68
אני רוצה לקחת אתכם איתי רגע לימים הראשונים שלי בכיתה ז', על כל האתגרים שמתלווים אליהם - המעבר לחטיבת הביניים, גיל ההתבגרות ויחד איתו הספק העצמי והצורך באישור מהסביבה. נסו להיזכר במורה שהיתה משמעותית במיוחד עבורכם באותה התקופה, אם לטובה ואם לרעה.
אני זוכרת את המורה נ' (השם המלא שמור במערכת הזיכרונות הטראומטיים), המורה למתמטיקה. הפנים שלה היו לבנות מאוד, היא נהגה למרוח מייק־אפ בגוון בהיר מדי ביחס לעור שלה. היה לה אוסף חצאיות פליסה עם קפלים מרובים בשלושה צבעים: כחול כהה, חום ושחור, תמיד מגוהצות למשעי. מעל החצאית היא לבשה באופן קבע חולצה מכופתרת בצבע לבן או בצבע תכלת. היא נעלה עקבים גבוהים, עבים וגסים, דיברה בטון נמוך ובאופן כללי העניקה תדיר את התחושה שהיא לא מרוצה מאיתנו.
המבחן הראשון במתמטיקה בחטיבת הביניים גרם לי לחוש כישלון, ולכן אני זוכרת במדויק את הציון שקיבלתי: 68. בגיל 12 לא ידעתי כלל איך להתמודד עם כישלון, אף אחד לא לימד אותי. הגעתי הביתה, החבאתי את המבחן עמוק בתוך ארון הבגדים, נעלתי את דלת החדר והשענתי כיסא על הידית, כך שאמא שלי לא תוכל לפתוח את הדלת. היא דפקה ודפקה ושאלה מה קרה, אבל לא הסכמתי לספר לה. רקמתי תוכנית פעולה: אני אלמד מרגע זה ללא הפסקה עד למבחן הבא ורק אחרי שאצליח להשיג ציון טוב, אספר להורים על הציון הקודם. זה לא שההורים שלי היו קשוחים בנוגע לציונים, ממש לא, זו אני שלא ידעתי להתגבר על הבושה. אל המבחן הבא התכוננתי באופן מוגזם ויצאתי מהבחינה בתחושת פחד, כי לא ידעתי איך הלך לי ולא רציתי להשוות עם ילדים אחרים.
לאחר שבוע וחצי נ' נכנסה לכיתה והודיעה שבסוף השיעור היא תחזיר את המבחנים. היא נעמדה מולנו, הצמידה את עקביה, בהונותיה פונות לכיוונים מנוגדים, פכרה ידיה והניחה אותן על קפלי החצאית, ואז הודיעה: "יש רק ילדה אחת בכיתה שקיבלה ציון 100". היא הפנתה את מבטה לכיווני מבלי להזיז את כפות ידיה והוסיפה: "זאת את, פאולה". הלב שלי דפק במהירות שיא והרגשתי שמחה, אבל אז נ' המשיכה: "אני לא כל כך מבינה איך קיבלת 100 אחרי הציון הגרוע שקיבלת בפעם הקודמת. יש שתי אפשרויות: או שבפעם הקודמת התעצלת ללמוד, או שהפעם הצלחת להעתיק ממישהו חכם".
בִן־רגע השמחה הפכה לקיפאון, ואז לעלבון, ואז לאשמה. לא היו לי אז כוחות הנפש והוורבליות שיש לי היום כדי להעמיד אותה במקומה. חזרתי הביתה כועסת ופגועה, שיתפתי את הוריי בציון המושלם שקיבלתי, אבל לא הצלחתי לשמוח באמת מההישג שלי. את שלוש השנים הבאות שבהן לימדה אותי נ' העברתי בניסיונות להימנע מהצורך לדבר איתה או להישיר אליה מבט, ועשיתי את המינימום הדרוש כדי לסיים כל מחצית בציונים טובים, אבל חלילה לא להשקיע מדי ולהצטיין שוב במשמרת שלה.
מורי דרך
לכל אחד מאיתנו יש סיפור אחד לפחות על המורה שבזכותו הוא למד להכיר ביכולות שלא האמין שיש לו. התמזל מזלי להיתקל במורה אורה בסוף כיתה א', והיא היחידה שגרמה לי להאמין שאני אדע עברית ואפילו אחבב את הקריאה והכתיבה בשפה המשונה הזו.
החוויות החיוביות והחוויות המזוויעות מבית הספר מוכיחות בעיקר דבר אחד: מורים הם לא רק אנשי שירות שמעבירים ידע לילדים שלנו, הם דמויות מאוד דומיננטיות בחיים שלהם, שמשפיעות בעוצמה רבה על הביטחון העצמי, על תחושת המסוגלות ועל אופן ההתמודדות עם כישלון. אלו הדברים הכי חשובים להתפתחות בריאה, לצד התפקוד הפיזי. אנחנו אמורים להתייחס למעשים שלהם ולאחריות שיש בידם, לפחות באותו האופן שאנחנו מתייחסים לרופא המשפחה כשהילד שלנו קודח מחום. החיים הנפשיים של הילדים שלנו נמצאים בידיים שלהם, הרבה יותר מאשר אנחנו מצליחים או מוכנים להודות.
