מבצע אירוח: קיבוצניקים למען הדרום

רגע לפני כניסת חג השבועות, מטח כבד של טילים מרעיד שוב את אשקלון. שיר (28) ודור (29) בן דוד, זוג סטודנטים צעירים שעזבו את עירם המטווחת לכמה ימים של חסד ושקט והצפינו עד קיבוץ גבעת חיים איחוד שבעמק חפר, מסתערים על הטלפונים הניידים ומתקשרים למשפחות. הם נושמים לרווחה רק אחרי שאבא ואמא אומרים שהכל בסדר.

"זה היה מלחיץ מאוד", מפטירה שיר, "כשאנחנו רואים בטלוויזיה שיש פגיעה ישירה בבית באשקלון הלב מרעיד את כל הגוף. עד שאנחנו לא שומעים מההורים שהכל בסדר, קשה להירגע. אנחנו פה ובאמת זוכים לכמה ימים נדירים בלי אזעקות, בומים, פחד וחרדה, אבל הלב כל הזמן בבית באשקלון, עם המשפחות שלנו. כל מטח לשם, כל אזעקה, אנחנו נדרכים, ונרגעים רק אחרי שאנחנו מבינים שכל המשפחה שם בסדר".

שיר ודור לא לבד. גם ארקדי (50) ואלה (50) וייסר מאשדוד הגיעו לקיבוץ עם בתם ליאל (26) ומתארחים בו לכמה ימים, וכך גם מור (33) ויוסי (34) אמין ממבקיעים שבעוטף עזה, עם שלושת ילדיהם הקטנים, ומשפחות נוספות שחיפשו מנוח ומרגוע לנפש לכמה ימים.

בשבע בערב, לבושים בלבן חגיגי, הם עולים לרחבה שמחוץ לחדר האוכל בקיבוץ. חברי המשק בישלו, אפו והכינו להם שולחן ארוך מקושט בשיבולים ועליו ארוחת חג מפנקת.

המילים השמחות "מלאו אסמינו בר" מתנגנות ברקע, אבל רגע לפני שהם מתחילים לזלול - זה שוב קורה.

• • •

אשקלון, אשדוד ויישובי העוטף סופגים עוד מטח טילים, וכולם מבררים בנייד את התוצאות. "הכל בסדר", מסמנת מור, וכך גם כל האחרים. עכשיו אפשר ליהנות משלל הגבינות, הקישים, המאפים והסלטים המפנקים, ולשכוח לכמה רגעים שיש עולם אחר לגמרי שם, בבית, בדרום הארץ.

עדי גולן תירוש (33) נולדה וגדלה במושב מבקיעים שבעוטף עזה, בין קיבוץ יד מרדכי לאשקלון, ובנערותה חוותה מטחי טילים ואזעקות רבות. "כשאתה גדל בעוטף, הטילים והפיצוצים מעזה שמשוגרים עלינו הם חלק בלתי נפרד מהחיים", היא מספרת.

לפני 11 שנים הכירה את עמית תירוש (34), היום בעלה, מקיבוץ גבעת חיים איחוד, ולפני שבע שנים עברו להתגורר בקיבוצו.

"איך שהתחיל המבצע היה לי ברור שאני מארגנת פה, בקיבוץ, אירוח מלא לאנשי העוטף, לחברי הילדות שלי ממבקיעים ולמשפחות ולצעירים מכל הדרום המופגז", היא אומרת, "אני יודעת מה זה להיות במצב הקשה הזה, וכל יום של התרעננות ושל יציאה מטירוף האזעקות והטילים נותן מעט מרגוע לנפש".

כך, החל מסוף השבוע שעבר, בחג השבועות וגם לאחריו, זרמו לקיבוץ לא פחות מ־20 משפחות מהדרום שרק רצו מעט שקט ושלווה. המשפחות, שהתארחו אצל משפחות מקומיות או בחדרי חיילים מהקיבוץ, התחלפו ביניהן. כל משפחה התארחה בקיבוץ למשך כמה ימים, וכשחזרה הביתה הגיעה אחרת במקומה.

אחת מאותן משפחות היא משפחת אמין. מור, חברת ילדות של עדי ממבקיעים, לא חשבה פעמיים לפני שהחליטה להצפין עם משפחתה לקיבוץ. "פשוט אמרתי לעדי שאני באה אליה לקיבוץ עם יוסי בעלי ושלושת הילדים הקטנים שלנו, רומי (4 וחצי), יהב (3 וחצי) ונריה (שנה וחצי).

"אנחנו משתדלים שהילדים שלנו ייחשפו להדי הפיצוצים והאזעקות כמה שפחות. כל אימת שמתחיל סבב, אפילו לא מבצע או מלחמה אלא כמה ימים של שיגורים, אנחנו מצפינים לחברים עד יעבור זעם".

