כשהיא מנסה להסתתר ועל פניה מסיכה, משקפי ראייה שאותם היא לא נוהגת להרכיב, בשיער אסוף וחובשת כובע, נכנסה ח"כ גילה גמליאל לבית החולים "אסף הרופא" לפרוצדורה הכאובה והמורכבת פיזית ומנטלית של סיום היריון. "ברגעים שלפני ההרדמה המחשבות מתרוצצות, בסוג של איבוד שליטה במודע. אני מנסה לחשוב על דברים אחרים, לעשות חשבון נפש, לנחם את עצמי שאולי הסיכוי למשהו שכל כך רצינו לא שווה את הסיכון. הדילמה הזאת בין סיכון חיים לבין יצירת חיים קורעת את הנפש".

זאת היתה שנה לא קלה לגמליאל. בעיצומו של מושב כנסת בוער במיוחד היא גילתה להפתעתה, בגיל 48, שהיא בהיריון ספונטני. אחרי ההלם הראשוני, החששות והפחדים הטבעיים התחלפו באופטימיות ואפילו בהתאהבות באימהות המאוחרת. אך אחרי שלושה חודשי היריון ליבו של העובר הפסיק לפעום וגמליאל נאלצה לעבור הפלה. ואם לא די בזה, לאחרונה היא ובני משפחתה עוברים טלטלה נוספת, לאחר שאחיו של חובב, בעלה של גמליאל, עבר תאונת קורקינט קשה והוא בשיקום ארוך וכואב בבית החולים לוינשטיין ברעננה.

הסיפור של גמליאל התחיל בצורה חיובית בתחילת השנה הנוכחית. "זה היה סוד ששמרתי בבטן. הוא הלך איתי ועם בעלי חובב. אף אחד לא ידע כלום. התעוררתי בבוקר והרגשתי חולשה וכבדות לא מוסברת. חשבתי שזה אולי פוסט־קורונה. זה המשיך ככה כמה ימים והחלטתי לעשות בדיקת היריון, למרות שמה הסיכויים בגילי המופלג להיקלט להיריון? פתאום אני מגלה שאני בהיריון ספונטני. אני מספרת לחובב בעלי והוא בעננים".

יש יותר שמחה או יותר פחד?
"יש בלבול, אני מנסה לחשוב מה זה אומר ומהן ההשלכות".

יש התלבטות אם להשאיר את ההיריון או להפסיק אותו?
"לא. יש הלם ובלבול אבל אין התלבטות. שש שנים לפני שעליזה, אמא שלי ז"ל, נפטרה, היא אמרה לי, 'אני רוצה מכם שני דברים: הכנסת ספר תורה, ושתביאי לי בן זכר'. הכנסת ספר עשינו, ופתאום זה הגיע, כמו סימן מלמעלה. תוסיף לזה את העובדה ששתי הבנות שלי לא מפסיקות לדבר על זה שהן רוצות אח קטן; אחת שמה פתקים מתחת לכרית ומפזרת פתקים בכל מקום שהיא מקווה שיהיה לה אח, והשנייה מנשקת לי את הבטן כל הזמן בתקווה שיהיה לה אח, ופתאום זה קורה".

פחדת מאימהות מאוחרת?
"ודאי שיש מחשבות. מה קשור היריון בגיל זה, אני מבוגרת. להיות אמא עכשיו? אבל חובב צעיר ממני וזה קצת מנחם. ההתלהבות של חובב, הרצון של הבנות, הבקשה של אמא שלי, זה לאט־לאט מתחבר והפחדים מתחלפים בהתאהבות ברעיון. אנחנו מתחילים לעשות בדיקות ורואים שברוך השם הכל בסדר. עושים אולטרה־סאונד ורואים דופק, ממש כמו מחיאות כפיים קטנות. התרגשתי מזה. מה שכן, ההיריון היה בסיכון גבוה, גם בגלל הגיל שלי. עשינו בדיקות גנטיות, מתברר שצריך לעשות אחרי הרבה שנים כי דברים משתנים. בשלב הזה אני עוד לא מספרת לבנות שלי, בעצם לאף אחד. העבודה בכנסת נמשכת כרגיל, ימים קשים ולילות ארוכים, החולשה הופכת למשהו משמעותי. להתניע היריון בגיל שלי זה לא עניין פשוט, אבל לא סיפרתי לאף אחד למרות שחלק מהאנשים התחילו לשאול. אבי דיכטר שיושב לידי במליאה רואה שאני זזה בכבדות ובחולשה ושואל אותי אם הכל בסדר. יש אנשים שהתחילו להעיר לי שהשמנתי".

