אותם שם, כי אמרתי אותם דברים, אבל אולי הוספתי רגש, מהלב, והיה ניכר שאני באמת רוצה להצליח. זאת היתה המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל, הכרטיס שלי לעבור מהפכה עם עצמי".

מישהו מאמין בי

העמותה "גשר אל הנוער", היום בניהולו של ישי שנידובר ומנהלת פיתוח המשאבים אור אליעזר, מפעילה חמישה בתים חמים. שלושה בתל אביב, והשניים הנוספים, ברמת גן וברעננה, פועלים בשיתוף פעולה עם קרן אלחנן פרידמן ונקראים "בתי פרידמן למנהיגות". הפעלת כל הבתים החמים נעשית בשיתוף העיריות. כל בית מציע סביבת לימודים נעימה, מקום מותאם להרצאות ולפעילות מגבשת ופינות לשיחות אישיות. הרעיון הוא להעניק לכל נער סיוע חינוכי, אישי וחברתי, לצד הקניית ערכים של תרומה ועזרה לקהילה.

חיימוב נזכר איך היה עולה לאוטובוס אחרי הלימודים, נוסע שתי תחנות ונכנס לבית העמותה. תחילה היה מתייצב שלוש פעמים בשבוע, מקבל עזרה בשיעורי הבית ומצטרף לסדנאות ולטיולים להכרת הארץ. בשנים שלאחר מכן היה מגיע בהתאם לצורך.

"במקום ללמוד בבית, שם היה רעש ובלאגן, העדפתי ללמוד בסביבה שבה אני יכול לשאול שאלות כשצריך ולהתרכז בחומר בשקט. עם השנים הגעתי פחות כי הייתי צריך פחות עזרה. בי"ב הייתי מגיע לשם רק לפני מבחנים.

"אני לא יודע איך זה קרה, אבל עד כיתה י"ב הפכתי לתלמיד מצטיין", הוא מזדקף, "למדתי במגמת מינהל עסקים וסיימתי כמצטיין בית הספר. אמנם לא היו לי הציונים הכי טובים בכיתה, אבל עברתי כברת דרך והראיתי שינוי גדול בהתנהגות, וזה היה דבר מאוד משמעותי עבורי. המנהל ראה בי תלמיד שרוצה להצליח ושכדאי לתמוך בו, ואני שמחתי שיש מי שמאמין בי. סיימתי בגרות מלאה בממוצע 93. מי היה מאמין שתהיה לי בכלל בגרות, ובטח עם ציונים טובים כאלה".

את בית הספר סיים, לדבריו, בתחושת גאווה עצומה. "אבל שלא תחשבי שזה היה קל. היו מיליארד בעיות בדרך. הרעיון של 'גשר' הוא שאם אתה רוצה להצליח - תקבל את כל התמיכה. אם אתה לא רוצה, שום דבר לא יעזור לך. אתה צריך לבוא ולבקש את העזרה.

"הכרתי בעמותה אנשים מדהימים שהיו במצב דומה לשלי. מלאים פוטנציאל, ורק צריכים דחיפה ועזרה. ידענו תמיד שברגע שנוותר טיפה או לא נתנהג בהתאם לחוקים, לא נוכל להישאר. וזאת המטרה של 'גשר' - לגרום לך להבין שאתה רוצה להיות שם. להבין שאתה מוכן להשקיע בעצמך, מוכן ללמוד, מוכן לקבל את כללי ההתנהגות של הארגון כדי להצליח.

"גם אותי היו צריכים להחזיק קצר הרבה פעמים. אפילו השעו אותי מהעמותה לכמה ימים, אחרי שהתחצפתי לאחד המורים בבית הספר וזלזלתי בו. היום, כשאני מסתכל על נתנאל של פעם, הייתי מעיף את התלמיד הזה ליותר זמן. אבל תומר טבריה, שהיה אז המנכ"ל, נתן לי את הכוחות וגרם לי להבין שכדאי לי לקבל את חוקי המקום כדי להישאר. עד היום אנחנו בקשר מצוין, ואני יודע שחלק מההצלחה שלי הוא בזכות דמויות כמוהו, שנתנו לי את הטפיחה על השכם.

