"אני מרגיש שנכנסתי עכשיו לתחילת הסתיו של חיי", אומר השחקן הוותיק אית'ן הוק. בלי ששמנו לב, כוכב הסרט "מציאות נושכת" משנות ה־90 - כבר בן 51. "כשהייתי צעיר וניסיתי לפלס את דרכי בקולנוע, הרגשתי שהעולם מבטל אותי בתור אדם צעיר מלא שאיפות. אנשים היו כל כך ציניים וכעוסים והמבקרים היו מאוד קשוחים כלפיי, 'מי הוא חושב שהוא, שחקן אירופאי?'.
"אבל אם הולך לי טוב, למה אתם נגדי? זה עד כדי כך יומרני לנסות ליצור משהו שאתה חושב שיכול להיות נהדר באמת? אם זה המקרה אז שילכו לעזאזל", אומר הוק מפרספקטיבה של מי שהצד הפחות נוצץ של הוליווד לא זר לו. "בתור שחקן צעיר חשבתי שיימאס לי מהמקצוע בשלב מסוים, שאעבור הלאה מחלום היצירה הקולנועית ואעבור למשהו אחר, לא יודע מה, אולי להיות פעיל חברתי, כיוון אחר. אבל מצאתי את עצמי מתאהב במקצוע, ועד היום אני מרגיש שזה הולך ומעמיק. היום אני מרגיש שאני נותן את כל כולי וזה בא בזכות 30 שנות ניסיון".
ממרום העשור השישי לחייו, הוק נשמע מפוכח, חד ובטוח בעצמו מאי פעם. "אספתי הרבה כישורים לאורך הדרך ואני רואה כל הזמן כמה זה ממשיך לתגמל אותי. ויש לי עוד יעדים להגיע אליהם. עבדתי עם מספיק אנשים מוכשרים כדי לדעת שאפשר למצוא מימון גם לפרויקטים הכי אמנותיים ומופשטים, אפילו שקשה לגרום לאנשים לשים לב לזה. המקצוע הוא עדיין עבורי חידה שאני מאמין בה. זה אולי יישמע עצוב, אבל החלום שלי נותר בעינו מאז הסרט הראשון שלי - לברך על כל מה שנקרה בדרכך כל עוד אתה יכול. זה האור המנחה שלי בחיים, ואני לא מוצא שום סיבה להפסיק לעשות זאת".
איך עברה עליך תקופת הקורונה, שבעיני רבים נתפסה כחשוכה?
"אני לא יודע כמה באמת הצלחתי לשמור על שפיות מאז שפרצה המגיפה, אבל אני בטוח ששני הדברים שתמיד מסייעים לי הם אהבה ועבודה. להיות קרוב לאנשים שבאמת אכפת לי מהם, להיות חבר הגון, אבא או בן טוב, ובמקביל להמשיך ולעבוד במקצוע שלי שאני מאוד אוהב. אני גם מאמין גדול בענווה, לא משנה אם אתה עורך שולחן לארוחה או נוהג במכונית - תעשה את זה מתוך כבוד ותנסה לפעול בצורה הטובה ביותר.
"אני אדם מאוד אופטימי, על סיפון הטיטניק בטח הייתי אומר 'לא הכל נורא, האוכל די טוב!'", מעיד על עצמו השחקן ומתלוצץ. "עם זאת, אני מאמין שאנחנו גדלים רק באמצעות כאב, זה מה שמביא למוטיבציה לשנות. למרות כל מה שקרה לאחרונה והפילוג בעם, הלחץ שהפעילה הקורונה על מערכת הבריאות והמחאה לצדק חברתי, אני עדיין מלא תקווה. אנחנו לא נשכח במהרה את מה שעברנו בארה"ב בשנים אחרונות ואחד הדברים המדהימים הוא שאמא אדמה שלחה לנו תזכורת שאנחנו לא בשליטה, שאנחנו רק אורחים בכדור הארץ. אני מרגיש שאם יש תחושה שסבלנו הרבה זה בפועל אומר שלמדנו הרבה. ואני לא מנותק מהעובדה שתמיד זה יכול להחמיר".
היסודות של האנושיות
בגיל 51, הוק ממשיך לעבוד במלוא המרץ. לאחרונה עלתה בשירות הסטרימינג דיסני פלוס (בקרוב גם בארץ) הסדרה החדשה והמסקרנת מבית מארוול קומיקס, "מון נייט", שבה הוא מגלם נבל אפל ומנהיג כת המנסה להשפיע על הגיבור בסדרה (אוסקר אייזיק).
