בצהרי שבת האחרונה דמה רחוב ווקולור ברובע בלוויל בפריז לרחוב רפאים. כל החנויות משני צידיו היו סגורות, ונראו נטושות. מכוניות לא חלפו ברחוב. דיירים לא עמדו במרפסות הקטנות של דירות השיכונים, שבהן הם מתגוררים. דממה נוראה שררה ברחוב הצר בליבה של בירת צרפת. דממת מוות.
לפתע הגיחה מאחד הבתים אישה צעירה. בזהירות ובנימוס שאלתי אותה אם היא יודעת היכן התגוררה שרה חלימי, הגננת היהודייה בת ה־65, שנרצחה לפני ארבע שנים באלימות חייתית על ידי צעיר אפריקני מוסלמי. הצעיר, קובילי טראורה, שהיה שכן של חלימי, חדר לדירתה לפנות בוקר, היכה אותה באכזריות, תוך שהוא משמיע קללות בעלות אופי דתי מוסלמי, וכשהגיעו למקום שוטרים, השליך אותה, בעודה בחיים, ממרפסת דירתה שבקומה השלישית. "הרגתי את השטן של השכונה", צרח לעבר הרחוב.
הצעירה שאליה פניתי פלטה שאינה יודעת דבר ומיהרה להסתלק בבהלה. מקץ רבע שעה יצאה קשישה עם שיער לבן מאחד הבניינים, שנראה מודרני יחסית. שאלתי גם אותה. "היהודייה? שנרצחה? כאן בבית הזה", אמרה בצרפתית עם מבטא פורטוגזי כבד, והצביעה על המבנה העלוב שמולנו. שכנה בעלת מבטא צפון־אפריקני הגיעה כשידיה עמוסות סלים, והמליצה לפורטוגזית לא להסתובב בחוץ. "הולכת להיות היום הפגנה גדולה, ולא יודעים מה יקרה", הסבירה.
ז'נדרמים ברחובות
אנחנו מגיעים לפריז שלושה שבועות אחרי ההחלטה השערורייתית של בית המשפט הגבוה לערעורים בצרפת לא להעמיד לדין את רוצחה של שרה חלימי. הסיבה: צריכת סמים מופרזת לפני הרצח, "שגרמה לו לא להיות אחראי למעשיו". במחאה על ההחלטה הזו קיימו 7,000 איש, רובם יהודים, ברחבת זכויות האדם בכיכר טרוקדרו בפריז, את אחת ההפגנות הגדולות בשנים האחרונות נגד האנטישמיות.
בעקבות סבב האלימות הנוכחי בין ישראל לחמאס הודיעו אלפי מוסלמים שייצאו להפגין בין שכונת המהגרים הערבית בארבס שבצפון פריז, לבין כיכר הבסטיליה, מסלול שלאורכו גרים יהודים רבים. שר הפנים הצרפתי, ג'רלד דארמנן, אסר את קיום ההפגנה, מחשש להתפרעויות אלימות ולתקיפות אנטישמיות דוגמת אלו שאירעו בהפגנות במהלך מבצע צוק איתן. גם אז, לפני שבע שנים, אסרה הממשלה להפגין בפריז, אבל צעירים מוסלמים, שרצו אינתיפאדה משלהם, השליכו בקבוק תבערה על בית כנסת בעיר הפרברים סרסל, הציתו מכוניות והעלו באש דגלי ישראל.
בשבת שעברה נערכה פריז לתסריט דומה. 4,200 שוטרים וז'נדרמים נפרסו ברחובות כדי לפזר כל התאספות לא חוקית, והרשויות המליצו לסוחרים היהודים לסגור את החנויות בשעות הצהריים, בשל צפי להתנכלויות. אלפים אכן השתתפו בהפגנה האסורה, ועשרות נעצרו; השוטרים הפעילו נגד המתפרעים גז מדמיע וסילוני מים, והצליחו לשמור על שליטה במצב. גם בערים אחרות בצרפת נערכו עשרות הפגנות פרו־פלשתיניות, באישור השלטונות, ואלו הסתיימו ללא אירועים מיוחדים. בינתיים.
סבב הדמים החדש בין ישראל לחמאס הכניס את הקהילה היהודית בצרפת למצב חירום. כוננות גבוהה הוכרזה במערך האבטחה בכל המוסדות היהודיים, וחברי הקהילות ברחבי המדינה התבקשו לא להסתובב ברחובות עם סממנים יהודיים נראים לעין. הומלץ להם להישאר בבתיהם בשבת, ופעילות בתי הכנסת - שממילא פחתה בשל הגבלות הקורונה - צומצמה עוד יותר. הקהילה הזאת, הגדולה ביותר באירופה (והשלישית בגודלה בעולם), חיה לצד קהילת המהגרים הערבית־מוסלמית הגדולה ביותר ביבשת. העובדה שרוב יהודי צרפת הגיעו ממדינות צפון אפריקה תורמת להגברת החיכוך בין שתי הקהילות.
המתיחות הסלימה מאוד בעקבות האינתיפאדה השנייה. לרשימה העקובה מדם של פיגועי טרור ערביים שבוצעו נגד מטרות יהודיות בשנות ה־80 וה־90, נוספה בשנות ה־2000 שורה של מעשי רצח מחרידים. ב־2003 נרצח הדי.ג'יי היהודי סבסטיאן סלאם בידי שכנו המוסלמי בפריז (והתיק נסגר); ב־2006 נחטף ועונה למוות הצעיר אילן חלימי בידי כנופיית מוסלמים; ב־2012 ביצע מחבל של דאעש פיגוע בבית הספר אוצר התורה בטולוז, שבו נרצחו הרב ג'ונתן סנדלר, בניו גבריאל (3) ואריה (5) והילדה מרים מונסונגו (7); ב־2015 נרצחה אלזה חיאט, בעלת טור בשבועון "שארלי הבדו", עם 11 מחבריה; כעבור יומיים ביצע מחבל את הפיגוע בסופרמרקט היהודי "היפר כשר" בפריז, שבו נרצחו יוהאן כהן, פיליפ ברהאם, פרנסואה־מישל סעדה ויואב חטאב; ב־2017 נרצחה שרה חלימי בפריז; וב־2018 נרצחה ניצולת השואה מיריי קנול בביתה בפריז בידי צעיר מוסלמי.