"רציתי להוכיח לכולם שאני יכול להתחיל ולסיים משהו כמו שצריך. ובאמת סיימתי כמו גדול. ההורים שלי היו מגיעים לאירועים של המצטיינים, וזה היה מוזר לי, לא להם. מבחינתם, הם האמינו בי לאורך כל הדרך. לא רציתי שהתחושה הטובה שלי תתפספס".

נוסף על "גשר אל הנוער" הצטרף חיימוב לעמותת "אחריי!", שמטרתה להגביר את המעורבות והאחריות החברתית של בני הנוער ולהכין אותם לשירות צבאי מלא.

"אני באתי משכונה שבה מעריכים מאוד חיילים קרביים, אבל מחפשים לעשות את השירות הצבאי הכי קל שאפשר, אם בכלל. פתאום, בכיתה י"ב, רציתי יותר. הצטרפתי ל'אחריי!' כחניך, בעיקר כדי לשמור על כושר. שם גיליתי חבר'ה עם שאיפות גדולות, שרוצים לעשות שירות משמעותי, ועד היום אנחנו שומרים על קשר מצוין. כשראיתי אותם, הבנתי שאני רוצה להיות חלק מהדבר הזה, של הנתינה, של התרומה לחברה, של העשייה.

"עבדתי קשה מאוד, פיזית ונפשית. ההורים שלי דאגו לי כי הם לא גדלו בארץ ולא הכירו את צה"ל, אבל אני חיפשתי לעשות משהו משמעותי, וכשסיימתי את התיכון החלטתי להצטרף למכינת 'גל' - מכינה קדם־צבאית בעכו. התאהבתי ברעיון של לגור מחוץ לבית במשך שנה, לקבל אחריות, להיות עצמאי".

בשנה שבה התנדב במכינת "גל" שימש חיימוב עוזר מדריך במרכז הנוער העירוני בעכו, "בית הידידות", וכך הפך הילד מהשכונה לדמות שעוזרת לצעירי שכונות. "זאת היתה תקופה מדהימה, שבה הכרתי אנשים מדהימים ששונים ממני בתכלית. קיבוצניקים, מושבניקים, מכל קצות הקשת הישראלית. אני, התל־אביבי שבחיים לא נעל סנדלים, התחלתי ללכת בסנדלי שורש ולטייל בארץ. להעביר לבני נוער סדרות שטח, שיכירו את המדינה. אני הייתי הילד שמתנדבים לעזור לו, ופתאום אני מתנדב לעזור לאחרים. החניכים שלי היו נערים כמו שהייתי בעצמי, פעם מזמן. ילדים שמחפשים את התמיכה. הייתי משחק איתם כדורגל, עוזר להם בשיעורים, מדבר איתם המון על דברים שבלב. מדריך וחבר יחד".

ליבו הטוב וניסיון חייו של נתנאל הובילו אותו להגיע בכל בוקר אל ביתו של אחד החניכים, לוודא שהוא מוכן ולא יאחר לבית הספר. "בסוף הוא היה מגיע בזמן רק מהבושה, שלא אגיע אליו הביתה", הוא צוחק. "רגעי הנחת שלי היו מדברים קטנים, כשהחניכים היו מתקשרים ויכולתי להקשיב להם, להכיל אותם. הייתי מספר להם מדי פעם על כל מיני מצבים קטנים שגם אני נמצאתי בהם - שגם לי היה קשה לקום בבוקר, שהיו לי בעיות משמעת. אבל לא הייתי חושף את הסיפור שלי לעומק. עדיין לא היו לי כלים פרקטיים, אבל למדתי מהמדריך שהיה איתי ומראש המכינה, דני ולעל".

קו פרשת המים

באוגוסט 2016, אחרי דחיית שירות של שנה בשל המכינה, התגייס חיימוב לחיל ההנדסה.

"זאת היתה בשבילי תקופה של פריחה מטורפת. שירתי בגדוד 605, שם פגשתי דמות משמעותית נוספת בחיי, המ"מ אופק נאמן. רציתי להגיע לסיירת, ליחידת יהל"ם, אבל אופק תמך בי ועודד אותי להישאר בגדוד, וגם לצאת לקורס מ"כים. התחושה שלי היתה שיש לי מפקד תותח, ושאני רוצה להיות כמוהו".

חיימוב יצא לקורס מ"כים, ואחר כך המשיך לקצונה. לפני הקורס ניגש לראיון מחודש בלשכת הגיוס, כדי לשפר את הנתונים האישיים שאיתם הגיע לצו ראשון. "אני מזכיר לך שבצו הראשון, אי אז בתחילת התיכון, לא חלמתי לעשות משהו עם עצמי, בטח שלא שירות משמעותי. אז הייתי צריך לחזור על הראיון כדי להוכיח שאני אדם אחר - והצלחתי.

"אני, שלא חשבתי בכלל להתגייס לצבא, הגעתי לקורס קצינים ואפילו סיימתי אותו כמצטיין הקורס. מבחינתי, קורס הקצינים הוא קו פרשת המים שממנו יצאתי אדם אחר לגמרי. קיבלתי שם המון ביטחון עצמי וכלים פרקטיים שנתנו לי את היכולת לדבר בצורה טובה יותר, להעביר את המסר שלי בצורה חלקה, לדעת לדרוש את מה שמגיע לי בצורה יעילה יותר".

הוא שירת כמ"מ רובאית, מחלקה שתפסה קווים בגבול לבנון, בגבול סוריה ובגזרת איו"ש והתאמנה גם ברמת הגולן. בהמשך היה מפקד צוות בקורס קצינים. "בשלב הזה הרשו לי לראות את חוות הדעת שכתב המפקד שלי בפלוגה שבה התחלתי. הוא כתב: 'נתנאל הוא מין חתול רחוב. נופל על הרגליים ויודע להסתגל לכל סיטואציה'. זה הרגיש לי דווקא סבבה, ואפילו הצחיק אותי שהוא ראה אותי בצורה כזאת".

במהלך שירותו, בינואר 2019, איבד חיימוב את אחד מחבריו הטובים, סמל אביתר רחמים יוספי ז"ל, שנסחף וטבע למוות בעת ניווט מבצעי בנחל חילזון. תחקיר האסון חשף מאוחר יותר עשרות תקלות בניהול כניסת החיילים לנחל, ושורת מפקדים בחטיבת הצנחנים הודחו בעקבותיו. חיימוב מקפיץ את רגלו באי־שקט, כואב על המוות שיכול היה להימנע. "הייתי ביום חינוך עם המחלקה שלי, כשפתאום אחי התקשר ושאל אותי מתי דיברתי עם אביתר לאחרונה. הוא היה חבר ילדות טוב שלנו, וכשהבנו שהוא נפטר הלב שלי נשבר.

"זאת היתה הפעם הראשונה בחיים שלי שנשברתי באמת, בצורה קיצונית. הרי היה אפשר למנוע את המוות הזה, וכששמעתי על האסון אמרתי לעצמי שאני רוצה לגדל קצינים שיבינו את גודל האחריות שיש להם לחיי אדם. שיבינו את המשמעות. מאז ועד השחרור שלי הפקתי בכל מחזור מסע לזכרו של אביתר והייתי אומר לחניכים: 'האלונקה שאתם סוחבים עכשיו אולי כבדה, אבל אם תסחבו עליה גופה של חבר שלכם היא תהיה הרבה יותר כבדה'. היה לי חשוב שיבינו שמוטלת עליהם אחריות רבה לעמוד במשימה, ובמקביל להחזיר את הלוחמים בשלום הביתה".

התנתקתי מהעבר שלי

הוא השתחרר ביולי 2020 בדרגת סגן, וכעבור שבוע קיבל הצעה מראש המכינה הקדם־הצבאית "גל", שבה התחנך לפני הצבא, לבוא ולהדריך בה. חיימוב החל לעבוד במכינה כמדריך בשלוחת קריית ביאליק, כשהוא מסייע לנערים עם עבר דומה לשלו. הוא בחר במתכוון שלא לשתף אותם בעברו האישי.

"היום אני יכול להגיד בפה מלא שהתנתקתי מהעבר שלי. הם אולי ידעו שהייתי במכינה בעצמי, ושלא הייתי החניך הכי טוב בעולם כי לא תמיד הקשבתי לכללים, אבל הם לא ידעו שגם ממני אף אחד לא ציפה לשום דבר. לא ידעו שלפעמים עברתי בעצמי על החוקים. מבחינת החניכים, הייתי הדמות שיכולה להכיל אותם, לעזור להם ולדבר איתם בגובה העיניים".