מותר להגיד דברים כאלה היום?
"תתפלא. אנשים לא העלו בדעתם שבגילי זה יכול להיות היריון".

חברי כנסת?
"לא מעט".

באים ואומרים לך, "גילה, השמנת"?
"כן, כן".

אני מזועזע.
"אלו היו ימים קשים. אני יושבת בכנסת חסרת אנרגיה, מרגישה כאילו מכבש עבר לי על הגוף. הלילות ארוכים ולא נגמרים, ויש הצבעות וצעקות מסביב. בלאגן גדול. בין לבין אני צריכה לתאם כל מיני בדיקות, ואי אפשר לזוז מהכנסת כי יש קרב איתנים בין הקואליציה לאופוזיציה. זה ג'אגלינג רציני ומתיש".

ובאותו הזמן את מרגישה שאת ערוכה שוב לתינוק? לקום בלילה? לחתל?
"זה בלי בעיה. אם כבר, אז יש את העניין המהותי של לחנך. אבל זה בסדר".

"לא תמיד יש תשובות"

ההיריון נמשך שלושה חודשים, אבל אז הגיעה הבשורה הקשה. "היה לי מעקב שגרתי אצל הרופאה שלי. הבדיקה מתחילה והיא נראית מוטרדת, בודקת את הדופק, מחפשת אחר צליל של תקווה, צליל החיים. היא לא מוותרת, בודקת שוב ושוב אבל אין דופק. הדופק נעלם. לשמוע את זה - זה נורא ואיום. הרופאה אמרה שצריך להמתין כמה ימים ואנחנו קובעות בדיקה נוספת שלושה ימים אחרי. שלושת הימים האלה נראים כמו נצח. אי אפשר לתאר אותם. אי הוודאות נוראית. היו לנו תקוות. חובב התפלל המון. אני יוצאת מהבדיקה וצריכה לנסוע לכנסת, אין ברירה. הראש לא שם, אני בוהה באוויר. אין מצב רוח. אין יותר גרוע מלהיות בסימן שאלה.

"ואז מגיעים שוב לבדיקה. הרופאה שוב בודקת את הדופק, אני מתפללת בלב, מבקשת מבורא עולם. כל הפחדים והחששות כבר נעלמו ומתברר לי ברגע הזה שאני רוצה, כל כך רוצה. הרופאה מסיימת את הבדיקה. דממה בחדר שנמשכת כמו נצח. היא מחבקת אותי, אומרת ברכות, ההיריון היה נס מלכתחילה, רציתי שיצליח. ההכרה במציאות מחלחלת, יש רצון עז להתפרק. אני רוצה להאמין שהכל לטובה. אני מאמינה שהכל לטובה. אבל ההתמודדות קשה, עולות שאלות. אני מבינה שלא תמיד יש תשובות".

בכית?
"הרגשות מציפים והגוף במצב קשה. יש טלטלה ועצבות גדולה".