על פי נתונים שפרסם שירות האבטחה של הקהילה היהודית בצרפת, בשנה שעברה חלה אמנם ירידה של 50 אחוזים במספר התקריות האנטישמיות לעומת 2019 (399 בהשוואה ל־697), אך כמעט ולא נרשמה ירידה במספר התקיפות הפיזיות (45), למרות שנת הקורונה והסגרים שנלוו אליה.
לא פחות חריפה מאווירת הטרור היומיומית היא התחושה הקשה של יהודי צרפת שהם נבגדים על ידי מערכות השלטון, בעיקר גורמי אכיפת החוק, וגם על ידי האליטות, שיצרו את הברית בין השמאל לאסלאמיזם. זו לא הפעם הראשונה; 40 שנה לקח לצרפת הרשמית להכיר באחריות לחלקה בשואה, והוויכוח הציבורי על כך עדיין לא תם.
כשמחבלים ערבים ביצעו באוקטובר 1980 פיגוע נגד בית הכנסת ברחוב קופרניק בפריז ורצחו את מנחת הטלוויזיה הישראלית עליזה שגריר ושלושה עוברי אורח לא יהודים, ראש הממשלה דאז, רמון בר, גינה את "הפיגוע נגד יהודים שהלכו לבית הכנסת וצרפתים חפים מפשע שעברו ברחוב". צרפת עדיין לא העמידה לדין את החשוד הלבנוני בביצוע הפיגוע ההוא, שהוסגר מקנדה בנובמבר 2014. שני פלשתינים, שחשודים במעורבות בפיגוע נגד מסעדת גולדנברג בשכונה היהודית של המארה באוגוסט 82' (שבו נרצחו שישה אנשים), עדיין מתגוררים בירדן וברמאללה.
זמן רב מדי לקח לממשל הצרפתי להכיר באופי האנטישמי של רצח סבסטיאן סלאם ושרה חלימי, בתואנה ששני הרוצחים המוסלמים היו במצב פסיכוטי, תחת השפעת סמים. ההחלטה שלא להעמיד את רוצחה של שרה חלימי למשפט היוותה קו שבר רציני בקשר בין היהודים לצרפת: האמרה היידית הישנה "להיות מאושרים כמו יהודים בצרפת" כבר אינה משקפת את מצבם.
חלק מהיהודים הצרפתים, שעימם שוחחתי בימים האחרונים, ביקשו שלא אציין את שמם. גם אם הדברים מתפרסמים בישראל, בעברית, הם חוששים שיגיעו לידיעתם של שכניהם וחבריהם לעבודה, ויגרמו להם קשיים. אחרים היו זהירים מאוד בדבריהם בגלל "הרגישות הרבה", ולא הרשו לעצמם לומר את כל שעל ליבם. די בכך כדי להעביר את תחושת הטרור, שהפכה למציאות יומיומית של רבים מיהודי צרפת.
זה היפוך יוצרות מוחלט בתולדותיה של קהילה יהודית, שרק לפני 30 שנה חוותה את תור הזהב שלה והגיעה לעמדת השפעה כמעט חסרת תקדים בתולדותיה, ברוב תחומי החיים במדינה. יהודים תפסו עמדות מפתח בפוליטיקה, בתקשורת, באקדמיה, בכלכלה, בבידור, ואף התהדרו בכך. היום, רבים מבני שיחי הודו שאינם רואים עתיד ליהודים בצרפת. הם גם לא רואים עתיד לצרפת: המדינה, לדעתם, כבר נמצאת במצב של מלחמת אזרחים בין צרפתים למוסלמים, וזו רק תלך ותחמיר. כ־60 אלף יהודים כבר עלו לישראל בשנים האחרונות, ועוד אלפים היגרו ליעדים אחרים - ארה"ב, בריטניה, אוסטרליה. העלייה לישראל גברה שוב בחודשים האחרונים, בגלל משבר הקורונה בצרפת.
כעת שואלים עצמם רבים מיהודי צרפת, אם מלחמת האזרחים שמתנהלת על אדמת צרפת לא הגיעה גם לישראל, או להפך. הם במלכוד.
ניקול (שם בדוי), בתחילת שנות ה־50 לחייה, עובדת זה שנים באחד מכלי התקשורת הציבוריים המרכזיים בצרפת. היא חוותה מקרוב את ההתעלמות התקשורתית המכוונת מפרשת רצח שרה חלימי.
"במשך ארבע שנים מערכת החדשות שלנו לא התעסקה כלל ברצח. לא יזמנו תחקירים. לא הבאנו פרשנויות. היתה השתקה מוחלטת של הפרשה הזאת. בכלי התקשורת הציבוריים יש אופן חשיבה, שהופך דברים מסוימים לבלתי נראים. זה סוג של צנזורה, שהשתלטה על העבודה שלנו, מבלי שאיש יאמר לנו משהו באופן רשמי.
"בישיבות המערכת העלו בכל פעם סיבה אחרת מדוע לא צריך לטפל בפרשה: בהתחלה, מאחר שהרצח אירע סמוך לבחירות האחרונות לנשיאות, אמרו שלא רוצים לחזק את מארין לה פן ואת המפלגה שלה, מחשש שהיא תזכה. אחר כך טענו שלא בטוח שמדובר ברצח אנטישמי.
