ביום ראשון השבוע חיבק ערן זהבי את הגביע ההולנדי, והביט אל אשתו, שי, וילדיו, שישבו ביציע. עבור בני המשפחה, הזכייה בתואר, והניצחון על היריבה אייאקס, היו סגירת מעגל נהדרת לחוויה המטלטלת שעברו בשנתיים האחרונות בהולנד - קצת לפני שהם עוזבים אותה. כנראה לתמיד.
"מהרגע שיצאנו מהבית ועד שהגענו לאיצטדיון התחושות מסביב היו כמו של יום חג", משחזרת שי. "הסוף המתוק נתן סיום מושלם לתקופה פה. אני גאה בו כל כך ומאושרת בשביל ערן״.
כדי להבין את עוצמת הרגשות צריך לחזור אחורה בזמן. בדצמבר אשתקד, חצי שנה אחרי השוד האלים שחוותה באמסטרדם, המריאה משפחת זהבי לחופשה במדבר המוזהב של דובאי. את הכפור האירופי השגרתי החליפו לרגע שי, ערן ושלושת ילדיהם בכל הפאר שיש לאיחוד האמירויות להציע. "חיי לילה, מסעדות טובות, חופים, בריכות - יש שם הכל", היא מספרת בהתלהבות, "מקום מדהים בעיניי. טסנו לשם כבר שש פעמים. לא יודעת אם ערן היה רוצה לשחק בליגה של האמירויות, אבל אני בהחלט לא הייתי מתנגדת לגור שם".
אך אסקפיזם סופו להתנפץ, ובמקרה שלנו הבשורות הגיעו באמצעות שיחת טלפון מפתיעה לדובאי. "התקשרו אלי מחברת האבטחה ואמרו לי ששוב פרצו אלינו הביתה וגנבו. האמת, כבר לא היה יותר מדי מה לקחת, אבל את מה שהיה - לקחו.
"מאז המקרה הראשון הצמידו לנו שמירה צמודה. מכיוון שלא היינו במדינה, השומר כנראה יצא לפטרולים ארוכים, וכשהוא לא היה בסביבת הבית - פרצו שוב. זה לגמרי מחדל, אני לא אגיד שלא".
המשטרה ההולנדית פרסמה קלסתרונים של שני גברים לבושים במעילים, שנראו במצלמות האבטחה סוחבים מזוודות ובהן השלל מבית זהבי, אבל הזמן עובר, ובדיוק כמו באירוע הקודם - לא נותר זכר לפורצים או לרכוש הגנוב.
"הפעם זה היה אפילו יותר טראומטי מהפעם הראשונה, כי שמנו שמירה מחוץ לבית והקפדנו. באמת עשינו כל מאמץ שדבר כזה לא יקרה שוב. וזה כן קרה שוב", מסבירה שי בשיחת זום מהבית הרדוף בבירת הולנד.
מזכיר קצת ברק שפוגע באותו מקום פעמיים.
"ברור שהעניין מציף מחשבות עמוקות על החיים, אבל אני בוחרת להתרכז בהנאה מהמשפחה שלי ולדאוג שהילדים יהיו מאושרים, בריאים ושמחים. מבחינתי, זה הכי חשוב בעולם. אני משתדלת לא להיתקע על הרגעים הלא טובים שעברנו.
"זה תמיד יהיה אישיו אצלי. זה יישאר המקרה שהחיים שלי מתחלקים ללפניו ואחריו. ועדיין, אני מעדיפה להתרכז בטוב ולא ברע, וברוך השם שאנחנו בריאים ויצאנו מזה שלמים".
איך חוזרים לבית שאי אפשר להרגיש בו בטוחה?
"הילדים לא ידעו, לא יודעים ולא יידעו על הפעם השנייה. אותי זה החזיר אחורה בתהליך ההחלמה. היה לי קצת יותר קשה לחזור לכאן, אבל התגברנו בסוף.
"הטיפול בילדים תמיד היה בעדיפות ראשונה מבחינתי. הם הכי חשובים. רבים וטובים אמרו לי: קודם כל טפלי בעצמך. אבל היה לי קשה, כי באותם רגעים הרגשתי שאני פחות חשובה לעומתם. זו היתה הבחירה שלי - קודם כל לתמוך בילדים, וזה עשה לי טוב. ברגע שראיתי שהם מתחילים להרגיש יותר טוב ושהמצב משתפר, אוטומטית גם אצלי הכל השתפר".