ואיך את מסתדרת עם העבודה במשכן הכנסת בזמן הזה?
"היתה לי עשייה פרלמנטרית מטורפת בשנה האחרונה עם כמעט 100 הצעות חוק, 25 שאילתות, ועוד לא דיברנו על הצעות לסדר ושדולות. אבל אז, כששואלים אותי 'איפה את בכנסים? איפה את בשטח?' אני שומרת לעצמי בבטן את הסוד. אף אחד לא יודע מה אני באמת עוברת. רגע אחד הלב שלי פעם בעוצמה מרוב אושר, רגע אחר הלב של התינוק שלי נדם, וגם האושר שחווינו. ממש עכשיו הייתי אמורה להיות בהכנות ללידה, להיות אמא לשלושה ילדים. לחשוב על חמי, הרב שאול, שכל כך בירך אותנו כל שיעור תורה אצלי בבית בימי ראשון לבן זכר, שאין ספק שאם היה נולד הייתי קוראת לו על שמו".

לאחר שההלם הראשוני שכך, גמליאל מספרת לי על הפרוצדורה של סיום ההיריון. "אני מבינה שזה עניין קשוח ולא פשוט, ובעיקר יש לי בעיה עם הכנסת. זה דורש יומיים של שכיבה ומנוחה. אי אפשר לקבוע ביום ראשון, כי ביום שני חייבים להיות בכנסת. אין קיזוזים. יש מלחמה".

אי אפשר לבקש קיזוז ממרכז הקואליציה יריב לוין?
"אני לא רוצה לשתף אף אחד. הסוד שלי שמור".

אי אפשר להגיד שיש מצב רפואי בלי לפרט?
"לא רציתי שיתחילו לחשוב על כל מיני דברים מורכבים. לא רציתי שיידעו כלום".

ולהיעדר מהצבעה אחת?
"זו היתה תחילתה של עבודת הכנסת אחרי הרכבת הממשלה. היה מאבק אדיר. היה קריטי להיות בכל הצבעה, כל דבר היה מפיל את הממשלה. הייתי אמורה ללדת באוגוסט. היה בלתי אפשרי להיעדר. בסוף עשיתי את זה ביום חמישי. ככה היו לי יומיים לנוח בסוף השבוע ולחזור לעבודה ביום ראשון".

איך ההרגשה לקראת הפרוצדורה?
"הרגשה ריקה וקשה. גם היום המשפט 'אמורה ללדת באוגוסט' הוא משפט שלא קל לי איתו. רציתי בעיקר להמשיך לשמור את הסוד. שלא יזהו אותי בבית החולים או במחלקה. אז לבשתי מסיכה ועשיתי קוקו, וגם משקפי ראייה שאני לא לובשת אף פעם. הרופאים והאחיות ידעו אבל שמרו כמובן על חיסיון רפואי".

יש מחשבות לפני שמתחילים?
"יש מחשבה על זה שלייצר חיים זו זכות גדולה בעולם הזה, ואז אין דופק ומשהו נשבר בלב. אבל מתחזקים ועוברים הלאה. כשהתעוררתי היו לי כאבים פיזיים שמתווספים לכאבים הנפשיים. השלב הבא היה לספר לבנות. אמרנו להן שהשתדלנו וניסינו אבל זה לא הצליח. הקטנה אמרה 'אז תנסי שוב', הגדולה אמרה שהעיקר שאמא תהיה בריאה. זה הכי חשוב".

והקושי שלך?
"ההכרה שלא תהיה הזדמנות נוספת בגלל הגיל היתה הדבר הכי קשה. נופל לי האסימון שהשנים עוברות ושיש דברים שלא יחזרו לעולם. יש נשים שחוות את האירוע הזה בגיל צעיר, אבל ממשיכות לנסות שוב. אני יודעת שאצלי זה כבר לא יקרה. זה הביא אותי למחשבות. במבט לאחור, לעשר השנים האחרונות, כשכיהנתי בתפקידים בממשלה בתור סגנית שר ובשני תפקידי שרות, כשעבדתי סביב השעון, אולי זה אחד מהדברים שהתפספסו בחיים. נשאבתי לעולם האינטנסיבי של הממשלה והכנסת, ורק עכשיו זה מכה בי שאי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, שיש הזדמנויות בחיים, אבל הן מוגבלות בזמן.