"אחרי שהנשיא מקרון עצמו הודיע שהרצח היה על רקע אנטישמי, הסבירו במערכת שצריך לתת למומחים לקבוע אם הרוצח היה במצב פסיכוטי או לא, ויש חילוקי דעות מקצועיים בעניין. התחושה היתה שהגישה הזו מוכתבת מלמעלה, מצמרת המדינה.
"בימים האחרונים קיבלנו פתאום הוראות להדגיש את מספר הנפגעים הגדול בעזה לעומת המספר הנמוך בישראל, ובמיוחד, את מספר הילדים הפלשתינים שנפגעים. אנשים במערכת בכלל לא מעזים להציע לעשות כתבות על מה שקורה בצד הישראלי, כי הם יודעים שמייד ידביקו להם את תווית ה'פשיסטים', במיוחד אם אתה יהודי. הם גם לא מעזים להציע כתבות על המלחמה שכבר מתנהלת בפרברים מצד קהילות המהגרים, התקיפות של שוטרים והאיומים על חייהם וחיי משפחותיהם.
"בשנים האחרונות החלו לצוץ כלי תקשורת פרטיים, בעיקר תחנות טלוויזיה, שכן מדווחים על כל הדברים הללו ומנהלים שיח פתוח על המתרחש בצרפת, כולל פרשת שרה חלימי והשלכותיה החמורות. נוצרו שני עולמות מקבילים: התקשורת הציבורית שמתעלמת מהמציאות, וכמה כלי תקשורת שמשקפים את המציאות והופכים ליותר ויותר פופולריים".
איך את יכולה להמשיך לעבוד בצורה כזאת?
"אני מרגישה מאוד בודדה בעבודה, כי אני לא חושבת כמו האחרים. לא העזתי לשאול מדוע לא עושים כתבות על שרה חלימי, ובכל יום הרגשתי שאני מתפוצצת.
"אני חושבת על עלייה לישראל, אבל זה לא פשוט. לא בטוח שאמצא שם עבודה, שתאפשר לי רמת חיים כמו זו שיש לי כאן. יש לא מעט יהודים שעלו לישראל וחזרו, כי החיים שם היו קשים בשבילם. אם אין לך גב כלכלי חזק, קשה מאוד להיקלט בישראל. אז אני ממשיכה להתמודד עם המצב כאן, עד שהוא יהפוך לבלתי אפשרי".
"היהודים הם 'מטרה טובה'"
בית הספר אורט בפרבר מונטריי בפאתי מזרח פריז נראה כמו מצודה. לא הרחק מכאן בוצעו כמה מפיגועי הטרור הקשים של השנים האחרונות. מוסלמים רבים גרים ליד בית הספר, ובכיכר השוק מולו נערכות מדי פעם הפגנות אנטי־ישראליות. מכשולי בטון מקיפים את הכניסה הראשית, שהיא בעצמה מערך אבטחה הרמטי, שלא מאפשר לאיש להיכנס למתחם בית הספר ללא זיהוי קפדני.
בית הספר במונטריי הוא היחיד ברשת אורט שפתח את שעריו בפני תלמידים לא יהודיים, גם מוסלמים. הפתיחות הזאת יצרה בעיות עם הורים, שחששו מחשיפת ילדיהם היהודים למיסיונריות דתית אסלאמית.
אני מלווה שלושה שליחים ישראלים במסגרת תוכנית "החוויה הישראלית" של הסוכנות היהודית, שמביאה מדי שנה אלפי תלמידים יהודים לארץ כדי לקרבם ליהדות ולחברה הישראלית. בגלל מגיפת הקורונה הוחלט הפעם לשלוח נציגים מישראל לציין את יום ירושלים ולהביא את ירושלים ליהודי צרפת. איש לא תיאר לעצמו שהיום החגיגי הזה יהפוך בארץ לפרץ של אלימות.
שלושת השליחים הם ילידי צרפת, שהגיעו לישראל בשלבים שונים של חייהם. יהודה סלאמה (31) מאשדוד, מנהל מכינה קדם־צבאית לעולים מצרפת, הגיע לישראל כתינוק. אמו מפריז, אביו מליון. איתן פיזון (35), רב קהילת "שורשים" בירושלים, עלה לישראל מהעיר מץ אחרי הבגרות. משפחתו מסורתית, אבל הוא לא למד בבית ספר יהודי. הזיקה לישראל החלה אצלו בטיול שערך בארץ בגיל 15 עם הצופים, ושנה לאחר מכן השתתף במכביה ככדורגלן. בתקופת האינתיפאדה השנייה החל לחזור בתשובה.
גבריאל בלום (26), יליד פריז, למד בבית ספר יהודי. בכיתה י"ב, אחרי הפיגוע בטולוז, התעוררו אצלו סימני השאלה. "התחלתי לשאול את עצמי מה אני רוצה לעשות בחיים. למה אני הולך לבית כנסת, למה אני מניח תפילין. באתי ארצה לבדי לישיבה, התאהבתי בארץ ונשארתי.
"אחרי הלימודים בישיבה התגייסתי לחטיבת כפיר, הייתי לוחם ואחר כך מפקד. במקום לשרת שנה וחצי בתור עולה חדש, שירתי שלוש שנים. כל המשפחה שלי עלתה בעקבותיי. היום אני גר בפתח תקווה".
לרוב התלמידים היהודים באורט יש קרובי משפחה בארץ. הם מקבלים מהם מידע, אבל חשופים גם לידיעות מכלי התקשורת הצרפתיים, שנוטים להטיל על ישראל את האשמה למתרחש.