"אני ממפוני גוש קטיף, מהיישוב פאת שדה", מספר יוסי, "אחרי ההתנתקות הגעתי עם משפחתי למבקיעים, וכך הכרתי את מור". גם את חתונתם של השניים שיבש חמאס, שכן הם התחתנו במהלך מבצע צוק איתן בשנת 2014 ונאלצו להעביר את החתונה מאולם אירועים בדרום לאולם אחר בראשון לציון. השבוע, בקיבוץ, הם לא הפסיקו לעשות חיים וליהנות מכמה ימים של כיף עם ילדיהם, כשאוזניהם וליבם נתונים כל העת גם למתרחש בדרום.

"הקיבוץ נפלא ומפנק", מטעימה מור, "היינו איתם כמובן בבריכה ובחדר האוכל ובילינו כמה פעמים בספארי החיות המהמם שיש כאן, 'לגעת בחיות', שהילדים עפו עליו. בספארי ובבריכה נתנו לנו להיכנס בחינם והרעיפו עלינו אהבה ודאגה, וגם בחדר האוכל הבאמת משובח של הקיבוץ אכלנו במחיר ממש מצחיק ומאוד מסובסד עבורנו.

"לא רק זה - החיילים של הקיבוץ פינו למשפחות כמונו את החדרים שלהם, והאימהות שלהם לא הפסיקו להמטיר עלינו פינוקים. כל הזמן דאגו לנו לכל. האירוח מאוד מחמם את הלב, זו ערבות הדדית אמיתית. אחרי שהכל ייגמר, מאוד נשמח לארח את כל מי שירצה אצלנו במבקיעים. נעשה חגיגה גדולה".

מור, העובדת כמזכירת מנכ"ל המועצה האזורית חוף אשקלון, ויוסי, מהנדס חשמל, נמצאים כל הזמן עם המחשבים הניידים, מנסים להמשיך לעבוד כמה שניתן גם מרחוק. "אני נפעמת מההתגייסות המדהימה של עובדי המועצה, שעובדים יומם ולילה ומסביב לשעון", היא אומרת, "אני מסייעת כמה שניתן מכאן, וכמובן שכשאחזור אקח מייד חלק פעיל גם משם".

• • •

אלה וארקדי, היא עוזרת מנכ"ל בחברת פרסום והוא חשמלאי, משתכשכים בבריכה עם בתם ליאל. זו שעת צהריים חמה, וכאן הם יכולים להרשות לעצמם לחייך.

"תשמע, הקסאמים רודפים אחרינו לכל מקום", מספרת אלה, "גרנו 14 שנה בשדרות ולא הפסקנו לחטוף מטחי טילים מהחמאס. אני עצמי נפגעת חרדה. לפני 11 שנה ארקדי עשה מילואים באשקלון, נסענו לבקר אותו ואיך שירדנו מהרכבת התחילו ליפול טילים על העיר, ממש לידנו. הובהלתי לביה"ח ברזילי עם חרדה גדולה, לחץ הדם שלי היה מטורף.

"שנה לאחר מכן עברנו להתגורר באשדוד, וחשבנו ששם יהיה יותר רגוע ושקט. איך שהגענו, נחת טיל ממש מול הבית שלנו. למזלי הייתי בעבודה ולא חוויתי את הטירוף הזה, אבל זה היה מפחיד מאוד. הבן שלנו רז (27) נשאר בבית באשדוד, אז עם כל שיגור לעיר אנחנו מייד שואלים לשלומו.
"בבית אנחנו כמעט לא ישנים בלילות. עד שהגענו לקיבוץ עברו עלינו ארבעה לילות לבנים ממש. אנחנו גרים בקומה רביעית ללא ממ"ד, ועם כל אזעקה יורדים מהר למקלט למטה. היה לילה אחד במבצע הנוכחי שבו ירדנו למקלט בכל חצי שעה, ככה במשך כל הלילה. גם עכשיו, כשאנחנו כאן, כל אזעקה שיש באשדוד מעירה אותנו ואנחנו מתקשרים לרז לראות שהכל בסדר איתו".

הם יושבים בכיסאות נוח ליד הבריכה, ותכף ישימו פעמיהם לבית המשפחה שמארחת אותם בקיבוץ. "אין לי מילים", אומרת אלה על עדי ואייר רום, זוג מקסים עם שלושה ילדים, שפינה עבור המשפחה מאשדוד את הקומה העליונה בביתם. "נוצר לנו חיבור מקסים איתם. היום ישבנו ביחד לארוחת בוקר והם באמת לא מפסיקים לדאוג לנו".

במוצאי השבת הם קופצים לבלות קצת בעיר הגדולה שליד הקיבוץ, חדרה. "מי יכול עכשיו בכלל לצאת מהבית באשדוד", אלה מחייכת, "אלה באמת ימים נדירים עבורנו. יש חיים בצפון".

• • •

גם שיר ודור, הצעירים שבחבורה, מבלים להנאתם בעמק חפר ובחדרה. "היינו עכשיו במשק יעקבס בכפר הרא"ה, קנינו והתפנקנו בגבינות מעולות לחג, ואחר כך המשכנו לחדרה וניצלנו את הזמן השקט והפסטורלי בעמק ובכלל באזור הזה".

אחרי הסיבוב בעמק הם חוזרים לדירת החדר הזמנית שלהם בקומפלקס דירות החיילים שבקיבוץ, שאותה קיבלו מבתי, אופיר נבון, מורה חיילת בכפר הנוער "כנות" הסמוך לגדרה, שיצאה לחופשת שבועות בבית והעניקה להם בחפץ לב את דירתה.

שניהם סטודנטים לתואר ראשון באוניברסיטת בן־גוריון בבאר שבע. שיר לומדת הנדסת מערכות מידע ודור הנדסת בניין. הם הכירו דרך חברים משותפים באשקלון, שבה שניהם מתגוררים, התאהבו ונישאו לפני שנה וחצי. "ביום הראשון של המבצע היו באשקלון כמעט 40 אזעקות", מספר דור, "זה היה משהו לא הגיוני. לא הצלחנו להכין אפילו פתיתים לארוחת צהריים.

"שנינו סטודנטים והיינו חייבים קצת שקט כדי להכין עבודות ולהתכונן למבחנים. יש לנו חברים ממבקיעים שאמרו שהם יוצאים צפונה לכמה ימים של התרעננות בקיבוץ גבעת חיים איחוד, ומייד בדקנו אם ניתן להגיע גם. כאן יש לנו שקט קצת ואנחנו יושבים על העבודות לאוניברסיטה, אבל הלב בבית, עם המשפחות באשקלון, וייסורי המצפון עובדים שעות נוספות".

עכשיו הם מתכוננים לארוחת החג, שחברי הקיבוץ הכינו להם ולשאר המשפחות שנמצאות בקיבוץ.
"זה פשוט אליפות", אומרת שיר, "לא רק שיש כאן מרחבי דשא, בריכה וחדר אוכל, גם דואגים לנו לארוחות. מקבלים אותנו הכי יפה שאפשר".

"אתמול היינו בבריכה עם עוד חברים מהעוטף והיה קטע מדהים", מוסיף דור, "פתאום נשמעו הדי פיצוצים עלומים, כנראה של יירוטים רחוקים מאיתנו, וכל באי הבריכה שלא רגילים לזה נמלטו מהר. אנחנו המשכנו כרגיל, ונהנינו מבריכה כמעט פרטית".

בערב החג, עדי גולן תירוש מנצחת על הכל. כבר משעות אחר הצהריים היא מסדרת להם שולחן חג עמוס בכל טוב, כשחברי המשק עולים בזה אחר זה עם מרכולתם, במראה של נתינה מכל הלב.
"גם ביום שישי עשינו לכל הבאים מהדרום ארוחת שבת מפנקת", אומרת עדי, "ההתגייסות של חברי הקיבוץ ממש מדהימה. פרסמתי שאני רוצה לעשות להם ארוחה בשישי ובערב החג, ובתוך עשר דקות התפריט התמלא. מנות בשריות, ממרחים, מאפים, חלות לשבת, פסטות ולזניות, גבינות וירק חם, סלטים ומנות צמחוניות. החברים מהקיבוץ הביאו כל כך הרבה אוכל, שזה הספיק למשפחות מהדרום גם לארוחות הצהריים בימים שאחרי. זה באמת מחמם את הלב".
באי הארוחה עורכים השוואות. איפה נפלו יותר טילים, ואם היו פגיעות. "למזלנו אנחנו כאן עם

הילדים, מסוגלים לאכול ארוחת חג בחצי שקט", מפטירה מור, ואלה ממהרת לעדכן: "הנה, תראו, אזעקה בשדרות". עוד זה נופל, וזה בא גם לאשקלון, למבקיעים, לאשדוד ולכל עוטף עזה.

כך, גם בארוחת החג הרחק מהבית, הם עוצרים את הביס מעוד גבינה טעימה, מניחים לרגע את הקיש בצד, ומתעדכנים. כל אחד מהם לוקח שוב, בפעם המי יודע כמה, את הנייד. שיחות עדכון מהבית, רגיעה, וחזרה לשגרה, או לארוחה יותר נכון. "אלו הם חיינו", אומרת שיר, ואלה מוסיפה: "לפחות אנחנו נרגעים פה קצת".

ארוחת החג מסתיימת, האורחים פורשים לחדריהם או למקום האירוח שלהם. כולם מתפללים שזה ייגמר כבר, ובעיקר "שיעשו מה שצריך כדי שלא יחזור עכשיו שנים ארוכות", הם מפטירים כמעט במקהלה. ביום שלמחרת מחליטים שיר ודור שזהו, תמו ימי החסד והם חוזרים למשפחתם באשקלון. אלה וארקדי עזבו ביום שלישי, מור ויוסי נשארים בקיבוץ לעוד כמה ימים.

בצהריים שולחת לי שיר תמונה של יירוטים מעל שמי אשקלון. "חזרנו הביתה", היא כותבת. 

erannavon9@gmail.com