"כילדה הייתי בלאגניסטית"
שי זהבי־לוי (34), ילידת חולון, עברה בצעירותה עם משפחתה לראשון לציון, שם מתגוררים עד היום הוריה, יפה ואלברט. "אמא שלי אומרת שבתור ילדה קטנה הייתי בלאגניסטית. ממש נינג'ה. היא תמיד איחלה לי שהבנות שלי גם יהיו ככה. אז תודה אמא, הן יצאו ככה בדיוק. אבל קיבלתי תאומות, אז זה כפול שתיים.
"אני הייתי ילדה של בית. גדלתי על היי פייב ועל ספייס גירלז. בהפסקות בבית הספר היינו משחקות גומי. נראה לי שלא עשיתי יותר מדי בעיות. הייתי ילדה סבבה".
היא למדה בתיכון בשכבה מתחת לערן, שמבוגר ממנה בחצי שנה. בצבא שירתו באותו בסיס בצריפין - הוא עובד רס"ר, והיא מ"כית במערך מגל. הקשר ביניהם ניצת כשהיתה בת 21, בפגישה אקראית במסיבה במועדון תל־אביבי. את הוויכוח מי התחיל עם מי הם לא פתרו עד היום.
ערן היה אז בתחילת דרכו, התגלגל בין קבוצות ופנטז על קריירה מעבר לים. השניים נישאו ב־2012, ומייד אחרי ירח הדבש ארזו מזוודות ועברו לשנה לפאלרמו שבסיציליה. בשעה שהוא חש את קשיי ההתאקלמות במדינה זרה ולא מצא את עצמו בליגה האיטלקית, שי ניצלה את התקופה כדי להשלים מרחוק תואר בפסיכולוגיה.
"בתור ילדה, כל החברות שלי הרגישו הכי נוח לבוא ולדבר איתי על כל דבר. אז יכול להיות שהרגשתי שיש לי איזשהו ייעוד בעולם, ובחרתי ללכת ללמוד פסיכולוגיה. כשהתגייסתי לצבא כבר ידעתי שזה מה שאני רוצה. היה לי מסלול ברור מול העיניים - אני אשתחרר, אלך ללמוד, אעשה תואר שני ואהיה פסיכולוגית. בסוף לא השלמתי את התואר השני, כי החיים לקחו אותי למקום אחר".
והחיים של שי זהבי טסים על מסלול מהיר: ארבע שנים בילתה בגוואנגז'ו הסינית, ומשם המשיכה לאמסטרדם, שם תסגור בקרוב שנתיים. את מרבית זמנה היא משקיעה באימוני כושר, פיתוח מותג בגדי ספורט (RUZE) וגידול שלושה ילדים: רוי (9) והתאומות דור וגיל (7).
"כשחיים מחוץ לישראל, יש לך רק את המשפחה הגרעינית שתחזק אותך ותדאג לך. אז פתאום עושים דברים שהם רק שלנו. לדוגמה, אם היינו גרים בישראל לא היינו יוצאים לכל כך הרבה חופשות עם הילדים, אבל כשאני גרה בחו"ל אין לי עם מי להשאיר אותם, אז כמעט כל חופשה היא עם הילדים. זה מגבש ומאחד אותנו מאוד.
"מצד שני, היום־יום כאן די רגיל: קמים בבוקר, לוקחים את הילדים לבית הספר, ערן הולך לאימון, אני הולכת לאימון. אחר כך אני מנצלת את הזמן הפנוי כדי לעבוד עד שהילדים חוזרים. אחרי הצהריים הולכים לחוגים. ממש כמו כל משפחה רגילה".
אבל משפחת זהבי היא לא משפחה רגילה, ולא יעזור כמה שי תנסה להציג זאת כך. כמעט הכל בבית סובב סביב ערן - הכדורגלן הישראלי הטוב בדור הנוכחי, שמשחק כעת בליגה ההולנדית, בקבוצת פ.ס.וו איינדהובן.
לא מדובר רק בנסיעות אחריו מסביב לגלובוס. הרי בכל אינטראקציה בחייה מעוניינים לדבר איתה בעיקר על בעלה, ואי אפשר להתעלם מכך שחייה מושפעים באופן ישיר מיכולתו על המגרש. יש יתרונות והמון הטבות חברתיות וכלכליות, אך מאידך הריקושטים המכאיבים של התהילה ניתזים עליה ללא הרף.