יצחק טוויטו (48), מנהל בית הספר, אומר שרק מעטים מתלמידיו עולים לישראל, למרות הקשר ההדוק עם הארץ והמסעות הקבועים אליה. טוויטו נולד בעיר הפרברים סרסל, מצפון לפריז, שבעבר נחשבה לעיר "יהודית", בגלל ריכוז היהודים הגבוה. סבו מצד אביו נולד באלג'יריה, ומצד שאר משפחתו הוא מעורב ים תיכוני - תוניסיה, מצרים, יוון. אשתו, הספרנית בבית הספר, חצי מצרייה וחצי פולנייה. לשניהם קרובי משפחה בישראל, אבל הם אינם חושבים על עלייה.
"היהודים חיים טוב בצרפת", מבהיר טוויטו. "הממשלות, מימין ומשמאל - תחת הנשיאים שיראק, סרקוזי, הולנד, מקרון - תומכות בקהילה. אין אנטישמיות מצד המדינה. אפשר לחיות כאן כיהודים, לאכול במסעדות כשרות, ללכת לבתי ספר יהודיים. יש עושר של חיים יהודיים, מכל הזרמים. יש אמנם אזורים, בעיקר מסביב לפריז, שבהם יהודים מרגישים לא רצויים, והם עוזבים לשכונות מסוימות בתוך פריז או בקרבתה. יש תקופות של תקיפות אנטישמיות - גידופים, קללות, תקיפות פיזיות. ויש גם דרמות, כמו רצח שרה חלימי, אילן חלימי, הטבח בהיפר כשר. יהודים הם 'מטרה טובה' למי שרוצה לבצע פיגועים. אבל זה בא בגלים, ואז השגרה חוזרת.
"אנשים בקהילה היהודית חווים את המצב בצורה שונה, תלוי היכן הם גרים, אם הם חובשים כיפה או לא. אנחנו מנסים לגרום לכך שצעירים יבואו במגע יומיומי עם אנשים מרקע אחר, וילמדו יחד. יש לנו גם מורים מוסלמים. הבאנו תלמידים מוסלמים לסיורים בישראל. אנחנו עורכים מסעות למחנות ההשמדה בפולין".
עדיין האבטחה כאן בשיאה.
"אנחנו חייבים להיזהר. ריססו כתובות אנטישמיות על חזית בית הספר, יש תקיפות אנטישמיות נגד תלמידים, בדרך כלל מעשי שוד, שקשורים לתפיסה הנפוצה שהיהודים עשירים. מחכים לילדים מחוץ לבית הספר, לוקחים מהם טלפונים ניידים, כרטיסי אשראי.
"כשיש משבר במזרח התיכון, אנחנו מייד מרגישים את המתיחות. ועדיין, רבע מהתלמידים שלנו לא יהודים, הם מוסלמים ונוצרים. יש הרבה כבוד הדדי, ואנחנו רוצים לשמר את זה. הגישה הזאת מדאיגה את אלו שרוצים להסתגר בתוך הקהילות שלהם. הדאגה גורמת לפחד בקרב משפחות מסוימות".
"אחרי הפיגוע הקשר השתפר"
טוויטו מודה שרצח שרה חלימי זעזע את התלמידים היהודים בבית הספר. "הם לא מבינים איך דבר כזה יכול לקרות. יש תחושה חזקה של אי צדק. הם דיברו על זה שמישהו שזרק כלב מהחלון נידון לשנת מאסר, והרוצח של שרה חלימי כלל לא יישב בכלא.
"הקהילה היהודית כולה מרגישה בשנים האחרונות נטושה. הפיגוע בבית הספר בטולוז היה עבורי אישית חוויה טראומטית. זה משהו נורא, כשנכנסים לבית ספר להרוג ילדים. אין דבר שדומה לזה. גם רצח אילן חלימי היה דבר נורא. כשניאו־נאצים חיללו עשרות קברים יהודיים בעיירה קרפנטרה בדרום צרפת ב־1990, מאות אלפים, ובראשם הנשיא דאז, פרנסואה מיטראן, יצאו להפגין ברחובות. אין תגובה כזאת למקרי הרצח האחרונים.
"עם זאת, יש שינוי מסוים בדעת הקהל הצרפתית: כל עוד רק היהודים היוו מטרה לטרור, חזרו מהר מאוד לשגרת ההתעלמות. אחרי הפיגועים הגדולים בפריז ב־2016, היחס של החברה הצרפתית התחיל להיות יותר מבין ואוהד.
"אצל יהודים רבים יש בעיה של זהות ואזרחות. אם הם יהודים צרפתים, או צרפתים יהודים. הם הופכים לצרפתים כשהם עולים לישראל. כאן הם מדברים על 'הצרפתים', כאילו הם עצמם לא צרפתים. הם לא מרגישים שייכים. אבל בישראל הם נשארים מאוד קשורים לשפה הצרפתית ולתרבות הצרפתית, הם נמצאים בעיקר בחברת צרפתים כמותם, והופכים ליותר צרפתים מהצרפתים.
"מעבר לכך, יש בצרפת בעיה חינוכית בקרב הקהילה היהודית, שיוצרת עוני אינטלקטואלי. אנחנו מאבדים את העושר הרוחני שמאפיין את התרבות היהודית. מבחינה דתית מתרכזים יותר ויותר רק בענייני פרקטיקה, ולא בענייני רוח. אנחנו רואים פחות אינטלקטואלים, אנשי רוח, פילוסופים שיוצאים מהקהילה. הקהילה כאילו מצטמצמת רק לסוגיה של קיום מצוות. וזה מסוכן, גם עבור אלה שמצבם הכלכלי טוב. צריך לדבר גם על זה, ולא רק על אנטישמיות. וגם על כך שקיים בקהילה עוני ממשי.