"גדלתי בשכונת העיוורים בגדרה. חייתי לצד אנשים שחוו את האתגרים הכי קשים בחיים, גם אצלנו בבית - שישה ילדים, אמא ואבא בצריף של 60 מטר. בשגרת החיים המאוד מורכבת הזאת מקבלים הרבה מאוד חוסן, ואין מקום להישבר. התחשלתי לאורך הילדות במצבים מורכבים ולא פשוטים, כדי לעבור את האירוע הזה.

"אני מגיעה לכנסת, נפגשת עם אנשים, מגישה חוקים, עולה לנאום, מגישה שאילתות, מופיעה בוועדות, אבל הלב שלי במחשבות על האובדן האישי שאני חוויתי. בימים שמתחילים ב־7 בבוקר ומסתיימים ב־3 לפנות בוקר שלמחרת אין בכלל מקום לחשוב ולהתאבל על מה שקרה, אבל המחשבות עדיין ממשיכות לצוף, ואין אפילו זמן להתמודד עם הסיטואציה.

"מצד שני, יותר קל לשכוח מהחוויה כשיש סביבי המון אנשים, ואני באמצע העשייה ושגרת היום. הכי קשים היו הלילות בכנסת. בלילה יש ניגודיות מטורפת - יש את העשייה המקצועית ויש את האובדן האישי, שאין אפשרות להתמסר אליו. אותה ילדות שתיארתי חישלה אותי אל מול סיטואציות כאלה, אבל כל בן אדם צריך את הזמן לחשוב ולעכל דבר שכזה".

יש גם מי שהיו מבקרים אותך על ההחלטה להביא ילדים לעולם בגיל מבוגר יחסית. זו דילמה קשה עם סיכונים לך ולעובר.
"אין ספק שהגיל הוא פקטור. ההחלטה להביא ילד לעולם בגיל 48 היא אישית ואינטימית. אין פה נכון או לא נכון. בדור של ההורים שלנו, דור אחד אחורה בלבד, היה נהוג להתחתן בגיל העשרה. כמה נשים היום מתחתנות לפני גיל 20? מעט מאוד.

"העולם דינמי, טכנולוגיות מתפתחות, תוחלת החיים עולה, איכות החיים בגיל השלישי משתפרת משנה לשנה. רבים מהאנשים שעברו את גיל 70 מתפקדים באופן מלא, חיוניים, עובדים וגם עושים ספורט. יש דברים שמרגישים בבטן - תרתי משמע. במקרה שלנו מדובר אמנם בהיריון ספונטני, אבל כשזה קרה הרגשתי שעם כל הקושי שבדבר זה נכון לי, נכון לבעלי שצעיר ממני בעשר שנים ונכון לשתי בנותיי שכל כך רצו אח קטן. המשפחה המורחבת שלנו כל כך מגובשת והדבר נותן תחושה של ביטחון, שיש מי שידאג ויהיה שם בשבילנו".

מה היית ממליצה לנשים אחרי מה שעברת?
"נכנסתי לפוליטיקה בגיל מאוד צעיר. בגיל 23 כבר הייתי יו"ר אגודת סטודנטים. בגיל 28 נבחרתי לכנסת, אבל יש מחיר לפעילות ציבורית בגיל צעיר. התחתנתי בגיל 34 והבאתי את שתי בנותיי לעולם. כשגיליתי שאני בהיריון הרגשתי מבורכת. בגיל 48 להיכנס להיריון טבעי זה לא מובן מאליו. אני מאמינה שלכל דבר יש סיבה וכל דבר קורה לטובה. המסר שלי לנשים - אל תוותרו על השנים הפוריות שלכן, תשלבו את העשייה עם ההורות. להיות הורה זו זכות".