אתה לא חושב שאם היית מספר להם מאיפה באת, היית עוזר להם יותר?

"את מרימה לי להנחתה. אני, בתור חניך, לא פעלתי תמיד לפי הכללים, וגם חטפתי על זה. לפני סוף המכינה באותם ימים יצאתי עם כמה חברים לשתות אלכוהול, וכמעט העיפו אותי משם. אחרי הרבה־הרבה בקשות סליחה ושיחות ארוכות עם המנהלים, זה נסגר בהבנה שאני יכול ללמוד מהאירוע הזה איך לסיים דברים בצורה טובה.

"כעבור כמה שנים, כשהייתי מדריך במכינה, היתה חבורה של כמה נערים שיצאו לשתות והעלו סרטון לטיקטוק. כשראיתי את זה הבנתי שאם הייתי מספר להם את הסיפור האישי שלי, אולי האירוע שלהם יכול היה להימנע, כי הם היו מבינים את חומרת המעשה ואת ההשלכות שלו.

"אחרי שזה קרה סיפרתי להם על האירוע שלי, והם הביעו חרטה ונשארו שבוע אחרי שאר החניכים כדי לעזור לקראת השנה הבאה ולסיים את המכינה כמו בוגרים".

למצוא סיבה לקום בבוקר

הוא לא ילד מסכן, יחזור ויגיד שוב ושוב, חושש להצטייר כמי שגדל בצד הפחות טוב של תל אביב וברח מהשכונה. "בצבא ראיתי אנשים במצב הרבה יותר קשה ממני, כשהייתי עושה אצלם ביקורי בית כקצין. הם היו צעירים שבאמת באו מבתים שלא היה בהם כלום. בתים שבהם החייל היה חייב לעבוד כדי לפרנס את המשפחה, ולכן לא היה יכול לשרת בצבא כמו שצריך.

"לי לא היה חסר כלום בזמנו, למעט האמונה בעצמי, וברגע שהיה לי את זה, ואת התמיכה - הגעתי רחוק. בלי 'אחריי!' לא הייתי הולך לקרבי. בלי 'גשר אל הנוער' לא בטוח שהייתי עושה בגרויות, ובטח שלא בהצטיינות. הייתי הילד שבכל פעם צריך את המבוגר האחראי שיבוא וישמור עליו, אבל היום זה כבר לא קיים, לשמחתי. אני לא צריך מישהו שיחזיק לי את היד, אבל אני בהחלט חושב שילדים שמגיעים מסביבה פחות חזקה צריכים לקבל תמיכה.

"בסופו של דבר, צריך לרצות. מי שלא רוצה, זה לא יקרה לו. העניין הוא להציב מטרות ולמצוא את הסיבה לקום בבוקר. מבחינתי, זה גדול שאני יכול עכשיו להיות האדם שתומך באחרים, ואני יודע להכיר תודה גם לאלו שעזרו לי להסתדר בכוחות עצמי".

בינתיים עבר קורס מ"פ במילואים, וכיום הוא מתלבט בין כמה תחומי לימודים לתואר ראשון, ומעביר מדי פעם הרצאות בבית החם של "גשר אל הנוער" בכפר שלם בתל אביב. "אחרי שהשתחררתי, ורדה, המייסדת, ביקשה שאגיע לכפר שלם להרצות לצעירים על הכנה לצבא ושירות משמעותי. היא אמרה שהיא זוכרת אותי מהימים שבהם הייתי בעצמי חניך בעמותה, והיא יודעת איזה תהליך משמעותי עברתי, ולכן רוצה שאהיה חלק מהעמותה - הפעם בצד שנותן.

"יש לי בלב פינה כל כך חמה לעמותה, שהסכמתי מייד. ואני גם בקשר מצוין עם ההנהלה הנוכחית. ועדיין, אני לא יכול לספר שם את כל האמת על עצמי. אני מרגיש שאני כבר לא הילד ההוא שעשה בעיות, זה שחשבו שלא יגיע לשום מקום. אני פשוט עושה להם שיחות מוטיבציה על משמעות החיים, גורם להם לחשוב מה היו רוצים לעשות בעתיד. מנסה להיות האדם שייתן להם את הכוח, כמו שהרבה אנשים נתנו לי".

לאתר "גשר אל הנוער"