"עם זאת, אני לא רואה סוף לקהילה הזאת. הרבה חברים שלנו לא מתכוונים לעלות לישראל. יש אנשים שחוזרים מישראל, בגלל קשיי הקליטה שם".
בסיום השיחה מספר לי המנהל, שבעצה אחת עם שירות הביטחון של הקהילה, הוחלט לשלוח את התלמידים מוקדם יותר לבתיהם, כי "הגיע מידע על הפגנה אנטי־ישראלית בסרסל, ולא רוצים שהתלמידים שגרים שם ייקלעו לבעיות".
אני עובר בסניף "היפר כשר" הסמוך, שבו בוצע הטבח לפני שש שנים. מרק בוטבול (53), מנהל הסניף, התחיל לעבוד בו אחרי הפיגוע. הוא היגר לצרפת מתוניסיה בשנת 1985, ומאז מתגורר בפריז.
קהל הקונים בחנות מגוון מאוד: מיהודים דתיים ועד נשים מוסלמיות בכיסוי ראש. ברקע מתנגנת מוזיקה ישראלית מזרחית. "80 אחוז מהעובדים בחנות הם מוסלמים", אומר בוטבול. "רוב השכנים שלנו הם מוסלמים, וכך גם רבים מהלקוחות. היחסים איתם מצוינים, אין לנו בכלל בעיות.
"אחרי הפיגוע, הקשר עם המוסלמים אפילו השתפר. אנשים באו להביע הזדהות. יש מוסלמים שבאים במיוחד לקנות כאן, כדי לומר שהם עומדים לצידנו".
אבל זה לא מייצג את המצב בכללותו. יש מקרים של תקיפות אנטישמיות?
"יש, אבל בודדים. אבל יש קיצונים בכל הדתות, גם אצלנו, היהודים. בגלל הפיגוע בחנות שלנו אמצעי הביטחון תוגברו, יש כאן כל הזמן מעקב. לא תראה את המאבטחים הצרפתים. הם לבושים אזרחית. הותקנו גם הרבה מצלמות. אי אפשר למנוע פיגוע נוסף, אבל אם הייתי נכנע לפחד, לא הייתי זז מהבית. אם אני לא טועה, זו לא הגישה הישראלית, להישאר בבית".
"לעזוב או לחכות עוד קצת"
אריה אביטבול (40), יליד קזבלנקה, הוא שליח הסוכנות היהודית בצרפת. הוא עלה לישראל ב־1998, "לא מתוך כורח אלא מציונות", וחשוב לו להדגיש שגם העלייה לישראל מצרפת לא נובעת רק מנסיבות שדוחפות את היהודים לעזוב, אלא מקשר עמוק לישראל.
"בישראל אוהבים לצמצם את חיי היהודים בצרפת רק לאנטישמיות. אני רואה קהילה שמחויבת מאוד לישראל ולמה שקורה בה. היהדות כאן מאוד ציונית. מי שגר ברבעים הבורגניים יותר של פריז לא חש באנטישמיות, ועדיין יש משם עלייה רבה.
"בבית הכנסת שאליו הלכתי הבוקר, המתפללים דרשו מהרב לשאת תפילה למען חיילי ישראל לנוכח המצב הביטחוני. האנטישמיות בהפגנות 'האפודים הצהובים' לפני כשנתיים לא גרמה לגל עלייה. הקורונה כן. מי שנשאר כאן לא נאיבי, אלא מבין היטב מה קורה סביבו".
אביטבול מדגיש שהתקשורת הצרפתית לא התעלמה רק מרצח שרה חלימי. "גם עריפת ראשו של המורה שהראה לתלמידיו קריקטורות של מוחמד ורצח שוטרים ירדה מהר מאוד מסדר היום הציבורי. יש לצרפת בעיה להתמודד עם סוגיית המהגרים והיחס שלהם לצרפת, לשלטונות, לשוטרים, ליהודים. הם מטייחים את זה. הרבה צרפתים אומרים, שכמו הטיוח של רצח שרה חלימי, מטייחים גם דברים אחרים. זו כבר לא רק בעיה של היהודים".
אביטבול מזהה גם הוא את האיום הגדול על יהדות צרפת, מעבר לאנטישמיות האסלאמית: המדיניות החדשה של השלטונות, שנועדה להיאבק בקיצוניות המוסלמית ולמנוע בדלנות דתית. "בגלל החשש שיאשימו אותם באיפה ואיפה, הם מצמצמים גם את התמיכה הכספית בארגונים יהודיים, וזה קריטי לקיומה של הזהות היהודית.
"אם, למשל, יהיה איסור על קיום קייטנות של ילדים יהודים, זה יהיה איום משמעותי יותר מהאנטישמיות, כי הוא מאיים על הייחוד של היהדות, של הקהילה היהודית. אחד ממוריי במרוקו אמר: 'כל עוד יש ליהודי זכות להיות שונה, הוא יכול להישאר במקום שבו הוא חי. אם פוגעים בזכות הזו, חלף זמנו שם'. וזה קורה כרגע בצרפת. לא כמדיניות מכוונת נגד היהודים, אלא דווקא נגד האסלאם הקיצוני. היהודים הם 'הנזק האגבי'.
"בשווייץ כבר מצרים את צעדי היהודים. בבלגיה אוסרים שחיטה כשרה. אם גם צרפת תצטרף לגישה הזאת, יצטרכו לייבא בשר כשר מארגנטינה או מפולין, וזה יהיה הרבה יותר יקר.