"אין מספיק נשים בכנסת"

גמליאל ומשפחתה עוד לא הספיקו להתאושש מהאירוע הזה, ונאלצו להתמודד עם בשורה קשה אחרת. "גלעד, אחיו של חובב בעלי, עבר תאונת קורקינט קשה מאוד. הוא נסע בשדרות רוקח ונפגע על ידי רכב שברח. במשך חודש הוא שכב כשהוא מורדם ומונשם. גלעד בן 41, נשוי ואב לשלוש בנות, הגדולה רק בת 10 וחצי. הוא סובל מפגיעת ראש קשה. עכשיו הוא בשיקום שייקח הרבה זמן וכל המשפחה סביבו. אנחנו עושים תורנויות. חמי בא כל יום מטבריה כדי להניח לו תפילין. חמותי נמצאת כל יום מהצהריים ועד הערב, אשתו והבנות כמובן לא עוזבות אותו לרגע.

"זה די מכניס הכל לפרספקטיבה. בסוף אנחנו פה, בעולם הזה, באופן זמני. צריך לעשות טוב".
ובתוך כל המהומה המשפחתית, גילה גמליאל מתמודדת גם בפריימריז הקשוחים בליכוד. היא סוגרת כמעט 20 שנה בליכוד בתפקידי יו"ר ועדות, סגנית שר ושרה לשוויון חברתי, ובשנה האחרונה שימשה גם חברת הוועדה למינוי דיינים.

היא מחזיקה בארבעה תארים אקדמיים, כיהנה כיו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית, נבחרה לראשונה בשנת 2003 במקום ה־11 ששוריין לנשים חדשות. גם גמליאל לא צלחה את קללת המשוריינים, ובבחירות לאחר מכן נדחקה למקום לא ריאלי. לכנסת ה־18 היא כבר חזרה למקום ה־19 ברשימה, ומאז הכנסת ה־21 ועד היום היא בעשירייה הראשונה בליכוד, אף שהיא לא נחשבת לחלק מהדילים המשמעותיים של הליכוד בפריימריז.

מה הסקרים אומרים?
"הסקרים מעולם לא היו רלוונטיים במקרה שלי, פנינה רוזנבלום ורוחמה אברהם ניצחו אותי בסקרים בעבר, ועדיין סיימתי האישה הראשונה בליכוד. זה שיטתי. הסקרים לא אינדיקציה".

באיזה מקום תסיימי?
"אשמור על מקומי בעשירייה הראשונה".

את מרגישה שאין מספיק נשים בליכוד?
"אין מספיק נשים בליכוד. אין מספיק נשים גם במפלגות האחרות".

אולי עדיף שמי שטובה תיכנס כמו הגברים. למה עדיין צריך לשריין מקום מיוחד לאישה?
"יש מורכבות בהתמודדות עם כל סוגיית ההורות והקריירה, בכנסת זה אפילו מקבל משקל גדול יותר. מתחילים בוועדות מוקדם בבוקר, המליאה נפתחת רק בארבע ועובדת כל הלילה. יש תקופת פריימריז שבה לא רואים בית בכלל. אני מסתכלת על קולגות שאין להם התמודדות יומיומית עם ילדים קטנים, לידות, זו התמודדות אחרת".

לנשים אין מקום בפוליטיקה?
"זה קשה ומאתגר אבל זה אפשרי".

את מרגישה שוויתרת על המשפחה?
"לא ויתרתי על המשפחה. יש ביני לבין חובב חלוקה, בבקרים אני עם הבנות. ביום ראשון יש שיעור תורה אצלי בבית ואני מגיעה מוקדם ורואה את הבנות בערב, אנחנו שומרי שבת, שזה המון זמן משפחה. ובימי חמישי אני גם מצליחה להגיע מוקדם. בשלוש השנים האחרונות זה קטסטרופה. חמש מערכות בחירות. זה מטורלל. אני ילדתי את שתי הבנות בקדנציה אחת כשהייתי סגנית שר, זה לא פשוט, אחת הבנות שלי היתה מאושפזת שבועיים בבית חולים עם דלקת ריאות, ההתמודדות היא אחרת".

היית רוצה שהבת שלך תהיה ח"כית?
"בטח, שליחות ציבורית זה חשוב מאוד".

אמרת שאת רוצה להיות שרת החינוך.
"זה החלום שלי. אני יודעת מה לעשות שם, אני בטוחה שזה יגיע בבחירות האלה".

זה לא באמת יגיע. בפעם שעברה נכנסת לנתניהו שלוש פעמים ויצאת עם הצעה להפריד ממשרד החינוך את תחום ההשכלה הגבוהה - ושלוש פעמים סירבת.
"נתניהו לא הפסיק להחמיא לי על זה שיש לי ארבעה תארים אקדמיים, שהייתי יו"ר התאחדות סטודנטים, וטען שבאקדמיה יאהבו אותי".

ועדיין הוא הציע לך רק את תיק ההשכלה הגבוהה. זה העליב אותך?
"זה לא מעליב להיות שרה, אבל בשליחות שלי, לגזור את משרד החינוך זה בלתי אפשרי".
צריך אומץ להגיד לנתניהו לא.

"לנתניהו ולי יש מערכת יחסים טובה. הליכוד זו תנועה דמוקרטית ויש לנו אפשרות להביע דעה. במפלגות אחרות מעיפים אנשים שלא מתיישרים עם המנהיג שלהם. את יום טוב כלפון העיפו כי לבנט לא היה יום טוב לגביו. עפר שלח הלך הביתה, אלי אבידר מצא את עצמו בחוץ, כך גם הנדל וסער. השיטה של ממונים וממונות יוצרת בעיה גדולה. בסוף יש שישה או שבעה אנשים שמנהלים את הכנסת. זה לא דבר חיובי".

בליכוד ישנם אלו שנחשבים קרובים מאוד לנתניהו כמו דודי אמסלם, גלית דיסטל־אטבריאן ואמיר אוחנה, וישנם מי שפחות, כמו יולי אדלשטיין, גלעד ארדן וישראל כ"ץ. איפה את ממוקמת?
"אני ליכודניקית גאה מלידה. גדלתי בתנועה שלי, והחברים והחברות שולחים אותי לייצג אותם. במפלגה שלנו מפרגנים לראש המפלגה שנבחר באופן דמוקרטי, זה הקו שמנחה אותי".

יהיה לך קרב קשה מול מירי רגב וגלית דיסטל־אטבריאן.
"אני בעד שכולן תיכנסנה. הלוואי שכל שמונה הנשים ייכנסו. צריך נשים וכמה שיותר. אני קוראת לכולם להצביע לכמה שיותר נשים. אני לא רוצה תחרות".

"היו אנשים שהלכו על הקצה"

כשאני שואל אותה מה יעשו בתנועה אם לא ישיגו 61 מנדטים, היא משיבה ש"יש פוטנציאל ליותר מ־61. הפעם אנחנו שמים את כל הדגש על השטח. אנחנו יודעים מה צריך לעשות. צריך להביא את האנשים ממעוזי הליכוד לקלפיות. זה מה שנעשה".

אמרת את זה בכל ארבע הפעמים האחרונות, מה ישתנה?
"הפעם יש הבנה גדולה יותר שזה הסיפור הגדול. יהיו יותר תקציבים שיוקצו לזה. בסוף צריך להביא אנשים לקלפיות, וזה מה שנעשה. במקביל, בפריימריז צריך לבחור נבחרת איכותית ומנצחת".

היית משנה משהו בהרכב הליכוד היום?
"ההרכב מצוין".

יש שמות שיכולים לשדרג את הרשימה?
"אני לא חושבת שצריך שדרוג, יש ח"כים מעולים".

נתניהו לא חושב כמוך. הוא חושב שיש ח"כים שהם נטל.
"היו כמה אנשים אצלנו שהגזימו בשיח והלכו לקצה".

כמו מי?
"לא נכנסת לשמות ולא מחלקת ציונים לאף אחד. כולם נהדרים".

דודי אמסלם?
"חלילה".

גלית דיסטל־אטבריאן?
"ממש לא. אני לא נכנסת לשמות בכלל".

מה אתם צריכים לעשות כדי לזכות בבחירות הקרובות?
"להגיע לאקדמיה, לסטודנטים, לצעירים שאיבדנו בבחירות האחרונות. נצטרך להחזיר אלינו את החיילים, למשוך תיכוניסטים, הם כוח חזק. צריך להחזיר אותם חזרה הביתה".

לאן הם הלכו? לא הצביעו או בחרו במפלגות אחרות?
"חלקם פנו למפלגות כמו ימינה ותקווה חדשה, ועכשיו צריכים להחזיר אותם הביתה, דרך שיח יותר נכון מולם".

את הולכת סחור־סחור כדי לא להגיד דודי אמסלם.
"ממש לא נכון. דודי הוא אדם שמדבר מהנשמה ופרלמנטר מצוין. אנחנו צריכים להילחם ולגייס את מי שעזבו בחזרה".

אם הם לא באו בארבע המערכות האחרונות, מה יגרום להם לבוא עכשיו?
"נבחרת איכותית שתגייס אותם".

"מצביעי בנט יחזרו אלינו"

יש גם מי שאומר שהמפלגה מציבה יותר מדי גברים אשכנזים ופריבילגיים, מה שעשוי להבריח מצביעים פוטנציאליים, אולי זה לא מדבר לכולם?
"יש גם וגם".
לוין, ארדן, גלנט, אדלשטיין, ברקת, כ"ץ.
"מירי רגב, גלית דיסטל ואני היינו בעשירייה, שלוש נשים מזרחיות בעשירייה הראשונה".

את לא מרגישה שבליכוד מנסים להציב גברים אשכנזים?
"לא, אנחנו מייצגים את כולם. בשביל זה יש רשימה מגוונת".

את אוהבת את הקו הממלכתי החדש של נתניהו?
"אני חושבת שהוא נכון יותר לגיוס הקולות החסרים. הקו שמוביל לחבק ולאחד את העם זה הקו הנכון".

מי יהיו השותפים שלכם בממשלה הבאה אם תצליחו להרכיב אותה?
"ש"ס, יהדות התורה, הציונות הדתית וכל מי שיעמוד בעקרונות שלנו".

מי עוד בא בחשבון?
"כל מפלגה ציונית שתעמוד בכללים שנתווה מוזמנת להצטרף".

בני גנץ?
"יכול להצטרף בראשות נתניהו".

איילת שקד?
"גם".

גדעון סער?
"אותו דבר".

אין עניין לבוא איתם חשבון על מה שהיה?
"צריך לעבוד מקצועית. מי שיבוא עם העקרונות החשובים שלנו, כמו רפורמה במערכת המשפט, שינוי שיטת ממשל ועוד, יכול להשתתף".

מה את חושב על הרמיזות של גפני שאם נתניהו לא ישיג 61 הוא יצטרך לעשות "מחשבה מחדש"?
"זה חלק מהניסיונות לייצר מצג שווא כאילו אין לנו 61. זה חלק מקמפיין".

זה לא קמפיין, זה ניסיון מארבע הפעמים האחרונות שזה לא צלח.
"כן, השגנו 61, אבל ימנים כמו בנט וסער בחרו לעשות פליק פלאק. המצביעים של בנט יחזרו אלינו".

ואם לא?
"נעבוד קשה ונגייס יותר מ־61".

את מסוגלת לדמיין קריאה לנתניהו לזוז כדי להקים ממשלת ימין?
"ממש לא".

אולי חלק מאנשי הליכוד יעזבו ויצטרפו לממשלה אחרת?
"אני לא רואה מפץ בליכוד".