"מחייכת וממשיכה הלאה"
כשהבכור שלהם היה בן שנה רוססו כתובות נאצה ("רוי לגז") על קירות בניין מגוריהם. כשערן שיחק בישראל נהגו לקלל אותה באצטדיונים ושרו בגנותה שירים מטרידים. שנמשיך? בשלב מסוים הדביקו לה רומן עם המאמן של ערן במכבי ת"א (אוסקר גרסיה), וכשזהבי נכנס למאבק מלוכלך על שחרורו מהקבוצה הסינית, במועדון הדליפו לתקשורת המקומית שאשתו הכניסה אנשים ללא כרטיס לתא הכבוד.
גם אם את לא מעוניינת להיות מעורבת, את עדיין חוטפת את הרפש. מה באמת המשמעות של להיות אישה בעולם הכדורגל הגברי והיצרי?
"כשרוצים לפגוע באדם מסוים, הכי קל להפנות את האש לעבר מי שחשוב לו. לכן תמיד ניסו לפגוע בערן דרכי: מהרומן שהמציאו עלי ועד השירים במגרשים. אוהדים חושבים שאם יקללו את אשתו של השחקן אז זה יעצבן אותו, יוציא אותו מריכוז והוא לא ישחק כמו שצריך. למזלנו, במקרה של ערן זה רק מכניס אותו לפוקוס.
"כאישה של שחקן, אין לי ברירה אלא ללמוד איך לפתח מנגנון שחוסם הכל. אני שומעת מה אומרים וקוראת מה כותבים, אבל זה לא עושה לי כלום. כשקראתי את ההמצאות שהעלילו עלי בסין התחלתי לצחוק. כיביתי את הטלפון והנחתי אותו בצד. לא המשכתי להתעסק בזה. אני יודעת מי אני, מה אני, מה עשיתי ומה לא עשיתי.
"אם כל מה שימציאו, יגידו וישירו עלי ייכנס לי ללב וישפיע עלי, אז לא אוכל להמשיך לחיות חיים נורמליים".
מתי הבנת את זה?
"בשנים הראשונות ממש לא ראיתי ככה את העולם, וחוויתי הכל כפגיעה נורא קשה בי אישית. נעלבתי נורא, נפגעתי מאוד. לא הבנתי למה דווקא עלי ממציאים שמועות כאלו. יש אנשים שקשה להם לראות אחרים מצליחים, ולכן מנסים לפגוע. ברגע שהבנתי שמטרתם היחידה היא לפגוע בנו, החלטתי לא לתת את התענוג הזה לאף אחד. בנו לא יצליחו לפגוע. למדתי איך להתעלם. אני מחייכת וממשיכה הלאה".
הכדורגל עדיין מתנהל באזור אפור מבחינת יחס לנשים. עדיין מקובל, למשל, ש־20 אלף איש ישירו במקהלה אמירות שמחוץ לאצטדיון נחשבות להטרדה מינית.
"עצוב מאוד שזה מתאפשר במגרשים, ושזה חלק מהשיח היומיומי בכדורגל. לא משנה אם השירים הללו מכוונים לאישה או לגבר, זה לא צריך להיות חלק מהתרבות בישראל. בעיניי, כדורגל צריך להיות מופע לכל המשפחה. כאמא, אין בי רצון להביא את הילדים שלי למגרש כדי שישמעו איך שרים על אמא שלהם. לא נעים. קללות הן חלק מהעולם הזה, אני לא באה לחנך. רק אומרת שבתור אמא אני לא רוצה שהילדים שלי יחוו את זה.
"אבל יחס כזה לנשים יכול לקרות בכל תחום. לכן תפקידי כאישה וכאמא לשתי בנות הוא ללמד ולחנך אותן הכי טוב שאני יכולה. להיות שם בשבילן, לדבר ולהסביר. העולם שלנו לא עולם פשוט, והוא רק נהיה יותר גרוע. גם את הבנים צריך לחנך. צריכה להיות מודעות, ואם החינוך יתחיל בבית נוכל להתקדם לאיפשהו כחברה".
שש שנים הזהבים מסתובבים בעולם. "השינויים תמיד קשים, אבל אני חשה שהם קשים יותר עבורנו מאשר לילדים. הילדים שלי גדלו למעברים בין מדינות. מפתיע, אבל איך שהגענו להולנד, מייד הם התחילו להתנהל כאילו הם חיו כאן כל הזמן, ואם תשאל אותם היום - הם לא רוצים לעזוב. כל אחד מהם מצא את המקום שלו נורא מהר. טוב להם, הם רוצים להישאר".