כלכלת חינוך
לכולם יש דעה על המשבר החמור בין המורות והמורים למשרד האוצר. אני מאמינה שהסכסוך הזה הוא לא רק על כסף, אלא גם ואולי בעיקר על ערכים ועל מעמד. המורים והמורות גם רוצים שנצא למרפסת ונמחא להם כפיים, ולדעתי - בצדק רב. אם היינו מנסים להתמודד עם הטענה העמוקה שלהם במקום להדביק שוב פלסטר שיחזיק רק עד לסכסוך הבא, אולי היה מתרחש פה שינוי אמיתי.
מילים יפות לא ישנו את המציאות: כמדינה, אנחנו לא מציבים את חינוך דור העתיד בראש סדר העדיפויות שלנו, ולראיה - מערכת החינוך לא מתנהלת כמו עסק ריווחי. המדינה לא מתמרצת את האנשים הטובים ביותר להישאר במערכת, ועם מילים מקושטות כמו "שליחות" ו"עבודת קודש" לא הולכים למכולת. המדינה נטשה את המורות והמורים שלה מזמן. משרד האוצר ומשרד החינוך מפקירים את מנהלי בית הספר להתמודד לבדם עם מצוקת המורים.
מערכת מקולקלת
המספרים מדברים בעד עצמם. מספר המורים שנוטש את ההוראה בישראל גדל השנה ב־50 אחוזים. זו לא מגמה מקומית בלבד, גם ארה"ב חווה משבר דומה כבר כמה שנים. שכר מורה מתחיל, נכון לסיום שנת הלימודים הנוכחית, עומד על כ־6,800 שקלים למשרה מלאה.
כשמתערבבים יחד אינטרסים כלכליים ואגו, מתקבל תבשיל מקולקל שתוקע את היכולת לפתור את המשבר: בעלי העושר והכוח, המחזיקים בקופת המדינה, מנסים להחזיק בו בכל אמצעי אפשרי, ללא קשר לעושרה של הקופה, אלא כתפיסת עולם, בעיקר על ידי דיכוי חסרי הכוח. אין שום מנגנון שיאפשר למורה מצטיינת את התמריצים שהיא ראויה להם. אם את מורה שמקדישה באופן קבוע מעבר לנדרש, מטפלת בעניינים אישיים של תלמידים על חשבון זמנך, משקיעה בשיחות כדי לזהות סימנים אפילו דקים ביותר של מצוקה אצל הילד השקט שכמעט לא מגיע לבית הספר, את תקבלי מילים חמות מההורים של הילד והמון סיפוק - אבל מערכת שלא יודעת לציין את המצוינים שבתוכה היא מערכת מקולקלת.
כשאני פוגשת מורות ומורים שבוחרים להישאר במערכת כזו למרות הכל, אני חושבת שהם כנראה סוג של קדושים, כי להסתפק בסיפוק ובתחושת שליחות ללא שכר שאפשר לגמור איתו את החודש, זה לא מעשה רציונלי. או שמא מדובר באנשים שהם חסרי דאגות כלכליות לחלוטין ובוחרים בהוראה כמעשה כמעט התנדבותי? קשה לי לחשוב על סיבות נוספות שמעודדות אנשים להישאר במערכת בעייתית.
מורים ומורות במגזר הציבורי ומנהלי בית הספר מוצאים את עצמם מתחנפים למורים שזה עתה סיימו ללמוד הוראה, כדי שיצטרפו לשורותיהם. נציגי המורים, מצידם, מנסים למקסם את האינטרס הכספי שלהם ואת הכוח שיוכל לשרת את האינטרסים שלהם. הכסף שכבר קיים במערכת מוקדש למי שצבר ותק, ולאו דווקא על פי יכולת או איכות. ומי נפגע בסופו של דבר מהמערכת הדפוקה הזאת? נכון, הילדים.
דיני נפשות
נ', המורה שלי למתמטיקה, יכולה היתה לעבוד בכל עבודה אחרת, שבה אין לה השפעה על הערך העצמי של נערות ונערים. אבל לא היתה אז וגם אין היום דרך להרחיק מהמערכת מורות כמו נ׳, אלא אם כן יבצעו מעשה קיצוני במיוחד, וזאת כי לא קיימים במשרד החינוך שום מדדי איכות שאינם קשורים בציונים ובמבחנים. מורים חסרי סבלנות וחסרי אמפתיה וחמלה, שפוגעים בנפשם של הילדים ושורטים אותם לכל החיים, יכולים להמשיך שנים רבות לעבוד ולקבל אפילו העלאה על סמך הוותק, ואין שום דרך למנוע מהם לפגוש עוד ועוד נפשות עדינות שהם עלולים לפגוע בהן. ובאותה נשימה, מורים שמצילים נפשות של ילדים, שמלווים אותם בשיקום הערך העצמי, שעושים את הבלתי אפשרי לאחר שההורים התייאשו, לא מקבלים שום סוג של תמריץ או שדרוג במעמד בתוך המערכת.