השבוע עלה לאקרנים בישראל הסרט "מלך הצפון", מותחן נקמה המתרחש בתקופת הוויקינגים שבו מככבים לצידו אלכסנדר סקארסגרד וניקול קידמן. נוסף על כך, הוא עובד על ארבעה סרטים לפחות, שבראשם סרט ההמשך לקומדיית המסתורין של נטפליקס "רצח כתוב היטב" של הבמאי ריאן ג'ונסון והמפיק הישראלי רם ברגמן, שעלו על הגל ההוליוודי בעקבות ההצלחה האדירה של "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי", שעליו עבדו יחד.
סדרה נוספת שבה השתתף עלתה לאחרונה לסלקום tv, לאחר שזכתה לשבחים. את מיני הסדרה התקופתית בת שבעת הפרקים "ציפור אלוהים שבשמיים", הוק יצר, כתב והפיק יחד עם התסריטאי מארק ריצ'ארד ("האיש במצודה הרמה", "אימת המתים המהלכים"). מדובר בעיבוד לרומן זוכה פרס הספר הלאומי לסיפורת בארה"ב לשנת 2013, מאת הסופר והעיתונאי היהודי־אמריקני ג'יימס מקברייד. הרומן מתרחש בתקופת העבדות בדרום ארה"ב, סביב פשיטה על מחסן נשק במערב וירג'יניה בשנת 1859 ביוזמתו של מתנגד העבדות ג'ון בראון, שאותו מגלם הוק - אירוע שנחשב לאחד הגורמים למלחמת האזרחים האמריקנית.
"זהו תפקיד שרציתי לגלם זמן רב מאוד", מודה הוק. "במשך דורות פחדו לדבר על אנשים כמוהו - על גברים לבנים שהשמיעו את קולם כנגד עבדות ועל החשיבות שלהם בהיסטוריה של ארה"ב. כשקוראים לעומק על מה שהתרחש באותה תקופה מבינים כמה אמריקה הלבנה היתה מודעת לחלוטין לתופעה האיומה של שעבוד בני אדם. אפשר להתווכח ולומר שאולי יש כאלה שלא הבינו לעומק את חומרת הנושא, אבל הם ידעו טוב מאוד מה הם עושים. ג'ון בראון לא בא להציל שחורים, הוא בא להציל את הלבנים שהיו זקוקים בצורה נואשת למודלים לחיקוי, כי יש הרבה במה להתבייש בו".
היו חששות לטפל בנושא טעון כמו עבדות?
"נקודת המוצא היתה שלהתעלם מהנושא זו טעות, כי מוכרחים לטפל בפצעים הכי כואבים. הדרך היחידה להשתחרר מתחושת אשמה היא להתנצל ולהתמסר לאמת. אי אפשר להביא סיפור היסטורי על אמריקה מבלי להידרש לסוגיית העבדות. זאת לא סדרה שבנויה כמו שיעור בהיסטוריה, אלא סיפור אנושי על כאב וסבל בלתי ייאמן. יש הרבה אמריקנים שלא מבינים מי היה ג'ון בראון ואם הוא היה מהחבר'ה הטובים או הרעים. בסרט זה כמו לצפות בדמויות הג'דיי ב"מלחמת הכוכבים" - לא מסבירים לצופה בדיוק מי הם ומה תפקידם, אתה פשוט צופה ומבין בעצמך. היתה לנו פריבילגיה של זמן בעת צילום הסדרה. בגישה שלי, מצליחים להגשים את החלום האמיתי כשלא ממהרים. הבמאים הגדולים בעולם לוקחים את הזמן בעבודה על היצירות הגדולות שלהם.