את יכולה להצביע על ההבדלים העיקריים בין החיים בסין לבין אלה שבאירופה?
"זה שמיים וארץ. דבר ראשון מזג האוויר: פה כמובן נורא־נורא קר רוב הזמן, ואיפה שהיינו בסין היה נורא חם. לקור של הולנד אי אפשר להתרגל. כשיש שלג זה חוויה וכיף, אבל מדובר בקור שאי אפשר להסביר.
"השוני העיקרי שאני יכולה להעיד עליו הוא שבסין לא הרגשתי בודדה. תמיד היו סביבי אנשים. דווקא במקום שלא חלמתי שזה יקרה, הכרתי חברים לחיים. קבוצה של ישראלים, שהילדים שלנו נמצאים באותם גילים, והתגוררנו כולנו באותו הרחוב. היינו כמו משפחה - עשינו שבתות, חגים. אף פעם לא הרגשתי לבד. זה הציל אותי. באמסטרדם קצת יותר בודד, אבל למזלנו, גם פה הכרתי כמה אנשים טובים".
"לא פותחת דלת לאף אחד"
השלווה ההולנדית נסדקה, כאמור, בחודש מאי 2021. ערן זהבי נסע באוטובוס עם קבוצתו למשחק חוץ, בעת ששני רעולי פנים פרצו לביתו, כפתו את אשתו, איימו עליה ועל שלושת ילדיהם הקטנים בנשק חם ובזזו רכוש רב ערך. השודדים הזדהו תחילה כשליחים, וכך הערימו על שי ונכנסו בדלת. "תחזור מהר הביתה, שדדו אותנו", היא דיווחה לערן בטלפון, אחרי שהצליחה להשתחרר.
"יום אחד אני וערן פגשנו במסעדה שחקנים של אייאקס, והם סיפרו לנו שמאז המקרה כולם אמרו לנשים שלהם לא לפתוח יותר דלת לשליחים. לא לפתוח לאף אחד. נהייתה מודעות גדולה בקרב כדורגלנים ונשותיהם. היום אין סיכוי שאפתח למישהו.
"היתה לי תקופה מאוד קשה אחרי המקרה, עד שהחלטתי לא לתת לזה לשנות לי את החיים. אי אפשר להחזיר אחורה את הגלגל, קרה מה שקרה וצריך להתגבר ולהמשיך הלאה".
איך היחס של ההולנדים אליכם, על רקע השוד שסוקר בהרחבה בתקשורת המקומית?
"השחקנים, השכנים, אפילו אנשים שאני לא מכירה שפוגשים אותנו ברחוב, מאוד רגישים לסיפור. כאב להם שזה קרה לנו דווקא אצלם במדינה.
"האמת, לא האמנתי שהקבוצה תעזור לנו ברמה הזו. כל מה שביקשנו קיבלנו, וברגישות מדהימה. הם הציבו לנו שמירה מחוץ לבית. כל הזמן באו אלינו אנשים מהקבוצה, ישבו איתנו ושיחקו עם הילדים. היחס שלהם גרם לנו להרגיש שהם כאן בשבילנו, וזה מדהים".
אילו השפעות את עדיין סוחבת מהשוד?
"נדודי שינה, חרדות, פלאשבקים ועוד. קשה לי להישאר לבד בבית. קשה לי עם כל מה שמזכיר את האירוע. התחלתי לפתח פחדים חדשים שלא הייתי רגילה אליהם. למשל, לא הייתי יוצאת לאוטו לבד במשך תקופה, והייתי צריכה ללמוד להתגבר על הפחד.
"יש הרבה השפעות, גם על הילדים, ואגב, גם על ערן. בסוף זו המשפחה שלו שהיתה בסיטואציה לא נעימה. אנחנו מתמודדים עם זה, מדברים בינינו, מעודדים את הילדים לדבר על הפחדים שלהם. כהורים אנחנו צריכים להעניק להם תחושת ביטחון, ואני חושבת שאנחנו בדרך הנכונה. אנחנו במגמת שיפור, אנחנו מטפלים בזה, ואנחנו נהיה בסדר".
נעזרתם בטיפול פסיכולוגי?
"זו לא בושה להגיד 'אני מפחד ואני צריך טיפול'. אני בעד. הפסיכולוג שדיבר איתי, ממש ימים אחרי המקרה, לימד אותי תרגילי נשימה, וזה הציל אותי. זה עזר לי ממש במצבים שבהם הרגשתי שאני לא מסוגלת לנשום.