מדרג הוראה
תחשבו על התגובה הטבעית שלכם כשאתם פוגשים מישהי ברחוב ושואלים אותה במה היא עוסקת, והיא עונה: "מהנדסת בחברת היי־טק". ישר יוצא לנו מהפה מין "וואו" מתפעל. כשמישהי מספרת שהיא מורה בבית ספר, יוצא לנו מין "פששש... כל הכבוד". במקרה הזה אנחנו לא מתפעלים, אלא קצת מרחמים ואפילו קצת מזלזלים, אם נודה באמת.
המלחמה של המורים היא מלחמה גם על המעמד שלהם ולא רק על השכר. הם זועקים להערכה מסוג שזוכים לה חוקרים באקדמיה, רופאות ורופאים - כי גם המורים עוסקים בדיני נפשות. הרי "מוות וחיים ביד־לשון" (משלי י"ח, פסוק כ"א) - מורים יכולים לבנות ולהרוס חיים של ילדה או ילד באמצעות התקשורת איתם והיחס שלהם. לא תשכנעו אותי שזה פחות חשוב מכל דרך אחרת להצלת חיים.
יש להשוות את תנאי התחרות וההשפעה של הצטיינות בעבודה לאלו הקיימים בשאר המקצועות ולתגמל מורים על פי הציונים שלהם בסקרי שביעות רצון, בדיוק כמו שהם מודדים את התלמידים, בדיוק כמו שמודדים כל איש שנותן שירות.
פשיטת רגל
זה אולי נשמע מוזר, אבל על מנת לתקן את מערכת החינוך יש להתייחס אליה במונחים עסקיים. הפרדוקס בבסיס שיטת חישוב שכר המורות והמורים טמון בכך שהאיכויות הנדרשות ליצירת עובד פרודוקטיבי שמייצר רווח, כלל אינן נבדקות ובוודאי לא מתוגמלות. כישורי המורות המשפיעים באופן הכי עמוק על הלקוחות, כלומר על התלמידים, כלל לא נמדדים על ידי המערכת. איזה עסק רווחי היה שורד כך? התשובה, כמובן, היא ששום חברה עסקית לא היתה מעיזה להעסיק אנשי מקצוע ללא מדידת איכות התוצרים של העובדים המרכזיים בעסק, כי חברה כזו נידונה לכישלון ולפשיטת רגל.
המורים מבקשים שנעריך אותם על עבודתם הקשה. ההערכה הזו, בשורה התחתונה, מתורגמת לכסף, אבל לא רק. ובכל זאת, משכורת שמשקפת את ההשקעה ואת המאמץ ואת ההישגים היא התחלה טובה.
עכשיו, בואו נחזור רגע למורה נ' מחטיבת הביניים. היא פגשה מאות ילדים שהתמודדו עם אלגברה ומשוואות בשני נעלמים, ועדיין פתרה באופן אכזרי את חידת הציון שלי במבחן: או שזלזלתי או שהעתקתי. אין מקום להתפתחות, למאמץ, אין מקום לחוויה של התלמידה שלה. במערכת חינוך ראויה, מורה שלא מבינה שיש לעודד השקעה והתאמצות, תיפלט החוצה, אבל כשמשרד החינוך לא רואה את המאמץ וההשקעה של מי שעובדים בשירותו, איך העובדים יצליחו לראות אחרת את התלמידים?
• פאולה רוזנברג: לחיי התחלות ישנות ועומקים חדשים
עשה לי את זה:
אני רוצה להמליץ על הפודקאסט "פוטרקאסט", בהגשת מורן קלפר.
הפודקאסט מלווה שלושה אנשים שמעולם לא קראו את ספרי "הארי פוטר". במהלך הפרק הם קוראים יחד עם מורן את הפרקים, ומנתחים יחד את התגובות והתחושות.
הגעתי לפודקאסט כדי להבין קצת יותר את העולם הקסום של הארי פוטר, ולנסות לפצח את הסיבה לכך שלספרים האלו יש עדת מעריצים כל כך גדולה. נשארתי כי זה באמת מרתק, מין Book Club מוקלט. ממש לא רק לילדים ולבני הנוער. עשה לי חשק לקרוא את הספרים מהסדרה שטרם קראתי.
אני מתכוונת להקשיב לפרקים נוספים יחד עם בנותיי שילה וארבל, זו דרך נהדרת להיות מעורבת בעולמן ולפתח שיחות עומק.
Info@paulanatural.co.il