"יש דאגה של ממש לזהות היהודית בצרפת. מה גם שרמת נישואי התערובת כאן עומדת על כ־50 אחוז. זה דור שלם שנעלם. יש כאלה שהופכים ליותר ויותר דתיים, ויש כאלה שבורחים מהדת. אנחנו רואים התכנסות והתחרדות, בצד התחזקות של הקהילה הליברלית ובריחה מהגטו שחלק מהאוכלוסייה יצר לעצמו".
"המצב הנוכחי בישראל גורם להלם בקרב יהודי צרפת", אומר חיים מוזיקנט (69), עיתונאי וסופר, בעברו מזכ"ל המועצה המייצגת של יהודי צרפת (ארגון העל של הקהילה היהודית), וכיום סגן נשיא בני ברית צרפת. אביו הגיע לישראל מבריה"מ כדי להשתתף במלחמת העצמאות, אמו הגיעה מפולין. הם התקשו להיקלט בארץ, והיגרו לצרפת כשחיים היה ילד. בנו של חיים עלה לישראל, התגייס לצה"ל ולחם במבצע צוק איתן.
תוך כדי השיחה שלנו, מתקשר הבן כדי לעדכן על ההתפתחויות בסבב הלחימה העכשווי. "רק לפני כמה שבועות כולם שיבחו את ישראל על הטיפול בקורונה, על הסכמי אברהם, ולא ראו בכלל את השבירוּת של ישראל", אומר מוזיקנט. "ליהודי צרפת היתה תמיד תחושה שישראל חזקה, שלא יכול לקרות לה כלום. אנשים יודעים משהו על סכנת הגרעין האיראני, אבל לא על האיומים האחרים. חושבים שצה"ל הוא עדיין הצבא שניצח במלחמת ששת הימים.
"ופתאום, טילים מעזה נופלים בירושלים ובמקומות אחרים, וערביי ישראל מבעירים את המדינה. אין לנו יותר ודאות באשר לעתיד שלנו כאן, וכעת יש גם חרדה ומועקה בקשר למצב בישראל.
"יש תחושה שלמשטרה בצרפת אין אמצעים להגיב על המתרחש, והשופטים מחליטים שהפושעים הם קורבנות", קובע מוזיקנט. "יהודים רבים מרגישים שהם לא מוגנים יותר. יש קואליציה מוסלמית אנטי־יהודית, שמסתתרת מאחורי אנטי־ישראליות.
"אנחנו נמצאים שנה לפני הבחירות לנשיאות. בבחירות הקודמות מקרון הצליח להביס את מארין לה פן. בעוד שנה ישפטו אותו על פי היכולת שלו למשול, ובעיקר על פי היכולת לטפל בקורונה ומצב הביטחון האישי. ממשלת מקרון עושה רושם של ממשלה בפאניקה, שלא יודעת לאן היא הולכת. הדור הצעיר יצביע עבור לה פן.
"פסיכולוגית, עבור 85 אחוז מהצרפתים, הבעיה המרכזית היא הביטחון האישי. התחילו לדבר על זה כשראו שהמשטרה לא הצליחה להגן על שער הניצחון בפריז מהתקיפות של מפגיני 'האפודים הצהובים', וכשהשוטרים נותרו פסיביים מול בזיזת חנויות ותקיפת משרדי ממשלה. היהודים לא שכחו את הסיסמאות האנטישמיות שהושמעו בהפגנות הללו, ואת תקיפתו של הפילוסוף היהודי אלן פינקלקרוט בידי המפגינים. כל זה הגביר את תחושת הבידוד והדיכאון של היהודים.
"מי שעומד היום לצד ישראל זו דווקא מארין לה פן. היא הבינה שאם היא רוצה להגיע לשלטון, היא צריכה לשנות תדמית ולהפסיק להיות הבת של אביה. ככל שמתרחקים מהשואה, העבר מאבד את מרכזיותו; את הצעירים לא מעניין שאבא של לה פן היה ימני קיצוני ועבד עם משתפי פעולה של הנאצים. הם לא חיים עם תחושת אשמה בגלל השואה, ואין להם דימוי חיובי על ישראל.
"גם בקרב היהודים יש נטייה לומר: ניסינו את הימין, עם שיראק וסרקוזי, ניסינו את השמאל, עם הולנד, ניסינו את המרכז, עם מקרון, והם לא עשו דבר. מה נשאר? מארין לה פן.
"היהודים בצרפת הם פחות מאחוז מכלל האוכלוסייה. הם חשים מבודדים, ושואלים את עצמם מה יעשו. יש בלבול כללי ופחד. צרפת מפחדת מעצמה ומהמוסלמים, והיהודים שואלים מי יגן עליהם.
"פעם, לפוליטיקאים צרפתים היו עוזרים יהודים. היום, העוזרים והיועצים הם מוסלמים. עם האינתיפאדה השנייה, יהודי צרפת הפכו ליהודים בצרפת. הם לא יודעים אם לעזוב או לחכות עוד קצת".
מה עם עלייה לארץ?
"אני לא בטוח שליהודי צרפת יש אומץ לקחת את עתידם בידיהם. הם יודעים שמצבם כאן לא טוב, אבל הם פוחדים לעזוב. החיים כאן עדיין טובים, צרפת היא מדינה עשירה. ישראל היא כמו חלום שלא ניתן לממש. צריך כסף כדי לחיות שם, צריך הכשרה מקצועית, צריך לדבר עברית. אירועי השבועיים האחרונים מקשים עוד יותר על החלטה כזאת.
"ב־68׳, עם האופוריה של ששת הימים, כל ראשי הקהילה היהודית בשטרסבורג עלו לישראל. יכול להיות שאם ראשי הקהילה היהודית בצרפת יעשו צעד כזה היום, זה ישפיע על חברי הקהילות".