"אז נכון, אני שחקן לבן בתפקיד ראשי בסדרה על העבדות של השחורים. ואני זוכר שלפני הצילומים נפגשתי עם ג'יימס הסופר והוא לקח אותי לכנסייה שאותה הוא פוקד והציג אותי בתור השחקן מ'יום אימונים מסוכן', ואיזו גברת אמרה לי 'בפעם אחרונה שראינו בכנסייה בחור לבן זה היה הטכנאי מזגנים'. זה הרגע שבו הבנתי שאני מוכרח לעשות את הפרויקט הזה, יש פה שיחה שכל אדם צריך לנהל, בלי קשר לגזע. למזלי אני גדלתי סביב אנשים טובים ואדיבים, לא חוויתי אפליה או שנאה שמופנית כלפיי. ואני מבין שהמעורבות שלי בפרויקט עדיין יכולה להכעיס אנשים מסוימים, או לבלבל אותם. יש את אלו שיגידו 'הנה עוד עלילה שבה הגבר הלבן מושיע את השחור המסכן', שזה גם מנציח סטריאוטיפ שראינו יותר מדי בתרבות שלנו, לצערי. עבורי זה תפקיד שהוא בגדר חוויה אישית של מה שעברתי איתו והסיפור שהאמנתי שיש לספר".
לקחת השראה מיוצרים שעבדת איתם לאורך השנים?
"יצא לי לצפות בסרט תיעודי על סידני לומט (במאי יהודי־אמריקני מנוח שביים סרטים כמו "12 המושבעים" ו"רשת שידור"; ד"כ) והוא דיבר רבות על מעבר בין החיים לקריירה, ושהאנרגיה לשניהם מונעת מהצלחות או מכישלונות בכל אחד מהם. היתה לו ראייה מרחבית של המשכיות מפרויקט לפרויקט, לא רק בנוגע לסרט מסוים. גם אני התחלתי להתייחס ככה לקריירה שלי בשנות ה־30 המאוחרות לחיי. האמנות שאני עושה משתלבת עם ההתפתחות שלי כאדם, זו הדרך להבטיח שיקרו לך דברים טובים. הקו המנחה שלי כשחקן הוא שאני נועד לשרת את היצירה, לא מה משמעות היצירה עבורי באופן אישי. התובנה הזאת העניקה לחיי משמעות ואושר.
"בתור שחקן צעיר הייתי נשאב לאגו של הדמות ומנסה לחשוב מה זה אומר עלי כאדם ואם אני רוצה לשחק את התפקיד. במקרים רבים הדמות נשארת איתך אחרי, ובמקרים אחרים זה לא בהכרח עובד. מקצוע המשחק מאמן אותי להתפתח כאדם, זאת מטרה מוגדרת שלי בבחירת תפקידים בעשור האחרון".
אתה חושב הרבה על מה יגידו עליך?
"ככל שאני מתבגר האתגר הוא להיות מי שאני ללא סייגים. אבל אם אתה מתעסק במחשבות על עצמך יותר מדי ומנסה לתכנן בדיוק איך לעשות זאת, אתה מאבד את הדרך. אתה צריך ללכת עם האמת, לא לשמוע לרחשים מסביב שאומרים שאדם אחד לא מסוגל להביא שינוי. אלה שמשנים הם שקופים. זה המורה שלימד אותך בבית הספר שיעור לחיים או ההורים שלך שלימדו אותך להיות אדיב לזולת. אלה היסודות של האנושיות. הייתי שמח להיחשב בעצמי כאדם שהביא לשינוי ושמריעים לו על כך, אבל אני פשוט מנסה להיות נאמן לעצמי. זאת משימה קשה כשלעצמה".
בין גאווה לענווה
מהרגע שבו הוא נכנס לחדר במלון לנגהאם בעיירה פסדינה בלוס אנג'לס, אי אפשר להתעלם מסטייל ההיפסטר־שיק של הוק, "קול גאי" אולטימטיבי ושרמנטי. לבוש חליפה מחויטת כחולה ומתחתיה טי־שירט וינטג' דהוי, עם כובע מגבעת רחב שוליים על שיער ראשו המאפיר. נדמה כאילו רק היתה חסרה לו ביד גיטרה אקוסטית. הוא מתיישב לצידי, נשען לאחור ומשלב רגליים, נינוח וגאה לקדם את הסדרה שזכתה בפרס הפיבודי היוקרתי והיתה מועמדת לשני פרסים מאיגוד מבקרי הטלוויזיה האמריקנים. הוק היה מועמד על תפקיד זה לגלובוס הזהב בשנה שעברה.
"באתי עם ניסיון של שלושה עשורים במשחק, וידעתי מה צריך להוציא מהדמות כפי שהיא מוצגת בספר וכיצד לשלב זאת מול מצלמה. כך יוצרים אמנות מבחינתי", הוא מסביר. "אהבתי שיכולתי לשאול את הסופר דברים כי אני מאמין בדיאלוג. אחרי הכל, החזון המקורי אינו שלי. זה לא שאני איזה כוכב קולנוע מפורסם שבא וקטף סתם תפקיד כי בא לו לעשות בו מה שירצה".
