מה נפלאים מסתרי השחי האנושי. לפלא בעיניי שגיליתי אותם בשלב כה מאוחר בחיי. וגם זה, רק תודות להחלטה שקיבלתי בעת האחרונה לזנוח מעט את השימוש ברכב הפרטי שאליו הורגלתי ב־30 השנים האחרונות, לטובת נסיעה בתחבורה הציבורית על כל ענפיה וגרסאותיה. כבר כמה שבועות שאני מחזיק במנהג הראוי הזה, והמסקנות הולכות ונערמות כמו ערך צבור ברב־קו. השורה התחתונה, יש לומר ביושר, היא חיובית. היכולת להגיע מירושלים לתל אביב ב־31 דקות ותוך ישיבה בקרון נוח וצפייה בנוף מקסים היא דבר שעד לפני זמן מה ניתן היה רק לחלום עליו. כנ"ל גם הרכבת הקלה הירושלמית ואחותה התל־אביבית, שאורותיה כבר מנצנצים מעומק המנהרה. גם באשר לאוטובוסים, ואני יודע שזה יכעיס כמה מן הקוראים, אין לי מילה רעה. על כן, מה שנותר הוא אך ורק כמה הערות, שהעיקרית שבהן היא הצפיפות.
נאמר זאת כך: זה לא מתאים. השנה 2022, וחשיבותם של הפרטיות והמרחב האישי בשמיים. המודעות לפגיעה והערנות לפושעים בשיאן, ומגיפה עולמית זה עתה נטשה כשהיא מותירה אחריה ספיחים. איך כל זה מסתדר עם זה שהראש שלי, איש קטן בגובה 1.66 מ', תקוע עכשיו בתוך בית שחי של איש גדול שתלוי, מתנודד על ידו האחת, על טבעת פלסטיק משתלשלת? ומה זה אומר על בני בית אחרים שלי, נמוכים ממני במעט, שגם הן משתמשות בתחבורה הציבורית ומפאת גילן וגובהן היצע בתי השחי הפרוס בפניהן רחב בהרבה? ואיך מישהו חושב שאם כתוב בכניסה למעלית שהיא מיועדת ל־16 איש, משהו ימנע מ־30 הממתינים בפתחה להיכנס אליה ולהתארגן בזוגות אף אל עורף?
האמת היא שאין זו ביקורת כלפי רשות מסוימת. העובדה שהשימוש במערכות ציבוריות נרחב, היא אות כבוד למערכות ומלמדת דברים טובים. גם התשתיות, עד כמה שניתן ללמוד מניסיון קצר, מתאימות לכמויות גדולות. נותרה בעיקר ההכרעה האישית של כל אחת ואחד, שהיא שמכריעה: האם להיכנס למעלית שנותר בה שטח של 15 סמ"ר, שגם הוא תפוס בחלקו על ידי נעל, או להמתין למעלית הבאה; האם לנוע פנימה כשגל נוסעים חדש עולה, או להישאר נטועים במקום ולהכין את השחי לאירוח ולרחרוח.
אני עצמי אמשיך לנסות להשתמש כמה שיותר בתחבורה הציבורית, ומן הסתם אמשיך גם לחלוק חוויות. עם הזמן היא תלך ותשתפץ, אני בטוח. הפרט הראשון שצריך להשתנות הוא זה: ריחוק חברתי. לא של 2 מטרים, חס וחלילה. בואו נתחיל ב־2 ס"מ. מרחק נשימה.