"הפסיכולוגית של הילדים נתנה להם תרגילים שעבדנו עליהם בבית, ואז כשהיה רגע של חרדה ידענו איך להתגבר עליה ולהתמודד בזכות הכלים הללו".
מפריע לך שעדיין לא תפסו את הפושעים?
"זה הטריד אותי בהתחלה, אבל היום אני משתדלת לא לחשוב על זה. אני מאוד רוצה שיתפסו אותם כדי שלא יעשו את זה למשפחה אחרת, אבל אין לי שום דרך לעזור או להשפיע. מובן שאם יבואו ויבקשו ממני לזהות או כל דבר אחר, אעשה זאת בשמחה גדולה".
לא תהיה לך בעיה לזהות אותם גם ממרחק של שנה? את עדיין רואה את הפרצופים שלהם כשאת עוצמת עיניים?
"בהחלט. הלוואי שהיתה סגירת מעגל והיו תופסים אותם. הייתי רוצה שזה יקרה לפני שאני עוזבת, ככה שאוכל סוף־סוף לסגור את הפרק הזה".
"כל הצעה היא אופציה"
בחודש שעבר ערן זהבי משך שוב אש וכותרות, כשהודעה ששלח בקבוצת הווטסאפ של נבחרת ישראל הודלפה לתקשורת והובילה לעימותים פנימיים. "כואב לראות שאף אחד מהשחקנים הערבים לא העלה ברשתות החברתיות גינויי טרור והשתתפות בכאב המשפחות. מה זה אומר עלינו כנבחרת? אני לא יודע, האמת שאני התאכזבתי", כתב לחבריו בעיצומו של גל הפיגועים.
"מדובר בטרור, למה שמישהו לא יגנה טרור?" תומכת בו רעייתו. "לא מדובר פה בערבים־יהודים, אלא בטרור. אם לא תהיה ענישה מספיק חזקה בישראל כנגד כל המחבלים, אז אנחנו בבעיה. לא יכול להיות שאני מדברת עם חברות ומשפחה בארץ, יום אחרי פיגוע נוראי, והם מפחדים לצאת לרחוב ומסתכלים לאחור בפחד. זה מטורף. ערן לא אמר משהו לא בסדר, להפך.
"אני דואגת מאוד למשפחה שלי, אבל לא רק להם אלא לכל המשפחות בישראל שעלולות לאבד ילד, אמא או אבא, בפיגוע הבא".
את בעד עונש מוות למחבלים?
"אתה מתקיל אותי. יש מי שיחליט אם זה הכרחי או לא, אבל עונש חייב להיות. לא יכול להיות שמחבלים עם אזרחות ישראלית רוצחים ילדים, ומשפחות הטרוריסטים עוד יקבלו כסף מהמדינה.
"אני משתדלת לעשות הסברה באינסטגרם. כאן מגיעה האחריות שלנו כישראלים שאוהבים את המדינה, לבוא ולהסביר מה קורה במדינה שלנו, להיות שגרירים. זה לא קל. יש עלינו איומים ברשתות החברתיות וקללות וכל מה שאפשר. זה לא מפחיד אותנו. אנחנו יהודים, ואנחנו גאים בזה שאנחנו יהודים. אנחנו ישראלים שאוהבים את המדינה, ונעשה הכל כדי לתמוך בה גם מרחוק".
את רשימת השיאים של ערן זהבי אין טעם להזכיר כאן כי היא מפוארת, מלאה במספרים ומכובדת בערך כמו חשבון הבנק שלו. באוקטובר הוסיף לרשימה הישג אישי לאומי נדיר כשהפך לשיאן המבקיעים של נבחרת ישראל ושבר שיא היסטורי של מוטל'ה שפיגלר.
את יכולה להכריע בוויכוח מי הכדורגלן הישראלי הכי גדול בכל הזמנים?
"מבחינתי, ללא ספק ערן, אבל זה כאילו תשאל אותי אם הילד שלי יותר מוצלח מאחרים. אני לא יכולה להגיד משהו אחר. לאורך דורות היו כאן שחקנים מאוד גדולים, כל אחד כבודו במקומו מונח. עכשיו התור של ערן. כשהוא יסיים, יהיה תורו של מישהו אחר. לא צריך להשוות, אלא צריך לזכור את כולם ולכבד".
איך אתם עוברים את התקופות הקשות, חודשים של פציעות או בצורת של כיבושים?