"לא בבית בשום מקום"
נסים איצבי (58) הוא מנהל בית הספר הדתי "אוצר התורה" בסרסל. הוא נולד בקזבלנקה, ומשפחתו היגרה לצרפת ב־73'. "ניצלנו ממרוקו", הוא אומר היום. "החיים שם אמנם היו נוחים, אבל אבי החליט לעבור למדינה שלא הכרנו, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת יום כיפור. למרות שדיברנו צרפתית, התרבות כאן היתה עבורנו מאוד שונה. בצרפת גיליתי שיש לי מבטא בצרפתית.
"הגענו לפרבר של רואן, עיר לא מאוד יהודית. זה היה הלם תרבותי, כי בקזבלנקה היינו מוקפים ביהודים. כמעט 50 שנה אחרי, אנחנו חווים את אותה בעיה. התחושה היא שאנחנו לא בארצנו, ושאנחנו צריכים לעזוב. אבל זה גם מה שאומרים ליהודים בישראל. אז אנחנו לא בבית בשום מקום".
איצבי מנהל את בית הספר 12 שנה. בניגוד לאורט, אמצעי האבטחה כאן לא מרשימים, אולי משום שעד היום לא תקפו תלמידים מחוץ לבית הספר, ולא התקבלו שיחות טלפון מאיימות. בסרסל עצמה היו תקיפות של יהודים.
במהלך צוק איתן וההפגנות האלימות של אותם ימים, בית הספר היה סגור בגלל חופשת הקיץ. איצבי ראה בשידורי הטלוויזיה איך מפגינים אנטי־ישראלים מבעירים רכוש סמוך לבית הספר, אבל בבית הספר עצמו לא נגעו.
"מאז האינתיפאדה השנייה אפשר לרצוח יהודי בצרפת בגלל שהוא יהודי - בבית ספר, בסופרמרקט, בבית. ייבאו את הסכסוך הערבי־ישראלי לאירופה, ובעיקר לצרפת. גרתי במדינה ערבית, חוויתי שם שנאה רבה. כשאין עימות, יש שנאה שותקת שרק מחכה לאיש שיצית אותה. חוויתי את זה כילד: פחדתי ללכת למכולת מתחת לביתנו, כי בכל פעם תקפו אותנו עם 'יהודים מלוכלכים'. ערבים היו יורקים כשראו אותנו.
"כשהגענו לצרפת, הרגשנו שסוף־סוף הגענו למקום שבו נרגיש יותר בטוחים. היום, המצב שהכרנו במרוקו חוזר על עצמו כאן".
לדברי איצבי, "לא חיכינו לפיגועים כדי לעודד את התלמידים לעלות לישראל. העבודה על הקשר לישראל היא יומיומית, לא רק בעקבות אירועים טראגיים. הקשר לישראל לא צריך להיות מושפע רק מרגשות לטווח קצר. גם לי יש תוכנית לעלות לישראל, אבל אני לא יודע אם שם יהיה פחות מסוכן. יש סביבכם 200 מיליון ערבים. זה מרגיע?"
ההיסטוריון ג'ורג' בנסוסן (69), יליד מרוקו, העוסק בחקר האנטישמיות והשואה, היה מהראשונים שהתריעו מפני האנטישמיות הערבית־מוסלמית בצרפת, בספרו "השטחים האבודים של הרפובליקה", שהתפרסם ב־2002. הוא הוחרם ומוחרם בצרפת בגלל עמדותיו האקדמיות בנושא.
"קו ההפרדה בקרב יהודי צרפת ביחס לתחושת האנטישמיות קשור למצב האישי של כל אחד", הוא אומר. "ראשית, יש קו הפרדה כלכלי: יהודִי בסרסל הרגיש את הסכנה כבר לפני 20 שנה, ויהודי שגר ברובע השביעי הבורגני של פריז נזקק ל־15 שנים נוספות כדי להבין את פניה החדשים של האנטישמיות.
"יש גם קו הפרדה ספרדי־אשכנזי, שהוא הרבה יותר חזק ממה שחושבים. האשכנזים חיים עם זיכרון השואה, בעוד שהצפון־אפריקנים הרבה יותר פתוחים ושמחים. האוכלוסייה הצפון־אפריקנית הלא יהודית בצרפת מזהה אותם בגלל שמותיהם.
"יש קו הפרדה שקשור למידת הדתיות: ילדים שהולכים לבתי ספר יהודיים ויהודים שהולכים לבתי כנסת הם מטרות ברורות לאנטישמיות. מי שאינו בעל חזות יהודית, לא שומר מצוות, יש לו שם אשכנזי וגר בשכונה בורגנית, לא יכול להבין מה זו אנטישמיות.
"ויש גם קו הפרדה פוליטי. הורים קומוניסטים, בעיקר אשכנזים, חינכו את ילדיהם לתרבות שמאל. להם יש קשר מרוחק יותר לישראל וליהדות. הם לא ציונים. המסורת היהודית השמאלנית התקשתה להכיר את האנטישמיות החדשה, כי היא רואה במהגרים את הפרולטריון החדש ומתקשה לקבל את העובדה שהם גם יכולים להיות אנטישמים, הומופובים ומיזוגינים. הם לא מכירים את העולם הערבי, הם לא שמעו על פרעות הפרהוד בעיראק, ולכן, כשמדברים איתם על אנטישמיות ערבית, הם לא מבינים על מה מדברים. יתרה מזאת: מול השואה, האנטישמיות הערבית נראית לא נוראה".