מה עוד היית רוצה לעשות שעדיין לא עשית?
"בתור מי שהחל לשחק בגיל 13, וכבר בגיל 19 שיחקתי ב'ללכת שבי אחריו' לצד רובין וויליאמס שעזר לי לפרוץ, בימוי תמיד עניין אותי כדרך לחלוש על תחום נוסף בשואו־ביזנס. ביימתי כמה סרטים והצגות באוף־ברודוויי, אבל תמיד מצאתי את עצמי מאוכזב כי הם לא ממש מצאו חן בעיני הקהל. כשהתחלתי לשחק אנשים אהבו מה שעשיתי, והמקצוע בעיניי לא היה בחירה. היקום כיוון אותי לשם. בתיאטרון היתה לי יותר הצלחה עם דברים שביימתי וגם נהניתי יותר, כי כסף הוא חלק פחות קריטי מהחוויה הכוללת, מה גם שהנושאים שמדברים אלי כנראה לא רלוונטיים לרובו המכריע של הציבור הרחב. 9 מתוך 10 אנשים יירתעו מרעיון שבעיניי הוא גאוני. לדבוק במשחק זה ללכת על בטוח, אבל אני שמח להתנסות בתחומים נוספים שמאפשרים להעביר רגש. גם אם הייתי מחלק עיתונים בשכונה, להישאר באותה עבודה זה די מייאש".
לעומת להיות כוכב הוליוודי מבוקש?
"להיות מפורסם נשמע נהדר, אבל בפועל זה מעמד מאוד מבלבל. אתה שקוע במערכת יחסים עם האגו שלך, תקוע בין גאווה לענווה, מתעסק כל הזמן במקום שלך בעולם ואיך אתה תופס את עצמך. אם לא תישאר נקי וטהור אתה לא תמשיך לעבוד זמן רב. אם אתה שוקע בתדמית יותר מדי, אתה יכול לאבד את זה. בתור שחקן, המטרה המרכזית שלי היא להפוך את עצמי לבעל ערך בעיני אחרים".
איך אתה מסכם את הפרויקט הראשון שלך בטלוויזיה?
"מעולם לא הסתכלתי על זה כעל סדרת טלוויזיה, אלא כסרט עצמאי בן שבע שעות. תמיד תפסתי טלוויזיה כמדיום עם תקציבים פחותים מאלה שבקולנוע, סדרות מצטלמות מהר ולא בצורה חדשנית, ולא בהכרח כתובות או משוחקות טוב. הקרדיט להבנה שזה המקום שאליו צריך היה לקחת את הפרויקט, כדי לשרת נאמנה את הסיפור, נתון לשני אנשים: ג'ייסון בלום (מפיק "וויפלאש", "תברח" ו"שחור על לבן"; ד"כ), שהיה שותף לפרויקט והביא מהניסיון שלו בפרויקטים קודמים שעשה בטלוויזיה, ואשתי ריאן. אלמלא שניהם, לא הייתי מגיע לטלוויזיה. הרעיון הראשוני היה של ריאן שאוהבת לצפות בסדרות ואמרה שזהו במובן מסוים מדיום חדש במה שיש לו להציע כיום. פתאום צפיתי במיני סדרה כמו 'בלש אמיתי' והבנתי שיש בד קנבס חדש לצייר סיפור, בדומה לקולנוע. ריאן שינתה לי את החשיבה".
ריאן שאויוז, אשתו של הוק מאז 2008, הצעירה ממנו ב־12 שנים, הפכה בשנים האחרונות גם לשותפה מקצועית שחוברת אליו מאחורי הקלעים בעשייה הקולנועית. יחד יש להם גם שתי בנות, קלמנטיין (14) ואינדיאנה (11).
כאשר הכירו, הזוגיות ביניהם סיפקה חומרים לצהובונים. אחרי רומן חולף סביב הפריצה שלו באמצע שנות ה־90 עם ג'וליה רוברטס (שלצידה יצלם בקרוב מותחן אקשן לנטפליקס), ב־1996 הכיר על סט צילומי הסרט "מה קרה בגטקה?" את אומה תורמן, ואחרי שנתיים הם נישאו. שניהם היו אז בשיאם ככוכבים עולים בשמי הוליווד. הוא שיחק בסרטים "תקוות גדולות", "המלט" ו"יום אימונים מסוכן", שעליו היה מועמד לאוסקר בקטגוריית שחקן המשנה ב־2001. במקביל הם הביאו לעולם את מאיה (24), שחקנית מבטיחה ששיחקה בין השאר ב"דברים מוזרים" של נטפליקס, ואת לבון (20).