"כשגרים מחוץ לישראל, בלי המשפחה והחברים הטובים שתומכים, צריך להסתמך אחד על השנייה. כל בעיה עוברים יחד. אנחנו חיים זה עם זו עשר שנים, אז כנראה שאני יודעת בדיוק איך לדבר איתו. וכמו שאני הפסיכולוגית שלו, אז הוא הפסיכולוג שלי. ברגעים הכי קשים הוא היה איתי, וכשהיה צריך להרים אותי אז הוא הרים אותי. ומתי שהיה לו קשה בקריירה, אני זו שהרימה אותו. יש לנו אחד את השנייה ואנחנו לא צריכים יותר".
אתם מתכוונים להישאר באמסטרדם גם בשנה הבאה?
"כרגע אנחנו עוזבים. אין לנו חוזה באיינדהובן לעוד עונה. מה יהיה? לא יודעת. נחכה ונראה. כשיגיעו ההצעות נקבל את ההחלטה הכי טובה עבורנו. ואם נחשוב שהכי טוב למשפחה ולערן להישאר בהולנד - אז נישאר עוד עונה. עוד חודש בערך נגמרת העונה, ואז נראה".
קבוצת בוטפוגו מברזיל מחזרת אחריו באינטנסיביות.
"הכל אופציה. כל הצעה שתבוא היא אופציה, ואנחנו פנויים לשמוע. זו אמנם תהיה החלטה משפחתית, אבל בסוף אנחנו מסתובבים בעולם למען הקריירה של ערן, ואנחנו אחריו לכל מקום בעולם שהוא יחליט".
את מדמיינת איך תיראה השגרה שלכם אחרי הפרישה שלו? את מוכנה לשגרה של אנשים רגילים?
"האמת? ממש לא. מוזר לי לחשוב על מצב שבו ערן לא ישחק יותר כדורגל. אני סומכת עליו שימשיך לעשות דברים שהוא אוהב וטוב בהם, אבל זה יהיה מוזר ושונה. יכול להיות שזה דווקא ישפיע לטובה על החיים שלנו, כשפתאום לא יהיה לו"ז קבוע ונוכל לעשות מה שאנחנו רוצים בלי הגבלה של ימי חופש. אבל יש עוד כמה שנים לפנינו. גם אם מדובר בשנתיים, זה עוד הרבה זמן".
לשי זהבי יש 117 אלף עוקבים באינסטגרם. תמונת הפרופיל שלה היא איור של קוף ממין נקבה עם שיער שופע, שפתיים אדומות מנופחות וסוואג' מעודכן. למעשה זו יצירת NFT שערן קנה לשי כמתנה ליום האהבה האחרון.
"כולנו באנו מהקופים, לא? זאת יצירה דיגיטלית ייחודית. יש אחת כזאת, היא שלי, וכל הזכויות עליה שייכות לי. אני יכולה לנסות להסביר מה זה NFT, אבל ייקח לי שעתיים. תחשבו על זה כעל השקעה כלכלית לעתיד. כמו לקנות תמונה של פיקאסו, שהערך שלה יעלה בעוד כמה שנים".
לפני כשנה וחצי השיקה שי את מותג בגדי הספורט שלה, RUZE. "לאט־לאט זה מתפתח למקומות יותר גדולים מישראל, ובקרוב תצא קולקציית קיץ, שהיא מהממת בעיניי. אני משתדלת להביא את עצמי לתוך הבגד. אני אדם שמאוד אוהב בייסיק. תן לי ג'ינס וטי־שירט ביום־יום - זה הכי אני. אני מביאה בדים נוחים ומחמיאים ושואבת השראה מכל דבר. למשל, הייתי בפארק עם הילדים, והכל כאן ירוק ומים. חשבתי לעצמי, 'איזה מושלמים הצבעים האלה', וממש לקחתי אותם לבגד שעיצבתי בקולקציית הקיץ".
המותג קיבל את שם סבתה, רוזה. "היא נפטרה לפני שש שנים, והיתה מאוד קרובה אלי. חיפשתי שם מיוחד עם משמעות, וגם רציתי לעשות מחווה שתשמח את סבא שלי. אני שומרת אותה בחיים שלנו דרך הבגדים".
מה היא היתה אומרת על הבגדים?
"סבתא רוזה לא היתה אוהבת שרואים את העור. 'למה יש לך קרע בג'ינס?', היא תמיד אמרה לי. יכול להיות שהיו לה הערות על הביגוד, אבל אני חושבת שהיא היתה מאוד גאה בי על הדרך שעשיתי".
nirw@israelhayom.co.il