אנחנו נפגשים בשכונת מנילמונטן, לא רחוק מהמקום שבו נרצחה שרה חלימי. "כאן בשכונה יש בית ספר יהודי, תלמידים מסתובבים עם כיפות ולא רואים אווירה של טרור", אומר בנסוסן. "לא כל הצפון־אפריקנים הם אנטישמים. יש ביניהם כאלה שמתנגדים לאנטישמיות ופועלים נגדה במלוא הכנות.
"עם זאת, המצב מדאיג. בהיסטוריה המודרנית תמיד היו יהודים שעצמו את עיניהם ולא רצו לראות את המצב כהווייתו. עליית האנטישמיות הערבית גרמה ליהודים להתכנס בתוך עצמם ולהיפרד מהחברה הצרפתית. הם חיים כיום כמהגרים, בקהילתיות יתר, בשולי החברה. לפני 30 שנה היתה בצרפת יהדות בטוחה בעצמה, חלק אינטגרלי של החברה הצרפתית. היום אנשים פוחדים, והפכו לבלתי נראים. פוחדים להגן על ישראל, מורידים מזוזות מדלתות הבתים, מורים ממליצים לתלמידים לא להסתובב עם כיפות ועם תליוני 'חי'.
"היוזמה של עורכי דין יהודים להביא את פרשת שרה חלימי בפני בית משפט בישראל, בתקווה ששם ייעשה צדק, היא אסון. צריך להביא את זה בפני בית המשפט האירופי לזכויות האדם. ללכת עם זה לבית משפט ישראלי זה לומר שהערבים בצרפת הוציאו אותנו מחיק החברה הצרפתית. אסור לקבל זאת".
עו"ד ויליאם גולדנאדל, המייצג את אחותה של שרה חלימי, דוחה את הביקורת. "הייתי מעדיף שמערכת המשפט הצרפתית תעשה צדק", הוא מבהיר. "אני יודע שהפנייה לבית משפט ישראלי היא צעד של ייאוש, אבל הלקוחה שלנו, אחותה של שרה, היא אזרחית ישראלית, ודורשת לכבד את החוק של ארצה בעניין פשעים אנטישמיים. החוק מאפשר להעמיד לדין גם אנשים שביצעו פשעים כאלו מחוץ לגבולות ישראל.
"הפרשה הזו היא ביטוי נוסף של הכחשת קיומה של אנטישמיות מוסלמית פושעת בצרפת. אנחנו חווים התעלמות מדהימה מהאנטישמיות הזאת ומהסבל שהיא גורמת ליהודים".
"מגלים הבנה למצבנו"
הפרבר סן מאנדה, במזרחה של פריז, הוא אחד המקומות שאליהם עברו יהודים בשנים האחרונות. אני פוגש כאן את דוד (שם בדוי), רואה חשבון בסוף שנות ה־50 לחייו, הפעיל מאוד בחיי הקהילה המקומית. "אנחנו חיים בגטו נאה. בשני הקצוות של פריז, במערב ובמזרח, מתפתחים גטאות יהודיים גדולים. כאן, 40 אחוז מהתושבים הם יהודים. בניינים שלמים. אנשים מכירים זה את זה, הולכים לאותם בתי כנסת, יש חנויות יהודיות, בחגים אנשים מסתובבים עם כיפות ברחובות. ההרגשה היא כמו שכונה בתל אביב.
"אבל כולנו מודעים לכך שאנחנו נמצאים במקום מאוד עוטף. השאלה היא כמה זמן זה יימשך. כבר 20 שנה החיים שלנו מתנהלים בקצב של מעשי הרצח נגדנו. עם כל פיגוע יש אנשים שעוזבים את צרפת, ויש אנשים שמתקרבים יותר זה לזה.
"לתחושתי, הצרפתים מגלים היום יותר הבנה למצבנו. האם הם קלטו שמה שקורה בישראל זה מה שמחכה לצרפת? אני חושב שכן. האלימות מהקהילות הערביות־מוסלמיות היא אינתיפאדה שנובעת מתסכול ומזעם על החברה הצרפתית. אין לה כל קשר למתרחש בישראל. עד לאחרונה, הצרפתים סירבו לראות זאת.
"היום יש מקומות שיהודים מפחדים להגיע אליהם. כשיוצאים מהגטו, פוגשים את האנטישמיות. בתי למדה בבית ספר שנמצא במרחק 500 מטר מ'היפר כשר'. היא מאוד הושפעה מהפיגוע שם, החליטה שאין לה עתיד כאן ועלתה לישראל".
רוזין סראפין (42), מזכ"לית הקהילה הליברלית בטולוז, מאמינה בניצחון העתידי של המצפון הקולקטיבי, ההיגיון וההומניזם, על פני הברוטליות. סראפין נולדה בקולומביה לאם מקומית ואב צרפתי, והגיעה לצרפת בגיל 15. שבע שנים לאחר מכן עלתה לישראל, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, ואחרי כשנתיים חזרה לצרפת, "רציתי חיים שקטים יותר שבהם אוכל להקים משפחה". היום היא אם לשניים, וישראל מאוד חסרה לה.
"אני חושבת שהתגברות האלימות נגד ישראל, בצרפת ובמקומות אחרים, היא בגלל התדמית החיובית שנוצרה לישראל בשנים האחרונות", היא אומרת. "הטיפול היעיל בקורונה, הסכמי אברהם, הדמוקרטיה הפורחת באזור מלא מלחמות אזרחים, החדשנות, העזרה החקלאית לאפריקה. הקיצונים רוצים לשבור את התדמית הזו ולהפעיל מחדש את המניפולציה הקולקטיבית, שלפיה הפלשתינים הם הקורבנות והישראלים הם פושעים.
"האלימות לא תנצח. העתיד הוא עם כל הדברים הטובים שישראל עושה לאנושות. ואני אחזור עם ילדיי לישראל".
shishabat@israelhayom.co.il