אלא שב־2003 הנישואים עלו על שרטון, סביב שמועות על בגידה של הוק עם האומנת של הילדים, סטודנטית צעירה בשם ריאן. בראיונות מאז הגירושים, שנשלמו ב־2005, הוק הכחיש בתוקף כי בת זוגו החדשה היא הסיבה, ובראיון בעבר ל"גארדיאן" הבריטי טען: "הכרתי את ריאן דרך הסוכנת שלי והיא אכן טיפלה בילדים, אבל אחרי כן היא חזרה ללימודים באוניברסיטת קולומביה ולא היתה שום שערורייה. הנישואים בינתיים התפרקו בגלל לחצים, לא קשור לריאן. שנה אחרי הגירושים נתקלתי בה במקרה בפארק, היתה בינינו דינמיקה טובה והיא התחילה איתי. אני יודע שאנשים מדמיינים התאהבות כמו בסרטים, אבל בפועל זה קרה זמן רב אחרי שהעסקתי אותה".
שותפות משמעותית אחרת של הוק היא עם הבמאי ריצ'רד לינקלייטר, שאליו חבר לראשונה בדרמה הרומנטית "לפני הזריחה" מ־1995. הוק כיכב לצד השחקנית הצרפתייה ג'ולי דלפי, בתור זוג זרים הנפגשים במקרה בנסיעה ברכבת לווינה, ומתאהבים בלילה אחד שהם מעבירים יחד. על הסרט זכה לינקלייטר בפרס דוב הכסף בפסטיבל ברלין באותה שנה, וההצלחה הובילה לשני סרטי המשך, "לפני השקיעה" מ־2004 ו"לפני חצות" מ־2013, שבהם היו הוק ודלפי גם שותפים לכתיבה ויחד הם היו מועמדים על כל אחד מהסרטים לאוסקר בקטגוריית התסריט המעובד.
אחד הסרטים המשמעותיים ביותר שהוק לקח בהם חלק הוא "התבגרות" של לינקלייטר מ־2014, סרט עטור שבחים שצולם על פני 12 שנים והיה מועמד לשישה פרסי אוסקר, כולל עבורו בקטגוריית שחקן המשנה. "כבר כשיצאתי ממסיבת סיום הצילומים של 'לפני הזריחה' ידעתי במאה אחוז שאני אעבוד עם הבמאי הזה שוב, הוא ייצג את הדור שלנו ומה אנחנו עומדים לעשות במקום לחקות דורות קודמים. והנה, עבדנו על תשעה סרטים יחד במצטבר", מספר הוק. "אני הולך לאן שהחיים מובילים אותי ויהי מה. העבודה על הסדרה למשל היתה קשה. מזג האוויר היה חם והנושא היה טעון. אבל לרגע לא פקפקתי אם זה נכון או לא. בין שקורים דברים טובים או שהעניינים משתבשים, אתה זורם הלאה".
אתה רואה את עצמך עושה יותר סדרות מאשר סרטים בעתיד?
"לך תדע, מבחינתי כבר אין הבדל. הבן שלי צפה ב'הסנדק' בנייד הארור שלו... אם ספקית סטרימינג מוציאה סרט גם על המסך הגדול - זו תהיה ההעדפה שלי כצופה. אין כיף גדול יותר מלצאת עם אשתי לקולנוע ואחרי זה לשבת לארוחת ערב ולדבר על הסרט. פעם, לדוגמה, הבשורה הגיעה מברודווי, אלפי אנשים פקדו הצגות שהפכו לשלאגרים ואז בתוך שנתיים הוליווד היתה הופכת אותם לסרטים זוכי אוסקר. זה השתנה, אבל עדיין יש לברודווי רלוונטיות בתעשייה. פעם גם היינו מבדילים בין כוכב טלוויזיה לבין כוכב קולנוע, אבל ההיררכיה הזאת נעלמה. יש אמנות טובה או אמנות לא טובה, והמטרה שלי היא תמיד לספק את המוצר האיכותי ביותר".
dcaspi@goldenglobes.org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו